מניפולציה על המונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מניפולציה על המונים היא שימוש מכוון או לא מכוון בטכניקות המבוססות על העקרונות של הפסיכולוגיה של ההמון, כדי לשלוט או להשפיע על רצונותיו של הקהל במטרה לשלוט בהתנהגותו ולכוון אותו לפעולה מסוימת.[1] תופעה זו משותפת לדת, לפוליטיקה ולמגזר העסקי, ויכולה לקדם הסכמה או אי הסכמה או אדישות ביחס לאדם, למדיניות או למוצר. האתיות של מניפולציה על ההמון מוטלת בספק.

מניפולציה על המונים שונה מתעמולה – אם כי היא עשויה לחזק אותה כדי להגיע לתוצאה הרצויה. אם תעמולה היא "המאמץ העקבי והמתמשך ליצור או לעצב אירועים כדי להשפיע על היחס של הציבור למיזם, לרעיון או לקבוצה",[2] מניפולציה על ההמון היא הקריאה הקצרה יחסית לפעולה לאחר שזרעי התעמולה (בעצם "טרום-תעמולה") נזרעים והציבור מתארגן לכדי קהל. התועמלן פונה לכלל ההמון, גם אם הוא ממודר, באופן רציף, בעוד שמניפולטור על ההמון פונה לחלק מההמון שהתאסף ויצר קהל (כגון הפגנה פוליטית או מפגש קהילתי) בזמן אמת.[3] במצבים כמו מצב חירום לאומי, לעומת זאת, מניפולטור על ההמון עלול למנף את תקשורת ההמונים כדי לפנות להמון.

מניפולציה על המונים שונה משליטה בהמון, המשרתת תפקיד של אבטחה. הרשויות המקומיות משתמשות בשיטות של שליטה בהמון כדי לרסן ולפזר המון וכדי למנוע התפרעויות בלתי חוקיות כגון מהומות וביזה ולהגיב עליהן.

תפקוד ומוסריות

תיאור סנסציוני של טבח בוסטון (5 במרץ 1770): תמונות מסוג זה שימשו כדי להצמיח חוסר שביעות רצון ולטפח אחדות בקרב המתיישבים האמריקאים נגד הכתר הבריטי לפני מלחמת העצמאות האמריקאית.

מניפולטור על המון מעורב, שולט או משפיע על ההמון ללא שימוש בכוח פיזי, למרות שמטרתו עלולה להיות להניע שימוש בכוח של "הקהל או של רשויות מקומיות". לפני מלחמת העצמאות האמריקאית, סמואל אדמס סיפק לבוסטונים "תלבושות משוכללות, אביזרים וכלי נגינה כדי להוביל שירי מחאה בהפגנות ליד הנמל ובמצעדים ברחובות בוסטון, במטרה שהמונים כאלה יעוררו את הרשויות הבריטיות לאלימות, כפי שעשו במהלך הטבח בבוסטון ב-5 במרץ 1770. אדמס כתב, הפיק והפיץ תיאורים סנסציוניים על התקריות כדי לעורר אי שביעות רצון וליצור אחדות בין המושבות האמריקאיות.[4] הדרך האמריקאית למניפולציה עשויה להיות מסווגת ככלי של כוח רך, שהוא "היכולת להשיג מה שאתה רוצה באמצעות כוח משיכה ולא כפייה או תשלום".[5] פרופסור הרווארד ג'וזף ניי טבע את המונח בשנות ה-80. אך הטכניקות ששימשו כדי להשפיע על המון קדומות בהרבה, ובחנו ופיתחו אותם בעיקר קווינטיליאן בספר ההדרכה שלו, "Institutio oratoria," ואריסטו ב"רטוריקה".[6] מקורות ידועים של מניפולציות על המון קיימים כבר מהמאה החמישית לפני הספירה, כמו המתדיינים בסירקיוז שביקשו לשפר את יכולת השכנוע שלהם בבית המשפט.[7]

הפועל manipulate (לעשות מניפולציה) יכול לשדר שליליות, אך לא בהכרח. לפי מילון ובסטר למשל, manipulate פירושו "לשלוט או לשחק באנשים באמצעים אמנותיים, לא הוגנים או ערמומיים במיוחד".[8] פעולותיו של קהל אינן חייבות להיות פליליות במהותן. חוקר מדעי החברה המאה התשע עשרה גוסטב לה בון כתב:[9]

את ההמון, ולא פרטים בודדים, ניתן לשלהב לסכן את החיים כדי להבטיח ניצחון של אמונה או רעיון לשם תהילה וכבוד, כמעט ללא לחם וללא נשק, כמו בתקופת מסעי הצלב במטרה לשחרר את מקום קבורתו של ישו מידי הכופרים, או ב-[1793] כדי להגן על המולדת. גבורה זו היא ללא ספק דבר לא מודע, אך היא הבונה את ההיסטוריה. אילו נרשמו המעשים הגדולים שבוצעו בדם קר רק לזכותם של אנשים בודדים, תולדות העולם היו מציינים רק מעטים מהם.

