רעב (רוקסן גיי)

רעב (באנגלית: Hunger: A Memoir of (My) Body) הוא ספר זכרונות משנת 2017 מאת רוקסן גיי.

רעב
Hunger: A Memoir of (My) Body

קובץ:רעב2.jpg
מידע כללי
שפת המקור	אנגלית
הוצאה בעברית
הוצאה	הוצאת בבל
תאריך	2019
תרגום	דבי אילון
קישורים חיצוניים
מסת"ב	מסת"ב 978-0-06-236259-9

הספר עוסק ביחסה של גיי לאוכל, השמנה וטראומה, במסגרתה של חברה אשר אינה חדלה לעסוק בגופן של נשים וממשטרת אותו ללא הרף. השמת המילה My (שלי) בסוגריים בכותרת הספר באנגלית מסמלת את המחסום הפיזי שהשומן מהווה עבור גיי בתגובה לאונס ולטראומה הרגשית שעברה; וכן, לדברי גיי, הסוגריים "מסמנים את הקושי של העצמי-הנשי והקול הנשי, הנתונים בהסגר, לפרוץ החוצה מן השריון המפוקפק שלהם."

תוכן

ב"רעב", גיי מתארת את חוויית הגוף שלה, היחסים שלה עם אוכל והשמנה, ואת ניסיונה כקורבן לאלימות מינית. גיי עלתה במשקל בעקבות טראומה שעברה, הן כאמצעי למצוא נחמה, וגם בתור הגנה מפני העולם. גיי מתארת את הספר כ"על החיים בעולם כאשר את 150 או 200 קילו בהשמנת יתר, כשאת לא בהשמנת יתר, או השמנת יתר חולנית, אלא בסופר השמנת יתר חולנית".

כשהיא הייתה בת 12, גיי מספרת בספר, "קרה משהו נוראי. המשהו הנוראי הזה שבר אותי". היא עברה אונס קבוצתי בהנהגתו של נער "שחשבתי שאהבתי". הם היו בצריף צייד נטוש ביער באומהה, נברסקה, וכך לא היה מי שישמע את צרחותיה, חוץ מתוקפיה. "הם היו בנים שעוד לא גברים, אבל שכבר ידעו לעשות את הנזק של גברים". אחרי שאנסו אותה, ירק אחד הנערים בפניה. היא מתארת את ההשפלה והאלימות שעברה באופן ענייני - הרי הטראומה ברורה, ותוצאותיה הביאו לכתיבת הספר מלכתחילה. גיי מבקשת להראות את המורכבות שבהשמנה, לראות את הנושא כיותר מאשר "בעיה שצריך לגבור עליה", אלא כתופעה בעלת משמעויות חברתיות, נפשיות, ואישיות. גיי מודה שהיא לא מאלה שמסוגלות לקבל ולאהוב את עצמה בכל גודל (כפי שתנועת קבלת הגוף מקדמת), אך היא כן מבקשת מקוראיה לחשוב מחדש על המשמעות של שומן.

גיי מסבירה שהרצון בהגנה באמצעות בולמוסי אכילה החל כמנגנון התמודדות כדי להפוך לגדולה יותר מבחינה פיזית, ולהיות "דוחה" עבור גברים. היא מבהירה שההשמנה היא תוצאה ישירה של האונס. ההימנעות מן המבט הגברי הייתה דרכה של גיי להגן על עצמה מפני תקיפות מיניות נוספות. ככל שהיא נהייתה גדולה יותר, היא הרגישה בטוחה יותר.

עם זאת, ההשמנה באה עם מחיר. "השנאה העצמית שלי נהייתה טבעית כמו לנשום. הנערים האלה התייחסו אלי כאילו אני כלום, אז הפכתי לכלום".

