ניסים מזרחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניסים מזרחי
אתר אישי

ניסים מזרחי (נולד ב-13 באוגוסט 1962) הוא סוציולוג ישראלי; פרופסור מן המניין בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים, בו הוא עומד בראש תוכנית "אתגר החיים המשותפים", בשיתוף מכון שחרית.[1] נושאי מחקריו העיקריים הם הסוציולוגיה של הידע, הרפואה, התרבות, גבולות חברתיים, זהות מוסרית, ליברליזם ולימודי אתניות. מזרחי ידוע בקידום העמדה הפוסט-ליברלית בשיח הביקורתי בישראל. גישה זו שואפת לשחרר את המחקר הקיים ממגבלות מה שהוא מכנה "הדקדוק הליברלי" של השיח הביקורתי. אין בכך התנגדות לעקרונות כמו צדק ושוויון, אלא, להרחבת המרחב הפרשני מעבר לתחומי החשיבה הליברלית-פרוגרסיבית השולטת במחקר. בספרו האחרון,[2] מזרחי טוען שכדי להבין את מה שקרוי ההתנהגות הפרדוקסלית – התנגדותן של קבוצות המיעוט והקבוצות הנחשלות לעקרונות החופש והשוויון שעשויים להיטיב עימן – חיוני להכיר את הצורך שלהן בשייכות, בשורשיות, שאיפתן לחיבור לשלם גדול מהן (דת, מדינה או לאום). תובנה מרכזית העולה ממסקנות המחקר היא שההכרה בשורשיות מאפשרת לפתוח אפיקים חדשים לחשיבה ולפעולה הנחוצים בזמן הזה לצורך שימור המסגרת הדמוקרטית במצב של קיטוב חברתי עמוק.

ביוגרפיה

ניסים מזרחי נולד בשכונת קריית היובל בירושלים. הוא בנם של דוריס, ילידת עיראק, שעלתה לישראל בבגרותה ושל רחמים מזרחי, יליד הארץ. הוריו בני מעמד הפועלים שאיבדו את מאור עיניים בהיותם בני שנתיים. לניסים שתי אחיות מבוגרות ממנו.[3] מזרחי הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה וסוציולוגיה ותואר שני בהצטיינות יתרה בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1998 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת מישיגן באן ארבור בסיוע תוכנית פולברייט ופוסט-דוקטורט מאוניברסיטת הרווארד.[4] ב-2016, שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.[5] מלמד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב מאז 2001. שימש כראש המחלקה בשנים 2016-2013. הוא עמית מחקר בכיר וראש תוכנית "אתגר החיים המשותפים" במכון ון ליר בירושלים בשיתוף מכון שחרית.[6]

ב-2008 זכה מזרחי בפרס קליפורד גירץ למאמר הטוב ביותר מטעם American Sociological Association (האגודה האמריקאית לסוציולוגיה),[7] ב-2013 זכה בפרס לואי גוטמן למאמר הטוב ביותר מטעם האגודה הסוציולוגית הישראלית[8] ובפרס הרקטור למצוינות בהוראה באוניברסיטת תל אביב.[6]

משפחה

ניסים מזרחי נשוי לאיריס, רופאת עיניים במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר, ולו שלוש בנות.[9]

מחקריו

מחקריו של מזרחי עוסקים בשני תחומים עיקריים: מראשית חייו האקדמיים ועד בערך 2009, הוא חקר את המתאם בין תורת ההכרה והפרקטיקה החברתית, במיוחד הרפואה האלטרנטיבית והמחלה הפסיכוסומטית ברפואה המודרנית. החל מ-2009 הקדיש את מחקריו לסוציולוגיה של הליברליזם וזכויות האדם, מוסר, אתניות, ושונות חברתית.