אדוארד ברנייס, המכונה "אבי יחסי הציבור", האמין שמניפולציה ציבורית היא לא רק מוסרית, אלא הכרחית. הוא טען כי "ממשלה קטנה ובלתי נראית שמבינה את התהליכים הנפשיים והדפוסים החברתיים של ההמונים, שולטת בדעת הקהל באמצעות הסכמה." הדבר הכרחי לחלוקת העבודה ולמניעת כאוס ובלבול. "קולו של העם מבטא את דעתו של העם, והלך רוח זה נוצר על ידי מנהיגי הקבוצה וכאלה המבינים כיצד להשפיע על דעת הקהל", כתב ברנייס. הוא הוסיף ואמר: "אנחנו נשלטים, הלך הרוח שלנו מעוצב, הטעם שלנו נוצר, הרעיונות שלנו מוצעים לנו, בעיקר על ידי אנשים שמעולם לא שמענו עליהם. זו תוצאה הגיונית של האופן שבו החברה הדמוקרטית שלנו מאורגנת."

במדעי החברה, הפסיכולוג האבולוציוני דייוויד מ. באס ועמיתיו משתמשים ב"מניפולציה" פחות או יותר כמילה נרדפת ל"השפעה" על האופן שבו בני אדם משפיעים על התנהגותם של בני אדם אחרים.

מניפולטורים בעלי אידאולוגיות שונות יכולים להשתמש בהצלחה באותן טכניקות כדי להשיג מטרות שעשויות להיות טובות או רעות. טכניקות מניפולציה על המונים מציעות ליחידים ולקבוצות אמצעי נייטרלי מבחינה פילוסופית כדי למקסם את השפעת המסרים שלהם.[10]

כדי לתמרן קהל, צריך קודם כל להבין מה צריך הקהל, וכן את העקרונות השולטים בהתנהגותו.

הגדרה, התנהגות ומאפיינים של המון

הפילוסוף ג.א. טאוני הגדיר קהל כ"אוסף רב של אנשים המתמודדים יחד עם מצב קונקרטי ומודעים פחות או יותר לקיומם כקבוצה. התמודדותם יחד עם המצב נובעת מאינטרסים משותפים וקיומן של נסיבות שנותנות כיוון אחד למחשבותיהם ולמעשיהם." טאוני דן בעבודתו "טבע ההמון" בשני סוגים עיקריים של המון: הומוגני והטרוגני.[11]



במחקר משנת 2001, המכון למחקרי אמצעי הגנה לא קטלניים באוניברסיטת פנסילבניה הגדיר קהל באופן ספציפי יותר כ"התכנסות של מספר רב של יחידים וקבוצות קטנות שהתאספו זמנית. קבוצות קטנות אלו כוללות בדרך כלל חברים, בני משפחה, או מכרים."

המהומות שאורגנו על ידי הקומונה של פריז (המהפכה הצרפתית) ב-31 במאי וב-2 ביוני 1793.

תיאוריה קלאסית

הפילוסוף וההיסטוריון הצרפתי היפוליט טן סיפק בעקבות מלחמת פרנקו פרוסיה ב-1871 את התיאור המודרני הראשון של פסיכולוגיית ההמונים. גוסטב לה בון פיתח תיאוריה זו בספרו משנת 1895, "Psychologie des Foules". הוא טען שההמונים הצרפתיים במהלך המאה ה-19 היו בעצם אספסוף נרגש, חסר הגיון, המושפע בקלות מחורשי רע.[12] הוא הניח שהיסודות ההטרוגניים המרכיבים סוג זה של קהל יוצרים בעצם ישות חדשה, תגובה כימית המשנה את תכונות ההמון:

בנסיבות מסוימות, ורק בנסיבות אלה, מצבור של אנשים מציג מאפיינים חדשים, השונים בתכלית השינוי מהמאפיינים של הפרטים המרכיבים אותו. הרגשות והרעיונות של כל האנשים שהתאספו מתנהלים באותו כיוון והאישיות המודעת שלהם נעלמת. רוח קולקטיבית נוצרת, שהיא ללא ספק זמנית, אך מציגה מאפיינים מוגדרים בתכלית.

הוא גם כתב:[9]

ברוח הקולקטיבית, היכולות האינטלקטואליות של הפרטים, וכתוצאה מכך האינדיבידואליות שלהם, נחלשות. ההומוגני משתלט על ההטרוגני, וידן של התכונות הלא מודעות היא על העליונה.

