גאיוס ליקיניוס מוקיאנוס

תבנית {{אישיות}} ריקה מתוכן. יש להזין פרמטרים בערך או בוויקינתונים.

גַּאיוּס לִיקִינְיוּס מוּקִיאַנוּס (בלטינית: Gaius Licinius Mucianus; המאה הראשונה לספירה). היה מצביא, מדינאי וסופר רומי. מוקיאנוס כיהן כקונסול שלוש פעמים במהלך חייו, כיהן בתקופת בית המקדש השני בתור נציב סוריה ושימש כדמות מפתח בהעלאת אספסיאנוס לקיסרות רומא במהלך שנת ארבעת הקיסרים.

קריירה ואופי

מוקיאנוס הפך לקונסול לראשונה בשנת 52 לספירה, בתקופת שלטונו של קלאודיוס. מוקיאנוס תואר על ידי טקיטוס כאדם אשר מזלו הטוב והרע היו מפורסמים באותה מידה. הוא מתואר כאחד שבצעירותו טיפח קשרים עם אנשים חשובים דרך תככים. לפי טקיטוס, לאחר מכן "משאביו" אזלו, ומעמדו הפך לרעוע. כשהחל לחשוד שקלאודיוס נטר לו טינה, הוא עבר לחלק מבודד באסיה. לפי פליניוס, מוקיאנוס נשלח לליקיה בתור לגאטוס על ידי קלאודיוס, מה שהיווה מן "גירוש מכובד".

תחת נירון, מוקיאנוס התקבל שוב לחצר הקיסרית ולאחר מות נירון מונה לנציב סוריה. כאשר היה באסיה, מוקיאנוס תואר כבעל שילוב של פזרנות ואנרגיה, של יהירות ונימוס, ושל תכונות טובות ורעות. בזמני פנאי נטה לפנק את עצמו בצורה מופרזת, אך כשהיה בתפקיד, הפגין יכולות טובות. בפעילותו הציבורית זכה לשבחים, אך חייו הפרטיים היו בעלי מוניטין רע. עם זאת, על נתיניו, חבריו ועמיתיו הייתה לו השפעה רבה.

על פי טקיטוס, מוקיאנוס בלט בזכות הודו, עושרו, ובגדולתו. הוא היה רהוט בדיבורו יותר מאחרים, והבין היטב את ניהול העניינים האזרחיים. היה לו שילוב נדיר של תכונות נסיכיות, אילו ניתן היה לשלב בין מעלותיהם ולהסיר את חסרונותיהם של כל אחד מהם.

מוקיאנוס היה נציב סוריה, שם פיקד על ארבעה לגיונות כאשר באותו זמן אספסיאנוס שלט ביהודה. עקב ניהול מחוזות שכנים אלה, קנאה יצרה מחלוקת ביניהם, אך לאחר נפילתו של נירון, הם זנחו את עוינותם, שיתפו פעולה והביעו אמונים לאותו. בתחילה מוקיאנוס ואספסיאנוס תקשרו דרך חברים, עד שטיטוס, בנו של אספסיאנוס שהיה הגורם המאחד ביניהם, קירב ביניהם על ידי הדגשת האינטרסים המשותפים שלהם. כאשר ויטליוס עלה לשלטון במהלך מלחמת האזרחים, אספסיאנוס החליט לבסוף לתפוס את השלטון בתמיכת מוקיאנוס.