סוציולוגיה של הליברליזם וזכויות אדם

בסדרת מאמרים החל משנות האלפיים, מזרחי מתמקד בחוסר יכולתה של השקפת העולם האוניברסלית-ליברלית-פרוגרסיבית להסביר את הלכי הרוח של זרמים שונים בחברה. הוא תיאר את האופן שבו מדעי החברה סיפקו את הבסיס המדעי לעליונות התרבותית על המזרחים הנחשלים.[10] מזרחי בחן את יחסי האמון בין מנהלים ישראלים לירדנים באתר תעשייתי ישראלי-ירדני וכיצד האמון משתנה בתגובה לאקלים הפוליטי המשתנה.[11] הוא הראה כיצד תלמידי תיכון ישראלים, חרף אפליה עדתית-מעמדית בקידומם, סירבו לאמץ את פוליטיקת הזהויות וסברו שהגורם המרכזי לקידומם היה כוח רצונם.[12] הוא חקר שלוש קבוצות מיעוט ישראליות: מזרחים, ערבים ישראלים וישראלים יוצאי אתיופיה. הערבים, הקבוצה הכי פחות משתלבת מביניהם בחברה הישראלית, השתמשו בביטויים גזעניים בהתייחס לניסיונותיהם המאכזבים. האתיופים, הבולטים ביותר חזותית, נמנעו מלהשתמש בשפה זו. המזרחים ראו בעצם אזכור ההתייחסות השלילית כהתייחסות שלילית ותיארו את קבוצתם באור חיובי.[13]

מעבר לחשד: שורשי ההתנגשות המוסרית בין שורשיות לבין ליברליזם-פרוגרסיבי

הספר, בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 2024, מציג את המזרחים כמקרה בוחן של אוכלוסייה מודרת חברתית. הוא חוקר כיצד הם מפרשים את נאמנותם למדינה ודבקותם בימין הפוליטי והדתי למרות דחיקתם לשולי מבנה ההזדמנויות על ידי המדינה (הנהגתה הפוליטית ומוסדותיה), שאלה זו מהדהדת את מה שמכונה בשיח האמריקני: ה"פרדוקס הגדול": תמיכתן של אוכלוסיות עניות באמצע אמריקה במפלגה הרפובליקנית והתנגדותן לסדר היום הליברלי פרוגרסיבי שעשוי לכאורה להיטיב עמן.[14] הווריאציה הישראלית היא תמיכתם של תושבי הפריפריה החברתית בתנועות הימין ודחייתם את סדר היום של השמאל הפרוגרסיבי והחברתי כאחד. מזרחי מראה כיצד למרות שהם מזהים מצבים של אי שוויון ואפליה כנגדם, הם דוחים את השקפת הצדק החברתי האוניברסלי המבוסס על עקרונות ליברליים של שוויון, חירות וזכויות האדם. עקרונות אלה מאיימים על זהותם הגרעינית הנטועה עמוק בשלם היהודי. ה"שורשיות" (חוויית החיבור לשלם גדול) מאפיינת לטענת מזרחי, את רוב האוכלוסייה היהודית בישראל והיא איננה ייחודית למזרחים מן הפריפריה החברתית. בפרק המסכם הוא מציע טיפולוגיה הממקמת אוכלוסיות שונות בחברה היהודית בישראל על פי מאפייני השורשיות (קודים לזהות קולקטיבית: אזרחי, פרימורדיאלי וטרנסצנדנטי, וסוגים של טמפורליות: הזמן הציוני והזמן המיתי [דתי קדום]).

הספר מתבסס על מחקר אמפירי נרחב, סקרים וקבוצות מיקוד. התנהגות המזרחים תיסכלה פעילי זכויות אדם, פוליטיקאים ליברליים, ומדעני החברה, הרואים בה פרדוקסלית. המחבר מציע פרשנות אלטרנטיבית ל"דקדוק הליברלי", כינויו לעקרונות בבסיס התפישה הליברלית, השליטה במחקר הביקורתי. הגישה פותחה לראשונה בשני מאמרים.[15][16] רוב החוקרים הביקורתיים מציעים שני הסברים לכישלון המסר הליברלי לחלחל לקבוצות המדוכאות: האחד, כישלון בהעברת המסר; השני, המנוחשלים אינם מבינים שהמסר עשוי לסייע להם. המחבר מפנה את המבט למסר עצמו.