— גוסטב לה בון

לה בון הבחין בשלושה תהליכים פסיכולוגיים המאפיינים המון:

  1. הטמעה או היעלמות של אישיות מודעת והופעת אישיות לא מודעת. תהליך זה נעזר בתחושות של עוצמה בלתי מנוצחת ואנונימיות המאפשרות לאדם להיכנע לאינסטינקטים ששמר תחת שליטה (כלומר, האינדיבידואליות נחלשת וידו של הלא מודע על העליונה);
  2. הדבקה ("בהמון כל רגש ומעשה מדבקים, ומדבקים עד כדי כך שאדם מקריב בקלות את האינטרס האישי שלו למען האינטרס הקולקטיבי");
  3. סוגסטיה כתוצאה ממצב היפנוטי. "כל הרגשות והמחשבות כפופים לכיוון שנקבע על ידי המהפנט", והקהל נוטה להפוך את המחשבות הללו למעשים.

התיאוריה הקלאסית טוענת כי המשתתפים [בקהל] [נוטים] לספונטניות, לחוסר רציונליות, לאובדן שליטה עצמית ולתחושת חוסר אחריות אישית כתוצאה מאנונימיות.

חלק מהקהל במחאת ה- G20 Meltdown בלונדון ב-1 באפריל 2009

תיאוריה מודרנית

מבקרי התיאוריה הקלאסית טוענים שהיא פגומה במידה רבה משום שהיא מוציאה מהקשר את התנהגות הקהל, חסרת תמיכה אמפירית בת קיימא, מוטה ומתעלמת מהשפעת אמצעי השיטור על התנהגות ההמון.

בשנת 1968, מדען החברה ד"ר קארל קוץ' מאוניברסיטת ליברפול הפריך רבים מהסטריאוטיפים הקשורים להתנהגות הקהל כפי שמתואר בתיאוריה הקלאסית. הביקורות שלו זוכות לתמיכה רחבה בקהילת הפסיכולוגים, אך עדיין משולבות כ"תיאוריה מודרנית" בטקסטים פסיכולוגיים. מודל מודרני המבוסס על תפיסה "אינדיבידואלית" של התנהגות קהל שפותח על ידי פלויד אלפורט ב-1924, הוא מודל הזהות החברתית המשוכללת (ESIM).[13]

מדען נוסף, ד"ר קארל ג'יי סופה, בחן באותה שנה והפריך סטריאוטיפים רבים של התיאוריה הקלאסית במאמרו, "התנהגות קולקטיבית: בחינת מספר סטריאוטיפים". מאז, מדעני חברה אחרים אימתו חלק גדול מהביקורת שלו. ידע ממחקרים אלה על פסיכולוגיית ההמונים מציין:

  • "המון אינו ישות הומוגנית" אלא מורכב מ"מיעוט של פרטים ורוב של קבוצות קטנות של אנשים שמכירים זה את זה."
  • "המשתתפים בהמון [אינם] תמימי דעים בנוגע למוטיבציה שלהם" ולא זה עם זה. המשתתפים "פועלים יחד רק לעיתים רחוקות, ואם הם עושים זאת, הפעולה אינה נמשכת זמן רב."
  • "המונים אינם פוגעים בתודעה האינדיבידואלית" ו"אינם מובחנים באופן ייחודי על ידי אלימות או הפרות סדר."
  • "עמדות ומאפייני אישיות אינדיבידואליים", כמו גם "משתנים סוציו-אקונומיים, דמוגרפיים ופוליטיים, הם גורמי ניבוי גרועים של עוצמת המהומות וההשתתפות האינדיבידואלית".

לפי מחקר משנת 2001 שנערך על ידי המכון לטכנולוגיות הגנה לא קטלניות של אוניברסיטת פן סטייט, המון עובר תהליך שיש לו "שלב התחלה, אמצע וסוף". במיוחד:

תהליך התאספות
שלב זה כולל התאספות זמנית של אנשים לפרק זמן מסוים. עדויות מצביעות על כך שההתאספות מתרחשת לרוב באמצעות "שיטת גיוס מאורגנת", אך יכולה להתרחש גם על ידי "תהליך מאולתר" כגון העברת מסר מפה לאוזן על ידי מארגנים לא רשמיים.
התכנסות זמנית
בשלב זה מתאספים פרטים ומשתתפים הן בפעולות אינדיבידואליות והן ב"פעולות קולקטיביות". לעיתים רחוקות משתתפים כל הפרטים בקהל, ואלו שמשתתפים עושים זאת מבחירה. כמו כן, נראה כי ההשתתפות משתנה בהתאם לסוג ולמטרת ההתכנסות, כאשר טקסי דת עדים ל"השתתפות גדולה יותר" (כלומר 80% עד 90%).
תהליך פיזור
בשלב האחרון המשתתפים בקהל מתפזרים מ"מיקום משותף" ל"מיקום חלופי אחד או יותר".

"הפרת סדר" מתרחשת כאשר "אדם אחד או יותר בהתקהלות מפעילים אלימות כלפי אדם או רכוש." על פי נתוני מחקר בארצות הברית ואירופה מ-1830 עד 1930 ומ-1960 ועד היום, "פחות מ-10 אחוז מהפגנות המחאה כללו אלימות כלפי אדם או רכוש", כאשר "מהומות חגיגה" הן הסוג השכיח ביותר של מהומות בארצות הברית.

