פקודת סרטי הראינוע
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 1927 |
| גוף מחוקק | ממשלת המנדט |
| חוברת פרסום | חוקי ארץ ישראל א' - טז |
| משרד ממונה | משרד הפנים |
| נוסח מלא | החוק המלא |
פקודת סרטי הראינוע, 1927 היא פקודה מנדטורית משנת 1927, שנקלטה במשפט הישראלי ומכילה הוראות הנוגעות להקרנת סרטי קולנוע.
הפקודה מקנה למועצה לביקורת סרטים סמכות לאסור הקרנתם של סרטים מסוימים.
בהסתמך על פקודה זו, בשנת 1966 המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה 18 סרטים מתוך 420 הסרטים שהוגשו לביקורת המועצה, וקבעה כי אין להתיר את הצגתם בישראל[1].
בשנת 1988 נאסרה הקרנת הסרט "הפיתוי האחרון של ישו", ומפיצי הסרט בישראל עתרו לבג"ץ, שהתיר את הקרנת הסרט. בג"ץ קבע שפקודת סרטי הראינוע מחייבת פירוש ויישום לא על-פי כוונתו המקורית, אלא על-פי הערכים הדמוקרטיים הגלומים בהכרזת העצמאות. ערכים אלה מחייבים את הצנזורים להימנע ככל האפשר מפגיעות קשות בחופש הביטוי, ויש להשתמש בפקודה רק במקרים נדירים, כאשר יש הסתברות גבוהה לפגיעה מוחשית וקשה בביטחון או בסדר הציבורי[2].
פקודה זו סופגת ביקורת[3] בטענה כי היא מיושנת ואינה רלוונטית בעידן שבו ניתן לצפות בסרטים באמצעים נוספים כגון אינטרנט, השאלה מספריות וידאו וכיוצא בזה.
קישורים חיצוניים
פקודת סרטי הראינוע, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של פקודת סרטי הראינוע, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
הערות שוליים
- ^ 18 סרטים נפסלו בשנה האחרונה להקרנה בישראל, למרחב, 16 במאי 1966
- ^ משה נגבי, עוד קיצוץ בכנפי הצנזורה, חדשות, 16 ביוני 1989
- ^ ראו, לדוגמה, ב-אייל גרוס, חבר הנהלת האגודה: סגירת ביטאון התנועה האסלמית – סתימת פיות, אתר האגודה לזכויות האזרח, 23 באוקטובר 2002.
