אל-מג'דל (אשקלון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אל-מג'דל (יישוב לשעבר)
المجدل
מדינה / טריטוריה ישראלישראל ישראל
מחוז מחוז עזה
נפה נפת עזה
שפה רשמית ערבית
גובה 200 מטרים
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 1948–1950
יישובים יורשים אשקלון כפר סילבר, ברכיה (מושב), משען, ניר ישראל.
דת אסלאם
אוכלוסייה ‏
 ‑ ביישוב לשעבר 4,910 (1945)

אל־מג'דל (ערבית: المجدل) הייתה עיירה ערבית מוסלמית ליד חורבות אשקלון העתיקה.

בשנת 1596 היה מג'דל היישוב השישי בגודלו בארץ ישראל וגרו בו 2,795 תושבים. מג'דל נודעה כעיירה עם שוק אזורי שוקק, אליו הגיעו פלאחים מכפרי הסביבה למכור את יבולם וכן בשל תעשיית האריגה שהביאה לכך שכינו אותה "מנצ'סטר של פלשתינה".[1]

ערב מלחמת העצמאות התגוררו במג'דל כ־10,000 תושבים. במהלך המלחמה ועד סוף 1950 עברו תושבי העיירה לרצועת עזה, ובשטחה הוקמה שכונה יהודית של אשקלון.

מערבית לעיירה נמצא "משהד סידנא אל-חוסיין" (Mash-had Sidna el Husein),[2] (או: "משהד נבי חוסיין"), מבנה עתיק מסוף המאה ה־11.

מפה משנת 1870, אל מג'דל במרכז.

גאוגרפיה

מג'דל הייתה ממוקמת כקילומטר וחצי מהים, מוקפת בשלושה כפרים: ממערב - אל-ג'ורה, חמאמה מצפון ונעליא (ער') מדרום.

בשנת 1945 שטחה הבנוי של העיירה היה 1,346 דונמים, 40,705 דונם שטחים מעובדים (35,442 שדות, 2,377 פרדסים, 2,886 שטחים מושקים) ועוד 1,629 דונם אדמות שאינן ניתנות לעיבוד, סך כל האדמות היה 43,680 דונם.[3]

היסטוריה

העת העתיקה

בחפירת הצלה שנערכה במרכז הרפואי ברזילי (2013) נמצאו ממצאים המעידים על התיישבות בתקופות: הרומית, הביזנטית, העבאסית והתקופה הממלוכית.[4]

על פי מסורת שיעית, ראשו של חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד שנערף על ידי הסונים, בשנת 680 בכרבלא, הגיע ונטמן ב"משהד סידנא אל-חוסיין" (Mash-had Sidna el Husein),[2] (או: "משהד נבי חוסיין"), ליד מג'דל. בסוף המאה ה־11 נבנה מסגד על המקום שהיה קדוש לשיעים ונהגו לעלות אליו לרגל.[5][6] (ראו להלן)

מפת אל-מג'דל בשנת 1931-2 (המנדט הבריטי)

תקופת המנדט

בתקופת המנדט הייתה מג'דל חלק מנפת עזה וכדי להבדילה ממקומות אחרים בשם מג'דל, היא נקראה בפי כל: "מג'דל ע'זה".[1]

בקיץ 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט, תקפו מאות ערבים ממג'דל ומכפרים נוספים את באר טוביה שהיה אז היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, רצחו שניים מתושביה, שרפו את כל הבתים והחריבו את המושבה.[7]

ערב מלחמת העצמאות התגוררו במג'דל כ־10,000 תושבים. בין 5 ל-15 במאי הזהירה הוועדה הלאומית של מג'דל את תושבי הכפרים הסמוכים שלא לנטוש את בתיהם והציבה שומרים בכניסה לעיירה, כדי לא לאפשר את כניסתם. על אף זאת באוקטובר 1948 נוספו לעיירה אלפי פליטים ערבים ממקומות אחרים בארץ ישראל. אלה התגוררו ברחובות העיירה, במבנים ציבוריים ובפרדסים.