מודל זהות חברתית משוכלל (ESIM)

מודל מודרני פותח גם על ידי סטיב רייכר, ג'ון דרורי וקליפורד סטוט[14] והוא מנוגד באופן משמעותי ל"תיאוריה הקלאסית" של התנהגות ההמון. לפי קליפורד סטוט מאוניברסיטת לידס:

מודל הזהות החברתית המשוכלל מניח כי מרכיב של מושג העצמי הקובע את ההתנהגות האנושית נובע מהשתייכות פסיכולוגית לקטגוריה חברתית מסוימת (כלומר זהות של פרט מסוים). למשתתפים בקהל יש גם טווח של זהויות חברתיות היכולות להפוך להיות בולטות במערכת הפסיכולוגית שמתייחסים אליה כאל 'העצמי'. פעולה קולקטיבית הופכת להיות אפשרית כשזהות חברתית מסוימת מתבלטת בו-זמנית אצל כל אחד מהמשתתפים בקהל ולכן משותפת להם.

השורה התחתונה של סטוט נבדלת מתכונת ה"ההיטמעות" של המון שהציע לה בון, שבה תודעתו של הפרט מפנה את מקומה לחוסר תודעה של ההמון. המודל שוקל גם את השפעת השיטור על התנהגות הקהל. הוא מזהיר כי "שימוש חסר הבחנה בכוח ייצור תחושת אחדות מחודשת בקהל מבחינת חוסר הלגיטימיות וההתנגדות לפעולות המשטרה". הדבר עלול לגרור את הקהל לעימות, למרות ההיסוס הראשוני של האנשים בקהל לנהוג כך.

תכנון וטכניקה

מניפולציה של המונים כוללת מספר מרכיבים: ניתוח הקשר, בחירת אתר, תעמולה, סמכות ומסירה.

ניתוח הקשר

חיילי המשמר הלאומי של קליפורניה מפטרלים ברחובות לוס אנג'לס בתגובה להתפרעויות ברחוב.

ההיסטוריה מעידה שההקשר והמיקום הסוציו-אקונומי והפוליטי משפיעים באופן דרמטי על הפוטנציאל למניפולציה על ההמון. תקופות מסוג זה באמריקה כללו:

  • לפני המהפכה האמריקאית (1763–1775), כשבריטניה הטילה מיסים כבדים והגבלות שונות על שלוש עשרה המושבות בצפון אמריקה;
  • שנות העשרים הסוערות (1920–1929), כאשר הופעת הייצור ההמוני אפשרה לאזרחים רגילים לרכוש פריטי יוקרה שנחשבו בעבר למותרות, במחירים נוחים. עסקים שהשתמשו בפס ייצור אותגרו למכור מספר רב של מוצרים זהים;
  • השפל הגדול (1929–1939), כאשר מפולת שוק המניות ההרסנית שיבשה את הכלכלה הא*מריקאית וגרמה לאבטלה בקנה מידה רחב;
  • המלחמה הקרה (1945–1989), כאשר האמריקאים התמודדו עם איום של מלחמה גרעינית והשתתפו במלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם שעוררה התנגדויות רבות, התנועה לזכויות האזרח ומשבר הטילים בקובה.

במישור הבינלאומי, תקופות שהיו עדות למניפולציה על המונים כללו את התקופה שבין המלחמות (כלומר לאחר קריסת האימפריות האוסטרו-הונגרית, הרוסית, העות'מאנית והגרמנית) ואחרי מלחמת העולם השנייה (הדה-קולוניזציה והתמוטטות האימפריות הבריטית, הגרמנית, הצרפתית והיפנית). התקופה שקדמה להתמוטטות ברית המועצות סיפקה שפע הזדמנויות למניפולציה על המונים. למשל, תנועת הסולידריות שהחלה בשנות ה-70, בין היתר הודות לפעולות של מנהיגים כמו לך ולסה וסוכנות ההסברה של ארצות הברית. בשנת 1987 ניצל נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את רגשותיהם של תושבי מערב ברלין ושל תושבי מזרח ברלין הרעבים לחופש כדי לדרוש מהמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, "להפיל" את חומת ברלין. במהלך הבחירות לנשיאות ב-2008, המועמד ברק אובמה ניצל את רגשותיהם של בוחרים אמריקאים רבים שהיו מתוסכלים מהשפל הכלכלי ומהמלחמות המתמשכות בעיראק ובאפגניסטן. תומכיו במהלך עצרותיו הפוליטיות אימצו מהר מאוד ודקלמו שוב ושוב את המסרים הפשוטים של "תקווה", "שינוי" ו"אנחנו יכולים".

הקשר ואירועים היסטוריים עלולים עשויים גם לעודד התפרעויות. דוגמאות כאלה כוללות:

  • 1968 - מחאת זכויות האזרח בקולומביה, SC;
  • 1992 - מחאת מס הגולגולת בלונדון;
  • 1992 - המהומות בלוס אנג'לס (התעוררו בעקבות זיכוי שוטרים שהיו מעורבים בתקיפתו של רודני קינג).

