הואנג טאיג'י, קיסר צ'ינג
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, תרגמת.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, תרגמת. | |
| |||||
|
הוָאנְג טָאיגִ'י (28 בנובמבר 1592 – 21 בספטמבר 1643) היה לוחם מנצ'ורי אשר לחם נגד עליונותה של שושלת מינג על המנדט האלוהי, שקבע את השושלת בעלת הזכות האלוהית לשלוט על סין. טאיג'י, בנו של נורהאצ'י, הלוחם הנווד שהחל את הסכסוך נגד שושלת מינג, קידם את התוכנית של אביו לאיחוד אתני בין המנצ'ורים לבני ההאן, איחוד אשר נקרא עם הכתרת טאיג'י לקיסר סין בשנת 1636 בתואר "צ'ינג", כשמה של השושלת החדשה שתיקח את מקומה של מינג.
העלייה לשלטון
הואנג טאיג'י היה בנו השמיני של נורהאצ'י, אותו ירש כשליט השני בשושלת ג'ין המאוחרת בשנת 1626. על אף היותו הבן השמיני, פעל טאיג'י עם אדונים בחצר המלוכה השושלתית להשגת כוח עד אשר הפך לנסיך רם המעלה וירש את אביו במקום אחיו הגדול, דורגון.
פוליטיקה אתנית
בתקופת שלטונו החל הואנג טאיג'י לגייס פקידים ממוצא האן. לאחר המרד בשנת 1623 איבד נורהאצ'י את האמון בבני ההאן בתוך אומתו. אולם כאשר ירש טאיג'י את כס אביו, הבין הבן כי יוכל להתעלות על המינג רק אם יגייס את הרוב האתני של בני ההאן להתנגדות לשושלת הקיימת. בתקופת שלטונו של טאיג'י דאג למנות שרים וסגני שרים האנים ומונגולים. על אף הקישור האתני דאג טאיג'י לשמור על המאנצ'ורים בנקודות המפתח השלטוניות.[1]
מלחמת תחלופת השלטון מינג-צ'ינג
המלחמה הדתית
הואנג דבק במדיניות ההתרחבות והתפשט לכיוון האזור שכונה לימים מנצ'וריה. בנוסף, דחף לכיבוש מונגוליה ופשט על קוריאה ועל סין של מינג. יכולותיו הצבאיות זכו לשבחים רבים. לאחר השלמת כיבושיו דאג לצרף את עמי המסופחים המונגולים והסינים אל תוך הצבא.
טאיג'י לא חיבב, בלשון המעטה, את מאמיני הבודהיזם הטיבטי וכינה את מנהיגיהם "שקרנים" ו"מנותקים".
כיבוש מינג
טאיג'י קידם פעולות הגנה במעבר הצר של שנגחאי, בין ים סין המזרחי והחומה הגדולה של סין, אשר מדרום לו ממוקמת בייג'ינג ומצפון - מוקדן, בירותיהן של שתי המדינות. לאחר מכן פתח במערכה נגד המונגולים, הבטיח את נאמנות השבטים הנוודים מדרום וכבש את שטחיהם של העצמאיים ונאמני מינג.
מאוחר יותר, עם חיזוק החזית הדרומית של ארצו לאורך החומה הגדולה, פנה טאיג'י לכיבוש חוף לים יפן בפרימוריה של היום. כאשר שושלת ג'וסון הקוריאנית החלה לקדם חסות מחודשת למינג, יצא טאיג'י בראש צבאו ותוך חודש בלבד כבש את פיונגיאנג ואת סיאול וכן הבטיח ממשל חסות מנצ'ורי בקוריאה.[2]
החלת שושלת צ'ינג
בשנת 1636, לאחר לחץ ממושך מצד שרי ממשלתו בני ההאן ומבני משפחתו המנצ'ורים, החליט הואנג טאיג'י לקרוא תיגר על העליונות האלוהית של שושלת מינג והכריז עצמו קיסר סין בשם המנדט האלוהי של הדת הסינית העממית בארמון הקיסרי בשן-יאנג אשר ניתן לה השם "מוקדן", שפירושו "קדימה" במנצ'ורית.
מותו וירושתו
הואנג טאיג'י נפטר ב-21 בספטמבר 1643 בדיוק כשהצ'ינג התכוננו לתקוף את המעבר הצר שנגחאי. הוא נקבר בג'אולינג, שנמצאת בצפון שן-יאנג. טאיצ'י נפטר מבלי להשאיר יורש, מה שהביא למשבר ירושה במדינת צ'ינג.[3] מועצת הנסיכים והשרים התלבטו בשאלה האם להעניק את הכס לאחיו למחצה של הואנג טאיג'י, דורגון, שהיה מנהיג צבאי שכבר הוכיח את יכולותיו, או לבנו הבכור של הונג, טאיג'י הוג'ה. לבסוף, בתור פשרה נבחר בנו התשיעי של הונג טאיג'י, פוגין, ואילו דורגון ואחיינו של נורחצ'י ג'ירגלנג קיבלו את התואר "יורש יורש הנסיך".
פוגין הוכתר רשמית כקיסר שושלת צ'ינג ב-8 באוקטובר 1643 והוענק לו השם "שונז'י." הוא היה לקיסר צ'ינג הראשון ששלט מתוך עיר הבירה החדשה.
מורשת
תקופת שלטונו של הקיסר טאיג'י מאופיינת בשלטון אפקטיבי ובמיומנויות לחימה משובחות. הוא הושווה למיטב הקיסרים כיונגלה ממינג והקיסר טאיזונג מטאנג.
לדברי ההיסטוריון והסופר ג'ין יונג, להואנג טאיג'י היו השקפותיו הרחבות והחכמות של צ'ין שה-חואנג, הקיסר גאוזו מהאן, הקיסר גואנגווו של האן, הקיסר ון מסוי, הקיסר טאיזונג מטאנג, הקיסר טאיזו מסונג, קובלאי חאן, הקיסר חונגוו, והקיסר יונגלה ממינג. את היכולות הפוליטיות שלו הקבילו לידי ג'ינגיס חאן, הקיסר טאיזונג מטאנג, והקיסר גואנגווו מהאן. במובן זה, הואנג טאיג'י נחשב בעיני חלק מההיסטוריונים כקיסר הראשון האמיתי לשושלת צ'ינג.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ספר - מנצ'ו
קישורים חיצוניים
מדיה וקבצים בנושא הואנג טאיג'י, קיסר צ'ינג בוויקישיתוף המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.- הואנג טאיג'י, קיסר צ'ינג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Crossley, Pamela Kyle., A translucent mirror : history and identity in Qing imperial ideology, Berkeley: University of California Press, 1999, ISBN 978-0-520-92884-8
- ^ The Cambridge history of China, Cambridge [England]: Cambridge University Press, 1978-<2019>, ISBN 978-0-521-24327-8
- ^ Paliwoda, Stanley J., editor. Ryans, John K., editor., International marketing : modern and classic papers, ISBN 978-1-78536-694-9