ההיסטוריות של מוחמד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קוראן סמרקנד קופיק
דף מתוך קוראן סמרקנד קופיק מהמאה ה-9, אחד העותקים הקדומים ביותר של הקוראן ששרדו
מפת המזרח התיכון לפני תחילת הכיבוש הערבי והתפשטות האסלאם. השבטים הערבים יצאו אחר כך מחצי האי ערב וכבשו את האימפריה הסאסאנית (בוורוד) וחלקים מהאימפריה הביזנטית (בסגול)

ההיסטורִיּוּת של מוחמד מתייחסת לחקר מוחמד כדמות היסטורית ובחינה ביקורתית של מקורות שעליהם מתבססים דיווחים מסורתיים עליו.

מקור המידע המוסלמי הקדום ביותר לחייו של מוחמד, הקוראן, נותן מעט מאוד מידע אישי עליו וההִיסְטוֹרִיות שלו שנויה במחלוקת[1][2]. ביוגרפיה נבואית, המכונה סירה, יחד עם תיעוד של האמירות, המעשים וההלכות של מוחמד, החדית', שרדו ביצירות ההיסטוריות של סופרים מהמאות השלישית והרביעית של התקופה המוסלמית (כ-800–1000 לספירה)[3][4], ונותנים מידע רב על מוחמד, אך מהימנות המידע הזה שנויה במחלוקת רבה בחוגים אקדמיים מסוימים. בנוסף יש מספר קטן יחסית של מקורות לא מוסלמיים בני זמנו, או כמעט בני זמנו, המעידים על קיומו של מוחמד והם בעלי ערך הן כשלעצמם והן להשוואה למקורות מוסלמיים[2].

מקורות איסלאמיים

המקור האסלאמי העיקרי על חייו של מוחמד הם הקוראן ותיאורים על חייו של מוחמד המבוססים על מסורות בעל פה, הידועות בשם סירה וחדית'. רוב המוסלמים מאמינים שאלוהים הבטיח "להגן ולשמור על הקוראן" מפני שגיאות, לא ייתכן למוסלמי לעורר ספקות באשר לאופי הבלתי משתנה של הקוראן, כי אללה הבטיח לשמור על הקוראן. אללה אומר: ”הן שלחנו אליכם זכרון [את הקוראן], ואנחנו נשמרו” (סורת אל-חג'ר, פסוק 9). בנוסף מאמינים כי הסונה (או החדית') "הם המילים, המעשים והאישור המיוחסים לנביא מוחמד - וכמו הקוראן, הם "השראה אלוהית" (אל-וואחי).

הקוראן

על פי התפיסה האסלאמית המסורתית, כל הקוראן נכתב על ידי חבריו של מוחמד בעודו בחיים (במהלך 610–632 לספירה), אך הוא היה בעיקר מסמך בעל פה. לאחר מותו של מוחמד הקוראן הפסיק להתגלות, ושותפיו ששיננו את הקוראן החלו למות (במיוחד לאחר קרב יאמאמה ב-633)[5]. עקב חשש שחלקים מהקוראן עלולים ללכת לאיבוד באופן בלתי הפיך, ביקש הח'ליפה השני עומר בן אל-ח'טאב לח'ליף אבו בכר להורות על איסוף חלקי הקוראן שהיו מפוזרים עד אז בין "גבעולים של עלי דקל, אבנים לבנות דקות, ...גברים שידעו אותו בעל פה, ..."[6], חיברו אותם יחד[5][7]. תחת הח'ליף עות'מאן בן עפאן, ועדה של חמישה איש העתיקה את הפיסות השונות לכרך אחד, פתרה חילוקי דעות לגבי פסוקים שונים, איתרה פסוק שאבד[8]. עריכת אוסף זה - שנודע כ"קודקס העותמאני" - הסתיימה בסביבות שנת 650 לספירה[9][10], ולאחר מכן הוציא עותמאן הוראה לשרוף את כל שאר העותקים והגרסאות האחרות הקיימות של הקוראן (הידועות בשם "אהרוף")[11][12].

חוקרים מודרניים שונים בהערכתם של הקוראן כמקור היסטורי על חייו של מוחמד.