על מנת לנצל באופן מלא את ההקשר ההיסטורי, חיוני לערוך ניתוח קהל מעמיק כדי להבין את הרצונות, הפחדים, החששות והנטיות של קהל היעד. ניתן לעשות זאת באמצעות מחקרים מדעיים, קבוצות מיקוד וסקרים.

הכרחי גם להבדיל בין קהל לאספסוף כדי לאמוד את גודל המניפולציות שבהן יש להשתמש. מדריך הדרכה של האו"ם בנושא שליטה בקהל קובע כי "המון הוא התכנסות חוקית של אנשים, מאורגנים, ממושמעים ובעלי מטרה. אספסוף הוא קהל שיצא משליטה עקב השפעות שונות וחזקות, כמו מתח גזעי או נקמה".[15]

בחירת אתר

נשיא ארצות הברית רונלד רייגן נואם מולחומת ברלין בשער ברנדנבורג, ברפובליקה הפדרלית של גרמניה. 12 ביוני 1987.

המקום שבו קהל מתאסף מספק גם הוא הזדמנויות לתמרן מחשבות ורגשות. המיקום, מזג האוויר, התאורה, הסאונד ואפילו צורת הזירה – כל אלה משפיעים על נכונות הקהל לשתף פעולה.

מקומות סמליים ומוחשיים כמו שער ברנדנבורג, שבו השתמשו הנשיאים ג'ון פ. קנדי, רונלד רייגן וביל קלינטון ב-1963, 1987 ו-1994, בהתאמה, יכולים לעורר רגשות עוד לפני שמניפולטור על ההמון פותח את פיו.[16] ב"נאום בלהורן" של ג'ורג' וו בוש מיד לאחר המתקפה על מגדלי התאומים, בתגובה לצעקה של עובד הצלה, "אני לא שומע אותך", צעק הנשיא בוש בחזרה, "אני שומע אותך! אני שומע אותך! שאר העולם שומע אותך! והאנשים – והאנשים שהפילו את הבניינים האלה ישמעו את כולנו בקרוב!" הקהל פרץ בתרועות ובמזמורים פטריוטיים.[17]

תעמולה

לפני תעמולה ישירה, שמטרתה לשנות דעות ועמדות, חייבת לבוא תעמולה שהיא סוציולוגית באופייה, איטית, כללית, כזו המבקשת ליצור אקלים, אווירה של עמדות ראשוניות אוהדות. תעמולה ישירה אינה יכולה להיות יעילה ללא קדם-תעמולה, שללא תוקפנות ישירה או ניתנת להבחנה, מוגבלת ליצירת דו-משמעות, להפחתת דעות קדומות ולהפצת תדמיות, לכאורה ללא מטרה.

מניפולטור על המונים ותועמלן עשויים לעבוד יחד כדי להשיג תוצאות טובות יותר ממה שהיו משיגים בנפרד. לפי אדוארד ברנייס, על התועמלן להכין את קבוצת היעד שלו ולחשוב על מסר לפני שהוא מועבר. יש לבדוק מראש את המסרים עצמם, שכן מסר שאינו יעיל גרוע מהעדר מסר. חוקר מדעי החברה ז'אק אלול כינה פעילות מסוג זה בשם "קדם-תעמולה", והיא חיונית כדי שהמסר העיקרי יהיה יעיל. בספרו "היווצרות עמדות של אנשים", הוא קובע שניתן להשוות תעמולה סוציולוגית לחריש, ותעמולה ישירה לזריעה; לא ניתן לעשות אחד בלי לעשות קודם את השני. תעמולה סוציולוגית היא תופעה של חברה המאחידה את ההתנהגות של חבריה לפי דפוס מסוים כדי לשלב בתוכה את מספר הפרטים המקסימלי. תעמולה סוציולוגית שואפת לפתח ציות או הגנה על הסדר הקיים באמצעות חדירה ארוכת טווח לכל הזרמים החברתיים. היא קובעת את אורח החיים הנפוץ בחברה, שמחלחל בתורו לקולנוע, לספרות או לאמנות. התנהגות בלתי רצונית זו יוצרת הרחבה של המסר באמצעות פרסום, סרטים, חינוך ומגזינים. "הקבוצה כולה, במודע או שלא במודע, מתבטאת בצורה זו. ... יש לציין, שהשפעתה מכוונת לאורח חיים שלם."[18] סוג זה של תעמולה אינו מכוון אלא צץ באופן ספונטני או מבלי משים במסגרת תרבות או אומה. התעמולה מחזקת את אורח החיים של הפרט ומייצגת אורח חיים זה בצורה הטובה ביותר. תעמולה סוציולוגית יוצרת קריטריון שאין עליו עוררין של הפרט לשפוט מהו טוב ורע בהתאם לאורח חייו. היא אינה מובילה לפעולה, אך ביכולתה להכשיר את הקרקע לתעמולה ישירה. מכאן ואילך, הפרט הלכוד בציפורניה מאמין, שמי שחי בצורה שהיא מציגה שייך לטובים, ומי שלא – שייך לרעים.[19] לאחר שהמוח של ההמון נחרש וזרעי התעמולה נזרעים, מניפולטור של המון יכול להתכונן לקצור את יבולו.

