ג'יימס פלקונר וילסון

ג'יימס פלקונר וילסון

לידה	ניוארק, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	פיירפילד, איווה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
סנאטור מטעם מדינת איווה 4 במרץ 1883 – 3 במרץ 1895 (12 שנים) → ג'יימס מקדיל ג'ון גיר ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס הראשון של מדינת איווה 8 באוקטובר 1861 – 3 במרץ 1869 (7 שנים) → סמואל ראיין קרטיס ג'ורג' מקרארי ←

ג'יימס פלקונר "ג'פרסון ג'ים" וילסון (באנגלית: James Falconer "Jefferson Jim" Wilson‏; 19 באוקטובר 1828 – 22 באפריל 1895) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי. הוא כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית רפובליקני מטעם מחוז הקונגרס הראשון של איווה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ולאחר מכן כסנאטור אמריקאי שכיהן שתי קדנציות מאיווה. הוא היה חלוץ בקידום ההגנה הפדרלית על זכויות האזרח.

בהיותו בבית הנבחרים של ארצות הברית, הוא התנגד באופן בולט למאמץ של 1867 להדיח את הנשיא אנדרו ג'ונסון. עם זאת, הוא הצביע בעד ההדחה של ג'ונסון שלאחר מכן ב-1868, ושימש כמנהל (תובע) במהלך משפט ההדחה של ג'ונסון.

במחצית האחרונה של המאה ה-19, שני בני איווה שאינם קשורים בשם ג'יימס וילסון השיגו תפקיד בכיר, מה שהצריך אפשרות להבדיל בין השניים. חבר הקונגרס והסנאטור ג'יימס פ. וילסון (ממחוז ג'פרסון, איווה) נודע בשם "ג'פרסון ג'ים" וילסון, בעוד הנציג ומזכיר החקלאות ג'יימס וילסון (ממחוז טמה, איווה) נודע בשם "טמה ג'ים" ווילסון.

ביוגרפיה

ראשית חייו

וילסון נולד ב-19 באוקטובר 1828 בניוארק, אוהיו. לאחר שאביו מת כשג'יימס היה בן אחת עשרה, ג'יימס היה צריך לעבוד מגיל צעיר, ולמד בבית הספר כשהעבודה אפשרה. לאחר ששימש כחניך בהכנת רתמות, הוא למד משפטים בניוארק לצד שופט בית המשפט העליון האמריקני לעתיד ויליאם ברנהאם וודס. הוא התקבל ללשכת עורכי הדין ב-1851 ועסק בכך בניוארק עד 1853.

בשנת 1853, הוא עבר לפיירפילד, איווה, שם חידש את עריכת הדין. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1856, על רקע הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1856, וילסון התמודד ונבחר לשמש כציר לאמנה לתיקון החוקה של איווה. בשנה שלאחר מכן הוא נבחר לבית הנבחרים של איווה, שם כיהן בוועדת הדרכים והאמצעים.

במהלך הקריירה המוקדמת שלו, התנגדותו של וילסון לעבדות הביאה אותו להצטרף למפלגת האדמה החופשית.

וילסון מילא תפקיד חשוב בהקמת המפלגה הרפובליקנית של איווה. ב-1857, הוא היה ציר לוועידה החוקתית של איווה, וכיהן כרפובליקני בבית הנבחרים של איווה באותה שנה וב-1859, כשנבחר לסנאט של איווה. הוא כיהן בוועדת הרשות השופטת, ומאוחר יותר כיהן כציר בוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1860 אשר מינתה את אברהם לינקולן מאילינוי והאניבל המלין ממיין לעמוד מטעם המפלגה במהלך הבחירות לנשיאות.