לפי האנציקלופדיה של האסלאם, "הקוראן מגיב ללא הרף ולעיתים בכנות לנסיבות ההיסטוריות המשתנות של מוחמד ומכיל שפע של נתונים חבויים, הרלוונטיים למשימת החיפוש אחר מוחמד ההיסטורי"[1]. לעומת זאת, סולומון א' ניגוסיאן כותב שהקוראן מספר לנו מעט מאוד על חייו של מוחמד[2]. בניגוד לנרטיבים של התנ"ך על חיי משה או ישו, ההיסטורין מייקל קוק מציין כי[13]:

בעוד שהקוראן מספר סיפורים רבים, זה של מוחמד אינו ביניהם. יש התייחסויות לאירועים בחייו, אבל הם רק אזכורים, לא נרטיבים. בנוסף, הספר אינו נוטה לאזכר שמות אנשים בהקשר של זמנו. מוחמד עצמו מוזכר ארבע פעמים בלבד, ושני אנשים מבני דורו פעם אחת כל אחד... ומסיבה זו כמעט בלתי אפשרי לקשר את הכתוב לחייו מבלי לצאת ולקראו מחוץ לו

.

לגבי ההיסטוריות של הקוראן עצמו, רוב החוקרים מטלים בה ספק. חוקר האסלאם פרנסיס אדוארד פיטרס סבר כי "הקוראן הוא באופן משכנע דבריו של מוחמד"[14], וקיים גם קלף של עותק מוקדם של מספר סורות מהקוראן - "כתב היד של ברמינגהאם", בו הטקסט שונה רק במעט מהגרסאות מודרניות, ומתוארך בערך לימי חייו של מוחמד[15]. עם זאת, רוב החוקרים מטילים ספק במידת הדיוק של חלק מהדיווחים ההיסטוריים של הקוראן והאם הספר היה קיים בשום צורה לפני העשור האחרון של המאה השביעית[16][17]. בנוסף מספר חוקרים סבורים שהקוראן הוא שילוב של טקסטים שונים, שחלקם אף אולי היה קיים כבר מאה שנים לפני מוחמד, והם פותחו כדי ליצור את הקוראן[18][19][17][20][21].

מסורות

בניגוד לקוראן, החדית' והסירה מוקדשים למוחמד, חייו, דבריו, מעשיו, והדוגמה שלו למוסלמים באופן כללי.

הביוגרפיה הנבואית (הסירה)

באסלאם העממי, ישנה אמונה רווחת שאנשים בימינו יודעים הרבה על מוחמד הודות לספרות הסירה. כל מה שהוא עשה ואמר נרשם. ומכיוון שלא ידע לקרוא ולכתוב בעצמו, שירתה אותו כל הזמן קבוצה של 45 סופרים שרשמו את דבריו, הוראותיו ופעילותו. מוחמד עצמו התעקש לתעד את החלטותיו החשובות. כמעט שלוש מאות מהמסמכים כביכול שלו נשמרו, כולל הסכמים פוליטיים, גיוסים צבאיים, מטלות של פקידים ותכתובת[22][23][24].

בספרות הסירה, הביוגרפיה החשובה ביותר שקיימת הן שתי העריכות של טקסטים שכתב אבן אסחאק (נפטר בשנת 768), הידועה כ"סירת רסול אללה" - سيرة رسول الله "חיי שליח האלוהים", ששרדו ביצירותיו של עורכיו, ובראשם אבן השאם (נפטר בשנת 834) וינוס בכאייר (נפטר 814–815), אם כי לא בצורתם המקורית. על פי אבן השאם, אבן אסחאק כתב את הביוגרפיה שלו כ-120 עד 130 שנים לאחר מותו של מוחמד. חוקרים רבים, אך לא כולם, מקבלים את הדיוק של ביוגרפיות אלה, אם כי דיוקן אינו ניתן לבירור[2][דרושה הבהרה].

לאחר אבן אסחאק, ישנם מספר כתבים קצרים יותר (שחלקם מוקדמים יותר מאבן אסחאק) המתועדים בצורות שונות, ביוגרפיות אחרות של מוחמד כולל את זו של אל-ואקדי (נפטר 822) ולאחר מכן את זו של אבן סעד (נפטר 844–45). אל-ואקידי זוכה לביקורת לעיתים קרובות על ידי היסטוריונים מוסלמים מוקדמים שקובעים כי המחבר אינו אמין. אלו אינן "ביוגרפיות" במובן המודרני של המילה, אלא תיאורים של משלחותיו הצבאיות של מוחמד, אמרותיו, הסיבות והפרשנויות לפסוקים בקוראן[1].

