X-23
 | |||||
| הX-23 במוזיאון חיל האוויר האמריקאי | |||||
| מאפיינים כלליים | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס ניסוי | ||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||
| תקופת שירות | ? – 19 באפריל 1967 | ||||
| צוות | ללא | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
מרטין X-23 פריים (באנגלית: Martin X-23 PRIME) הוא מטוס ניסוי לבחינת חדירה לאטמוספירה, שנבנה עבור חיל האוויר האמריקאי באמצע שנות ה-60. בשונה ממטוס ה-ASSET, שנבנה כדי לבדוק טכנולוגיות ועמידות בחום בכניסה לאטמוספירה, ה-X-23 נבנה כדי לבדוק אפשרויות תמרון בעת החדירה לאטמוספירת כדור הארץ.
עיצוב
מטוסי ה-X-23 נבנו מטיטניום, בריליום, פלדת אל-חלד ואלומיניום. המטוס היה בעל שני חלקים עיקריים, ה"ירכתיים" והחלק הקדמי שהיה חרוטי. המטוס כולו צופה במגיני חום שפיתחה חברת מרטין, בעובי של 20–70 מ"מ, והחלק הקדמי נבנה מחומר פחמני פנולי (PICA).
שליטה אווירודינמית הושגה על ידי זוג מדפים רבועים בגודל 30 ס"מ, והגאים קבועים. לאחר הכניסה לאטמוספירה, במהירות של 2 מאך, שרוולי רוח קטנים נפרשו והאטו את מהירות המטוס. לאחר מכן נפרס מצנח שהאט את המטוס עוד יותר. המטוס נאסף בעודו צונח על ידי מטוס הרקולס שצויד בכלים מתאימים.
מבחני הטיסה
ה-X-23 הראשון שוגר מבסיס חיל האוויר ונדנברג על גבי טיל אטלס SLV-3 ב-21 בדצמבר 1966. המשימה דימתה חזרה לכדור הארץ ממסלול נמוך. השרוולים נפרסו בגובה 99,850 רגל (30,430 מטר) אבל המצנח הראשי לא נפרס ולכן המטוס התרסק לתוך האוקיינוס השקט.
ה-X-23 השני יצא לדרך ב-5 במרץ 1967. טיסה זו דימתה חדירה לכדור הארץ עם טווח של 1,053 ק"מ, וטיסה במהירות על קולית. גם הפעם המצנח לא נפרס כראוי והמטוס התרסק באוקיינוס השקט.
ה-X-23 האחרון שוגר ב-19 באפריל 1967, הטיסה דימתה חזרה לכדור הארץ על פני 1,143 ק"מ. הפעם, כל המערכות פעלו כשורה וה-X-23 נתפס על ידי מטוס ההרקולס. צוות של חיל האוויר האמריקאי דיווח שהמטוס כשיר לטוס שוב אבל אף משימה נוספת לא בוצעה. ה־X-23 השלישי מוצג כיום במוזיאון חיל האוויר האמריקאי
ראו גם
קישורים חיצוניים
- על הX-23 (באנגלית)
| מטוסי ה-X האמריקניים | |
|---|---|
|