משפט האן-בנך הוא משפט מרכזי באנליזה פונקציונלית העוסק בהרחבה של פונקציונל f0 מתת-מרחב של מרחב בנך, אל המרחב כולו. המשפט נוסח והוכח על ידי סטפן בנך והאנס האן, כל אחד לחוד ובאופן בלתי תלוי, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

המשפט

יהי L מרחב בנך מעל השדה F (שדה הממשיים או המרוכבים), עם תת-מרחב L0L, ופונקציה תת-ליניארית ρ:L (פונקציה זו מכונה לעיתים מז'ורנטה).
אזי כל פונקציונל ליניארי f0:L0F החסום על ידי ρ (כלומר: |f0(x)|ρ(x) לכל xL0) אפשר להרחיב לפונקציונל f:LF שגם הוא חסום באותו אופן.

כלומר:

  1. xL0:f(x)=f0(x) (כלומר: f הוא אכן הרחבה של f0).
  2. xL:|f(x)|ρ(x) (כלומר: f חסום גם כן על ידי ρ).

מסקנות ושימושים

  • קיום הרחבה שומרת נורמה:
אם L הוא מרחב בנך ו-M הוא תת-מרחב שלו, ואם f0:M הוא פונקציונל רציף (כלומר, חסום) על M, אזי קיימת לו הרחבה f:L רציפה, ובעלת אותה נורמה, כלומר: f0L0*=fL*. זו היא מסקנה ישירה מכך שפונקציונל הוא רציף אם ורק אם הוא חסום, כלומר: f0(x)f0*x, ומכך שהנורמה היא פונקציה תת-ליניארית ולכן יכולה לשמש כמז'ורנטה במשפט האן-בנך. בניסוח קטגורי, ניתן לנסח מסקנה זו כך: בקטגוריה של מרחבי בנך, הוא אובייקט אינג'קטיבי.
  • משפט ההפרדה בין נקודות:
x00:f00bounded functionalsuch that:f0(x0)=f0x00.
בפרט, אם נגדיר x0=x1x2 עבור x1x2 אזי נקבל שקיים פונקציונל f00 כך ש f0(x1)f0(x2). כלומר: קיים פונקציונל המפריד בין שתי נקודות שונות.
  • משפט ההפרדה בין תת-מרחב לנקודה:
יהי L מרחב בנך ויהי M הוא תת-מרחב שלו (לא בהכרח סגור). תהי zM נקודה שאיננה בסגור של M, אזי קיים פונקציונל רציף (חסום) f:M כך ש:
  1. xM:f(x)=0 ,
  2. f(z)=1
  3. ומתקיים ש f=(z)1

הוכחת המשפט

הוכחת המשפט נעזרת בלמה של צורן. מסתכלים על קבוצת כל ההרחבות של f0 החסומות על ידי ρ לתת-מרחב כלשהו L0LαL עם יחס הסדר "הרחבה של" (נסמן קבוצה זאת ב-E). זהו מרחב סדור וקל לראות שלכל שרשרת בו יש איבר מקסימלי. לכן, לפי הלמה של צורן, קיים איבר מקסימלי ב-E שמהווה הרחבה של f0 המקיימת את הנדרש. נותר להראות שזו אכן הרחבה על כל L.

עושים זאת באמצעות הוכחה על דרך השלילה. מניחים שההרחבה המקסימלית ב-E מוגדרת על תת-מרחב LL, כאשר LL. אזי קיים yLL ולכן אפשר לבנות במפורש הרחבה החסומה על ידי ρ, המוגדרת על ידי:

zspan(L{y}):f(z)=f(x+λy)=f(x)+λy

כאשר z=x+λy פירוק יחיד של z כאשר xL ו-f הוא ההרחבה המקסימלית על L (והם איברי המשפחה E). כעת נותר להראות שאפשר לבחור ערך f(y)=y כך שלכל z בתחום ההגדרה יתקיים f(x)+λy=f(z)ρ(z). באמצעות מניפולציות אלגבריות, טיעונים של חדו"א (חסם עליון) ושימוש בתכונותיה של פונקציה תת-ליניארית אפשר להראות שקיים y כנדרש. בכך בנינו הרחבה ל-f מ-L לתת-מרחב גדול יותר, והרחבה זו גם איבר ב-E.

מכיוון שהצלחנו לבנות הרחבה לאיבר המקסימלי של E, וניתן לראות בקלות שגם היא ב-E, נובע שהוא לא איבר מקסימלי וזו סתירה.

לכן, האיבר המקסימלי של E מוגדר היטב על כל L ומהווה הרחבה של f0 המקיימת את הנדרש.

ראו גם

קישורים חיצוניים