סמכות

המניפולטור יכול להיות נואם, קבוצה, מוזיקאי, ספורטאי או אדם אחר שמניע קהל להסכמה לפני שהוא קורא לפעולה מסוימת. אריסטו האמין שהאתוס של המניפולטור, או אמינותו, תורם לכושר השכנוע שלו.[6]

יוקרה היא צורה של "השתלטות על דעותינו באמצעות אדם, יצירה או רעיון." המניפולטור בעל היוקרה משתק את היכולת הביקורתית של הקהל וזוכה לכבוד ויראה. הסמכות נובעת מיוקרה, שיכולה להיווצר מ"יוקרה נרכשת" (למשל תפקיד בעבודה, מדים, גלימת שופט) ו"יוקרה אישית" (כלומר עוצמה פנימית). היוקרה האישית דומה לזו של "מאלף חיית פרא". הצלחה היא הגורם החשוב ביותר המשפיע על היוקרה האישית. לה בון כתב, "מהרגע שהיוקרה מוטלת בספק, היא מפסיקה להיות יוקרה." לפיכך, ראוי למניפולטור לשמור על מרחק מהקהל כדי שלא יערערו על יוקרתו.

מסירה

וינסטון צ'רצ'יל בדרבן שבמושבת הכף הבריטית ב-1899 הנושא נאום לאחר שנמלט ממחנה שבויים בדרום אפריקה.

היכולת של המניפולטור לסחוף קהל תלויה במיוחד בהגשה החזותית, הקולית והמילולית שלו. וינסטון צ'רצ'יל ואדולף היטלר קיבלו על עצמם התחייבות אישית להפוך לרטוריקאים מהדרגה הראשונה.

צ'רצ'יל

בגיל 22 תיעד וינסטון צ'רצ'יל את מסקנותיו לגבי אופן הפנייה להמונים. הוא כינה זאת "הפיגום של הרטוריקה", וציין מה שלדעתו הוא העיקר בכל נאום יעיל, כולל:

  • "נכונות הדיקציה", או בחירת המילה הנכונה כדי להעביר את המסר המדויק של הנואם;
  • "קצב" הנאום באמצעות משפטים "ארוכים, מתגלגלים ומצטלצלים";
  • "צבירת טיעונים", או "רצף מהיר של גלי קול ותמונות מלאות חיים" שמציג הנואם כדי להביא את הקהל לתשואות הסכמה;
  • "אנלוגיה", או קישור בין הלא נודע למוכר;
  • "הפרזה פראית", או שימוש בביטויים, קיצוניים ככל שיהיו, המגלמים את רגשות הנואם והקהל.

היטלר

תמונות של אדולף היטלר במהלך נאום המראות את השימוש שלו ברגשות ובשפת גוף כדי להעביר את מסר.

אדולף היטלר האמין שביכולתו ליישם את לקחי התעמולה שלמד, למרבה הכאב, מבעלות הברית במהלך מלחמת העולם הראשונה וליישם לקחים אלו לטובת גרמניה. הנקודות הבאות מציעות תובנה לגבי החשיבה שעמדה מאחורי הופעותיו על הבמה:

  • פנה להמונים: "[תעמולה] חייבת להיות מופנית תמיד ובלעדית להמונים", ולא ל"אנשי האינטליגנציה שקיבלו חינוך מדעי".
  • התמקד ברגשות: "[תעמולה] חייבת להיות מכוונת לרגש, ורק במידה מוגבלת מאוד למה שנקרא שכל".
  • שמור על מסר פשוט: "תעמולה רב-צדדית היא טעות... כושר הקליטה של ההמון הוא מוגבל ביותר, האינטליגנציה שלהם נמוכה, אבל יכולת השיכחה שלהם עצומה."
  • הכן את הקהל לתרחיש הגרוע ביותר: "[הכן] את החייל הבודד לפחדי המלחמה, וכך [עזור] להגן עליו מאכזבות. בהמשך, הנשק הנורא ביותר ששימש נגדו נראה רק כהוכחה למה שסיפרו לו התועמלנים. הדבר גם יחזק את אמונתו באמיתות ההצהרות של ממשלתו, ומצד שני יגביר את זעמו ושנאתו כלפי האויב השפל."
  • אל תצהיר חצי הצהרות: "...הדגש את הטיעון האחד שלשמו באת לטעון. המשימה אינה לערוך מחקר אובייקטיבי על האמת, כאשר היא בעד האויב, ולאחר מכן להציגה בפני ההמון מתוך הוגנות אקדמית. המשימה היא לשרת את מטרתנו, תמיד וללא רתע."
  • חזור על המסר ללא הרף: "[טכניקה תעמולתית] חייבת להגביל את עצמה למספר מצומצם של נקודות ולחזור עליהן שוב ושוב. כאן, כמו לעיתים קרובות כל כך בעולם הזה, התמדה היא הדרישה הראשונה והחשובה ביותר להצלחה."[20] (גוסטב לה בון האמין שמסרים שמאשרים וחוזרים עליהם נתפסים לרוב כאמת ומופצים באמצעות הדבקה. "לאדם, כמו לבעלי חיים, יש נטייה טבעית לחיקוי. חיקוי הוא הכרחי עבורו, בתנאי שהחיקוי הוא קל למדי," כתב לה בון. במאמרו "L'Homme et Societes" משנת 1881 כתב: "המונים מודרכים על ידי דוגמאות ולא על ידי טיעונים." הוא הדגיש כי על מנת להשפיע, אסור להרחיק מדי את הקהל ואסור שהדוגמה שמציגים תהיה בלתי נתפסת מבחינתו, אחרת ההשפעה תהיה אפסית).