בית הנבחרים של ארצות הברית

בשנת 1860, וילסון ושלושה אחרים, כולל הנציג המכהן סמואל ר. קרטיס, התחרו על המועמדות הרפובליקנית לייצג את מחוז הקונגרס הראשון של איווה בבית הנבחרים האמריקאי. קרטיס זכה במועמדות ולאחר מכן בבחירות הכלליות. אולם לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, קרטיס התפטר כדי לקבל מינוי לקצין בצבא האיחוד. בוועידה שנקראה לבחור את המועמד הרפובליקני להחליף את קרטיס, "זה היה מובן מאליו שג'יימס פ. וילסון יהיה הבחירה פה אחד". באוקטובר 1861 נבחר וילסון למלא את התפקיד הפנוי, והביס בקלות את הדמוקרט ג'אירוס אדוארד ניל.

לאחר שסיים את כהונתו של קרטיס בקונגרס ה-37, הוא נבחר מחדש שלוש פעמים, וכיהן בקונגרסים ה-38, ה-39 וה-40. הוא היה יושב ראש ועדת בית הנבחרים לענייני משפט בתקופות הסוערות של המלחמה והשיקום.

הפעולה הראשונה של וילסון בקונגרס הייתה הצגת החלטה האוסרת על החזרת עבדים נמלטים לדרום והורתה על פיטורי כל קצין צבא המורה לחיילים לעשות זאת, אשר נחקק. בנוסף, הוא דיווח על חקיקה שהעניקה זכויות לשחורים בוושינגטון הבירה, וכן דיווח על הצעת חוק שהעניקה חירות למשפחות החיילים השחורים.

כעורך דין עסקי, וילסון תמך במתן מס הכנסה בין סוגים נמוכים יותר וברמות "הגיוניות" של פרוטקציוניזם. הוא גם תמך במענקי הרכבת ובחוק ההומסטד, אם כי התנגד לחוק מענקי הקרקע של מכללת מוריל. יחד עם רפובליקנים רדיקלים אחרים, וילסון תמך בתוקף בכיבוש צבאי של הדרום במהלך השיקום בטענה שזה היה האמצעי היעיל היחיד להבטחת הביטחון.

וילסון התיישר עם הפלג של מפלגתו הידוע בזמנו בשם "הרפובליקנים הרדיקליים". הוא תמך במהלכים של זכויות אזרח והתנגד לניסיונותיו של הנשיא אנדרו ג'ונסון להטיל וטו על חוק זכויות האזרח משנת 1866 וחוקי השיקום. נאומו המפריך את הטיעונים שקוננו על חוסר החוקתיות לכאורה של הצעת החוק משנת 1866, הוגדר על ידי ג'יימס בליין כנאום גדול, חזק ועם מחקר אמיתי.

הוא תמך בהצעת החוק הראשונה בקונגרס למתן זכויות הצבעה לאזרחים שחורים של מחוז קולומביה. הוא לא היה מועמד למינוי מחדש ב-1868, והסביר לפני הוועידה המחוזית שעם בחירה של נשיא רפובליקני מקובל מובטחת ושינוי בממשל בלתי נמנע, גם שינוי בייצוג המחוז הראשון הגיע בזמן. בסך הכל, וילסון כיהן בבית הנבחרים מ-8 באוקטובר 1861 עד 3 במרץ 1869.

חקירת הדחה ב-1867 נגד אנדרו ג'ונסון

וילסון הצביע בעד פתיחת חקירת ההדחה ב-1867 נגד אנדרו ג'ונסון. ההצבעה המאשרת את חקירת ההדחה נתפסה במידה רבה כאמצעי עבור הרפובליקנים להביע את מורת רוחם מג'ונסון מבלי להרחיק לכת ולהדיח אותו. רפובליקנים רבים ציפו לגמרי וועדת המשפט של בית הנבחרים, שתפקח על החקירה, לא תמליץ על הדחה, ושהסיכוי להדחה ימות בשקט בוועדה.