הגישות המנתחות את התנהגותם הפוליטית הלא-ליברלית של המזרחים, העניים הכפריים באמריקה והאיכרים באירופה, מפרשות אותה כתגובת נגד לליברליזם, הנובעת מיחסי הכוח, והכוחות ההיסטוריים, החברתיים והכלכליים. לדעת מזרחי זוהי התעלמות מהיסודות הקוסמולוגיים העמוקים המרכיבים את ההתנהגות, הקרויים בפיו "דקדוק שורשי", המציב את העצמי כחלק מהשלם, שהתקיים בעבר, קיים בהווה, וחייב לשרוד עבור הדורות הבאים. בניגוד ל"דקדוק הליברלי", שערכיו הם אוטונומיה של היחיד, שוויון, מחשבה רציונלית והשקפה אוניברסלית. מזרחי סבור שהשורשיות מאפיינת קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית והכללית בישראל ובעולם ולא רק את המזרחים ומבטאת צורך בסיסי בהשתייכות. כשערכי החופש והשוויון מפרים את תחושת השייכות, קהילות רבות דוחות אותם, מכיוון שהם מאיימים על זהותן הבסיסית, שנטועה בשלם הגדול אליו הן משתייכות.

מתודולוגיה זו מובילה למהלך שהמחבר מכנה "הרמנויטיקה מרובה", ממירה את הפרט הלא-ליברלי מ"קורבן" סביל, לפרשן ומבקר פעיל, והופכת אותו לסובייקט פעיל: פרשן, מנתח ומבקר את מיקומו בתוך המבנה החברתי. השמאל הפרוגרסיבי והמשקיפים הביקורתיים תופשים חוסר-שוויון כסטטי, מבוסס על יחסי כוחות ושעתוק, הנסתרים מהמזרחים, קורבנות ההגמוניה הציונית-אשכנזית. לעומתם, המזרחים מבחינים בחוסר-השוויון, אך רואים בו משתנה לאורך הזמן, תהליך טבעי של בינוי אומה, לו הם שותפים גם אם הם משלמים מחירים, ולא מצב סטטי של אפליה. להבנתם אינם מיעוט מדוכא, אלא שותפים שווים. המחקר האמפירי, המצביע על ניידות חברתית עולה של המזרחים, תומך בכך. המזרחים רואים עצמם כחלק מהיהדות ואת המדינה הציונית כפיסגת הישות היהודית, תחושת שייכות שהמחבר מכנה "שורשיות". המזרחים השורשיים רוצים בטובתה של המדינה היהודית, ודוחים את הזהות האוניברסלית של השמאל הפרוגרסיבי, שרואה במדינה ישות נייטרלית שתפקידה לשרת את האזרחים האוניברסליים. החשיבה הליברלית רואה בגבולות משפחתיים, דתיים ולאומיים מכשולים לאוטונומיה הפרטית ולהרמוניה המשותפת. לעומתם, הפרטים השורשיים, מהקהילות המוסלמיות והיהודיות כאחד, תופשים גבולות אלו כתנאי מקדים לגילוי אנושיותם המשותפת ולכינונם של יחסי כבוד הדדי, חיים משותפים ושלום.

סוציולוגיה של הרפואה ורפואה אלטרנטיבית

הדיסרטציה של מזרחי עסקה בהתייחסות לבעיית הגוף והנפש עם ראשיתה של הרפואה הפסיכוסומטית בארצות הברית בראשית המאה ה-20.[17] לאחר חזרתו לישראל, הוא חקר היבט אחר ביחסי גוף-ונפש ברפואה המודרנית: היחסים בין הרפואה האלטרנטיבית/משלימה לבין הרפואה המדעית המודרנית. המחקרים הללו, שפכו אור חדש, בין השאר על הדפוסים החדשים של שיתוף הפעולה בין הצוות הרפואי, בעיקר רופאים, ומטפלים אלטרנטיביים בבית חולים ישראלי, בו הצוות הרפואי תוחם גבול כדי להגן על הידע, המודל המדעי (ביומדיקלי) המאפיין את הרפואה המודרנית. כך למשל, מתחקים המחקרים הללו על המניעים הכלכליים לשילובה של הרפואה האלטרנטיבית/משלימה בבתי החולים ועל דפוסי שיתוף הפעולה בין הצוותים הרפואיים (הביומדיקלים) לבין מרפאים אלטרנטיביים, תוך שמירה על מעמדה של הרפואה הקונבנציונלית (הביומדיקלית) כמקור סמכות בלתי מעורער הקובע את הכללים לשילובה של הרפואה האלטרנטיבית/משלימה ועל תפקידה כגורם המפקח הבלעדי על עבודתם של המטפלים האלטרנטיבים במרחב הביומדיקלי (בתי חולים, קופות חולים, מרפאות וכדומה).[18][19] המחקרים מראים כיצד נשמרת הלכה למעשה החלוקה בין הצוות הרפואי המתמקד בניתוח וטיפול במחלות לבין המטפלים האלטרנטיביים שאינם נחשבים כחברי צוות רגילים, ומתרכזים בעיקר בהקלת כאב ושיפור ההרגשה. השונות מתבטאת בסימנים סמליים, גאוגרפיים ומבניים.[20][21]