מלחמת העצמאות

בזמן המלחמה חנה באזור חיל המשלוח המצרי בדרכו צפונה לכיוון תל אביב וחיל האוויר הישראלי הפציץ את העיירה מספר פעמים. בין 30 באוקטובר ל-4 בנובמבר 1948, נטשו החיילים המצריים את העיירה וברחו יחד עם רבים מתושביה לרצועת עזה.[6] העיירה נכבשה על ידי צה"ל, ב־5 בנובמבר 1948 (יחד עם איסדוד ויבנא), במהלך מבצע יואב. באותו זמן נמצאו בעיירה 2,000-1,000 תושבים. לדברי ההיסטוריון בני מוריס, מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, הורה, ככל הנראה, לגרש את התושבים שנותרו בעיירה, אולם הוראתו לא בוצעה. באותו חודש הועברה האחריות על העיירה ליחידה של הממשל הצבאי ועשהאל צוקרמן, כיהן בתפקיד המושל עד קיץ 1949. בשבועות הראשונים של הממשל הצבאי חזרו אל העיירה פליטים רבים ובתחילת ינואר 1949 דווח על 2,600 נפש.

ב-1 בדצמבר 1948 ערך צה"ל סריקה בעיירה וגירש כ-500 ערבים שלא נפקדו במפקד בעת כיבוש העיירה ולכן נחשבו לתושבים בלתי חוקיים. בהמשך גורשו מסתננים ותושבים שנחשדו בסיוע להם. ההסתננות מעזה למג'דל החלה בסוף 1948 ונמשכה למעשה עד לפינוי העיר. חלק מהמסתננים הגיע להתיישב מחדש בעיר ואחרים עסקו בגניבות.

אחרוני הערבים בכפר מג'דל עוברים לרצועת עזה
אחרוני הערבים בכפר מג'דל (לימים אשקלון) עוברים לרצועת עזה לאחר הסכם בין תושבי הכפר לצה"ל, 12 באוקטובר 1950

ב-31 בדצמבר 1948 החליטה ועדת השרים לענייני רכוש נטוש, ליישב את מג'דל ביהודים ובסוף אפריל כבר היו בעיר כ-200 משפחות יהודיות שרוכזו בשני רחובות. בסוף השנה כבר התגוררו בעיר כ-2,500 יהודים ושמה הוסב ל"מגדל־גד". לצדם התגוררו כ־2,500 ערבים והממשל הקים עבורם בית ספר ומרפאה.[8] בתחילת 1950 שבו למגדל-גד ערבים מעזה במסגרת איחוד משפחות.[9] רוב הערבים שם היו מדלת העם, לאחר שהשכבות המשכילות ברחו במהלך המלחמה. התושבים הערבים רוכזו בצפון העיר, במתחם שכונה על ידי הפקידים והחיילים הישראלים "הגטו",[10] תחת הממשל הצבאי. המתחם היה מגודר בגדרות תיל וכל יציאה ממנו וכניסה אליו הייתה טעונה אישור של צה"ל. הפועלים הערבים הפשוטים עבדו והשתכרו, אולם בעלי הקרקעות נותקו מאדמותיהם ומפרנסתם. הממשל הצבאי רשם את התושבים הערבים, חילק להם תעודות זהות ודאג לאספקת מצרכים עבורם. הוא דאג לתעסוקתם, בעיקר בקטיף, וכך יכלו התושבים לשלם עבור המצרכים שקיבלו. בנוסף לכך, טיפל במקרי סעד.

לאחר המלחמה

בדצמבר 1949 פונה החלק הדרום-מערבי של "הגטו" מתושביה הערבים והמתחם צומצם כדי לפנות בתים ליהודים.

בינואר 1950, בתיאום עם צה"ל, הגיעה למגדל-גד משלחת מצריית, שהוציאו את שרידי גופותיהם של חללי הצבא המצרי מבית הקברות המוסלמי שבעיר כדי לקבור אותם בשטח מצרים.

