אותלו (ציור של לוביס קורינת)
אותלו, הידוע גם בשם המלח, הוא ציור שמן על בד של הצייר הגרמני לוביס קורינת, משנת 1884. הציור הוא דיוקן של גבר שחור, שהיה פועל נמל או מלח מנמל אנטוורפן שבבלגיה. האמן חתם על הציור בפינה השמאלית העליונה ורשם את שמו בפינה הימנית העליונה במילים: "Un Othello". משנת 1953 הציור היה חלק מאוסף מוזיאון האמנות לנטוס בלינץ, עד שהוחזר למשפחת בעליו הקודמים ונמכר במכירה פומבית בשנת 2015. כיום הוא נמצא באוסף פרטי.
היסטוריה
הציור הוא אחת מיצירותיו המוקדמות של קורינת ונוצר במהלך שהותו באנטוורפן. בשנת 1884 שהה קורינת בעיר למשך שלושה חודשים ולמד אצל הצייר הבלגי פול אז'ן גורז'ה, שבסדנתו צייר את הדיוקן הזה וגם דיוקן של גורז'ה עצמו. האדם המוצג בציור היה ככל הנראה פועל נמל או מלח מאנטוורפן. החוקר לותר בראונר מייחס את הציור למסורת הציור של פרנס הלס, אך טוען כי ייתכן שקורינת כלל לא הכיר את יצירותיו של הלס באותה תקופה.
בציור נראה גבר כהה עור מול רקע אפור עמוק, כשפלג גופו העליון פונה מעט שמאלה, אך פניו מופנות אל הצופה. הוא לובש חולצת צמר קרועה בפסים אופקיים אדומים ולבנים עם צווארון רחב, אשר צוירה בגסות. ניתן להבחין רק בזרועות העליונות ובחלק מהאמה הימנית, כאשר החולצה מסתיימת מעט לפני מפרק המרפק.
עקב גוון עורו הכהה ושיערו השחור, וכן בשל הרקע השחור-אפור, תווי פניו אינם ניתנים לזיהוי מלא, ושערו נראה כאילו הוא משתלב ברקע. הפנים מוארות בתאורה חזקה, היוצרת תחושה של חוסר נוחות. הדמות מתוארת עם זקן קצר ומביטה שמאלה בהבעת אי-נוחות.
הציור יוצר השוואה בין הדמות האלמונית לבין דמותו של אותלו ממחזהו של ויליאם שייקספיר, כאילו מדובר בגרסה מודרנית של הדמות הספרותית. ככל הנראה, השוואה זו נועדה להדגיש את עוצמתו וגאוותו של הדוגמן יותר מאשר לייחס לו מעמד אריסטוקרטי או סמכותי.
ניתוח
ההיסטוריון לאמנות פרידריך גרוס משווה את הציור הנוכחי ליצירה האוריינטליסטית "באשי-בזוק" מעשה ידי הצייר הצרפתי ז'אן-לאון ז'רום, במטרה להדגיש את ההבדלים בין שני הדיוקנאות של גברים שחורים, בעיקר בהיבט התחושה החושנית שהם משדרים. בהשוואה ל"אותלו" של קורינת, החייל השחור של ז'רום משדר "שלווה, ביטחון וגאווה, המועצמים על ידי לבושו מעורר הכבוד", בעוד שאותלו נראה נסער במקצת. חושניותו הפורמלית של ציורו של ז'רום מאופיינת בתיאור מאופק ובאיזון עדין בין אור וצל, ואילו בציורו של קורינת ניתן לזהות "המסה מכוונת של הכתמים הצבעוניים" ושימוש במשיכות מכחול עזות. הניגודים החזקים בין האור והצל, שנוצרים על ידי החולצה הגסה והאור החזק על פניו של הדוגמן, משרים תחושת חוסר מנוחה. על פי ניתוחו של גרוס, דיוקנו של קורינת שייך למסורת ההומניסטית של תיאורים פסיכולוגיים מעמיקים של דמויות שחורות, מסורת המשתרעת מיצירותיהם של רמברנדט ופרנס הלס ועד לז'ריקו, תוך השתלבות בריאליזם "המודרני" השואף לאמת ישירה ומוחשית.
היסטורית בעלות
בתחילה היה הציור בבעלותו של ר. בראקל ממינכן, ולאחר מכן עבר דרך שלושה בעלים שונים, כאשר האחרון שבהם היה הזוג היהודי ז'אן ואידה בר מברלין. מאוחר יותר עבר לידי אספן האמנות וולפגנג גורליט ממינכן, אשר רכש אותו בשנת 1953 עבור הגלריה החדשה של עיריית לינץ (כיום מוזיאון לנטוס לאמנות).[1] בשנת 2015 הושב הציור על ידי המוזיאון ליורשיהם של ז'אן ואידה בר ונמכר מטעמם ב-21 במאי 2015 במכירה פומבית של סותבי'ס בלונדון תמורת 353,000 ליש"ט, סכום הגבוה משמעותית מהערכת המחיר הראשונית שעמדה על 50,000-70,000 ליש"ט.[2]
