אורנה פורת
אורנה פורת (6 ביוני 1924 – 6 באוגוסט 2015) הייתה שחקנית תיאטרון ובמאית ישראלית. כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת. בין השאר, הקימה את התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה בתל אביב.
 | |
| פורת בשנת 1957 | |
| לידה |
ד' בסיוון ה'תרפ"ד קלן, הרייך הגרמני (רפובליקת ויימאר)  |
|---|---|
| פטירה |
כ"א באב ה'תשע"ה (בגיל 91) רמת גן, ישראל  |
| סוגה מועדפת | תיאטרון |
| תקופת הפעילות | 1942–2015 (כ־73 שנים) |
| עיסוק | שחקנית תיאטרון |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל לתיאטרון (תשל"ט, 1979) שלושה פרסי כינור דוד (1970, 1974 ו-1980) פרס ברנר פרס מאיר מרגלית פרס א.מ.ת (2005) |
ראשית חייה
פורת נולדה בשם אירֶנֶה קליין בעיר קלן שבגרמניה ב-1924 למשפחה גרמנית נוצרית. אביה היה בן למשפחה קתולית, בעוד אמה נולדה במשפחה פרוטסטנטית-לותרנית, אך בחרה להיות אתאיסטית והתעניינה ברעיונות סוציאליסטיים. בגיל עשר עברה עם משפחתה לעיר פורץ (אנ') (Porz; כיום חלק מהעיר קלן), שם התקבלה לאגודת הנערות הגרמניות (ארגון לנערות המקביל ל"נוער ההיטלראי"), למרות הסתייגות מפורשת של הוריה.
בתום לימודי התיכון, בשנים 1940–1942, למדה משחק בבית ספר לתיאטרון בקלן. דעותיה הושפעו באותה תקופה מקריאת ספרים "אסורים" מאת תומאס מאן, פרנץ ורפל ויאקוב וסרמן. ב-1942 התקבלה לתיאטרון מקצועי בשלזוויג, שם התוודעה לראשונה לגורל היהודים באותה עת:
בעלה של אחת העובדות בתיאטרון חזר לעיר עם התמוטטות עצבים. הוא היה שומר במחנה ברגן-בלזן, והוא סיפר וסיפר ובכה וסיפר, וכך נודעו לנו כל הפרטים הכי מזעזעים. ואני חשבתי שזה לא ייתכן, הוא לא נורמלי. אבל קלטתי שבכל זאת משהו היה נכון. ואם יש בזה משהו, אני לא יכולה להישאר בגרמניה. בבי בי סי לא דיברו על מחנות הריכוז.
— דן לחמן, ריאיון עם אורנה פורת, באתר "e-mago", 12 בינואר 2006
לאחר סגירת התיאטרון במהלך המלחמה, נשלחה לעבוד בתעשייה הצבאית הנאצית, והפעילה זרקורים על מנת לגלות מטוסי אויב. לאחר המלחמה, בהשפעת פועלי הכפייה הרוסים והפולנים שפגשה שם, ביקשה להגר לרוסיה. עקב בקשתה נחקרה במודיעין הצבא הבריטי אצל קצין דובר גרמנית בשם יוזף (יוסף) פרוטר, חייל הבריגדה היהודית שמוצאו בעיר קלן. הם התאהבו, והיא החליטה לעלות עמו לארץ ישראל.
בשנת 1947 עלתה פורת ארצה יחד עם יוסף, וקשרה את גורלה עם ישראל. צעד זה זכה לתהודה חיובית ביישוב, שקלט אותה בזרועות פתוחות. השניים השתקעו תחילה בקיבוץ חצור.
קריירת משחק בישראל
_-_ACTRESSES_HANA_MERON_AND_ORNA_PORAT.jpg)
ב-1948, זמן קצר לאחר עלותה ארצה, הצטרפה פורת לתיאטרון הקאמרי. תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "כזאת הייתה אמא". היא ביצעה תפקידים גם במסגרת תיאטרון הבימה, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון באר שבע, תיאטרון יידישפיל ותיאטראות מחוץ לישראל.[1]
ב-1951 השתתפה לראשונה בסרט קולנוע, ב"עיר האוהלים" של אריה להולה.[2] ב-1954 שיחקה בסרט נוסף של להולה, "אבן על כל מיל".