המפלגה הנאצית בגרמניה השתמשה בתעמולה כדי לפתח פולחן אישיות סביב היטלר. היסטוריונים כמו איאן קרשו מדגישים את ההשפעה הפסיכולוגית של מיומנותו של היטלר כנואם. ניל קרסל מדווח, "באופן כולל... הגרמנים מדברים בצורה מיסטית על הכוח ה'היפנוטי' של היטלר".[21] רוג'ר גיל אומר: "נאומיו המרגשים כבשו את הלב והשכל של המוני העם הגרמני: למעשה, הוא היפנט את הקהל שלו".[22] היטלר היה אפקטיבי במיוחד כאשר יכול היה לקבל משוב מקהל חי, וגם המאזינים היו נלכדים בגל ההתלהבות.[23] הוא חיפש סימנים למסירות קנאית, וקבע שרעיונותיו יישארו "כמו מילים שהתקבלו תחת השפעת היפנוזה".

יישומים

פוליטיקה

ברק אובמה מקבל את המועמדות הדמוקרטית לנשיאות

התהליך הפוליטי מספק הזדמנות מספקת להשתמש בטכניקות של מניפולציות המונים כדי לטפח תמיכה במועמדים ובמדיניות. מעצרות ועד דיונים בעירייה ועד להכרזות מלחמה, מדינאים השתמשו במהלך ההיסטוריה במניפולציות על המונים כדי להעביר את המסרים שלהם. סקרי דעת קהל, כגון אלו שנערכו על ידי מרכז המחקר Pew ו-"www." "RealClearPolitics.com" מספקים למדינאים שאפתנים מידע על רמות תמיכה וסוגיות מכשילות.

עסקים

מתאבק WWF, האלק הוגאן, מלהיב את הקהל במהלך משחק היאבקות ששודר בטלוויזיה
ה-Penn State Nitany Lion מחמם קהל של יותר מ-100,000 אוהדי פוטבול בקולג'

מאז הופעת הייצור ההמוני, עסקים ותאגידים השתמשו במניפולציות על המונים כדי למכור את מוצריהם. הפרסום משמש ככלי תעמולה כדי להכין קהל עתידי לקלוט ולקבל מסר מסוים. אדוארד ברנייס האמין שפרסומות מסוימות יעילות יותר אם הן יוצרות סביבה המעודדת רכישה של מוצרים מסוימים. במקום לשווק את התכונות של פסנתר, מכור ללקוחות פוטנציאליים את הרעיון של חדר מוזיקה.

תעשיית הבידור עושה שימוש יוצא דופן במניפולציות על קהל כדי להלהיב מעריצים ולהגביר את מכירת הכרטיסים. היא אינה רק מקדמת התכנסויות גדולות באמצעות תקשורת המונים, אלא גם משתמשת בטכניקות רטוריות כדי למשוך את ההמונים. באוניברסיטת פן סטייט - University Park, למשל, PSU Athletics משתמשת בקמע Nitany Lion כדי לשלהב קהל של יותר מ-100,000 סטודנטים, בוגרים ומבקרים אחרים באצטדיון ביבר. בין הטכניקות שנעשה בהן שימוש ניתן למצוא צד אחד של האצטדיון ששר "אנחנו..." בעוד הצד השני מגיב, "פן סטייט!" קריאות אלו ואחרות הופכות את אצטדיון ביבר למקום בעייתי עבור קבוצות-אורחות שהמעריצים מתקשים לעודד אותן בגלל הרעש. World Wrestling Entertainment (WWE), לשעבר פדרציית ההיאבקות העולמית (WWF), גם היא משתמשת בטכניקות של מניפולציה על קהל. היא עושה שימוש מיוחד באישיות המקוטבת ובמוניטין של המתאבקים כדי לעורר את רגשות הקהל. הפעולה דומה לזו של הגלדיאטורים הרומיים העתיקים, שחייהם היו תלויים ביכולתם לא רק להילחם, אלא גם למשוך את לב ההמונים.

