גבול קמבודיה–תאילנד
 | |||
| |||
| אורך כולל | 817 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 1907 (סופי) | ||
| כיוון | צפון - דרום | ||
| תחום | משולש הגבולות קמבודיה-תאילנד-לאוס - מפרץ תאילנד | ||
גבול קמבודיה–תאילנד הוא הגבול הבין-לאומי המפריד בין קמבודיה לתאילנד. אורך הגבול הוא 817 ק"מ, והוא מתחיל ממשולש הגבולות עם לאוס בצפון קמבודיה ומסתיים במפרץ תאילנד בדרום-מערב קמבודיה.[1]
תיאור
הגבול מתחיל בצפון קמבודיה במשולש הגבולות עם תאילנד ולאוס בפסגת הרי דאנגקרק (אנ'), ואז פונה לכיוון מערב. ביציאה מאזור ההרים, הגבול פונה דרומה-מערבה בצורת קשת רחבה, ומדי פעם נמצא על הנהרות סוואי צ'ק (אנ'), סיסופון (אנ'), פרום הוט (Phrom Hot) ובוריי מונגקול (אנ'). לאחר מכן, הגבול ממשיך דרומה, בחלקו לאורך הרי קארדאמום (אנ'), ומסתיים בחוף מפרץ תאילנד בדרום-מערב קמבודיה. קטע אחרון זה עובר קרוב מאוד למפרץ, ומייצר רצועה ארוכה ודקה של שטח תאילנדי.[2]
היסטוריה
אזור הגבול עבר היסטורית הלוך ושוב בין אימפריות קמר ותאיות שונות. משנות ה-60 של המאה ה-19, צרפת החלה לבסס נוכחות באזור, בתחילה בקמבודיה המודרנית ובווייטנאם, ומאוחר יותר בלאוס, כאשר המושבה של הודו-סין הצרפתית נוצרה ב-1887.[3] ב-1867, נכתבה אמנה פרנקו-תאילנדית אשר נתנה ריבונות לתאילנד על אזורי באטאמבאנג ואנגקור. ב-1896, בורמה הבריטית (אנ') וצרפת הסכימו להשאיר את ממלכת סיאם (השם דאז לתאילנד) כמדינת חיץ (אנ') בין מושבותיהם. עם זאת, צרפת המשיכה להתרחב על חשבון סיאם, סיפוח צפון קמבודיה ב-1904, ולאחר מכן באטאמבאנג, סריי סיסופון, מחוז סיאם נאקון (אנ') וסיאם ריפ ב-1907, תוך ויתור על העיירה טראט (אנ') לממלכת סיאם. הגבול הקמבודי-תאילנדי המודרני הוגדר לאחר מספר אמנות בין צרפת לממלכת סיאם ב-1867–1907. בעקבות הפלישה להודו-סין על ידי יפן ב-1940, הוחזרו האזורים האלו לתאילנד. עם זאת, שטחים אלו הוחזרו חזרה לצרפת ב-1946, בעקבות כניעת האימפריה היפנית תבוסתה של יפן.[2][4]
קמבודיה קיבלה עצמאות ב-1953, ושתי המדינות מנהלות מאז מערכת יחסים שברירית.[5] בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, התחיל סכסוך לגבי מקדש פראה ויהאר, השוכן בצמוד לגבול בהרי דאנגקרק (אנ').[2] ב-1962, הועבר התיק לידי בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), שפסק לטובת קמבודיה, אולם תאילנד הביעה הסתייגויות מהתוצאה. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, התרחש מחלוקת גם לגבי בעלות על האי קו קוט.[3] סכסוכים אלו הופסקו אחרי שקמבודיה נבלעה בסדרת עימותים פניימים ונשלטה על ידי הקמר רוז'. כתוצאה מכך, אלפי פליטים חצו את הגבול. בעקבות המלחמה הווייטנאמית–קמבודית (אנ') שהתחילו ב-1978, התחילו פשיטות וייטנאם על גבול קמבודיה–תאילנד (אנ') ב-1979. המלחמה נמשכה לאורך כמעט כל שנות ה-80 של המאה ה-20 עד לנסיגת וייטנאם ב-1989.[6] במאמץ לעצור את חדירת קמר רוז' מתאילנד, קמבודיה הקימה גדר מבוצרת גדולה לאורך הגבול במחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה ה-20.[7][8] מאז הופעת השלום בקמבודיה בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, היחסים עם תאילנד חימרו שוב את נושא מקדש פראה ויהאר, ואת האי קו קוט. ועדת גבולות הוקמה ב-1995 בניסיון להסדיר את הנושאים בדרכי שלום. עם זאת, הוועדה עשתה התקדמות מועטה מדי ותחום הגבולות עדיין נמצא במחלוקת בין קמבודיה לתאילנד.[3][9][10]
מעברי גבול
ישנם מספר מעברי גבול רשמיים:[11]
- אראניאפראטהט (אנ'), תאילנד – פויפט, קמבודיה
- האט לק, תאילנד – קו קונג, קמבודיה (מחסום צ'אם יאם)
- צ'ונג ג'ום, תאילנד – או סמך (אנ'), קמבודיה
- צ'ונג סה נגאם, תאילנד – אנלונג וונג, קמבודיה
- באן פקרד, תאילנד – פשאר פרום פאלין, קמבודיה (מחסום פרום)
- באן לאם, תאילנד – דאונג לם, קמבודיה (מחסום דאונג)
ראו גם
קישורים חיצוניים
מדיה וקבצים בנושא גבול קמבודיה–תאילנד בוויקישיתוף המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.הערות שוליים
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite book"
- ^ Puangthong Rungswasdisab, Thailand's Response to the Cambodian Genocide (ארכיון)
- ^ Margaret Slocomb, "The K5 Gamble: National Defence and Nation Building under the People's Republic of Kampuchea", Journal of Southeast Asian Studies (2001), 32 : 195-210 Cambridge University Press
- ^ NewScientist - "The killing minefields of Cambodia" (ארכיון)
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"