היסטוריונים מודרניים מתחו ביקורת רבה כלפי הסירה.

ההיסטוריון טום הולנד (אנ') מציין כי אבן השאם טוען שמלאכים עזרו למוסלמים לנצח בקרב בדר, ותוהה מדוע הוא צריך להיחשב כמקור היסטורי אמין יותר מאשר משורר יוון העתיקה הומרוס, שהציג את האלים כמשפיעים על קרבות בשירו האפי איליאדה (שנתפס כסיפור אגדה)[25].

חוקר האסלאם וים רייבן, מצוין שלא ניתן ליצור דימוי קוהרנטי של מוחמד מהספרות של הסירה, שאמיתותה וערכה העובדתי הועלו בספק ממספר נימוקים שונים. הוא מפרט את הטיעונים הבאים נגד האותנטיות של הסירה (ואחריהן כמה טיעוני נגד)[26]:

  1. כמעט אף חיבור בסירה לא נכתב במהלך המאה הראשונה של האסלאם. עם זאת החוקר פרד דונר מציין שהכתבים ההיסטוריים המוקדמים ביותר על מקורות האסלאם הופיעו לראשונה בשנים 60–70 לספירה המוסלמית, הרבה בתוך המאה הראשונה של ההיג'רה. יתרה מכך, המקורות הקיימים כיום, המתוארכים למאות השנייה, השלישית והרביעית לספירה, הם על פי דונר לרוב אוסף של חומר שמקורו במקורות מוקדמים יותר[3].
  2. הפערים הרבים המוצגים בסיפורים שונים שנמצאו ביצירות הסירה. עם זאת, למרות היעדר אורתודוקסיה אחת באסלאם, עדיין קיימת הסכמה ניכרת לגבי המאפיינים הכלליים ביותר של סיפור המוצא המסורתי[27].
  3. מקורות מאוחרים יותר הטוענים שהם יודעים יותר על תקופתו של מוחמד מאשר מקורות מוקדמים יותר (כדי להוסיף קישוטים והגזמות הנפוצות למסורת סיפור בעל פה)[28].
  4. פערים בהשוואה למקורות שאינם מוסלמים. אבל יש גם קווי דמיון והסכמות הן במידע הספציפי למוחמד, והן בנוגע למסורת המוסלמית בכללותה[29].
  5. חלקים או ז'אנרים מסוימים של הסירה, כלומר אלה העוסקים בנסים, אינם מתאימים כמקורות למידע היסטוריוגרפי מדעי על מוחמד, למעט הצגת האמונות והדוקטרינות של קהילתו.

חוקר האסלאם הנרי למנס מצביע על סתירות במסורות על חייו של מוחמד, כולל על מספר ילדיו ונשותיו. בכמה כתבים יש לו ילד אחד, באחרים שניים, ואחר טוען שיש לו שנים עשר ילדים, כולל שמונה בנים[30][א]. בעוד שברוב הכתבים נכתב כי היו לו תשע נשים, ואילו חלק מהקטעים בסירה מדברים על עשרים ושלוש נשים. על פי המסורת, מוחמד חי בין 60 ל-65 שנים[34].

החדית'

אוספי החדית' כוללים תיאורים מסורתיים והגיוגרפיים של המסורות המילוליות והמעשיות של מוחמד (סונה), ולעיתים קרובות מסבירים למה מתייחס פסוק בקוראן ביחס למוחמד[35].

המולמדים המוסלמים המוקדמים היו מודאגים מכך שחלק ממסורות החדית' (והדיווחים בסירה) מפוברקים, ולפיכך הם פיתחו מדע של ביקורת החדית' (מדע החדית'), כדי להבחין בין אמירות אמיתיות לבין אלו שזויפו, תועדו באמצעות מילים שונות, או שיוחסו בטעות למוחמד.

באופן כללי, רוב האקדמאים המערביים מנתחים את אוספי החדית' בזהירות רבה. ברנרד לואיס קובע כי "האיסוף והכתיבה של החדית' לא התרחשו עד כמה דורות לאחר מותו של הנביא. במהלך אותה תקופה ההזדמנויות והמניעים לזיוף היו כמעט בלתי מוגבלים"[36].