בין התפקידים הרבים שביצעה: "אהבתה של יובל אור" (יובל אור), "ז'אן ד'ארק" (תפקיד ראשי), "הנפש הטובה מסצ'ואן" (שן-טה/שוי-טה), "מרי סטיוארט" (מרי סטיוארט ואליזבת), "הלילה השנים-עשר" (ויולה), "אלקטרה" (אלקטרה),[3] "חתונת הדמים" (האם), "המלט" (גרטרוד), "היער" (ראיסה פבלובנה גורמיז'סקאיה), "ביקור הגברת הזקנה" (קלייר זאכנסיאן), "קוריולנוס" (וולומניה), "נשות טרויה" (הקובה), "בית ברנרדה אלבה" (ברנרדה), "הנהג של מיס דייזי" (מיס דייזי), "מירל'ה אפרת" (מירל'ה), "שיינדלה" (הרעבעצן), "אכזר מכל המלך" (צרועה), "אחרון ימיה" (תפקיד ראשי), "הנשים הפיניקיות" (יוקסטה), "הדיבוק" (הצדיק).
היא שימשה גם כבמאית, בין היתר בהצגות "אנה פרנק" ו"ז'אן ד'ארק".
בשנת 1984 שיחקה בסרטו של איתן גרין "עד סוף הלילה", לצידם של יוסף מילוא ואסי דיין. ב-1997 שיחקה בסרט "אהבה אסורה". בשנת 1999 שיחקה בסרט "שקרים לבנים" לצד שרון אלכסנדר וסמדר קילצ'ינסקי.[4] בשנת 2010 שיחקה בסרט "התפרצות X" בבימויו של איתן צור.
פעילות ציבורית
מלבד היותה שחקנית מוכרת, פורת הקימה וניהלה את התיאטרון לילדים שליד "הקאמרי" שפעל בשנים 1965–1970,[5] ולאחר סגירתו הקימה ב-1970 תיאטרון לילדים ולנוער הנושא את שמה ופועל עד היום, וכיהנה עד למותה כנשיאת התיאטרון.
הייתה ממייסדי ארגון אסיטז' העולמי (המרכז לתיאטרון ילדים ונוער) והקימה את הסניף הישראלי של הארגון.[6]
הוקרה
פורת היא כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשל"ט (1979),[7] וכמו כן זכתה בשלושה פרסי כינור דוד (1970, 1974.[8] ו-1980), בפרס ברנר,[9] פרס רמח"ל לאמנות הבמה (1956),[10] פרס "ורד הכסף" מטעם "מעריב" 1979,[11] פרס מאיר מרגלית (1983),[12] פרס א.מ.ת (2005),[9] פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים ובפרס הוקרה מיוחד בשנת 2007/8 במסגרת פרס הבמה לילדים ונוער. כמו כן, זכתה בתוארי דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת חיפה,[13] אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב ועוד שורה של פרסים ועיטורים שהוענקו לה על ידי מוסדות בישראל ובמדינות נוספות.
בשנת 1979 הופק על ידי הטלוויזיה הישראלית הסרט "אורנה" - סרט תעודה בן 50 דקות על חייה של פורת בת ה-55, שהפיק איציק קול וביים יגאל שילון. בסרט השתתפו גם שמעון פינקל, חנה מרון, מרים ברנשטיין-כהן ועוד. הסרט שודר בינואר 1980 במסגרת תוכניות התעודה של הטלוויזיה הישראלית.
חיים אישיים
אורנה ויוסף לא הצליחו להביא צאצאים לעולם, וביקשו לפתוח בתהליכי אימוץ. היה חשש שלא יאשרו לאם שאינה יהודייה לאמץ ילדים יהודים, ולכן החליטה פורת לעבור תהליך גיור. בתום תהליך זה הם אימצו שני ילדים.
אורנה פורת נפטרה בביתה ב-6 באוגוסט 2015, בגיל 91, והובאה למנוחות לצד בעלה במושב חדיד. פורת השאירה אחריה בת ובן.