נאום מוקיאנוס

בספרו של טקיטוס נכתב נאום של מוקיאנוס במהלך אספה על הכרמל, בו הוא מביע תמיכה בעלייתו של אספסיאנוס לשלטון:

"כל מי שנכנס לתוכניות בעלות חשיבות רבה, עליו לשקול האם מעשיו מועילים למדינה, מכבדים את שמו, קלים לביצוע, או לפחות אינם כרוכים בקשיים חמורים. עליו גם לשקול את נסיבותיו של היועץ, לבדוק האם היועץ מוכן לסכן את עצמו כדי להוציא לפועל את עצתו, ולדעת מי יקבל את הכבוד הרב ביותר אם המהלך יצליח. אני מזמין אותך, אספסיאנוס, לתפקיד שיהיה מועיל למדינה כמו שהוא יהיה מכובד עבורך. תחת שמי השמיים, הכבוד הזה בהישג ידך. אל תחשוש ממה שעלול להיראות כהתחנפות. להיבחר ליורש של ויטליוס יהיה יותר עלבון מכבוד. לקום במרד נגד ויטליוס הוא לא נגד האינטלקט המבריק של אוגוסטוס האלוהי, לא נגד התחכום העמוק של טיבריוס הזקן, ולא אפילו נגד בית האב של קאיוס, קלאודיוס או נירון, ששלטה באימפריה זמן רב. כבר הסכמת לגדולתה של משפחתו של גלבה. להמשיך באי-פעולה ולהשאיר את המדינה לניוון וחורבן ייראה כמו עצלות ופחדנות, אפילו אם השירותיות (לויטליוס) הייתה בטוחה עבורך כפי שהיא מתועבת. הזמן שבו יכולת לשאת את החשד שרצית בשלטון הקיסרי חלף. הכוח הזה הוא כעת מקלטך היחיד. האם שכחת כיצד קורבולו נרצח? מוצאו, אני מודה, היה מפואר משלנו; אך באצילותו, נירון עלה על ויטליוס. האדם שמפחד רואה סכנה בכל מי שהוא חושש ממנו. ויטליוס עצמו הוא הוכחה שקיסר יכול להיווצר על ידי הצבא, אף על פי שלא היה לו שירות או מוניטין צבאי, הוא הוכתר בזכות אי-הפופולריות של גלבה. אותו, נכנע לא בגלל יכולות הפיקוד של האויב או כוחו, אלא בגלל ייאוש מוקדם מידי, (יכולותיו של ויטליוס) הפכו את אותו לקיסר גדול וזכור בצדק. ובכל הזמן הזה, הוא מפרק את הלגיונות שלו, מפרק את חיל העזר, וזורע כל יום זרעים חדשים של מלחמת אזרחים. כל האנרגיה והמורל הגבוה שהיו פעם לצבאו מבוזבזים בבתי מרזח ובחקיינות של הוללות מנהיגם. יש לך מיהודה, סוריה ומצרים תשעה לגיונות רעננים, שאינם מותשים מקרבות או מושחתים ממחלוקות; יש לך חיילים מחושלים ממלחמות שניצחו אויבים זרים; יש לך צי חזק, חיל עזר רגלי ועל פרשים, מלכים הנאמנים ביותר למטרה שלך, וניסיון שבו אתה עולה על כל אדם אחר. אני לא דורש לעצמי דבר מלבד שלא יחשיבו אותי נחות מולנס וקיאקינה. אך אל תדחה בבוז את מוקיאנוס כשותף, כי אינך מוצא בו יריב. אני מחשיב את עצמי טוב יותר מויטליוס; אני מחשיב אותך טוב ממני. בית האב שלך מכובד בזכות תהילות הטריומף; יש לך שני צאצאים צעירים, שאחד מהם כבר מתאים לדאוג לאימפריה, ובתחילת הקריירה הצבאית שלו זכה לתהילה עם אותם צבאות בגרמאניה. זה יהיה מגוחך מבחינתי לא לוותר על תביעתי לשלטון לטובת האיש שאת בנו הייתי מאמץ, אילו הייתי קיסר בעצמי. בינינו, עם זאת, לא תהיה חלוקה שווה של תוצאות ההצלחה או הכישלון. אם ננצח, אקבל את הכבוד שתמצא לנכון להעניק לי; את הסכנה והסיכון נחלוק יחד; ואף על פי כן, הייתי מעדיף שאתה, כפי שמתחייב ממדיניות טובה יותר, תוביל את הצבאות, ואני אתמסר לניהול המלחמה והסיכונים של הקרב. ברגע זה ממש, משמעת קפדנית יותר גוברת בין הנכבשים מאשר בין הכובשים. הנכבשים מונעים על ידי זעם, שנאה ורצון לנקמה, בעוד המנצחים מאבדים את האנרגיה שלהם בגאווה ועזות מצח. המלחמה תגלה ותחשוף את הפצעים המוחבאים והמכאיבים של הצד המנצח. אכן, הדריכות, יכולת הניהול הכלכלית והחוכמה שלך אינם נותנים לי ביטחון רב יותר בהצלחה מאשר מהעצלות, הבורות והאכזריות של ויטליוס. ברגע שאנחנו במלחמה, המטרה שלנו תהיה מוצדקת יותר מאשר במצב של שלום, כי אלה ששוקלים מרד, כבר מרדו בפועל."