המאפיין העיקרי של החדית' הוא זה של איסנאד (שרשרת המסירה), שהם הבסיס לקביעת האותנטיות של הדיווחים במחקר האיסלאמי המסורתי. לפי סטיבן האמפריז, בעוד שמספר חוקרים מודרניים "מוכשרים מאוד" הגנו על האותנטיות הכללית של איסנאות, רוב החוקרים המודרניים מתייחסים לאיסנאד ב"חשדנות עמוקה"[37].

מקורות לא מוסלמים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

ההיסטוריה האסלאמית הקדומה באה לידי ביטוי גם במקורות שנכתבו ביוונית, סורית, ארמנית ועברית על ידי קהילות יהודיות ונוצריות, שכולם מתוארכים לאחר שנת 633 לספירה[2]. מקורות אלה מכילים כמה הבדלים מהותיים ביחס למקורות מוסלמים, במיוחד לגבי הכרונולוגיה וגישתו של מוחמד כלפי היהודים וארץ ישראל. לטענת יהודה נבו ויהודית קורן, אף מקורות ביזנטיים או סוריים אינם מספקים כל פרט על "הקריירה המוקדמת של מוחמד... שקודמה לספרות המוסלמית בנושא"[38].

לפי מקורות סוריים וביזנטיים שנחקרו על ידי ההיסטוריון סבסטיאן ברוק, "התואר 'נביא'" שהוחל על מוחמד "אינו נפוץ במיוחד, 'שליח' אפילו פחות. בדרך כלל הוא מתואר בפשטות כראשון מלכי ערב, ובאופן כללי יהיה נכון לומר שהמקורות הסורים של תקופה זו רואים את הכיבושים בעיקר כערבים, ולא מוסלמים"[39][40].

במחקר המדעי המודרני

בשנות ה-70 של המאה ה-20, העלתה האסכולה הרוויזיוניסטית בלימודי האסלאם ספקות בסיסיים לגבי מהימנותם של מקורות אסלאמיים מסורתיים, ויישם את השיטות ההיסטוריות-ביקורתיות על התקופה המוסלמית הקדומה, כולל אמיתות התיאור המקובל על מוחמד. מקור מרכזי לקושי בחיפוש אחר מוחמד ההיסטורי הוא חוסר הידע המודרני על ערב הפרה-אסלאמית[41]. לדברי האראלד מוצקי, "מצד אחד, לא ניתן לכתוב ביוגרפיה היסטורית של הנביא מבלי שיאשימו אותו בשימוש לא ביקורתי במקורות, ומצד שני, כשמשתמשים במקורות באופן ביקורתי, פשוט לא ניתן לכתוב ביוגרפיה כזו"[42].

ב-1952 כתב חוקר האסלאם הצרפתי רג'יס בלאשר, מחבר של ביוגרפיה ביקורתית על מוחמד, שלקחה בחשבון באופן מלא את המסקנות הספקניות של איגנאק גולדציהר והנרי למנס, כלומר החדית' האיסלאמי הושחת ולא יכול להיחשב כמקורות מידע אמינים[2], רג'יס כתב:

אין לנו עוד מקורות שיאפשרו לנו לכתוב היסטוריה מפורטת של מוחמד עם כרונולוגיה קפדנית ומתמשכת. יש צורך בבורות חלקית או מוחלטת, בעיקר לכל מה שנוגע לתקופה שקדמה לקריאה האלוהית של מוחמד [כ. 610 לספירה]. כל מה שביוגרפיה מדעית באמת יכולה להשיג היא לפרט את הבעיות העוקבות שנוצרו בעקבות התקופה הזו, לשרטט את אווירת הרקע הכללית שבה קיבל מוחמד את קריאתו האלוהית, לתת במשיכות מכחול רחבות את התפתחות השליחים במכה, לנסות עם סיכוי גדול יותר להצלחה לעשות סדר בעובדות הידועות, ולבסוף לפרט את כל מה שנותר לא ודאי. לרצות ללכת רחוק יותר זה ליפול להגיוגרפיה או רומנטיזציה

.

