היסטוריה של מוסד האפיפיורות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
סמל הכס הקדוש- מכלול הרשויות הגתיות והריבוניות שמחליפות את מקומו של פטרוס הקדוש.

היסטוריה של מוסד האפיפיורות הוא המונח המתייחס לחקר ההיסטוריה של אפיפיוריי הכנסייה הרומית קתולית מאז הקמתה ועד היום. היא מתחילה בשנת 32 לספירה, בה הוקם מוסד האפיפיורות על ידי פטרוס הקדוש, שתפקידו היה להחליף את מקומו של ישו בעולם הארצי. היא עברה דרך אישים חשובים דרך גרגוריוס הגדול, יוליוס השני ויוחנן פאולוס השני, והושפעה מאישים לא אפיפיורים רבים כדוגמת קרל הגדול, קונסטנטינוס הגדול ונפוליאון בונפרטה.

ראשית מוסד האפיפיורות

פטרוס הקדוש

ערך מורחב – פטרוס הקדוש

פטרוס השליח נחשב במסורת הקתולית כאפיפיור הראשון. הוא חי ופעל בארץ ישראל במאה ה-1 לספ'.

ראשית חייו

פטרוס הקדוש נולד בשם שמעון בתל בית צידה שכיום בתחומי מדינת ישראל, ורק בהמשך קיבל את שמו המוכר פטרוס (מילולית בעברית: סלע). רוב המידע הידוע כיום אודות קורות חייו מקורו בברית החדשה. פטרוס הקדוש חי בתוך תחומי היישוב כפר נחום שעל שפת הכנרת בעת פועלו של ישו בארץ. במהלך חייו הוא הפך לאחד מתלמידיו החשובים ביותר של ישו (שנים-עשר השליחים). חשיבותו של פטרוס מבין שליחיו של ישו בתקופת חייו שנויה במחלוקת, אך ההנחה כיום היא שלוקאס, שכתב חלק גדול מהבשורות ייחס לפטרוס חשיבות גדולה בהרבה והלל אותו עד מאוד - דבר שגרם לו להפוך לאחת משתי הדמויות החשובות בהיסטוריה של הנצרות ביחד עם יוחנן המטביל אחרי ישו עצמו.[1] פטרוס עצמו נטבל והצטרף לחבר המטבילים בהנהגתו של יוחנן המטביל, כל זאת כאשר אנדראס הקדוש (אחיו הצעיר) היה נוכח בתהליך ההטבלות והיה חבר בו גם הוא. לפי הסיפור המפורסם, כאשר ישו ביקר במקום ההטבלה יוחנן המטביל הצביע עליו ואמר "הנה זה האלוהים". אנדראס הקדוש הצטרף אל ישו בהליכותיו ובילה איתו כיום שלם אחד. בסוף יום זה הוזמן פטרוס אל הבית בו שהה ומיד הצהיר אנדראס הקדוש-"מָצָאנוּ אֶת־הַמָּשִׁיחַ". ישו ניגש אל פטרוס ואמר לו כך:[2]

"שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחָנָן לְךָ יִקָּרֵא כֵּיפָא וְהוּא בִיוָנִית פֶּטְרוֹס׃"

הבשורה על פי יוחנן, פרק א'

פטרוס המשיך לחיות בחברתו של ישו, ולכך הופיע גם בארוחה בקנה. הוא המשיך במקצועו כדייג בנוסף להיותו מטביל. בהמשך חייו הוא קיבל מישו את ההצעה המשמעותית ביותר בחייו- להיות אחד משנים עשר תלמידיו הקרובים, הנקראים גם שנים עשר השליחים, אל פטרוס הצטרף גם אחיו הקרוב אנדראס.

