מאדאם סימון
מאדאם סימון (בצרפתית: Madame Simone ובקיצור Mme. Simone) הוא שם במה ושם עט בו התפרסמה השחקנית, הסופרת ואשת החברה היהודיה צרפתייה פולין בנדה (בצרפתית: Pauline Benda; 3 באפריל 1877 - 17 באוקטובר 1985).
פולין נולדה במשפחה בורגנית מעורבת, אב יהודי ואם קתולית, קרובת משפחה מצד האם של ז'יליין בנדה. היא גודלה על ידי אביה כיהודייה וכל חייה הזדהתה עם היהדות, שיחקה בתיאטרון בתפקידים של יהודיות וכדבריה, הייתה גאה להשתייך לעם עתיק[1].
כשהייתה בת 13 נפטר אביה והיא היא נרשמה לסורבון ולקחה את הקורסים של תאודול ריבו בפסיכולוגיה ניסויית בקולז' דה פראנס. האם התנגדה למסלול לימודיה ובמיוחד לביקוריה בבתי חולים. לבסוף הבת והאם הגיעו לפשרה, הבת תוכל להמשיך בלימודים התאורטיים ובתמורה תלמד שיעורי דיקציה. בסוף קורס הדיקציה, המנחה, שארל לה בארגי, מגדולי קומדי פרנסז, החל לחזר אחריה וכעבור חצי שנה נשא אותה לאישה והחל להכין אותה לקריירה של שחקנית.
על מנת לוודא שהיא מתאימה להופיע על הבמה, הציג אותה בעלה לפני שרה ברנאר ולאחר דיקלום שיר שאל את השחקנית הנודעת אם יש לה כישרון - "יותר מאשר יש לך" ענתה ברנאר. הופעתה הראשונה על הבמה הייתה בתיאטרון העירוני של ריימס, בשנת 1900, במחזה On ne badine pas avec l'amour (אין לזלזל באהבה) מאת אלפרד דה מיסה. לקראת הופעתה, בעלה, שחשש מפני הופעה לא מוצלחת, שתכתים את שמו, המציא לה את שם הבמה סימון לה בארגי. סימון לה בארגי הופיעה על במות של ערי שדה ובבריסל, שם פגשה את אנרי ברנשטיין. ב-1900, בעת שירותו הצבאי כחובש, ערק ברנשטיין מצבא צרפת, כדי לרדוף אחר שחקנית שמצאה חן בעיניו, סוזן דרוול, לבריסל. באותה תקופה עמדו להציג בפריז את מחזהו הראשון, Le Marché, אך החזרות נערכו בהיעדרו והוא נאלץ לתת הוראות בימוי באמצעות הטלפון. בבריסל פגש את סימון לה בארגי, שהופיעה באותה תקופה בתיאטרון המקומי, אותה הכיר ברנשטיין בשם פולין בנדה, כי היה מיודד עם אחיה הגדול. הוא סיפר לה על צרותיו והיא חיברה בינו ובין מכר שלה, עורך הדין והפוליטיקאי רנה ויויאני, מי שעתיד להיות ראש ממשלת צרפת. ויויאני שכנע את שר המלחמה הצרפתי לבטל לו את העריקה ולמחול לו על המשך השירות הצבאי וכך חזר ברנשטיין לפריז.
ברנשטיין נתן לסימון לה בארגי את התפקיד הגדול הראשון בקריירה שלה, התפקיד הראשי במחזה Le Détour, תפקיד בו הצליחה מאוד והיא קיבלה תפקידים ראשיים נוספים במחזות של ברנשטיין. סימון לה בארגי זכתה בתפקיד מרכזי גם במחזה Le Retour de Jérusalem של מוריס דונה. גם בתפקיד החדש היא גילמה יהודיה (קוראים לה יהודית) וכך התקבעה כשחקנית בגילום יהודיות.
חיי נישואים ושם במה
הקריירה של סימון לה בארגי הייתה בעליה מתמדת וקיבלה תפקידים ראשיים במחזות. ב-1905, בעת הופעתה במחזה Le Bercail מאת ברנשטיין, הכירה את קלוד קזימיר פרייה, בנו של נשיא צרפת לשעבר, שהחל לחזר אחריה והמשיך בכך זמן רב. סימון דה בארגי נענתה למחזר שלה והזוג נסע ביחד ללונדון, משם כתבה לבעלה וביקשה להתגרש.
לה בארגי ניסה לשכנע את אשתו לשוב אליו, אך כשהיא התמידה ברצונה להתגרש הסכים לכך ונפסקו גירושים באשמתה. אחרי הגירושים סימון לה בארגי ביקשה לשמור על השם בו התפרסמה, אך בעלה לשעבר התנגד לכך. הם פנו לבית המשפט והוא פסק לטובת הבעל לשעבר וקבע קנס משמעותי לגבי כל אירוע בו תשתמש בשמו. סימון, שלא רצתה לוותר על השם, חיפשה פתרון אלטרנטיבי, היא איתרה גבר בעל שם משפחה זהה והתחתנה איתו נישואים פיקטיביים, על מנת לקבל את שם משפחתו.
הבעיות הכרוכות בשם של בעלה לשעבר, הובילו אותה לנקיטת קו שונה, היא החליטה לשמור רק על השם הפרטי 'סימון', לוותר על שם המשפחה ובכך הפכה ל'מאדאם סימון', שם במה בו המשיכה להחזיק במהלך כל חייה הארוכים.
ב-1909 התחתנו סימון עם המאהב שלה, קלוד קזימיר פרייה[2].
ב-1915 מאדאם סימון התחתנה עם פרנסוא פורשה.
מאדאם סימון והספרות
מאדאם סימון קראה הרבה ואת ביתה הפכה לסלון בו נפגשו ידועני התקופה, כולל סופרים. בעידוד בעלה מאדאם סימון התחילה לכתוב ופרסמה ספר ראשון ב-1930.
בשנת 1935 התמנתה סימון לחברה בחבר השופטים של פרס פמינה ומאוחר יותר הייתה לנשיאת חבר השופטים.
בשנת 1960 קיבלה סימון את הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית על עבודתה. סימון הייתה מפקדת במסדר ההצטיינות הלאומי, האמנויות והספרות, והייתה גם מפקדת לגיון הכבוד, מעמד שמעט מאוד נשים הגיעו אליו.
סימון פרשה למונטג'רון. שם היא מתה, בגיל מאה ושמונה, ב-17 באוקטובר 1985.
מיצירותיה
- 1930 Le Désordre (ההפרעה) רומן
- 1935 Jours de colère (ימים של כעס) רומן
- 1935 Le Paradis terrestre (גן העדן הארצי) רומן
- 1943 Québéfi (קויבקי) רומן
- 1945 אמילי ברונטה מחזה
- 1951 Le Bal des ardents (נשף הפראים) רומן
- 1954 L'Autre roman (הרומן האחר) זכרונות
- 1957 Sous de nouveaux soleils (תחת שמשות חדשות) זכרונות
- 1967 Ce qui restait à dire (מה נשאר לומר) זכרונות
- 1970 Mon nouveau testament (הברית החדשה שלי) זכרונות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Madame Simone, une longue vie entre théâtre et littérature (בצרפתית)
- ^ Madame Simone (בצרפתית)