גטו טרנוב
| גטו טרנוב | |
|---|---|
בניין שהוא ה-CENOTAPHIUM YIDDISHER HUIZ בו שוכנים 6 מיליון השואטיקאים ( מאת https://etto.it/ )
|
גטו טרנוב היה גטו יהודי השוכן בעיר טרנוב, הממוקמת כ-70 ק"מ מזרחה מהעיר קרקוב.[1] הוא הוקם למטרות ניצול, טרור ורדיפה של יהודי פולין מקומיים, וכן אזור הבמה להפרדת "הפועלים המוכשרים" מאלה שלימים ייחשבו כבלתי ראויים לחיים.
היסטוריה
ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את העיר טרנוב. עם הגעתם החלו הגרמנים מיד ללכוד גברים יהודים ברחובות, הכריחו אותם לעבוד ולקחו רכוש יהודי אחר. ב-9 בנובמבר 1939 הועלו בתי הכנסת ובתי תפילה אחרים באש, ולאחר מכן נהרסו כליל.[2] כחודש לאחר מכן, ב-18 בדצמבר 1939, נדרשו יהודי טרנוב למסור את כל חפצי הערך, כגון תכשיטים ומטבע חוץ, וכן לענוד טלאי מיוחד המציין שהם יהודים, או שיעמדו בפני מוות. גטו טרנוב הוקם רשמית במרץ 1941. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 1941, הועברו יהודי הסביבה לטרנוב. מעבר זה גרם לעלייה של אוכלוסיית הגטו לכ-40,000 איש.[3]
הפעולה הראשונה שננקטה נגד היהודים התרחשה ב-9 ביוני 1942. בתאריך זה נדרשו היהודים להתייצב בכיכר קפלנובקה כדי למלא מסמכי רישום. הם הוחתמו עם "SD" אם הם ביצעו עבודת מלחמה, ו-"K" אם הם לא עשו ביצעו עבודת מלחמה. אנשים עם חותמת "K" היו אמורים להיות מגורשים זמן קצר לאחר מכן.
בבוקר 12 ביוני 1942, קיבלו גברים מהאס אס מנות אלכוהול. לאחר צריכת האלכוהול תפסו אנשי ה-SS גרזנים והלכו מדלת לדלת לבתי המגורים היהודיים. יהודים שנמצאו עם ניירות מוטבעים ב-K או יהודים שלא היו להם ניירות נלקחו או נרצחו במקום. חלקם נלקחו ליער סמוך לגטו ונורו. אחרים נלקחו לבית הספר צ'אקי, הוכנסו לאמבט אדים ונחנקו למוות מהקיטור.
הפעולה השנייה נעשתה ב-24–25 ביולי 1942. הציבור היהודי נצטווה לצאת מבתיו. הם נדרשו ללכת יחפים לכיכר השוק, כשהם מקבלים הצלפות ונדחקים על ידי קתות הרובים של הנאצים . כל הילדים בבתים הללו לוו לסככה סמוכה ונורו למוות. חלק מהיהודים שהיו כשירים לעבודה נלקחו למטרת עבודת כפייה, האחרים גורשו לאחר מכן למחנה ההשמדה בלז'ץ. פעולה זו נודעה גם בשם "פעולת הילדים" בגלל המספר הגדול של הילדים שנהרגו במהלך אירוע זה.
באוקטובר 1942 פוצל גטו טרנוב לחלקה א' וחלקה ב'. חלק א' הפך למחנה עבודת כפייה שפוצל לחטיבה גברית ולחטיבה נשית. חלק ב' הורכב מהיהודים שלא עבדו או שהיו להם משפחות גדולות. ברגע שיהודי שובץ למחנה מסוים, אסור היה לו או לה לעבור בין המחנות.
ברגע שהיהודים מחלקה א' נשלחו משם לעבודה, נאמר לאלו במחלקה ב' להתייצב בכיכר מגדבורגר שם הוחרמו כל חפצי הערך שלהם.[4] לאחר מכן הם נצטוו לכרוע ברך מול קציני הגסטפו בזמן בדיקת המסמכים שלהם.