בנאום זה מוקיאנוס הזמין את אספסיאנוס להיות קיסר רומא, תוך מתן דגש על התאמתו לתפקיד, חוזקתו וכי צבא יכול להכתיר קיסר. בנוסף, אויבם ויטליוס חלש וממשיך להיחלש, לא פופולרי כאשר בהשוואה לכך צבאו של אספסיאנוס חזק, רענן וגדול. יתר על כן, מוקיאנוס מדגיש את היתרון בכך שיש לו צאצאים צעירים, כאשר אחד מהם מתאים בעצמו להיות כבר קיסר, בית אב מכובד. לבסוף, מוקיאנוס מצהיר על כך שאספסיאנוס טוב ממנו לתפקיד, ושנאמנותו שייכת לאספסיאנוס.

תיאטרון אנטיוכיה

באנטיוכיה, מוקיאנוס השביע את חייליו לאספסיאנוס. לאחר מכן, בתיאטרון אנטיוכיה, המקום בו האזרחים קיימו את אספותיהם הציבוריות מוקיאנוס נשא נאום נוסף. בנאום זה, מוקיאנוס דיבר ביוונית רהוטה ולאורכו הציג את עצמו בצורה חיובית. מוקיאנוס טען במהלך נאום זה כי ויטליוס תכנן להעביר את הלגיונות של גרמאניה לסוריה לתפקיד נוח ומתגמל, בעוד שצבאות סוריה יוחלפו איתם ויישלחו למחנות של גרמאניה, שם יש אקלים ותנאים קשים. המקומיים נהנו מהקרבה לחיילים, שחלקם היו חברים או קרובי משפחה וכן החיילים עצמם התייחסו אל המחנה בסוריה כאל ביתם.

הפלישה לאירופה

בזמן שאספסיאנוס וטיטוס נשארו במזרח, הוחלט כי מוקיאנוס יפלוש מערבה וילחם כנגד ויטליוס. מוקיאנוס מימן את הקמפיין מכיסו האישי וכן בזז מחוזות בשביל להשיג כסף. עם זאת, צבאו של ויטליוס הובס על ידי מרקוס אנטוניוס פרימוס , מה שגרם לקנאה אצל מוקיאנוס. עקב עזיבת העמדות של צבאו של אנטוניוס פרימוס במואסיה, מוקיאנוס נאלץ לדכא מרד של הדאקים שאחזו כעת בשתי גדות נהר הדנובה. אנטוניוס פרימוס הגיע לרומא לפני מוקיאנוס, אך כאשר מוקיאנוס הגיע, פרימוס נאלץ לוותר ולהעניק את הכוח למוקיאנוס. לכאורה דומיטיאנוס היה השליט אך בפועל מוקיאנוס תפקד כשליט וחי בפאר כמעט מלכותי.