עד פברואר 1950 יושבו במגדל-גד כ־3,500 עולים חדשים ובמקביל נשלחו ערבים לרצועת עזה. בתחילת יולי 1950 עברו כ־400 ערבים לרמלה ורבים עברו לעזה. חלקם עברו לאחר שאויימו על ידי הממשל וחלקם נשמעו לתעמולה המצרית שבקרוב יהיה "סיבוב שני" למלחמה והם ינצחו.

ב-14 בפברואר 1950, במסגרת "תוכנית איחוד המשפחות", חזרו למג'דל 102 מפליטיה ששהו בעזה, והתקבלו בה בהתלהבות. אלא שהעברה זו הייתה חד-פעמית ויומיים אחר כך התבצעה ההעברה הראשונה של תושבי מג'דל לעזה. במרץ-אפריל נעשו העברות נוספות. ביום העצמאות פתח הממשל את מחסומי ה"גטו" והתושבים הערבים הצטרפו לחגיגות התושבים היהודים. ב-14 ביוני החל מבצע הפינוי הרשמי. המפונים הוסעו לגבול במשאיות צבאיות. המשלוח הראשון נעשה ללא תיאום עם שלטונות מצרים ולאחר מכן ההעברות נעשו בתיאום מלא. כמעט כל המתפנים הוחתמו על הצהרה שהם עוזבים מרצון ושהם מוותרים על בעלותם על נכסיהם ועל זכות השיבה. המשאיות יצאו מרחבה ליד בית העירייה, הגיעו למחסום ארז, משם הובלו על ידי המצרים במשאיות למחנות הפליטים. אדמותיהם ובתיהם עברו לידי האפוטרופוס לרכוש נטוש. בסוף אוגוסט 1950 נותרו בעיר כ־1,300 ערבים.[11][12][13][14][15]

ב-21 בספטמבר 1950 פרסם ראש מטה משקיפי האו"ם ויליאם אדוארד ריילי דו"ח על גירוש ערבים מישראל בו נכתב, בין השאר, על שמועות בדבר הכוונה לגרש את כל תושבי מג'דל הערבים. משרד החוץ הישראלי דחה את האשמותיו והכחשות פורסמו גם בעיתונות הישראלית,[16] אלא שבמהלך ספטמבר ואוקטובר לחצו שלטונות הצבא על הערבים הנותרים לצאת וב-8 באוקטובר נסגר בית הספר. ב-12 באוקטובר יצאו לעזה 229 נפשות, ובעיר נותרו 17 משפחות בלבד. ב-13 באוקטובר הועברו 15 משפחות ללוד ושתי משפחות לעזה ולא נשארו ערבים במג'דל. בקיץ ובסתיו 1950 שולחו ממג'דל 2,000–2,500 ערבים.[17][18]

בעקבות תלונה של מצרים על "גירוש" ערבים ממג'דל לעזה, החליטה מועצת הביטחון של האו"ם (17 בנובמבר 1950) את החלטה 89ובהמשך לה, דרשה ועדת שביתת הנשק ישראל–מצרים (ב-30 במאי 1951) שישראל תאפשר את שובם של המפונים. ישראל דחתה את ההאשמות ואת הדרישה. רבים מהמפונים התחרטו זמן-מה לאחר הגיעם למחנות הפליטים בעזה וביקשו לחזור, אולם ישראל לא הסכימה לכך.

שנות ה-50

במקום העיירה מג'דל נבנתה "שכונת מגדל" באשקלון ובה שוכן המרכז המסחרי העיקרי בעיר. כמו כן נמצא בה מוזיאון במבנה הח'אן והשוק העירוני.