מחקרים נוספים

ב-2012, מזרחי ערך עם מישל למונט (אנ') גיליון של כתב העת Ethnic and Racial Studies (אנ'), שפורסם מחדש כספר בהוצאת ראוטלג' בשם Ordinary People Doing Extraordinary Things (אנשים רגילים עושים דברים בלתי רגילים). המחקר מראה שאופן התמודדותן של קבוצות מיעוט שחוו הדרה היא תלוית תרבות. המחקרים התקיימו בברזיל, קנדה, צרפת, דרום אפריקה, שוודיה וארצות הברית.

ב-2016, מזרחי היה עורך שותף של אסופת המאמרים Getting Respect (לזכות בכבוד) בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. הספר חוקר כיצד אנשים רגילים חווים אפליה ומגיבים אליהן. המחקר כלל 400 מרואיינים בני מעמד הפועלים הנמוך-בינוני: אפרו-אמריקאים מפרברי ניו יורק, אפרו-ברזילאים מריו דה ז'ניירו, ערבים ישראלים, ישראלים יוצאי אתיופיה ומזרחים. ממצאי המחקר הם שהערבים הפלסטינים אינם נוהגים לחשוף את מחשבותיהם ורגשותיהם, אפרו-ברזילאים תופשים תויות כשליליות לפי המעמד ולא הגזע, ואפרו-אמריקאים גלויים יותר מאשר ישראלים יוצאי אתיופיה ומזרחים, שנוהגים למעט להתייחס להדרתם.

ב-2016 מזרחי היה עורך-שותף של גיליון של כתב העת Israel Studies Review (אנ') לצד מנחם מאוטנר בנושא Resisting Liberalism in Israel—the Case of Marginalized Mizrahim (התנגדות לליברליזם בישראל – המקרה של מזרחים מודרים)

ביחד עם ג'רי ג'ייקובס (אנ'), מזרחי כתב מאמר על הדומיננטיות של הסוציולוגיה האמריקאית בעולם, וההשלכות הנובעות מכך על מבנה הכוח וביסוס הידע.[22]

ספרים

כתיבה

  • Mizrachi, N. (2024) Beyond Suspicion: The Moral Clash between Rootedness and Progressive Liberalism. Berkeley: University of California Press.
  • Lamont, M., Moraes Silva, G., Guetzkow, J., Welburn, J. Mizrachi, N., Herzog H., and Reis, E. (2016). Getting Respect: Dealing with Stigma and Discrimination in the United States, Brazil, and Israel. Princeton: Princeton University Press.

עריכה

  • Mizrachi, N. (ed.) (2022). Transcending the Liberal Grammar of Critical Sociology: The Theoretical Turn in Israeli Sociology. N. Mizrachi, Sadeh K. (eds.), Special Issue, The American Sociologist.
  • שגית מור, נטע זיו, ארלין קנטר, אדוה איכנגרין וניסים מזרחי (עורכים) (2016). לימודי מוגבלות: מקראה, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
  • Mizrachi, N. and Mautner M. (eds.) (2016). Resisting Liberalism in Israel—the Case of Marginalized Mizrahim. Special Issue, Israel Studies Review.
  • Lamont, M. and Mizrachi, N. (Eds.) (2012). Responses to Stigmatization in Comparative Perspectives, Special Issue, Ethnic and Racial Studies 35(3). Reprinted in book form: Lamont, M. and Mizrachi, N. (Eds.) (2013). Responses to Stigmatization in Comparative Perspective. London and New York: Routledge.
  • יוסי יונה, ניסים מזרחי ויריב פניגר (עורכים) (2013). פרקטיקה של הבדל בשדה החינוך בישראל: מבט מלמטה, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
  • ניסים מזרחי וכנרת שדה (עורכים) (לקראת פרסום), מעבר לדמיון הליברלי של המחקר הביקורתי בישראל, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניסים מזרחי בוויקישיתוף   המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.