ההיסטוריון מייקל קוק מלין על כך שהשוואה בין אבן אסחאק לפרשן מאוחר יותר אל-ואקדי - שביסס את כתיבתו על אבן אסחאק, אך הוסיף הרבה פרטים צבעוניים אך מומצאים - מתגלה כיצד ההיסטוריה שבעל פה יכולה להיות מזוהמת בסיפורת של מספרי סיפורים[43]. הוא כתב”ראינו מה יכול היה להשיג חצי מאה של סיפורים בין אבן אסחאק לאל-ואקדי, בתקופה שבה אנו יודעים שחומר רב כבר נכתב. מה היו אותם תהליכים שהובילו, במאה שלפני כן, את כתיבתו של אבן אסחאק הוא משהו שאנחנו יכולים רק לנחש ולשער”[44].

עמיתו של קוק, פטרישיה קרון, מציינת שהביוגרפיה הנבואית (הסירה) נכתבה "לא על ידי נכד, אלא נין מדור הנביא", שהיא כתובה מנקודת מבטם של העולמא ובית עבאס, כך ש"לעולם לא נדע... איך זכרו הח'ליפים האומיים את נביאם"[45].

בנוגע לתאריכי חייו של מוחמד, כותב לורנס קונרד כי "במהלך המאה השנייה לספירה [האסלאמית] דעת המלומדים על תאריך הלידה של הנביא הציגה טווח שונות של 85 שנים. מתוך הנחה שהכרונולוגיה חיונית לייצוב של כל מסורת של נרטיב היסטורי, בין אם הדבר מועבר בעל פה ובין אם בכתב, ניתן לראות במצב עניינים זה אינדיקציה ברורה לכך שמחקרי סירה במאה השנייה עדיין היו בחוסר יציבות". כיוון שהדעה המלומדת של המאה השנייה לספירה היא הדעה המלומדת המוקדמת ביותר, ובהנחה שככל שהחוקרים היו קרובים יותר לאירוע הממשי, כך יש סיכוי גבוה יותר שמקורותיהם יהיו מדויקים, הדבר מעיד על חוסר מפתיע במידע בקרב חוקרי אסלאם לגבי מידע בסיסי על מוחמד[46].

ההיסטוריון רוברט הוילנד טוען כי ייתכן שחשיבותו ההיסטורית של מוחמד הוגזמה על ידי חסידיו, וכתב שמנהיגים ערבים "אחרים" "במקומות אחרים" הקדימו את מוחמד בתקיפת האימפריות הביזנטית והפרסית המוחלשות, אך אלה "הוצאו מההיסטוריה על ידי סופרים מוסלמים מאוחרים יותר" (הוילנד והיסטוריונים אחרים טוענים שהפולשים הערבים המקוריים לפרס וביזנטיו לא היו כולם מוסלמים)[47].

תאוריית המיתוס של מוחמד

כמה חוקרים מפקפקים בכך שמוחמד היה קיים[48]. מייקל קוק סבור כי ראיות שאינן תלויות במסורת האסלאמית מונעות כל ספק האם מוחמד היה אדם אמיתי, ומראות בבירור שהוא הפך לדמות המרכזית של דת חדשה בעשורים שלאחר מותו. עם זאת, הוא מדווח שהראיות הללו מתנגשות עם ההשקפה האסלאמית בהיבטים מסוימים, מקשרת את מוחמד לארץ ישראל ולא למרכז חצי האי ערב, מסבכת את שאלת מחברו של הקוראן או העברתו הבלעדית, ומציעה שיש יהודים וגם ערבים בקרב חסידיו[49]. בעוד שפטרישיה קרון טוענת שמוחמד היה אדם שקיומו נתמך על ידי מקורות שונים, היא סבורה שהקשר המסורתי של מוחמד עם חצי האי ערב עשוי להיות "בהשראת הדוקטרינה", והוא מוטל בספק על ידי הקוראן עצמו, המתאר פעילות חקלאית. דבר שלא יכול היה להתרחש שם, וכן הפניה לאתר סדום שנראה כממקם את קהילתו של מוחמד קרוב לים המלח[50].

עם זאת, מיעוט של היסטוריונים סבור שמוחמד עשוי להיות דמות מיתית לחלוטין.