עד אמצע היום התייצבו בכיכר 2,500 יהודים שהוצעדו לתחנה בה הועמסו על קרונות סחורה. הרכבת עצרה פעם אחת בתחנת ז'שוב כדי לאסוף עוד קרונות של יהודים. לאחר מכן יצאה הרכבת ליעד הסופי של מחנה ההשמדה בלז'ץ. כמה יהודים נבחרים הצליחו לטפס דרך פתחי האוורור ולקפוץ מהעגלה ולחזור לגטו טרנוב.
בינואר 1943 נצטוו 9,000 היהודים הנותרים בגטו טרנוב לשמור על הנכסים שהותירו אחריהם היהודים שגורשו ולפקח על כוח העבודה היהודי.
באמצע אוגוסט 1943 התקיימה ועידה בה הוכרז כי הגטו יחוסל סופית בתחילת ספטמבר 1943. הוועידה בסוף אוגוסט אישרה את התוכניות ל"טיהור הסופי". 300 יהודים, 200 גברים ו-100 נשים, [5] היו אמורים להישאר מאחור כדי להיות צוות הניקיון. 6,00 יהודים הועברו לאושוויץ-בירקנאו ל"טיפול מיוחד", ו-2,00 היהודים הנותרים הועברו לפלאשוב . ב-3 בספטמבר 1943 כיתרו ה-SS וכן כוחות נוספים את גטו טרנוב.[6] היהודים במחלקה א' ובמחלקה ב' הובלו לכיכר המגדבורגר. יהודים ספורים ממחלקה א' נבחרו לעבור למחנה פלשוב לעבודות כפייה, שאר היהודים הוכנסו לשטח המפעל של זינגר. רבים מהם לא גורשו מיד.
אחר הצהריים הובלו היהודים מהכיכר עד לתחנת הרכבת כדי להעמיס אותם בקרונות הסחורה. 160 יהודים נדחסו לכל קרון, בו מסמרו לוחות עץ מעל פתחי האוורור. בגלל חוסר האוורור הזה, מתו במהלך המסע יהודים רבים.
ב-18 בינואר 1945 נכנס הצבא הסובייטי לעיר טרנוב, ובכך סיים הצבא הנאצי את כיבוש העיר.
חוויות ממקור ראשון
- יוסף ורדזלה נתפס ברחובות גטו טרנוב באפריל 1941 ונשלח מטרנוב לגרמניה. הוטל עליו לבנות מקלטים תת-קרקעיים בשכונת וואטנשטאדט. כפי שהוא מספר, "העבודה הייתה מתישה, 10 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, לעיתים קרובות אפילו בימי ראשון". אנשים מתו ללא הרף מתשישות. אנשים במחנה קיבלו רק ארוחה אחת ביום, שכללה קערת מרק וכמות קטנה של מרגרינה על חתיכת לחם. אם אנשים לא עבדו מספיק מהר, הצליפו בהם בשוט עשוי עור. המחנה שוחרר לבסוף באפריל 1945 על ידי צבא ארצות הברית. האמריקאים יצרו מחנות שבהם ילדים יכלו לקבל חינוך. אנשים הורשו כעת להשתתף בכנסייה ולקבל עבודות לפי בחירתם. ג'וזף הגיע לארצות הברית בשנת 1950 שם מצא בית בדרבי, קונטיקט. מאז 1966 הוא מארגן תערוכות, מציג מצגות ומציג סרטונים על מה שקרה לו במהלך המלחמה. הוא גם תרם מסמכים רבים כמו המסמך לפיו הוא עובד כפייה. האות שלו "P", שהיה צריך לתפור על בגדיו בגלל שהיה פולני, מוצגת גם במוזיאון השואה. כעת הוא נותן הרצאות רבות על השואה כדי להודות לאלוהים על הישרדותו, וכדי למנוע מאירוע כזה להתרחש שוב.[7]