גטו בנדין
גטו בנדין היה גטו שהקימו הנאצים עבור יהודי פולין בעיירה בנדין שבדרום מערב פולין. הקמת הרובע היהודי בעיירה הוכרזה על ידי השלטונות הגרמניים במהלך מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי פולין, ביולי 1940. מעל 20,000 יהודים מקומיים מבנדין, יחד עם 10,000 יהודים נוספים שגורשו מיישובים שכנים, נאלצו להתקיים שם עד לחיסולו של הגטו. רוב היהודים הכשירים נאלצו לעבוד בעבודות כפייה במפעלים צבאיים גרמניים לפני שהועברו על ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ שבו נרצחו. הגירוש הגדול האחרון של אסירי הגטו בידי האס אס הגרמני - גברים, נשים וילדים, היה בין ה-1 ל-3 באוגוסט 1943, והיה בסימן התקוממות הגטו על ידי אנשי הארגון היהודי הלוחם.
גטו בנדין הוקם על ידי יחידה מינהלית אחת ביחד עם גטו סוסנוביץ ברובע שרודולה בסוסנוביץ,[1] מכיוון ששתי הערים הן חלק מאותו אזור מטרופולין באזור זגלמביה. היהודים משני הגטאות חלקו את החווה החקלאית "Farma" שהוקצתה לנוער הציוני על ידי היודנראט.[2] הפולני פרידריך קוצ'ינסקי, חבר בארגון שמלט נידון למוות בשל היותו אחראי ל-100,000 קורבנות יהודים.[3]
רקע
לפני פלישת גרמניה הנאצית לפולין בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הייתה לבנדין קהילה יהודית תוססת.[4] על פי מפקד האוכלוסין הפולני בשנת 1921, מנתה האוכלוסייה היהודית בעיירה 17,298 נפש, שהיו 62.1% מכלל אוכלוסייתה. עד שנת 1938 גדל מספר היהודים לכ־22,500.
במהלך הפלישה הנאצית-סובייטית לפולין, תפס הצבא הגרמני את האזור בתחילת ספטמבר 1939. אחרי הצבא הגיעו חוליות מוות ניידות של איינזצגרופן, ורדיפת היהודים החלה מיד. ב־7 בספטמבר הוטלו הסנקציות הכלכליות הדרקוניות הראשונות.[4] יום לאחר מכן, ב־9 בספטמבר (מוצ"ש), נשרף בית הכנסת בבנדין. ובאותו לילה, ב-10 בספטמבר 1939, התרחש הרצח ההמוני הראשון של יהודים מקומיים, עם הוצאה להורג של כ-40 גברים אקראיים מהקהילה.
חודש לאחר מכן, ב־8 באוקטובר 1939, הכריז היטלר כי בנדין תהפוך לחלק מהשטחים הפולניים שסופחו על ידי גרמניה. גדודי משטרת הסדר החלו לגרש משפחות יהודיות מכל הקהילות השכנות זגלמביה לבנדין. ביניהם היו יהודי בוהומין, קיילצה ואושוויינצ'ים (אושוויץ).[4] בסך הכל, כ-30,000 יהודים התגוררו בבנדין במהלך מלחמת העולם השנייה. בסוף שנת 1942 היו בנדין וסוסנוביץ, הגובלת בבנדין (ראו גטו סוסנוביץ), הערים היחידות באזור זגלמביה שבהן גרו יהודים.
הגטו
הגטו הוקם ביולי 1940. לראש המשטרה היהודית בגטו מונה הירש (צבי) ברנבלט, שהיה נגן בתזמורת הגטו. ברנבלט השתתף באקציה בבנדין, כראש המשטרה, ב-12 באוגוסט 1942. מאוקטובר 1940 עד מאי 1942 גורשו מבנדין כ-4,000 אנשים יהודים לעבודות במחנות שנבנו.[4] עד אוקטובר 1942 נותרו הגבולות הפנימיים של הגטו ללא סימון. שום גדר לא נבנתה. האזור הוגדר על ידי שכונות קמיונקה ושרודולה (הקטנה), הגובלות בגטו סוסנובייץ, כאשר המשטרה היהודית הוצבה על ידי האס אס לאורך ההיקף שנקבע. באזור גרו בעוני, צוענים, שכבות עוני ואנשי העולם התחתון. בגטו קמיונקה, רוכזו מרבית יהודי זגלמביה. הצפיפות הייתה נוראית, שלוש משפחות (10–12 נפשות) בדירת חדר ומטבח. כשלושה חודשים לאחר מכן התחיל חיסול הגטו.[5] כמו בגטאות אחרים ברחבי פולין הכבושה, המידו השלטונות הגרמניים את רוב יהודי בנדין במהלך מבצע ריינהרד הרצחני, וגירשו אותם למחנות ההשמדה הנאציים, בעיקר לאושוויץ-בירקנאו הסמוכה, ושם נרצחו בתאי הגזים. במהלך תקופה זו, מנהיגי הקהילה היהודית בזגלמביה, כולל משה מרין, שיתפו פעולה עם הגרמנים, בתקווה כי שרידותם של היהודים תהיה קשורה לניצול עבודת הכפייה שלהם. זו הייתה הנחה שקרית.