כבר ב-1930 עלתה השאלה לקיומו של מוחמד על ידי המזרחן הסובייטי לוסיאן קלימוביץ'. בנובמבר 1930 העביר קלימוביץ' הרצאה באקדמיה הקומוניסטית, בה שאל את השאלה הפרובוקטיבית, "האם מוחמד היה קיים?"[51]. הרצאה זו הסתכמה בהפרכה גורפת של ההיסטוריוגרפיה האסלאמית על הקהילה המוסלמית הקדומה. לדברי קלימוביץ', שום מקורות מזמנו על חייו של מוחמד לא הגיעו אלינו; הדיווחים והביוגרפיות המוקדמות ביותר הידועים של הנביא, כמו זה של אבן אסחאק/אבן הישאם, נכתבו על ידי סופרים מוסלמים מאמצע המאה ה-8 וה-9. אולם עד אז, לרשות המלומדים המוסלמים עצמם לא היה מידע מהימן על חייו של מוחמד; כל מה שהיה להם היה הקוראן, ולפיכך הביוגרפיות שלהם וחומר החדית' אינם אלא המחשה מאוחרת ופרשנות לקוראן[51]. למעשה, עד אז שפת הקוראן עצמה הייתה כה בלתי מובנת אפילו לערבים, עד שהמקורות הנוספים החדשים היו נחוצים כדי להבין אותה בכלל. כתוצאה מכך, פער הזמנים בין חייו לכאורה של מוחמד לבין המקורות הכתובים הראשונים היה כה עצום, עד שאיננו יכולים לשער שמידע כלשהו שניתן במקורות אלה הוא אותנטי. לפי קלימוביץ', גם ההתייחסויות למוחמד במקורות נוצריים היו הכל מלבד משכנעות. קלימוביץ' הגיע למסקנה ששום דבר לא ידוע בוודאות על מוחמד ההיסטורי, ושסביר להניח שהוא מעולם לא היה קיים. כתוצאה מכך, קלימוביץ' הניח שהקוראן אינו פרי יצירתו של מוחמד אלא תוצר של קבוצה שלמה של מחברים. מוחמד נוצר על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר כמיתוס, שנועד להסביר את הופעתה של הקהילה האסלאמית מתוך תנועת החניף (המונותאיזם הערבי שקדם לאסלאם). הנביא היה המצאה שנועדה לחפות על אופיו הקדום של האסלאם כתנועת מחאה חברתית[51].

המזרחן והארכאולוג הישראלי יהודה נבו, בספרו Crossroads to Islam[52] (בתירגום חופשי: צמתים בדרך לאסלאם: מקורותיה של הדת הערבית והמדינה הערבית), שכתב יחד עם המידענית האקדמית יהודית קורן, הציג תאוריה על מקורותיה והתפתחותה של המדינה האסלאמית והדת האסלאמית. בדומה למספר חוקרים מערביים לפניו, כל אחד מסיבות אחרות, הוא הטיל ספק בתוקף ההיסטורי של המסורות האסלאמיות הקלאסיות בימיו הראשונים של האסלאם. החלק הראשון של הספר מתאר, על סמך ממצאים ארכאולוגיים שפורסמו על ידי ארכאולוגים אחרים בספרות האקדמית, את הפסקת התחזוק של הפרובינקיה הרחוקה במזרח התיכון על ידי האימפריה הביזנטינית ואת נסיגתה של האימפריה מהאזור, לאחר שאבד המניע הכלכלי להחזקה בפרובינקיה. על סמך ממצאים אלה, לא היה כלל כיבוש ערבי מהדרום, אלא הערבים שתפסו את השלטון בעקבות החלל הריק שביזנטיון השאירה, היו או מקומיים, או שבטים מהמדבר שגויסו בשלב קודם על ידי האימפריה על מנת לשמור על גבולותיה עם המדבר, רק שאז בשלב מסוים היא הפסיקה לשלם להם ונעלמה מהשטח. אף על פי שתנאי ל"שותפות" עם ביזנטים היה אימוץ הנצרות, בפועל ראש השבט הכריז שכך הוא (ולכן כל שבטו) עושה כאשר בפועל הם נשארו עובדי אלילים כבעבר. המשך הספר, על סמך ניתוח מקורות היסטוריים וכתובות הנגב, מתאר איך, עם הזמן, הערבים האלה אימצו את המונותאיזם היהודי-נוצרי של האוכלוסייה המיושבת שבה התחילו לשלוט, ובהמשך הקימו ממנה דת עצמאית. לפי קריאה זו של הממצאים ההיסטוריים, הסיפורים על מוחמד והקוראן אינם נכונים לחלוטין.