לקריאה נוספת
- עירית עמית, שלוש חתונות: מפגשים עם אורנה פורת, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
- לאה גילולה, אורנה פורת, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- פרטים על אורנה פורת בארכיון דבורה קידר, בספרייה הלאומית
- מידע על אורנה פורת בקטלוג הספרייה הלאומית
- משה נתן, "אם יש כשרון הוא לא יברח": ריאיון עם אורנה פורת, דבר, 23 באוקטובר 1964 המשך
- מרים גורן, הילד והתיאטרון: ריאיון עם אורנה פורת לרגל פתיחת התיאטרון לילדים של הקאמרי, דבר, 2 באפריל 1965
- תקוה וינשטוק, תיאטרון לילדים ולא תיאטרון ילדים, מעריב, 12 באפריל 1965
- משה בן-שאול, מה רוצה אורנה?, מעריב, 9 במאי 1969
- מרים גורן, אוהבת תיאטרון וילדים, דבר, 18 בינואר 1971
- יהודית ליבנה, לילדים יש לתת את הטוב ביותר, אומרת אורנה פורת, מנהלת התיאטרון לילדים ולנוער, דבר, 28 בפברואר 1974
- חוה נובק, בת המלך והגברת הזקנה: ריאיון עם אורנה פורת, דבר, 30 במאי 1974
- חוה נובק, תיאטרון על הסוס: שיחה עם אורנה פורת, מנהלת תיאטרון לילדים ולנוער, דבר, 7 באוגוסט 1977
- יעקב בר-און, בבית ומאחורי הקלעים: תגובותיהם והישגיהם של הזוכים בפרס ישראל לאמנות התיאטרון, מעריב, 9 באוקטובר 1978
- רחל דנה, דקות של עונג, דבר, 4 בינואר 1980
- יעקב בר-און, אורנה, מעריב, 10 בינואר 1980
- אורנה פורת ועודד קוטלר, הקסם והישבן של התיאטרון, מעריב, 2 באוגוסט 1985
- רוני קובן, המלכה האם, באתר nrg, 22 בנובמבר 2002
- דן לחמן, ריאיון עם אורנה פורת, e-mago, 12 בינואר 2006
- חוגגים 90 לאורנה פורת - תיאטרון הקאמרי, באתר יוטיוב
יאיר אשכנזי, היריבות והאהבה הגדולה: הגורל המשותף של שתי הדיוות הגדולות של התיאטרון הישראלי, אורנה פורת וחנה מרון, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2015- יואב גינאי משוחח עם אורנה פורת בתוכנית "לגעת ברוח", בערוץ ה-YouTube של רשות השידור
בעקבות מותה:
- יאיר אשכנזי, מתה אורנה פורת, שחקנית, במאית וכלת פרס ישראל, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015
- מרב יודילוביץ', אורנה פורת: אשת מעשה נטולת גינוני מלכות, באתר ynet, 6 באוגוסט 2015
- מיכאל הנדלזלץ, סוג של סוף טוב: זכרונות של מבקר תיאטרון מאורנה פורת, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2015
הערות שוליים
- ^ דן פחטר, אורנה פורת מספרת, דבר, 5 בינואר 1955
- ^ "עיר אוהלים", הסרט הראשון בו הופיעה אורנה פורת. במאי: אריה להולה, מוזיקה: ידידיה אדמון, תסריט והפקה: ברוך דינר, 1951, ארכיון שפילברג
- ^ "אלקטרה" לאוריפידס – בתיאטרון הקאמרי
- ^ "שקרים לבנים" באתר טרנספקס
- ^ נסגרה הבימה לילדים של "הקאמרי", דבר, 19 במאי 1970
- ^ אודות ארגון אסיטז' ישראל(הקישור אינו פעיל, 14.8.2021) באתר אסיטז' ישראל
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"; פרס-ישראל לתיאטרון לאורנה פורת ור. קלצ'קין, דבר, 8 באוקטובר 1978; פרס ישראל לתיאטרון – לאורנה פורת וקלצ'קין, מעריב, 8 באוקטובר 1978.
- ^ שר החינוך העניק פרסי "כינור דוד", דבר, 17 בדצמבר 1975
- ^ 1 2 אורנה פורת באתר פרס א.מ.ת.
- ^ ששה שחקנים יזכו בפרס רמח"ל: הזוכים: ד. ורדי, מ. מרגלית, א. מסקין, ח. מרון, א. פורת, וש. פינקל, דבר, 1 ביולי 1956; פרס רמח"ל של עירית ת"א הוענק לששה אמני התיאטרון העברי, דבר, 8 ביולי 1956; הוענק "פרס רמח"ל לאמנות הבמה", חרות, 8 ביולי 1956.
- ^ השמחה המשולשת של ארנה, מעריב, 3 בינואר 1980
- ^ כל פרסי אורנה פורת, מעריב, 12 במאי 1983
- ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה(הקישור אינו פעיל, 14.8.2021), אוניברסיטת חיפה
| הקודם: 1995 - נסים אלוני |
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים 1996 - יוסי ידין, אורנה פורת, שמעון פינקל |
הבאים: 1997 - יוסי בנאי, חנה מרון |