הערות שוליים

  1. ^ אתגר החיים המשותפים, מכון ון ליר
  2. ^ Mizrachi, N. (2024) Beyond Suspicion: The Moral Clash between Rootedness and Progressive Liberalism. Berkeley: University of California Press.
  3. ^ על מנת להבין את אמריקה האדומה, יש להתבונן בישראל האדומה, הניו יורק טיימס, דצמבר 2020
  4. ^ אתר למנויים בלבד יסמין גואטה ורותם שטרקמן, הזדמנות שווה לכולם? "ומה אם שלום אסייג היה רץ לראשות הממשלה?", באתר TheMarker‏, 31 בדצמבר 2013
  5. ^ ארי ליבסקר, "הגיע זמן המרכז הרדיקלי", באתר כלכליסט, 28 בדצמבר 2023
  6. ^ 1 2 ניסים מזרחי, באתר מכון ון ליר
  7. ^ מקבלי פרסי לאורך השנים, האגודה האמריקאית לסוציולוגיה
  8. ^ רשימת זוכים בפרס ע"ש פרופ' אליהו לואי גוטמן, האגודה הסוציולוגית הישראלית
  9. ^ אתר למנויים בלבד קרולינה לנדסמן, בוחרי הליכוד מפגרים? אתם רציניים? תבינו, הפתרון של השמאל הוא הבעיה, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2019
  10. ^ Mizrachi, N. (2004) “From Badness to Sickness’: The Role of Ethnopsychology in Shaping Ethnic Hierarchies in Israel,” Social Identities 10(2): 219-243.
  11. ^ Mizrachi, N., Drori, I., and Anspach, R. (2007). “Repertoires of Trust: The Practice of Trust in a Multinational Organization Amid Political Conflict,” American Sociological Review 72, 143-165. Winner of the Geertz Prize for Best Article in Cultural Sociology, 2008.
  12. ^ Mizrachi, N., Goodman, Y., and Feniger, Y. (2009). “‘I Don’t Want to See It’: Decoupling Ethnicity from Social Structure in Jewish Israeli High Schools,” Ethnic and Racial Studies 32, 1203-1225.
  13. ^ Mizrachi, N. and Herzog, H. (2012). “Participatory Destigmatization Strategies among Palestinian Citizens of Israel, Ethiopian Jews and Mizrahi Jews in Israel,” Ethnic and Racial Studies 35(3): 418-435.
  14. ^ "הפרדוקס הגדול" הוא מונח הלקוח מספרו של תומאס פרנק (אנ') "מה הבעיה בקנזס?" (אנ') (Thomas Frank, What's the Matter with Kansas? Holt, 2005.)
  15. ^ מזרחי, נ. (2011). “מעבר לגן ולג’ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל“, מעשי משפט, ד (2011), עמ' 74-51.
  16. ^ מזרחי, נ. (2017). “הסוציולוגיה בישראל לאן? מסוציולוגיה של חשד לסוציולוגיה של משמעות“, מגמות, 65, עמ' 114-69.
  17. ^ Beyond Suspicion. P. 35. Ref. 21.
  18. ^ Mizrachi, N., Shuval, J., and Gross, S. (2005). “Boundary at Work: Alternative Medicine in Biomedical Settings,” Sociology of Health and Illness 27, 20-43.
  19. ^ Mizrachi, N. and Shuval, J. (2005). “Between Formal and Enacted Policy: Changing the Contour of Boundaries,” Social Science and Medicine 60, 1649-1660.
  20. ^ Shuval, J., Mizrachi, N., and Smetannikov, E. (2002). “Entering the Well-Guarded Fortress: Alternative Practitioners in Hospital Settings,” Social Science & Medicine 55(10): 1745-1755.
  21. ^ Shuval, J., and Mizrachi, N. (2004). “Changing Boundaries: Modes of Coexistence of Alternative and Bio-Medicine,” Qualitative Health Research 14(5): 675-690.
  22. ^ Jacobs, J. and Mizrachi, N. (2020). “International Representation in US Social-Science Journals”. The American Sociologist 52: 215-239.
אוחזר מתוך "https://ivritpedia.com/index.php?title=ניסים_מזרחי&oldid=734917"