פעולות גירוש גדולות, בפיקודו של שטנדרטנפיהרר אלכסנדר פון וודטקה,[6] התרחשו בשנת 1942 עם 2,000 יהודים שנשלחו אל מותם באושוויץ במאי. ב-12 באוגוסט נדרשו כלל 30,000 יהודי העיר להגיע לרישום ברחבת מגרש הספורט. מתוכם גורשו 5,000 יהודים.[4] באקציה הופקדה המשטרה היהודית על הסדר. הירש ברנבלט בתפקידו כראש המשטרה היה נוכח באקציה. 5,000 יהודים נוספים מהגטאות גורשו מבנדין על ברכבות בין אוגוסט 1942 ליוני 1943. הגירושים הגדולים האחרונים התרחשו בשנת 1943, כאשר 5,000 יהודים הועברו משם ב-22 ביוני 1943 ו-8,000 בסביבות ה-1–3 באוגוסט 1943. כ-1,000 יהודים שנותרו גורשו בחודשים שלאחר מכן. ההערכה היא שמבין 30,000 תושבי הגטו נותרו רק 2,000 ניצולים.
מרד
במהלך פעולת הגירוש הסופית בתחילת אוגוסט 1943, הארגון היהודי הלוחם בבנדין ביצע התקוממות נגד הגרמנים (כמו בסוסנוביץ הסמוכה).
הכנה למרד
כבר בשנת 1941 נוצר בבנדין פרק מקומי של ŻOB, בעצתו של מרדכי אנילביץ'.[5] נשק הושג מהמחתרת היהודית בוורשה. אקדחים ורימוני יד הוברחו בנסיעות רכבת מסוכנות. באמצעות תבניות שסופקו על ידי המטה, יוצרו בקבוקי התבערה. בהמשך לכך, אדזיה פייסכסון נתפס ועונה למוות. הפצצות שייצרו היהודים – על פי עדויות ששרדו – היו דומות לאלה של הנאצים. כמה בונקרים נחפרו בגבול הגטו כדי לייצר ולהסתיר את הנשק הזה. יחסו של היודנראט בבנדין להתנגדות היה שלילי מההתחלה, אך הוא השתנה במהלך חיסול הגטו.[7]
מהלך המרד
המרד היה מעשה התרסה אולטימטיבי של המתקוממים בגטו, שלחמו בשכונות קמיונקה ושרודולה. קבוצת פרטיזנים התבצרה בבונקר ברחוב פודסיאדלי יחד עם מנהיגתה, פרומקה פלוטניצקה, בת ה-29,[6] שלחמה במרד גטו ורשה מספר שבועות קודם לכן.[8] כולם נהרגו על ידי הכוחות הגרמנים ברגע שנגמרו להם הכדורים, אך הלחימה שהחלה ב-3 באוגוסט 1943 נמשכה מספר ימים.[5]
לאחר המרד
רוב היהודים שנותרו נספו זמן קצר לאחר מכן, עם חיסול הגטו,[4] אם כי היה צורך להאריך את הגירושים מכמה ימים לשבועיים, ולצורך כך חיילי אס אס מאושוויץ נקראו לסייע. לאחר מותה קיבלה פרומקה פלוטניצקה את מסדר הצלב של גרונוולד מהוועד הפולני לשחרור לאומי ב-19 באפריל 1945.