גיי לא סיפרה להוריה מה שקרה עד שהייתה כבר בוגרת. היא פחדה מתגובת משפחתה הקתולית, דבר שהדהד את רגשות האשם שלה עצמה - היא הרי חיבבה את הנער שאנס אותה. ככל שחייתה גיי עם גופה השמן, היחסים שלה נהיו מורכבים יותר, לא רק בינה לבין עצמה, או בינה לבין גברים, אלה מול משפחתה, חבריה, מכוני כושר, אוכל, והחברה כולה.

היא משתפת עם קוראיה את החוויה של קבלת מחאות וביקורות פומביות וקולניות - ללא הרף - בתגובה לקיום גופה במרחב. על הכעס המופנה אליה, והגועל. כיצד הפעולה הפשוטה של ללכת ברחוב יכולה לגרור את הצורך להתמודד עם אלימות מילולית והשפלה: "גברים מוציאים את הראש ממכוניותיהם וצועקים לי דברים גסים על גופי, על איך הם רואים אותו, וכמה זה מעצבן אותם שאני לא מתאימה את עצמי למבט שלהם, להעדפותיהם, ולרצונותיהם".

אחד הנושאים המרכזיים שגיי מתייחסת אליהם בספרה הוא סוגיית המרחב האישי, במיוחד אל מול הציבורי. היא מותחת ביקורת על תעשיית ביגוד הנשים, על התחבורה הציבורית, שיטות הרזייה ומכוני דיאטות, כולל הפרסומות שלהם, דמויות ציבוריות, וכן מוסדות איתם יש לה יחסים עסקיים והיחס שלהם לאספקת מרחב שיכול להכיל אנשים שמנים. וכן את התוצאות של כל הדברים האלה על הדימוי העצמי והביטחון העצמי של הפרט.

אמירתה הממצה של גיי: "ככל שאת גדולה יותר, ככה את ניראית פחות".

ביקורת

"רעב" זכה לביקורות נלהבות. בעיתון Los Angeles Times, תיארה רבקה קארול את הספר כ"תיאור חי ומיידי של איך האינטלקט, הרגש והפיזיקליות מדברים זה עם זה ועובדים באופן בלתי נלאה לא רק לשרוד פגיעה שבל תתואר, אלא ליצור חיים שראויים לחיות ולחגוג אותם." בעיתון USA Today, צ'אריס ג'ונס נתנה לספר 3.5 מתוך 4 כוכבים, וכתבה ש"הפרוזה הנקייה של גיי, שנכתבה בחינניות גולמית, מעצימה את התהודה הרגשית של הסיפור שלה, הופכת כל תובנה לחדה יותר, כל התגלות למרתקת יותר, וגם, לפעמים, לקשה מנשוא". בכתב העת לביקורת ספרותית Kirkus, נכתב שהספר הוא מרתק באותה המידה כשהיא מספרת על טראומה, על אהבתה לאיינה גארטן (אישיות טלוויזיה בערוץ האוכל) שלימדה אותה שמותר לאישה להיות שמנמנה ונעימה ומאוהבת באוכל, ועל היציאה שלה מהארון כביסקסואלית. בניו יורק טיימס נכתב: "במובנו הפשוט ביותר, מדובר בספר זיכרונות על להיות שמנה... בעולם עוין ושמנופובי. במובנו הסימפוני ביותר, זוהי בדיקה אינטלקטואלית קפדנית ומרגשת של הדרכים שבהן הטראומה, הסיפורים, התשוקה, השפה והמטאפורה מעצבים את החוויות שלנו ומרכיבים את המציאות שלנו.

אך בביקורת שלילית, ג'ולי בורצ'יל כתבה במגזין הבריטי השמרני The Spectator, ש"רעב", "למרות נושאו העצוב והמזעזע, הוא רק תוספת נוספת לקאנון ההולך והגדל של אחוות הסוליפסיזם הסובלת".

הוצאה בעברית

• הוצאת בבל, 2019, תרגום מאנגלית: דבי אילון

קישורים חיצוניים

• דף הספר "רעב" באתר הרשמי של רוקסן גיי
• זה הסיפור של הגוף שלי, באתר "ידיעות אחרונות", 6 בינואר 2019