ברכת אפרים ומנשה

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה

— בראשית מ"ח

ציור מעשה ידי יאן ויקטורס

ברכת אפרים ומנשה הוא סיפור מקראי, שמובא בפרשת ויחי, שבסוף ספר בראשית (פרק מ"ח), ובו יעקב מברך את בני יוסף, אפרים ומנשה, כאשר ידע שמותו קרב.

רקע

לאחר מכירת יוסף ומינויו למשנה לפרעה מלך מצרים, יעקב ובניו ירדו למצרים וקבלו שם אדמה בארץ גושן עקב היותם רועי צאן והיות ארץ גושן מקום מרעה.

לאחר שבע עשרה שנה מירידת יעקב למצרים קרבו ימיו למות.

הברכות

יעקב מברך את בני יוסף ציור מאת רמברנדט

אימוץ הבנים

כשיוסף הגיע ליעקב לפני מותו עם שני בניו מנשה ואפרים, יעקב שכב במטה והתיישב לכבודו של יוסף ואמר לו ששני בניו יהיו כשני שבטים בני יעקב ויקבלו שתי נחלות בארץ ככל אחד מהשבטים.

וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶ֩יךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

— ספר בראשית, פרק מ"ח, פסוק ה'

נוסחת "לי הם" מקבילה לנוסחת האימוץ בחוקי חמורבי, בה מכריז האב 'הם בני', העברת הבנים לחיק משפחתו של יעקב משמעותית גם מאחר שיש להם סב מצרי (פוטיפרע כהן און) שמן הסתם העדפותיו התאולוגיות היו שונות מאלו של יעקב.

יעקב פותח את דבריו בסיפור ברכת "אל שדי" שברך אותו "בלוז בארץ כנען": ”וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם”, וחותם אותם בתיאור מותה של רחל עליו, בבואו מפדן. הפרשנים התקשו מאד בקשר בין סיפורים אלו לאימוץ הילדים, וכך פירש זאת הספורנו:

"ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ" - הנה אז כבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימן, וכבר אמר לי בצאתי מחרן "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". אם כן הייתה הכוונה שיתן לי קהל של עמים בעניין ירושת הארץ. ואין לחשוב שאמר זה, אלא עליך שיתן לי אותך ואת שני בניך יחדו... שמא תאמר, כשאמר אלי האל יתברך 'ונתתיך לקהל עמים' הייתה הכוונה שאוליד עוד בנים אלא שגרם החטא? זה לא ייתכן, כי 'בבואי מפדן' - כשנגלה אלי אז האל יתברך - 'מתה עלי רחל... בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה'. תכף כשנסעתי מאותו המקום שהיה דבר האל יתברך אלי בעודי בדרך אפרת. וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלותי שלא עצרתי כח להוליכה לבית קברות בית לחם. ואין ספק כי מאז היה לבי חלל בקרבי ולא שלט עוד בי יצר הרע ונחלשה תאותי ולא נשאר בי כח להוליד בנים.

— ספורנו/בראשית/מח, ד-ז

לפי גישה זו, שאותה הביא אבן עזרא בשם רס"ג, כונת יעקב להוכיח מברכת ה' על ריבוי זרעו ומסיפור מיתת רחל, כי בהכרח התכוון ה' שבני יוסף יחשבו אף הם בתוך בני יעקב. אבן עזרא עצמו מבקר פירוש זה בחריפות:

וטעם "הנני מפרך" על דעת הגאון, שאמר לי השם הנני מפרך, ובן לא נולד לי רק מתה רחל. ועתה ידעתי כי בעבור בניך הנולדים לך אמר "הנני מפרך". וזה הפירוש אין לו טעם וריח, כי מה הפרש בין בני יוסף ובין בני ראובן? ועוד כי בנימין נולד לו אחר זו הנבואה.