חוקר הדתות הגרמני קארל-היינץ אוליג, מאוניברסיטת זאארלנד (Saarland), הגיע למסקנה שדמותו של מוחמד כלל לא הייתה מרכזית באסלאם הקדום, וכי בשלב מוקדם מאוד זה האסלאם היה למעשה כת ערבית נוצרית שהייתה לה התנגדות למושג השילוש הקדוש, וכי החדית' והביוגרפיות המאוחרות יותר הן בחלקן הגדול אגדות, המסייעות בניתוק האסלאם משורשיו הנוצריים ובבניית דת חדשה מלאה[53].

עמיתו של קארל-היינץ אוליג, וולקר פופ, הציע שמקורם של שמות מייסדי האסלאם מוחמד ("המבורך") ו"עלי" ("העילויי") אינם שם פרטי אלא שם תואר. כינויים שניתנו לישו המשיח על ידי נוצרים סורים באימפריה הסאסאנית, כאשר מוחמד הוא המקבילה לבנדיקטוס ("מבורך" ביוונית), בברית החדשה. במחקר נומיסמטי, פופ זיהה מטבעות המתוארכים לשנה ה-16 בלוח המוסלמי שעליהם כתובות "מחמד" (בלי התנועות של המילה מוחמד, שאינן נכללות בדרך כלל בערבית הכתובה) אך חסרות את האימרה "רסול אללה" (שליח האל), שהפכה מאוחר יותר לנפוצה. פופ איתר מטבעות ערבו-ססאניים וסוריים שעליהם נוספים בהן כתוב "מחמד" בכתב פהלווי (שיטת כתיבה בה נכתבה השפה הפרסית האמצעית), ובחלקן גם כתוב "ממד" בכתב ערבי, במקרים מסוימים בשילוב עם סמליות נוצרית[54].

חוקר הדתות כריסטוף הגר טוען שקישור השם מוחמד "המבורך" לתואר של ישו, אינו מבטל בהכרח את ההיסטוריות שלו. הדבר דווקא פותח סולם של אפשרויות, המסוכמות בשלוש חלופות להנחת ברירת המחדל של ההיסטוריות של מוחמד[55]:

  1. המסורת האסלאמית על חייו של מוחמד היא לגמרי אגדית.
  2. מוחמד הוא היסטורי, אבל היה פעיל בערך מאה שנים מאוחר יותר ממה שהמסורת האיסלאמית מציעה.
  3. היו שני אנשים נפרדים, שניהם קיבלו את הכינוי מוחמד או "המבורך", האחד פעיל בתחילת המאה ה-7, והוא מחבר הסורות המקניות, והשני "מאמד" המוזכר על ידי יוחנן מדמשק, מחבר הסורות המדיניות.

מוחמד סוון קאליש, גרמני שהתאסלם בגיל 15, והפך לפרופסור הראשון בגרמניה שמחזיק בקתדרה לתאולוגיה אסלאמית (באוניברסיטת מינסטר), עורר סערה בשנת 2008 כאשר הכריז שלאחר שערך מחקר מקיף, שהוא הגיע למסקנה שהנביא מוחמד כנראה מעולם לא היה קיים. קאליש אמר "שלאחר שקרא בקפידה מחקרים מדעיים של ביקורת המקרא המטילים ספק בקיומם של אברהם, משה וישו, חשב האם הוא יכול לקבל כמובן מאליו שמוחמד היה קיים?". הוא הופתע מהעובדה שהמטבעות הראשונים הנושאים את שמו של מוחמד לא הופיעו עד סוף המאה ה-7, שישה עשורים לאחר שהדת הופיעה. "ככל שקראתי יותר, האדם ההיסטורי שבבסיס כל העניין נעשה יותר ויותר בלתי סביר", אמר. אחר כך החלו ספקות לגבי הקוראן עצמו, "אלוהים לא כותב ספרים", אמר קאליש[56].

ראו גם

ביבליוגרפיה

  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  • בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ההיסטוריות של מוחמד בוויקישיתוף   המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.

