מרדכי ארדון

מרדכי ארדון
	ארדון, 1977
לידה	13 ביולי 1896
פטירה	18 ביוני 1992 (בגיל 95)
לאום	יהודי
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	אמנות מופשטת, סוריאליזם
השפעה מ	פאול קלה, ליונל פיינינגר
יצירות ידועות	חלונות ארדון

קובץ:Ardon88.jpg

חלונות ארדון בספרייה הלאומית

מארק שפסמרדכי ארדון (13 ביולי 1896 – 18 ביוני 1992) היה מגדולי הציירים הישראלים ובעל שם עולמי. יצירותיו משקפות ממד מטאפיזי השואב את השראתו מעולם התרבות היהודי, תוך שימוש בשפה סמלית וברוח האמנות המופשטת והסוריאליסטית האירופית. בתערוכת הביאנלה של ונציה בשנת 1954 זכה ארדון בפרס אונסק"ו, ובשנת תשכ"ג (1963) זכה בפרס ישראל לציור.

ביוגרפיה

ארדון נולד בטוחוב שבגליציה כמרדכי אליעזר ברונשטיין. אביו היה שען וצורף זהב. לדבריו, הוא אשר לימד אותו ש"באבני חן צבעוניות כמוס סוד". צבעוניות זו אהובה על ארדון ואופיינית לו. בשנות ה-20 למד בבית ספר "באוהאוס" בגרמניה, והיה תלמידם של כמה מגדולי אומני התקופה, ביניהם פול קלה, וסילי קנדינסקי וליונל פיינינגר.

ארדון עלה לארץ ישראל בשנת 1933, והקים את ביתו בירושלים, בשכונת יפה נוף הניבטת אל נוף הרי יהודה. כמו ציירים ישראלים אחרים, הושפע ארדון מהנוף המקומי ומהצבעים הבוהקים. הנוף היה לארדון כלי לחיפוש אחר הנסתר. שימוש זה בנוף ניכר מתיאוריו המוקדמים את סגולותיה הרוחניות של ירושלים והריה, הוא נותן פירוש אישי ומקורי לנוף, והמסתכל בנופי ארדון מרגיש את הדרמטיות שבהם בכל משיחת מכחול. בעבודותיו המאוחרות, הנוף מקבל אופי קוסמי.

בשיא פעילותו עמד ארדון בראש בית הספר לאמנות בצלאל החדש, בשנות ה-40. הוא הטביע באופן ניכר את חותמו על המוסד, בהכניסו אליו את לימודי "אמנות מודרנית" בהשראת הניסיון והידע שלו מלימודיו בבאוהאוס. חסידה לנדאו הייתה בין תלמידותיו.

בשנת 1974 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים". הוא היה נשוי למרים לבית בנט משנת 1923. בנו היחיד, מיכאל ארדון, היה פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית. נפטר בירושלים ב-18 ביוני 1992, בגיל 95.

יצירתו

עיקר פעילותו היצירתית של ארדון הייתה בין השנים 1955 ל-1988. בשנים אלו קנה לו שם של יוצר אינדיבידואליסט מובהק, ושלביה של יצירתו הובילו אותו מתפיסה ציורית מובהקת להתגבשות צורנית, ולבסוף אף למופשטות בתכלית.

השימוש הסימולטני בפרטים תיאוריים גלויים לעין ובצורות סתמיות, אפשר לו להמחיש את הדרמה שביצירותיו. ארדון הסתייע בתקדימים של יוצרים אחרים ובהשראה, ובראש ובראשונה בזו של מורו פאול קליי, וגם מעבודתם של הסוריאליסטים. ארדון גיבש לו שפה שאת משמעותה האמיתית יש לחפש בגלוי ובנסתר גם יחד.

יצירתו המוכרת ביותר של ארדון היא חלונות ארדון בספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים. חלונות הוויטראז' הגדולים משולבים בקיר המבואה של הספרייה הלאומית אשר בלב הקמפוס, והם מציגים את חזון השלום האוניברסלי של הנביא ישעיהו.

יצירתו "נקר הזמן" נמכרה באפריל 2006 בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס במחיר שיא בינלאומי ליצירת אמנות של אמן ישראלי: 643,200 דולרים.

השכלה

1920–1925 – למד בבאוהאוס, ויימר, אצל הציירים איטן, קלה, קנדינסקי ופיינינגר.
1926 – לימודים אצל מקס דורנר.

