סיווג בולטימור
(הופנה מהדף מיון בולטימור)
סיווג בולטימור (באנגלית: Baltimore classification) הוא שיטה למיון נגיפים לקבוצות על בסיס סוג הגנום שלהם ושיטת השכפול שלהם. השיטה פותחה על ידי הווירולוג דייוויד בולטימור[1].
במאמר המקורי חילק בולטימור את הנגיפים ל-6 קבוצות שונות[1], מאוחר יותר, עם גילוי מנגנוני השכפול הייחודים של נגיפים כדוגמת נגיף הפטיטיס B נוספה קבוצה שביעית למערכת הסיווג.
המיון
קבוצות הנגיפים
בולטימור חילק את הנגיפים ל-7 קבוצות:
- קבוצה I – נגיפי DNA דו-גדילי (dsDNA viruses), לדוגמה: Adenoviruses, נגיפי הרפס.
- קבוצה II – נגיפי DNA חד-גדילי חיובי ((+)ssDNA viruses; בעלי גדיל קריא, מובן), לדוגמה: Parvoviruses.
- קבוצה III – נגיפי RNA דו-גדילי (dsRNA viruses), לדוגמה: Reoviridae.
- קבוצה IV – נגיפי RNA חד-גדילי חיובי ((+)ssRNA viruses; בעלי גדיל קריא, מובן), לדוגמה: נגיפי קורונה.
- קבוצה V – נגיפי RNA חד-גדילי שלילי ((-)ssRNA viruses; בעלי גדיל מול-קריא, אנטי-מובן), לדוגמה: נגיפי שפעת.
- קבוצה VI – נגיפי שעתוק לאחור עם RNA חד-גדילי (ssRNA-RT viruses; רטורווירוסים בעלי גדיל קריא, היוצרים גדילי DNA מתווך במחזור החיים שלהם), לדוגמה: HIV.
- קבוצה VII – נגיפי שעתוק לאחור גם DNA דו-גדילי (dsDNA-RT viruses; שלהם RNA מתווך במחזור החיים), לדוגמה: Hepadnaviridae (ובכללם נגיף הפטיטיס B).
תהליכים אופייניים לקבוצות השונות
| קבוצה | יצירת mRNA (מימין לשמאל) |
שכפול (מימין לשמאל) |
|---|---|---|
| I – נגיפי DNA דו-גדילי | DNA ויראלי (גנום) > שעתוק mRNA | שכפול DNA סטנדרטי |
| II – נגיפי DNA חד-גדילי חיובי | DNA ויראלי (גנום) > יצירת גדיל DNA משלים > שעתוק mRNA | יצירת גדיל משלים (שלילי) > יצירת גדיל חיובי חדש |
| III – נגיפי RNA דו-גדילי | RNA ויראלי (גנום) > שעתוק mRNA | שעתוק גדיל חיובי > סינתזת גדיל משלים |
| IV – נגיפי RNA חד-גדילי חיובי |
|
יצירת גדיל משלים (שלילי) > יצירת גדיל חיובי חדש |
| V – נגיפי RNA חד-גדילי שלילי | RNA ויראלי (גנום) > שעתוק mRNA | יצירת גדיל משלים (חיובי) > יצירת גדיל שלילי חדש |
| VI – נגיפי שעתוק לאחור עם RNA חד-גדילי |
|
שעתוק לאחור ל-DNA > שעתוק גנום RNA מגדיל ה-DNA |
| VII – נגיפי שעתוק לאחור עם DNA דו-גדילי | DNA ויראלי (גנום) > שעתוק mRNA | שעתוק RNA > שעתוק לאחור של גנום DNA |
ההשערה המקובלת היא שנגיפים התפתחו פעמים רבות, ואינם חולקים נגיף אב קדמון משותף. גם בתוך קבוצות בולטימור השונות יש נגיפים רבים ללא מוצא משותף (מלבד אולי הקבוצה השישית והקבוצה השביעית שאצלם יש דמיון יחסית בארגון הגנום ובאסטרטגיות השכפול)[2].