ביאורים

  1. ^ At least many contemporary sources state that Muhammad had three sons,[31][32] or only two.[33]

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 Encyclopaedia of Islam, Muhammad
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Nigosian 2004, p. 6.
  3. ^ 1 2 Donner 1998, p. 125.
  4. ^ William Montgomery Watt, Muhammad in Mecca, 1953, Oxford University Press, p.xi
  5. ^ 1 2 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  6. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  7. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  8. ^ Cook, The Koran, 2000: p.120
  9. ^ Cook, The Koran, 2000: p.6
  10. ^ Cook, The Koran, 2000: p.119
  11. ^ (Burton, pp. 141–42 – citing Ahmad b. `Ali b. Muhammad al `Asqalani, ibn Hajar, "Fath al Bari", 13 vols, Cairo, 1939/1348, vol. 9, p. 18).
  12. ^ see also: William Montgomery Watt in The Cambridge History of Islam, p.32
  13. ^ Cook, The Koran, 2000: p.136-37
  14. ^ F. E. Peters (1991)
  15. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  16. ^ Herbert Berg(2000), p.83
  17. ^ 1 2 Patricia Crone, Michael Cook, and Gerd R. Puin as quoted in בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
  18. ^ Quranic Studies: Sources and Methods of Scriptural Interpretation (1977) and The Sectarian Milieu: Content and Composition of Islamic Salvation History (1978) by Wansbrough.
  19. ^ http://www.derafsh-kaviyani.com/english/quran3.html (Discusses Wansbrough)
  20. ^ THE HISTORY OF THE QUR’ANIC TEXT FROM REVELATION TO COMPILATION: A COMPARATIVE STUDY WITH THE OLD AND NEW TESTAMENTS by Muhammad Mustafa Al-A’zami, Leicester: UK, page 12; Al-A’zami quotes a letter that was published in the Yemeni newspaper ath-Thawra, 11 March 1999
  21. ^ Guardian staff reporter, Querying the Koran, The Guardian, ‏2 AUG 2000
  22. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  23. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  24. ^ Ibn Rawandi, "Origins of Islam", 2000: p.89-90
  25. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  26. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  27. ^ Donner 1998, pp. 26–27.
  28. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  29. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  30. ^ Lammen, "Koran and Tradition", 2000: p.174-5
  31. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  32. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  33. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  34. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value). (see from 0:01:13)
  35. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  36. ^ Lewis 1967, p. 37.
  37. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  38. ^ Neva & Koren, "Methodological Approaches to Islamic Studies", 2000: p.433
  39. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  40. ^ Neva & Koren, "Methodological Approaches to Islamic Studies", 2000: p.432
  41. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  42. ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
  43. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  44. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  45. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  46. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  47. ^ Hoyland, In God's Path, 2015: p.56-7
  48. ^ François de Blois, Islam in its Arabian Context, S. 615, in: The Qur'an in Context, ed. by Angelika Neuwirth et al., 2010.
  49. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
  50. ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
  51. ^ 1 2 3 Liutsian Klimovich, “Sushchestvoval li Mokhammed? Diskussiia v Kommunisticheskoi akademii v antireligioznoi sektsii instituta filosofii 12/XI 1930g. po dokladu L.I. Klimovicha”, in: Voinstvuiushchii ateizm, No. 2-3, (1931), 189-218.
  52. ^ Yehuda D. Nevo and Judith Koren, Crossroads to Islam: The Origins of the Arab Religion and the Arab state., Prometheus Books, 2003
  53. ^ Karl-Heinz Ohlig, Der frühe Islam, 2007, ISBN 3-89930-090-4
  54. ^ Volker Popp, Die frühe Islamgeschichte nach inschriftlichen und numismatischen Zeugnissen, in: Karl-Heinz Ohlig (ed.), Die dunklen Anfänge. Neue Forschungen zur Entstehung und frühen Geschichte des Islam, Berlin 2005, pp. 16–123 (here p. 63 ff.)
  55. ^ Christoph Heger, yā muhammad ̣ – kein „o MOHAMMED“, und wer ist ʿalī?, in: Markus Groß and Karl-Heinz Ohlig (eds.), Schlaglichter: Die beiden ersten islamischen Jahrhunderte, Berlin (Verlag Hans Schiller) 2008, pp. 278–292.
  56. ^ Islamic Theologian Says Prophet Muhammad Likely Never Existed, The Wall Street Journal, ‏באוקטובר 2008
אוחזר מתוך "https://ivritpedia.com/index.php?title=ההיסטוריות_של_מוחמד&oldid=832012"