משהד סידנא אל-חוסיין

בפברואר 1950 פוצץ צה"ל את המסגד שהיה בנוי במקום, בהוראת אלוף פיקוד דרום, משה דיין.[6]

המשהד נמצא בתחום מרכז רפואי ברזילי. בשנת 2001 נבנתה במקום המשהד בימה משיש, מוקפת ב"גדר" שיש מעוטר, בגובה כחצי מטר. המבקרים במשהד הם צליינים מקומיים וכן תיירים איסמאעילים.[19] המאמינים השיעים חלוקים בדעותיהם לגבי שאלת מיקום ראשו של חוסיין, שכן נטען שהראש הגיע לקהיר ונקבר שם.[20]

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • בני מוריס, "נדידה שרצון ואונס כרוכים בה יחדיו": על העברת תושביה הנותרים של מג'דל לעזה 1950, בתוך תיקון טעות, הוצאת עם עובד, 2004, עמ' 149–174.
  • אורנה כהן, "'צבא ישראל הגיע!': האוכלוסייה הערבית במג'דל", בתוך: מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים), אזרחים במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד בן צבי, המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים תש"ע (2010)

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 זאב וילנאי, אריאל, אנציקלופדיה לידיעת א"י, 1976, עמ' 417, 4164
  2. ^ 1 2 Andrew Petersen, The Towns of Palestine under Muslim Rule AD 600-1600, Ann Arbor, MI: University of Michigan Press, 2005, ISBN 978-1-84171-821-7
  3. ^ Welcome To al-Majdal Asqalan - المجدل عسقلان (אל-מג'דל), באתר palestineremembered.com
  4. ^ גיליון 129 לשנת 2017אשקלון, המרכז הרפואי ברזילי, באתר www.hadashot-esi.org.il
  5. ^ מירון רפופורט, המבצע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 4 ביולי 2007
  6. ^ 1 2 3 عسقلان... مدينة التاريخ والذاكرة العربية, web.archive.org, ‏2023-10-30
  7. ^ היסטוריה, באתר beer-tuvia.org.il
  8. ^ ה. בן-עדי, מגדל גד עיר חדשה בישראל, באתר www.nli.org.il, מעריב, ‏25 נובמבר 1949⁩
  9. ^ י.יעקבי, ⁨114 ערבים חזרו מעזה לישראל, באתר www.nli.org.il, דבר, ‏15 פברואר 1950
  10. ^ ⁨ה"גטו" הערבי במגדל גד נעול בחג הסולידאריות, באתר www.nli.org.il, על המשמר, ‏2 מאי 1950
  11. ^ י. ושיץ, ⁨עידוד, באתר www.nli.org.il, ⁨על המשמר⁩, ‏22 אוגוסט 1950
  12. ^ האמנם מגורשים ערביי מגדל־גד, באתר www.nli.org.il, על המשמר, ‏18 אוגוסט 1950
  13. ^ שרות מעריב, ⁨יעבירו חלק מערביי מגדל־גד ⁩, באתר www.nli.org.il, ⁨מעריב⁩, ‏17 אוגוסט 1950
  14. ^ ⁨א-דיפאע: תחת אש יריות מגורשים תושבי מגדל־גד ⁩, באתר www.nli.org.il, ⁨על המשמר⁩, ‏29 אוגוסט 1950
  15. ^ ב. ויניצקי, ⁨משוט בארץ הנגב ⁩, באתר www.nli.org.il, חרות, ‏25 אוגוסט 1950
  16. ^ ⁨מה גרם ליציאת ערביי מגדל-גד, באתר www.nli.org.il, מעריב, ‏24 ספטמבר 1950
  17. ^ ישראל גירשה 5000 ערבים למצרים, באתר www.nli.org.il, חרות, ‏22 ספטמבר 1950
  18. ^ ⁨אחרוני הערבים יוצאים ממגדל-גד, באתר www.nli.org.il, מעריב, ‏11 אוקטובר 1950
  19. ^ ראשו של נכד הנביא מוחמד קבור באשקלון, באתר וואלה, 12 במאי 2008
  20. ^ شناسه خبر, مقام «رأس الحسین» در سرزمین‌های اشغالی, Nour News, ‏1400/05/23 בלוח השנה הפרסי = 14 באוגוסט 2021
אוחזר מתוך "https://ivritpedia.com/index.php?title=אל-מג%27דל_(אשקלון)&oldid=570185"