ניסיונות הצלה
לפני יישוב הגטו
מאמצים לחלץ יהודים מהרדיפה הנאצית החלו מיד במהלך הפלישה הגרמנית. ב-8 בספטמבר 1939, כאשר הוצת בית הכנסת על ידי האס אס עם קהל מתפללים יהודים בתוכו, הכומר הקתולי, האב מיצ'יסלב זאוואצקי, פתח את שערי כנסייתו בגורה זמקובה עבור כל הנמלטים המחפשים מקלט. לא ידוע כמה יהודים הוא הציל בפנים עד שהסכנה שככה; ככל הנראה יותר ממאה. האב זאוואצקי זכה בתואר חסידי אומות העולם הפולני לאחר מותו בשנת 2007. הוא נפטר בשנת 1975 בבנדין.[9]
בזמן שבית הכנסת בער, גם בתים אחרים הועלו באש. יהודים נמלטים רבים שהציל האב זאוואצקי נפצעו גם הם ונזקקו לעזרה רפואית. הם חולצו על ידי ד"ר טדיאוש קוסיבוביץ', מנהל בית החולים הממלכתי בבנדין, בסיוע ד"ר רישארד ניץ והאחות רופינה שווירסקה. היהודים שנפצעו קשה נלקחו על ידיהם לבית החולים בשמות בדויים. יהודים אחרים הסתתרו בבית החולים גם בכך שקיבלו עבודה מיידית. עם זאת, בעקבות הלשנה של אחד ממטופליו המנהל ד"ר קוסיבוביץ', נעצר על ידי הגסטפו ב-8 במאי 1940. כל שלושת המצילים נידונו למוות, עד מהרה הוסבו למאסר במחנה. ד"ר קוסיבוביץ' נשלח לדכאו, זקסנהאוזן ומיידנק ולאחר מכן לגרוס-רוזן. הוא עבד כחובש אסיר ושרד. קוסיבוביץ' חזר לבנדין לאחר השחרור וחזר לתפקיד מנהל בית החולים. הוא נפטר ב-6 ביולי 1971; וזכה בתואר חסיד אומות העולם לאחר מותו בשנת 2006 על ידי יד ושם.[10]
במהלך חיסול הגטו
ניסיונות בריחה התרחשו במהלך פעולות החיסול בגטו. צ'לה קליינמן ואחיה איצ'אק ברחו מהטרנספורט בשנת 1943 בזכות קרש רופף בגג, וחולצו על ידי משפחתו של סטניסלב גרזיבובסקי, שאביהם עבד במכרה פחם. עם זאת, צ'לה נתפסה בעת בדיקת תעודות זהות "ארית" ונרצחה. לאחר מכן הביא גריז'ובסקי[דרושה הבהרה] את איצ'אק לבתו שלו וונדה ולבעלה קז'ימייז' בשנת 1944. וונדה וקז'ימייז' קפרסקי זכו להכרה כחסידי אומות עולם בשנת 2004, זמן רב לאחר שסטניסלב גריז'ובסקי נפטר מזקנה.[11]
מאות יהודי פולין נותרו במסתור כאשר הגירושים באושוויץ הסתיימו באוגוסט 1943. הניצולים הוברחו מהבונקרים בקבוצות קטנות על ידי חברי ה-ŻOB: פלה קאק, שמואל רון וקסיה סנסר. כוחות ההצלה הפולניים שאספו אותם בצד ה"ארי "של העיר כללו את רומן קולודז'י, שנהרג בגין הצלת יהודים ב-2 בינואר 1944 וזופיה קלמנס אשר נעצרה על ידי הגסטפו ונשלחה למחנה ריכוז; קלמנס שרדה. היא קיבלה את אות חסיד אומות העולם בשנת 1964.[12] משפחת קובילץ הצילה למעלה משבעים יהודים; הם קיבלו את תואר חסידי אומות עולם עשרים שנה אחר כך.[13]
הנצחה
ישנם כמה יומנים של ניצולים ומאות התכתבויות בכתב שנערכו ליחסי הגטו באותה תקופה.[4] נשמרו תמונות של רבים ממגורשי הגטו לאושוויץ. באוקטובר 1986 התגלה אוסף של למעלה מ-2,000 תצלומים, כולל תמונות רבות של החיים בבנדין ובגטו. חלקם פורסמו בספרים או בסרטונים.
בשנת 2004 החליטה מועצת העיר בנדין להקדיש את כיכר העיר לגיבורי המרד בגטו היהודי בבנדין. באוגוסט 2005 נחשפה אנדרטה חדשה באתר גטו בנדין.
אנשי גטו בנדין
אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין היו שתיים מארבע הנשים שסייעו למרד הזונדרקומנדו ונתלו באשמת גנבת אבק שרפה ממפעל "אוניון" שבאושוויץ-II (בירקנאו) והעברתו לזונדרקומנדו.[14]
הירש ברנבלט, מנצח האופרה הלאומית הישראלית, נשפט בשנת 1964 בגין מסירת היהודים לידי הנאצים כראש המשטרה היהודית בגטו בנדין, פולין.[15] לאחר שהגיע לישראל בשנים 1958–1959, נעצר ברנבלט לאחר שניצול שואה זיהה אותו בזמן שניצח על אופרה. לאחר שנמצא אשם בסיוע לנאצים בכך שהבטיח שיהודים שנבחרו למחנות המוות לא יברחו, נידון ברנבלט לחמש שנות מאסר. ב-1 במאי 1964, לאחר שריצה שלושה חודשים מהעונש, שוחרר ברנבלט ובית המשפט העליון בישראל ביטל את הרשעתו.[16]
קישורים חיצוניים
- על גטו בנדין בפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
הערות שוליים
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ Major War Criminal Responsible for Murder of 100,000 Police Jews Gets Death Sentence, Jewish Telegraphic Agency, 1948-08-13 (ב־)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ ההתנגדות היהודית בשואה - התקוממות באושוויץ, באתר ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות והגטאות
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"