רמות גבוהות של התלהבות נשמרות באמצעות אורות, צלילים, תמונות והשתתפות הקהל. לפי האלק הוגאן באוטוביוגרפיה שלו, "My Life Outside the Ring", "לא היית צריך להיות מתאבק גדול, רק היית צריך למשוך את הקהל לתחרות. היית צריך להיות מודע לחלוטין, ובאמת ברגע ההווה, ולשים לב למצב הרוח של הקהל."

פלאש מוב

קובץ:Joe Monster Great Pillow War - Warsaw, The Great Pillow Battle, 2009-02-21.ogv פלאש מוב הוא התכנסות של אנשים, בדרך כלל מאורגנת מראש באמצעים אלקטרוניים, שמבצעים פעולה מסוימת, בדרך כלל מוזרה, ולאחר מכן מתפזרים. פעולות אלה הן לעיתים קרובות מוזרות, קומיות או בידוריות - כמו קרב כריות מסיבי, קטע מוזיקלי שמבצעים אד-הוק או ריקוד המוני משותף. עוברי אורח בדרך כלל נשארים המומים, ולעיתים מצטרפים לאירוע.

המושג פלאש מוב הוא חדש יחסית בהשוואה לצורות מסורתיות של מניפולציה על קהל. ביל ואזיק, עורך בכיר ב- "Harper's Magazine", נחשב לממציא המושג. הוא ארגן את הפלאש מוב הראשון שלו בחנות כלבו של Macy's בשנת 2003.[24] השימוש בפלאש מוב ככלי במאבק פוליטי יכול להיות בצורת עזיבה הפגנתית גדולה במהלך נאום פוליטי, הפסקת עצרת פוליטית או אפילו כאמצעי לארגן מחדש קהל לאחר שפוזר בכוח הזרוע. במבט ראשון, פלאש מוב יכול להיראות כהתנגדות ספונטנית למניפולציה על המון (כלומר, כשהקהל פונה נגד מי שהפעיל עליו מניפולציה). דוגמה לאירוע פלאש מוב רב-משתתפים: ב-8 בספטמבר 2009, הכוריאוגרף מיכאל גרייסי ארגן בעזרת טלפונים סלולריים ועשרים הנחיות פלאש מוב שכלל יותר מ-20,000 איש כדי להפתיע את אופרה וינפריי במהלך אירוע השקת העונה ה-24 שלה. לפי הנחיות של אופרה, הלהקה The Black Eyed Peas ביצעה את להיטה "I Gotta Feeling". במהלך ביצוע השיר, התחיל ריקוד של רקדנית אחת, שאליה הצטרפו עוד ועוד אנשים עד שכל הקהל רקד.[25] אחרים הלכו בעקבותיה של אופרה וארגנו קהלים גדולים בעזרת אמצעים אלקטרוניים ורשתות חברתיות.[25] אין צורך להיות כוריאוגרף מקצועי כדי לנהל אירוע מסוג זה. ב-13 בפברואר 2009, משתמש פייסבוק בן 22 ארגן פלאש מוב שסגר זמנית את תחנת רחוב ליברפול בלונדון.[26]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  2. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  3. ^ Jacques Ellul., Propaganda: : The Formation of Men's Attitudes, New York: Alfred A. Knopf, 1965, עמ' 15
  4. ^ https://www.academia.edu/34711089/The_American_Way_of_Propaganda_Lessons_from_the_Founding_Fathers_2006_
  5. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  6. ^ 1 2 Aristotle, "The Art of Rhetoric", translated with an introduction by H.C. Lawson-Tencred (New York, NY: Penguin Group, 2004): 1–13.
  7. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  8. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  9. ^ 1 2 Gustav Le Bon, The Crowd: A Study of the Popular Mind, Courier Corporation, 1895
  10. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  11. ^ Tawney, G. A, The Nature of Crowds, Psychological Bulletin 2(10), 1905, עמ' 329–333
  12. ^ James Hogget, Clifford Stott, Crowd psychology, public order police training and the policing of football crowds, Policing An International Journal 33(2), 2010, עמ' 218-235
  13. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  14. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  15. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  16. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  17. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  18. ^ Ellul, Jacques (1973). "Propaganda: The Formation of Men's Attitudes", p. 62. Trans. Konrad Kellen & Jean Lerner. Vintage Books, New York. מסת"ב 978-0-394-71874-3.
  19. ^ Ellul, Jacques (1973). "Propaganda: The Formation of Men's Attitudes", p. 65. Trans. Konrad Kellen & Jean Lerner. Vintage Books, New York. מסת"ב 978-0-394-71874-3.
  20. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  21. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  22. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  23. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  24. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  25. ^ 1 2 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  26. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
אוחזר מתוך "https://ivritpedia.com/index.php?title=מניפולציה_על_המונים&oldid=892498"