בזמן החקירה, וילסון היה יושב ראש ועדת המשפט של בית הנבחרים. במהלך החקירה, וילסון התנגד להדחה של ג'ונסון, בטענה פומבית שאין עילה משפטית מוכחת שניתן להתבסס עליה בצדק. כחבר בוועדה, וילסון הצביע נגד המלצה על הדחה. עם זאת, ב-25 בנובמבר 1867, הוועדה הצביעה 5–4 בתמיכה בהמלצה על הדחה. וילסון כתב את אחד מדוחות המיעוט של הוועדה נגד ההדחה. בדו"ח המיעוט שלו, וילסון טען שבעוד שג'ונסון "ראוי לגינוי ולגינוי של כל אזרח בעל נטייה טובה", הקונגרס צריך להמתין ולתת לאמריקאים להדיח את ג'ונסון מתפקידו בבחירות לנשיאות של 1868. דו"ח המיעוט שלו הכריז שג'ונסון, "אכזב את התקוות והציפיות של מי שהציבו אותו בשלטון. הוא בגד באמונם ושלב ידיים עם אויביהם". עם זאת, בטענה נגד ההדחה, היא הכריזה, "יום ההדחות הפוליטיות יהיה יום עצוב עבור המדינה הזו".

כאשר בית הנבחרים המלא הצביע לאחר מכן בשאלה האם להדיח את הנשיא ג'ונסון, ב-7 בדצמבר 1867, הוא הציג את הטיעון נגד ההדחה לאחר ג'ורג' ס. באוטוול הגיש את התביעה לתמיכה בהדחה. וילסון טען שבעוד שג'ונסון היה "הנשיאים הגרועים ביותר", התנגדותו לעמדות המפלגה הרפובליקנית לא הייתה בלתי חוקית בעצמה. הוא טען שלמרות הצהרותיו של בוטוול שכן, לבית הנבחרים לא הייתה סמכות בודדת לקבוע מהי "עבירה שניתן לדחות". וילסון הזהיר כי פרשנות רחבה של סמכויות ההדחה, כפי שדגל באוטוול, בתיאוריה יכולה לאפשר לבית הנבחרים להכתיב למעשה את מדיניות הנשיאים. הוא בילה מחצית מנאומו בטענה שההדחה נשמרת רק לפשעים שניתן להעמיד לדין, וחציו בתקיפה של מי שהתנגדו לעמדה זו. וילסון אפיין את בוטוול כמי שטען למעשה שיש לאפשר לבית הנבחרים להדיח את ג'ונסון על משהו שהוא "יכול" לעשות, ולא על משהו שהוא "עשה". וילסון טען, "זה יוביל אותנו אפילו מעבר למצפון הבית הזה". בדברי הסיום שלו, וילסון שאל, "אם לא נוכל להעמיד את הנשיא לדין על פשע ספציפי, על מה נמשיך נגדו?" לאחר שווילסון הציג את טיעונו נגד ההדחה, בית הנבחרים המשיך לקיים הצבעה שבה הצביע בתוקף נגד ההדחה.

1868 הדחה של אנדרו ג'ונסון

מנהלי ההדחה של ג'ונסון
יושבים משמאל לימין: בנג'מין באטלר, תדיאוס סטיבנס, תומאס ויליאמס, ג'ון בינגהם;
עומדים משמאל לימין: וילסון, ג'ורג' ס. באוטוול, ג'ון א. לוגן

ב-27 בינואר 1868, וילסון הצביע בעד פתיחת חקירת ההדחה השנייה נגד אנדרו ג'ונסון.

למרות החששות הראשוניים שלו בנוגע להדחה, לאחר שג'ונסון ניסה לפטר ולהחליף את אדווין סטנטון תוך הפרה של חוק כהונת הכהונה, וילסון הצביע בעד הדחת הנשיא ג'ונסון ב-24 בפברואר 1868, כאשר בית הנבחרים הצביע בהצלחה להדחתו. לפני ההצבעה, וילסון הביע דעה של רפובליקנים רבים שהצביעו בעבר נגד החלטת ההדחה שהביאה ועדת המשפט בתום חקירת ההדחה נגד ג'ונסון ב-1867, והכריז כי,

השיקולים שהכבידו על דעתי ועיצבו את התנהלותי בתיק בו הואשמה הוועדה לשיפוט בית זה אינם מצויים בתיק דנן.

