אזור השימור נגורונגורו
 | |||||
| פיל באזור השימור נגורונגורו | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
 טנזניה | ||||
|
(למפת תבנית:מפת מיקום/ רגילה) [[קובץ:תבנית:מפת מיקום/|250px|]]<div style="position:absolute; left:{{נקודת מיקום/חישוב תבנית:מפת מיקום/|קו=אורך|אורך= שגיאה בביטוי: תו פיסוק בלתי מזוהה, "["|רוחב=|עליון=תבנית:מפת מיקום/|תחתון=תבנית:מפת מיקום/|ימין=תבנית:מפת מיקום/|שמאל=תבנית:מפת מיקום/}}%; top:{{נקודת מיקום/חישוב תבנית:מפת מיקום/|קו=רוחב|אורך=|רוחב=|עליון=תבנית:מפת מיקום/|תחתון=תבנית:מפת מיקום/|ימין=תבנית:מפת מיקום/|שמאל=תבנית:מפת מיקום/}}%;"> תבנית:מפת מיקום/  | |||||
אזור השימור נגורונגורו (באנגלית: Ngorongoro Conservation Area) משתרע על פני 8,288 קמ"ר בצפון טנזניה, כ-180 ק"מ מערבית לארושה. אזור השימור ייחודי לטנזניה בכך שהוא נועד להגן לא רק על ערכי הטבע שבו, אלא גם על אורח חייהם של 52,000 המסאים המתגוררים בו. לשם כך, קבעה הרשות המנהלת את אזור השימור כללים שנועדו לאזן בין מטרות אלה. כך, למשל, נאסר על המסאים לצוד חיות בר, אך הם רשאים לרעות את חיות המשק שלהם בכל מקום ולגדל גידולים חקלאיים שלא למטרות מסחר.
נגורונגורו הוכרז כאזור שימור ב-1959, עוד בזמן השלטון הבריטי בטנגניקה. ב-1979 הכריז עליו אונסק"ו כעל אתר מורשת עולמית, וב-1981 – כעל שמורה ביוספרית.[1]
גאוגרפיה
אזור השימור הוא חלק מהמערכת האקולוגית סרנגטי, ובצפון-מערבו משתרעים שוליהם של המישורים הגדולים המאפיינים אותה, והמצויים ברובם בתחומי הפארק הלאומי סרנגטי. את גבולותיו הדרומי והמזרחי של אזור השימור מתווה השבר הסורי אפריקני.
בדרומו ובמערבו של אזור השימור משתרעות רמות געשיות, הכוללות הר געש פעיל אחד - אוֹל דוֹיִנְיוֹ לֶנְגָאִי (בשפת המסאים - "הר האלוהים"), שגובהו 2,878 מ' - ושישה הרי געש כבויים: לוֹאוֹלְמָסָאנִי (3,648 מ'), אֶמְפָּקָאָאִי (3,262 מ'), אוֹלְדֶאָנִי (3,216 מ'), מָקָרוֹט (3,132 מ'), אוֹלְמוֹטִי (3,100 מ') ונגורונגורו (2,200 מ').
מכתש נגורונגורו
האתר הידוע ביותר באזור השימור, והוא שהעניק לו את שמו, הוא מכתש נגורונגורו. מכתש זה, שהוא הקלדרה השלמה הגדולה בעולם, נוצר עם קריסתו של הר געש לפני כ-2 מיליון שנים. עומקו 610 מ' ושטחו 260 קמ"ר. מורדותיו התלולים יוצרים מתחם סגור, ובעלי חיים כמעט שלא נכנסים ויוצאים ממנו.
מקור המים העיקרי במכתש הוא נחל מוּנְגֶה, שזורם בצפונו לאגם המלוח מָגָאדִי. בדרום המכתש זורם נחל לֶרָאִי, שמגיע אף הוא לאגם מגאדי, אך רק כאשר יורד מספיק גשם. בנוסף, נובעים לדפנותיו של המכתש מספר מעיינות, שחלקם משמשים את המסאים.
פאונה
בשטחו הקטן יחסית של מכתש נגורונגורו חיים כ-25,000 בעלי חיים גדולים, וניתן למצוא בו את רוב בעלי החיים המאפיינים את מזרח אפריקה. עם בעלי החיים הנמצאים במכתש נמנים קרנפים צרי-שפה, שמספרם הידלדל מ-108 בשנות ה-60 ל-14 בלבד ב-1995, וב-2007 עמד על 23. במכתש מספר רב של פרסתניים, ובהם גנו כחול, זברות, אילנדים מצויים, צביי תומסון, דאמאליסקי הסהר ותאואים אפריקנים. אוכלוסיית הטורפים כוללת, בין היתר, אריות, נמרים וצבועים. כמו כן יש במכתש פילים והיפופוטמים.
במישורי הסרנגטי שבצפון אזור השימור עוברים מדי קיץ עדרים עצומים של גנו (כ-1.7 מיליון), זברות (כ-260 אלף) וצבאים (כ-470 אלף).
ברדלס דרום אפריקני, זאב טלוא ונמר אפריקאי נצפים במקום לעיתים נדירות.[2]
ערוץ אולדובאי
ערך מורחב – ערוץ אולדובאי
אזור השימור כולל גם את ערוץ אולדובאי, השוכן צפונית מערבית למכתש נגורונגורו. אורכו של הערוץ כ-48 ק"מ ועומקו כ-90 מ'. החל משנת 1959 גילו בערוץ הפליאואנתרופולוגים לואיס ומרי ליקי מאובנים של הומינינים ובהם שרידי הומו הביליס בני כ-1.8 מיליון שנים.
תיירות
ריכוזם של בעלי חיים רבים בשטחו הקטן יחסית של מכתש נגורונגורו, וקרבתו לעיר ארושה הם גורמים מרכזיים בהפיכתו לאחד מאתרי התיירות החשובים בטנזניה. רוב התיירים מגיעים למכתש במסגרת טיול ספארי.
מוקדי משיכה נוספים לתיירים הם כפרי המסאים שברחבי אזור השימור והמוזיאון הפרה-היסטורי הסמוך לקניון אולדובאי, וכן אזור הרמה הוולקנית, המתאים לטרקים ולטיפוס הרים.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אזור השימור נגורונגורו- דר. אסף רוזנטל, מכתש מופרע וניזוק, באתר "הידען", 23 בדצמבר 2016
הערות שוליים
 | |
|---|---|
|