פטרוס ואנדראס המאורסים שהיו שניהם דייגים בכנרת, היו ידועים אצל ישו כדייגים ולכן הוא אמר להם את המילים הבאות:[2]

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אַחֲרָי וַאֲשִׂימְכֶם לְדַיְּגֵי אֲנָשִׁים

הבשורה על פי מתי, פרק ד', פסוק 19

פטרוס מתואר כמי שהשתלב בחברת ישו במהירות רבה, ונהפך לתלמידו הבולט ביותר. נראה גם כי לישו היה יחס מיוחד לפטרוס. הוא פנה אליו פעמים רבות במיוחד רק אליו באופן ספציפי והוא גילה אליו קירבה מיוחדת כשקרא את שמו ראשון מכל שמות השליחים.[2]

שנותיו ברומא

בהמשך המאוחר של הבשורות מופיע פטרוס ברומא. הוא נהפך למיסיונר והנהיג קהילה נוצרית קטנטנה בתוך העיר. חייו של פטרוס מעורפלים למדי וכמעט ואין עדויות או תיעוד עליהם. אגדה אפשרית שאכן קרתה הייתה הריב בינו לבן שמעון מאגוס ששופכת כבר יותר אור על חייו שם. בכל מקרה לפי האמונה הנוצרית נצלב בסבל רב שם פיטר כשהוא הפוך כאות סימן לכיבוד דרך צליבתו של ישו ולפי חלק מסורות הנוצריות נקבר במתחם הקרוי כיום קריית הוותיקן (המחוזקות (אך וודאיות) על ידי עדויות ארכאולוגיות מהמאה ה-20) ב-29 ביוני בשנת 67 לספירה או 13 באוקטובר שנת 64 לספירה.[2]

לינוס הקדוש

ערך מורחב – לינוס הקדוש

בתקופתו של לינוס הקדוש, הבישוף השני של רומא, הנצרות עדיין הייתה לא יותר מכת מאמינים קטנה ונדחת בעיר הרומאית שהושפעה מיוון הקלאסית. לינוס היה מקרוב לפטרוס הקדוש ונקבר בסופו של דבר כנראה לצידו. ידוע כי הוא נולד בטוסקנה ושלט שתים עשרה שנים, ארבעה חודשים ושנים עשר ימים. בזמן שלטונו השמרנות הדתית עלתה במקצת בחבר הקבוצות הנוצריות ובהן הוחלט כי כל הנשים יענדו כיסוי ראש כשהם נמצאות בכנסייה, מנהג הקיים עד היום בקרב נוצריות רבות. ללינוס יש כמו כל הקדושים האחרים חג בשנה, ולו נבחר ה-23 בספטמבר. מותו עצמו נתון במחלוקת, עקב עדויות האומרות כי מותו היה מות קדושים, ואחרות הפוסלות זאת.[3]

לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית

לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית בתחילת המאה ה-4 לספ', הפכו בישופי רומא למעין מושלים של העיר רומא עבור הקיסר הרומי, לאחר שהבירה הפוליטית של האימפריה עברה לקונסטנטינופול.

האפיפיורות בימי הביניים

מנפילת האימפריה הרומית ועד המאה ה-8

בעקבות נפילת האימפריה הרומית ב-476 לספ', נאלצו האפיפיורים להתמודד עם מציאות של ממלכות ברבריות שונות בשטחה של איטליה, שחלקן היו עוינות את האפיפיורות, ולכן נאלצו לנהל דיפלומטיה של קבלת חלק מדרישותיהם של אותם מלכים ברבריים על מנת למנוע מהם לפלוש לרומא ולחסל את מוסד האפיפיורות. בנוסף, נאלצו האפיפיורים לנהל מדיניות פייסנית באופן חלקי כלפי הקיסרים הביזנטיים שישבו בקונסטנטינופול. מצב זה השתנה במידה רבה ב-754, לאחר שהמלך הצרפתי פפין כבש שטחים במרכז איטליה והעביר אותם לשליטת האפיפיור. כך קמה מדינת האפיפיור, שהתקיימה עד 1870.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של מוסד האפיפיורות בוויקישיתוף   המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.

הערות שוליים