ווילסון סבר כי בהצבעת ההדחה הקודמת, ג'ונסון לא ביצע שום פעולה שהיא פשע לפי המשפט המקובל או החוק. וילסון הכריז שג'ונסון קיבל בטעות עידוד לאחר שלא הודח בדצמבר 1867 והמשיך לבצע מעשה שמהווה התנהגות ברורה שניתן להטיל עליה עונש, והכריז,

הוא טעה בשיקול דעתנו כפחדנות, ועבד עליו עד שהציג בפנינו, כרצף, עבירה חמורה המוכרת לחוק ומוגדרת בחוק.

וילסון מונה לאחר מכן כחבר בוועדה בת שבעה חברים שהופקדה על כתיבת סעיפי הדחה. כאשר בית הנבחרים הצביע על סעיפים ספציפיים להדחה בתחילת מרץ, וילסון הצביע בעד כולם מלבד אחד מאחד עשר הסעיפים, בהיותו אחד משנים-עשר חברי המפלגה הרפובליקנית שהצביעו נגד סעיף ההדחה העשירי (שנכתב על ידי בנג'מין באטלר עצמאי מהוועדה בת שבעה חברים). וילסון נבחר לאחד משבעת מנהלי הבית (התובעים) למשפט ההדחה של הנשיא ג'ונסון. במהלך המשפט, וילסון התייעץ עם הסנאטור ממיין ויליאם פ. פסנדן, שטען כי הוא נפרד מ"שיקול הדעת הרגיל שלו".

מנהל ממשלתי של רכבת הפסיפיק

הנשיא יוליסס ס. גרנט הציע לווילסון את תפקיד מזכיר המדינה, אך וילסון דחה זאת, ושימש במקום זאת כמנהל ממשלתי של מסילת הברזל הפסיפית במשך שמונה שנים.

הסנאט האמריקאי

בשנת 1882, האספה הכללית של איווה בחרה בווילסון לסנאט האמריקני. היוזמה הראשונה שלו כסנאטור אמריקאי הייתה להציע תיקון חוקתי לא מוצלח כדי להסמיך באופן מפורש יותר את הממשל הפדרלי לאמץ חוקים המגינים על זכויות האזרח מפני הפרות של אזרחים פרטיים, כדי לבטל את פסיקת בית המשפט העליון חודשיים קודם לכן בתיקים של זכויות האזרח. האספה הכללית בחרה בו מחדש ב-1888 לכהונה שנייה של שש שנים. בסנאט, וילסון כיהן כיו"ר ועדת המכרות והכרייה (בקונגרס ה-48), הוועדה להוצאות כספים ציבוריים (בקונגרס ה-48), הוועדה לתיקון חוקי ארצות הברית (בקונגרסים ה-49 עד ה-52), והוועדה לחינוך ועבודה (בקונגרס ה-52).

בסנאט, וילסון נודע כתומך נלהב של מטרת חוק היובש, בהיותו חבר בבני הפיכחון. הוא היה גלוי במיוחד בנושא, ודגל ב-1883 לחייב את ועידת מדינת הרפובליקה הדמוקרטית באיווה לנושא.

בשנת 1890, וילסון היה אחד משלושה סנאטורים שהוזכרו כמועמדים פוטנציאליים למלא את התפקיד הפנוי בבית המשפט העליון של ארצות הברית שנוצר בעקבות מותו של השופט סמואל פ. מילר מאיווה. הנשיא בנג'מין הריסון בחר במקום זאת בשופט של מישיגן הנרי בילינגס בראון, שלימים יכתוב את חוות הדעת של בית המשפט העליון המאשש את ההפרדה הגזעית "נפרדת אך שווה" בפסק דין פלסי נגד פרגוסון.

מותו

וילסון מת בפיירפילד ב-22 באפריל 1895, זמן קצר לאחר סיום כהונתו השנייה בסנאט. בהספד שלו, "הניו יורק טיימס" ייחס את מותו ל"שיתוק מוחי", וקבע כי מותו היה צפוי. הוא נקבר בבית הקברות פיירפילד-אוורגרין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס פלקונר וילסון בוויקישיתוף   

• ג'יימס פלקונר וילסון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)   
• ג'יימס פלקונר וילסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)