סוף המלחמה

לאחר שמוקיאנוס הגיע לרומא, אספסיאנוס התקבל על ידי הסנאט. לפי דה קליין, מטרותיו של מוקיאנוס היו ברורות: יש לייצב את רומא ולהקים את הממשל הקיסרי החדש בעיר ובאיטליה, כמו גם באותן פרובינקיות שטרם הכריזו בפומבי על תמיכה באספסיאנוס או שהתנגדו לו. לפי טקיטוס, מההתחלה, מוקיאנוס הציג את עצמו כשותף של הקיסר בשלטון. המכתב שנשלח ונידון בסנאט לפני הגעתו היה רק הסימן הראשון להתנהלות זו. מוקיאנוס התנהג כ"פרינקפס". לפי דה קליין, ניסוח זה מדגיש את מעמדו המורכב: הוא לא היה הפרינקפס, אך התנהג כאחד כזה. הוא נע בעיר מוקף בשומרי ראש חמושים, התגורר בבתים וגנים שונים, ונקט בצעדים כפי שראה לנכון. מוקיאנוס שם קץ לאלימות האקראית שהופעלה על ידי הצבא הפלאבי המנצח כלפי חיילים ויטליאניים ואזרחים חפים מפשע כאחד, והראה בכך שהכוח והסמכות שבידיו עלו על אלו של אנטוניוס פרימוס, שלא היה מסוגל – או לא רצה – לרסן את אנשיו. פיקודו של מוקיאנוס על הכוחות הצבאיים איפשר לו לחזק את מעמדו ולהפוך את עמדתו לבעלת השפעה גדולה ומשמעותית. כאשר אספסיאנוס היה בדרכו לאיטליה, מוקיאנוס הגיע לברונדיזיום כדי להיפגש איתו, מלווה באצולה הרומאית. שירותיו של מוקיאנוס היו חשובים לאספסיאנוס ובשל כך אספסיאנוס המשיך להעניק לו חסד אף שלעיתים סבלנותו הועמדה במבחן נוכח יהירותו של מוקיאנוס. דה קליין טוען כי נאמנותו של מוקיאנוס לאספסיאנוס לא התערערה וכל צעדיו נועדו לתמוך ולחזק את השושלת החדשה.

כתיבה

סגנון הכתיבה של מוקיאנוס מאופיין בשילוב של משחקי לשון, הומור ואירוניה. תיאורים מרהיבים, כגון המשתה שערך בתוך עץ חלול בליקיה, מדגימים את השילוב בין יוקרה, טבע ותרבות. מוקיאנוס נטה לא רק להציג את תופעות הטבע אלא גם להאניש בעלי חיים ולהעניק להם תכונות אנושיות, כמו אינטליגנציה, שיתוף פעולה ואפילו תחכום חברתי. בנוסף, מוקיאנוס השתמש ביצירותיו במספרים מדויקים שנועדו להביא אובייקטיביות, מוצקות ואמינות, וכן להראות את הסמכות שלו כסופר.

חיבורו של מוקיאנוס, Mirabilia, היה ספר שנועד לתאר תופעות פלאיות ומרתקות מהטבע ומהעולם האנושי. דרך תיאורים אלה, מוקיאנוס לא רק הדגיש את חשיבות ההתבוננות והניתוח של פלאים, אלא גם סיפק תיעוד עשיר של נסים גאוגרפיים, אנקדוטות אנושיות והתנהגות יוצאת דופן של בעלי חיים. דוגמאות מפורסמות מתוך הספר כוללות דולפינים שעובדים בשיתוף פעולה עם דייגים ומקבלים שכר בדמות דגים; פילים שלומדים לכתוב ביוונית ומשתמשים בכישרון זה להנצחת ניצחונות; סיפור על אישה מארגוס שהפכה לגבר.

מוקיאנוס היה ידוע באובססיה שלו למדידות מדויקות ובמאמציו לקשור את תיאוריו למיקומים גאוגרפיים ספציפיים, כגון תיאורי מעיינות, אגמים ואיים. נטייה זו לא רק העניקה אמינות לתיאוריו, אלא גם אפשרה לקוראים לדמיין את עצמם מבקרים באתרים שהוא תיאר.

