בננה יושימוטו
בננה יוֹשימוֹטוֹ (ביפנית: 吉本ばなな; ) היא סופרת יפנית.
ביוגרפיה
נולדה בטוקיו בשם מאהוקו יושימוטו. בתקופת לימודיה לספרות באוניברסיטת ניהון, אימצה לעצמה את השם "בננה" בעקבות חיבתה לפרחי בננה וכיוון שנשא חן בעיניה אופיו האנדרוגיני.
אביה הוא פילוסוף, משורר ומבקר ידוע ואחותה קריקטוריסטית מצליחה[1].
יושימוטו מקפידה לשמור איפול על חייה האישיים וחושפת מעט על בעלה ועל בנה יליד 2003. בכל יום לוקח לה חצי שעה לכתוב ליד המחשב שלה, והיא אומרת, "אני נוטה להרגיש אשמה כי אני כותבת את הסיפורים האלה כמעט בשביל הכיף." [דרוש ציטוט] בין 2008 ל-2010, היא ניהלה יומן מקוון - מעריצים מדברים.
קריירה מקצועית
בשנת 1987, עת עבדה כמלצרית, החלה לכתוב באופן רציני. ספרה הראשון, "המטבח", שפורסם בשנת 1988, זיכה אותה בשורה של פרסים, והקנה לה את התואר "ההבטחה הגדולה של הספרות היפנית המודרנית". הספר תורגם לשפות רבות. מהספר הופקו שני סרטים.
פרסים בהם זכתה
ביפן
ב-1988 הוענק לה פרס איזומי קיוקה ה-16 לספרות, עבור צל אור ירח.
בשנת 1989 היא זכתה בפרס ה-39 לעידוד האמנות של שר החינוך לאמנים חדשים לשנת 1988, עבור שניים מספריה Kitchen ו-Utakata.ופרס נוסף , פרס יממוטו שוגורו עבור להתראות Tsugumi.
בשנת 1995 היא זכתה בפרס מוראסאקי שיקיבו החמישי עבור אמריטה, הרומן הראשון שלה באורך מלא.
בשנת 2000 היא קיבלה את פרס Deux Magots העשירי, עבור Furin to Nambei, אוסף סיפורים המתרחש בדרום אמריקה.
באיטליה
פרס סקנו לספרות ב-1993.
פרס פנדיסימה לספרות ב-1996.
הפרס הספרותי מסצ'רה ד'ארגנטו ב-1999
פרס קאפרי ב-2011.
באסיה
בשנת 2011 זכה הספר האגם בפרס Man Asian Literary .
ספריה
- המטבח, פורסם ב-1988, תורגם מיפנית על ידי שונית שחל-פורת ב-1996, כתר
- ישנה, פורסם ב-1989, תורגם לעברית ב-2003, כתר
- NP, פורסם ב-1990, תורגם מיפנית על ידי עינת קופר ב-2000, כתר
- לטאה, פורסם ב-1993, תורגם לעברית ב-1998, כתר
- Amrita, פורסם ב-1994
- Hardboiled & Hard Luck, פורסם ב-1999
- "'האגם'", פורסם ב-2005, תורגם לעברית בידי עינת קופר ב-2013, כתר
- הציפורים, תורגם לעברית בידי אירית ויינברג, הוצאת כתר, 2016
קישורים חיצוניים
- (ביפנית)
בננה יושימוטו (1964-), דף שער בספרייה הלאומית- בננה יושימוטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הספרים של בננה יושימוטו, באתר "סימניה"
הערות שוליים
- ^
ורד לי, מה נשאר מ"בננה-מניה", באתר הארץ, 2 בדצמבר 2013