— אבן עזרא על בראשית מח, ד

ואכן הכיוון הרווח יותר בפרשנות הוא שברכת נתינת הארץ ליעקב היא מקור סמכותו להנחילה לבני יוסף, ואילו סיפור קבורת רחל הוא התנצלות בפני יוסף על כך שרחל אמו לא נקברה אף היא במערת המכפלה שם מבקש ממנו יעקב שיקבור אותו. הפרשנים החדשים רואים בסיפור קבורת רחל הסבר לפיו השבת בני יוסף למשפחת יעקב היא פיצוי על מיתתה המוקדמת של רחל, שלא הספיקה להוליד ילדים נוספים; או על ריחוקה מן המשפחה בכך שלא זכתה להקבר בקבר המשפחתי.

סמיכת הידיים

בהמשך יעקב ביקש מיוסף שיקריב אליו את מנשה ואפרים בניו כי הוא התעוור מזוקן, וכשיוסף קרב אותם יעקב נשק להם וחיבק אותם.

יוסף הגיש את אפרים הצעיר בימינו משמאל ליעקב, ואת מנשה הבכור בשמאלו מימין ליעקב, כי ימין הוא הצד החשוב ביהדות אז יוסף שם את הבכור בצד ימין, כשיעקב הניח את ידיו על ראשיהם בשביל לברכם הוא הפך את ידיו והניח את ידו הימנית על ראש אפרים הצעיר ואת ידו השמאלית על ראש מנשה הבכור, המקרא מציין על פעולה זו ”שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר” יש מפרשים "שכל" לשון חכמה, יש המפרשים לשון סכלות, ויש שפירשוהו פועל מיוחד ויחידאי המורה על היפוך. במענה לשאלת יוסף למה עושה כך ענה שהוא עושה זאת במכוון ("יָדַעְתִי בְנִי יָדַעְתִי") כי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו במלחמה עם מדיין, אבל אחיו הקטן יגדל ממנו שעתיד יהושע בין נון לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל וזרעו יהיה מלא הגוים שכל העולם ישמע את שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון, אז מפני שצאצאי הצעיר יגדלו יותר לכן שם עליו את יד ימינו.

וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃

— ספר בראשית, פרק מ"ח, פסוק י"ט

נוסח הברכה שיעקב ברכם "המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ"

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ

— ספר בראשית, פרק מ"ח, פסוק ט"ז

בהמשך הברכה ברך אותם שבני ישראל ישתמשו בשמם בשביל לברך, שיברכו שיהיו כאפרים ומנשה (הוא שם את אפרים לפני מנשה).

וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃

— ספר בראשית, פרק מ"ח, פסוק כ'

פרשני המקרא

ברש"י מובא מדרש תנחומא באות ו' שאומר שכשיעקב ביקש לברכם נסתלקה שכינה ממנו לפי שעתידים ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, ולכן יעקב שאל "מי אלה" כלומר מאין יצאו אלו שאינן ראוין לברכה, ויוסף ענה לו "בזה" כלומר הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה ובקש יוסף רחמים שתחזור וחזרה ונחה עליו רוח הקודש, ואז יעקב אמר "קחם נא אלי ואברכם".

בפירוש הברכה כתוב ברש"י ש"המלאך הגואל אתי" זה המלאך שרגיל להשתלח אלי בצרתי, "יברך את הנערים" - מנשה ואפרים, "וידגו" הפירוש כדגים שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם.

פרשנות חדשה לסיפור

כפי שניתן לראות בציור של רמברנדט ושל ציירים נוספים מנשה ואפרים נראים ילדים קטנים בעת הברכה, וכך היא המשמעות הפשוטה העולה מקריאת הפסוקים, לעומת זאת הפרשנות המקובלת נוקטת שהיו בני שבע עשרה שנה לפחות.

הרב אלחנן סמט ביאר את הפרשה באופן מחודש, לדידו הסיפור מתחלק לשניים, חלק ראשון מפגש א, וחלק שני מפגש ב, החלק הראשון היה בפעם הראשונה בה נפגשו ובאותה עת ברך את שני נכדיו הילדים שזה הרגע ראם בפעם הראשונה. לאחר שבע עשרה שנה התקיים המפגש השני ואז ביקש יעקב מיוסף שיקברהו בארץ ישראל.

לקריאה נוספת

• J. Berman, Mishneh Bereshit: the Form and Content of Genesis 48, Tradition 25, 1990, עמ' 28‑41‏, JSTOR https://www.jstor.org/stable/23260679.