הוראה

1929 – בית הספר לאמנות של איטן (Itten), ברלין
1935 – סמינר בית הכרם, ירושלים
1935–1952 – בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
1940–1952 – מנהל בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, ירושלים
1952–1963 – מפקח ויועץ לנושאי אמנות, משרד החינוך והתרבות, ירושלים

פרסים

1954 – פרס אונסק"ו, הביאנלה של ונציה
1963 – פרס ישראל בתחום הציור
1968 – פרס מאנגר^[1]
1974 – יקיר ירושלים
1974 – דוקטור כבוד לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

1992 – פרס ישראכרד, מוזיאון תל אביב לאמנות
1992 - פרס מפעל חיים ע”ש מרדכי איש-שלום

מבחר אוספים ציבוריים

מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק.
המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
גלריית טייט, לונדון.
מוזיאון סטיידלק, אמסטרדם.
המוזיאון הבלגי לאמנויות יפות, בריסל.
המוזיאון העירוני של בוואריה, מינכן.
מוזיאון ישראל, ירושלים.
מוזיאון תל אביב לאמנות.
המשכן לאמנות עין חרוד.
מוזיאון חיפה לאמנות.
חלונות ארדון, הספרייה הלאומית, ירושלים.

פרסומים

מרדכי ארדון, ציורי דרך, אונטערוועגס – אן א וועג (תרגום עברי: ק"א ברתיני), הוצאת מעריב, תל אביב, תשמ"ט, 1989.
מרדכי ארדון, אות ומעש (הקדמה מאת אפרים אילין), מכון ויצמן, רחובות, 1982.

סרט על ארדון

דיוקנו של אמן - מרדכי ארדון, הופק על ידי שירות הסרטים הישראלי, (תסריט ובימוי: יונה זרצקי, מפיקים: יגאל אפרת, שמואל אלטמן), 1980, (30 דקות), בגרסאות: עברית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, (מאוסף המרכז לתיעוד אמנות ישראלית).
ויהי ערב, ויהי בוקר, הפקת הסרט וזכויות היוצרים - Pro-Images / Felix Productions (תסריט ובימוי: איתן קפון), 1989 (24 דקות).

לקריאה נוספת

מישל וישני (Vishny), מרדכי ארדון, הוצאת Harry N. Abrams, ניו יורק, ארצות הברית, 1973
בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980
אברהם קאמפף, Jewish Experience in the Art of the Twentieth Century, הוצאת Bergin & Gravey, מסצ'וסטס, ארצות הברית, 1984
מארק שפס (אוצר), זיוה עמישי-מייזלש, אברם קאמפף, ארדון - רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1985
ארטורו שוורץ, מרדכי ארדון: צבעי הזמן, הוצאת מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות, ירושלים, 2003

מאמרים

יוסי ארנרייך, הכתב והמכתב, עיון ביצירתו של מרדכי ארדון, יצחק ש' רקנטי (עורך), אות לעולם: האות העברית – הגות, אמנות, עיצוב, משרד החינוך, ירושלים, תשס"ח, עמ' 78-69.
גדעון עפרת, מרדכי ארדון: מפלצת הזמן או מלאך ההיסטוריה?, משקפיים 20, 1994, עמ' 21-14.^[2]
מרים יזרעאל, בראשית הייתה האות: מרדכי ארדון – בין סוד הבריאה לחזון אחרית הימים, סטודיו 35, 1992, עמ' 44-42.
סופי בלי, מרדכי ארדון. "חלל, זמן ומטאפיזיקה" (היו תערוכות), סטודיו 148, 2003, עמ' 69-68.
זיוה מיזלש, שאגאל וארדון: הפרובלמטיקה של אמנות יהודית, בתוך: דוד קאסוטו (עורך), היהדות והאמנות, 1989, המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, עמ' 428-397.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרדכי ארדון בוויקישיתוף

מרדכי ארדון, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
מרדכי ארדון באתר ארופיאנה
Mordecai Ardon 1896-1992, באתר Artchive (באנגלית)
Mordecai Ardon - Symbols without significance
בצלאל, עבודותיו של מרדכי ארדון בבצלאל קטלוג(הקישור אינו פעיל), בצלאל קטלוג
סרטו של איתן קפון, ויהי ערב, ויהי בוקר, באתר יוטיוב
מרדכי ארדון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ שלום רוזנפלד, "מסיקי התנורים", מעריב, 22 ביולי 1988
^ נדפס גם בתוך: גדעון עפרת, בהקשר מקומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 236-227; הנ"ל, ביקורי אמנות; פרקים על אמנים ישראלים, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 236-227.

[1] שלום רוזנפלד, "מסיקי התנורים", מעריב, 22 ביולי 1988

[2] נדפס גם בתוך: גדעון עפרת, בהקשר מקומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 236-227; הנ"ל, ביקורי אמנות; פרקים על אמנים ישראלים, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 236-227.

[1]

[2]

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)