זאת ועוד, מוקיאנוס הפגין עניין עמוק בתרבות ובאנתרופולוגיה של התקופה. הוא תיאר פריטי אמנות ועתיקות, כמו מכתב של סרפדון, שריון מפורסם מהמזרח ופסלים באי רודוס. התיאורים הללו מעידים על סקרנותו התרבותית והרצון לתעד את פלאי העולם העתיק. מוקיאנוס לא רק היה צופה פאסיבי, אלא גם חקר לעומק את הנושאים שתיאר, מה שהעניק ליצירתו ערך מחקרי נוסף.

פליניוס הזקן הושפע עמוקות מכתיבתו של מוקיאנוס, וציטט אותו בספר "תולדות הטבע" עשרות פעמים. פליניוס לא רק שילב את תוכני Mirabilia, אלא גם אימץ את גישתו המדעית-ספרותית, אשר הדגישה צפייה ישירה ואיסוף פרטים מדוקדקים. הקשר האינטלקטואלי בין השניים מדגיש את רוח התקופה, שבה הידע המדעי שימש כבסיס ליצירה ספרותית, וחקר פלאי העולם נתפס כחלק ממחקר כולל של הטבע והרוח האנושית.

מחקר מודרני

דה קליין במאמרו מתייחס אל מוקיאנוס כאיש של קיצוניות. מוקיאנוס מראה יוקרה, שקדנות, אדיבות ועזות מצח. מוקיאנוס הוא האדם שגורם לשינוי מחשבתי אצל אספסיאנוס, ועידודו לתפוס את תפקיד הקיסר. קו המחשבה של מוקיאנוס יצר הבחנה בין המטרה האולטימטיבית, להחיות את המדינה (res publica), והמטרה הפרטית של אספסיאנוס, תהילה. מוקיאנוס הבין את חוסר ההחלטיות של אספסיאנוס לגבי המטרה הפרטית, לכן היה עליו לסלק את פחדו של אספסיאנוס להיות מואשם בהיבריס משום שהוא מתמודד על השלטון, לא ממוצא מלוכני, ופעולותיו נובעות מתוך שאיפה לתהילתו האישית. לכן הוא טען שאין כבוד בירושה של קיסר כמו ויטליוס, שאספסיאנוס תמיד הפגין כבוד כלפי שושלת היוליו-קלאודיאנית וגלבה, ושקיסר שנבחר על ידי חייליו יתקבל. כעת, כשמלחמת האזרחית הפכה לבלתי נמנעת, הדאגה לתהילה אישית הייתה חייבת להיות כפופה למטרה העיקרית – שיקום המדינה. מתחילת נאומו של מוקיאנוס, הוא הבהיר שעל מנת שיוכלו להשיג את המטרה, הוא עצמו ייקח חלק במרד. לאחר שניסה להפיג את חששותיו של אספסיאנוס, הוא דן באמצעים שעמדו לרשותם: הלגיונות ביהודה, בסוריה ובמצרים, הצי, הפרשים והמלכים הנאמנים תחת חסותם. בנוסף, הוא הדגיש את כוונתו לשאת באופן שווה בסיכונים, אך בסופו של דבר לא לשאוף לעמוד בראש. לפי דה קליין, לדעת מוקיאנוס יריבות בין אספסיאנוס לבינו הייתה חסרת טעם, שכן אילו היה הופך לקיסר בעצמו, היה מאמץ את טיטוס כיורשו. בעקיפין, הוא הוסיף מטרה משנית למטרה הראשונה, שהיא שיקום המדינה, דהיינו שבטווח הארוך טיטוס יעלה לשלטון כקיסר. לאחר מכן, מוקיאנוס הציע חלוקת אחריות ביניהם: אספסיאנוס יישאר במזרח, בעוד הוא עצמו יפנה כנגד ויטליוס. לפי דה קליין, בנאום זה הציג טקיטוס את מוקיאנוס כמנהיג טרנספורמטיבי של המרד. מוקיאנוס גילה חזון, ניסח את המטרה החשובה עבורם, יזם את הפעולה, ניסה להעצים את שותפו להנהגה, אספסיאנוס, הציע אסטרטגיה ראשונית ורמז על האמצעים הדרושים להשגת המטרה המשותפת באמצעות אסטרטגיה זו. עם זאת, אספסיאנוס לא קיבל החלטה מיד. העניינים התקדמו במהירות כאשר חייליו בקיסריה הכריזו עליו כקיסר. באופן עצמאי, יומיים בלבד לפני כן, נשבע טיבריוס יוליוס אלכסנדר אמונים לקיסר החדש מטעם העם והלגיונות באלכסנדריה. מוקיאנוס, שחיכה להחלטתו של אספסיאנוס, החל לפעול כדי לגייס תמיכה. במהירות האפשרית הוא קיבל את שבועת האמונים הן מהלגיונות והן – לאחר נאום מרשים ביוונית בתיאטרון – מהעם באנטיוכיה. לאחר מכן הצטרפה רשת השליטים המקומיים, בהם סוהיימוס מאמסה, אנטיוכוס מקומגנה, ברניקי והורדוס אגריפס השני, אשר הוחזרו מרומא לפני שויטליוס יספיק לזהות את האיום שבכך. בעקבותיהם הצטרפו כל שאר הפרובינקיות במזרח, מאכאיה ועד ארמניה, למרד. דה קליין טוען כי העובדה שתמיכה מאזור כה נרחב גויסה בקצב כה מהיר מעידה על הכנה מוקדמת ומוצקה. בהתחשב בכישוריו של מוקיאנוס ונוכחותו באזור כנציב ליקיה-פמפיליה, כחבר בקבוצת קורבולו וכנציב סוריה, סביר להניח שמדובר בעיקר בתוצאה של מאמציו. דה קליין מסכם את דבריו וטוען כי מוקיאנוס אף היה מנהיג טוב יותר מאשר אספסיאנוס. לדעתו האינטרס של מוקיאנוס היא שהמדינה תנוהל בצורה הכי טובה על ידי טיטוס והדרך לכך היא אם אספסיאנוס יהפוך לקיסר.

לפי רוג'רס, מוקיאנוס היה מכריע בעליית אספסיאנוס בשלטון, אך פעל בגבולות המוסכמים וקיבל כפיפות לאספסיאנוס. לאחר חזרת אספסיאנוס לרומא בשנת 70 לספירה, השפעתו העצמאית של מוקיאנוס פחתה, אך הוא שמר על הבולטות שלו עד מותו מספר שנים לאחר מכן. רוג'רס מבקר עמדות שהציעו לפיהן הייתה יריבות בין מוקיאנוס וטיטוס ומוקיאנוס פעל כדי לאזן את השפעתו ההולכת וגוברת של טיטוס על ידי חבירה לדמויות בולטות אחרות. לפי רוג'רס, אין ראיות התומכות בהשערה של סיעה מתמשכת בראשות מוקיאנוס שפעלה כנגד טיטוס. סביר יותר כי הגורמים למינויים ופעולות של דמויות בולטות כמו מרסלוס וקריספוס הם החלטות אדמיניסטרטיביות מעשית של אספסיאנוס ולא החלטות מפלגתיות. לגבי ברניקי, אמנם היא מילאה חלק משמעותי בהצלחה הפלביאנית, אך נוכחותה ברומא הותרה על ידי אספסיאנוס, עובדה שאינה מעידה על מאבק בין מוקיאנוס וטיטוס. החלטת טיטוס להתרחק מברניקי נבעה מרצונו לשמור על עתידו הפוליטי נוכח ההתנגדות הסנאטורית למערכת היחסים שלהם.