עבריתפדיה

יצחק וולקני-אלעזרי

תבנית {{מדען}} ריקה מתוכן. יש להזין פרמטרים בערך או בוויקינתונים.

יצחק-אביגדור אלעזרי-וולקני (וילקַנְסקי) (28 בינואר 1880, ט"ו בשבט תר"מ – 24 במאי 1955, ג' בסיוון תשט"ו), שנודע גם בשמות העט א. ציוני ו-בן אבויה, היה סופר, אגרונום ובוטנאי, איש העלייה השנייה, חלוץ המחקר החקלאי בארץ ישראל ומהוגי רעיון מושב העובדים. על שמו נקרא מכון וולקני, המוסד הגדול ביותר בישראל העוסק במחקר חקלאי.

וולקני-אלעזרי עם אשתו ובתו בחווה החקלאית בבן-שמן, 1912
טקס הקדשה של המעבדה לחקר הקרקע בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות. משמאל לימין:ארתור רופין, יצחק מגזיניק, יצחק וולקני, ארתור ווקופ, חיים ויצמן, קופרמן
קובץ:Yitzhak Vilkanski in Syria 1943.jpg
יצחק וילקנסקי, ראשון מימין, בביקור בסוריה בשנת 1943

קורות חייו

שנותיו הראשונות

יצחק-אביגדור וילקנסקי נולד בעיירה איישישוק שבליטא ט"ו שבט תר"מ 1880, אז בפלך וילנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. היה בכור מבין שלושה בנים ושלוש בנות, אחד מאחיו הוא מאיר וילקנסקי. אביו ר' לייזר (אליעזר) יהושע וילקנסקי היה דיין,[1] ואמו בתיה לבית אלטשולר הייתה ממשפחת רבנים מפורסמים בליטא. למד תלמוד ופוסקים עד גיל 16, בישיבת טלז, השתלם באופן פרטי בלימודי חול לבחינת בגרות של בית-ספר ריאלי. למד באוניברסיטת ברן שבשויץ מדעי הטבע, פילוסופיה וכלכלה מדינית, בבית הספר הגבוה לחקלאות בברלין ובמכון לחקלאות באוניברסיטת קניגסברג.[2]

בעיירת הולדתו, שהייתה בעלת רוב יהודי, התקיימה תודעת תנוית ההשכלה נרחבת, ונעשה שימוש נרחב יחסית בשפה העברית. אחותו, שרה, לימים גננת בנהלל ובראשון לציון, ייסדה בה את אגודת "רק עברית", שחרתה על דגלה דיבור בעברית בלבד.[3] וילקנסקי הצעיר יסד, יחד עם אחיו מאיר, את הסניף הציוני הראשון בעירו. עד גיל 16 למד בישיבת טלז, ובנוסף למד באופן פרטי לימודי חול ועבר בחינת בגרות בבית ספר ריאלי. לאחר מכן נסע ללמוד לברלין, שם למד כלכלה באוניברסיטת ברלין, ולברן, שם למד פילוסופיה באוניברסיטת ברן. את התואר באגרונומיה קיבל מאוניברסיטת קניגסברג. במקביל כתב סיפורים ומחזה בעברית (בשם העט "בן אבויה",[4] על שם אלישע בן אבויה).

ב-1907 נשא לאשה את שרה קריגר (בת הרב חיים זאב קריגר, רב העיירה שפיזישוק שבפלך קובנה, ואחותו של ד"ר משה קריגר, מנהל בית החולים "הדסה" בצפת וסגן ראש ההסתדרות הרפואית, איש ציבור וחתנו של יחיאל צ'לנוב[5]), וב-1908 עלה לארץ ישראל, והצטרף למפלגת הפועל הצעיר. עם עלייתו, התמנה למנהל החווה החקלאית של ההנהלה הציונית בבן שמן וליועץ החקלאי של המשרד הארצישראלי ומנהל המחלקה החקלאית שלו, תפקיד שבו נשא עד 1918. במסגרת זו ייעץ בהקמתם של יישובים חקלאיים, הגדיר את סוגי הגידולים שיש לגדל וכיצד, השביח זנים והתאים אותם לאקלים בארץ ישראל ופיתח חווה חקלאית לניסויים בוטניים בחולדה. כמו כן היה שותף לפשרה בין נציגי

הפועלים בחוות כנרת ובראשם ברל כצנלסון, למנהל המשרד הארצישראלי, ארתור רופין. האחרון הביאה להקמתם של הארגונים הקולקטיבים של הפועלים החקלאים ובראשם הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל.[6]

ארכיונו נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב.

 
פרופסור יצחק וילקנסקי בכיתת לימוד, הפקולטה לחקלאות, רחובות, 1942
 
טקס חנוכת הפקולטה לחקלאות, רחובות 1942

מחקר חקלאי בשירות היישוב הציוני

יצחק וולקנסקי היה דמות מרכזית ורב-פנים בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. הוא היה אגרונום, בוטנאי, סופר ואיש רוח, שהשפיע עמוקות על תחום החקלאות וההתיישבות העברית.

הנה כמה נקודות עיקריות על חייו ופועלו: וולקנסקי היה מהראשונים לחקור את תנאי הקרקע והאקלים בארץ ישראל, ופיתח שיטות חקלאות מתקדמות שהיו חיוניות להצלחת ההתיישבות העברית. הוא הקים את תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, שנקראת על שמו היום מכון וולקני, והיא המוסד המחקרי החקלאי הגדול ביותר בישראל. מחקרו העיקרי היה במגמה לגוון את ענפי המשק החקלאי העברי בארץ ישראל, שידע כישלונות ומפלות רבות, על ידי התאמת גידולים רבים ככל האפשר לקרקע, לאקלים ולצרכים של היישוב. הוא זיהה צורך לאקלם באופן יזום, מבוקר ומדעי זנים מחוץ לארץ ישראל כך שיתאימו לתנאים הארץ-ישראליים ויתרה מזו, ליצור זנים ארץ-ישראליים מקוריים על ידי תהליכי הכלאה בין זנים מחוץ-לארץ ומארץ-ישראל, תוך ניצול יתרונות השרידות של הזנים הארץ-ישראליים ויתרונות הפריון והטיב של הזנים מחוץ-לארץ.

וילקנסקי-וולקני העמיד בראש שיטתו את הצורך במשק רב-ענפי המקיים את עצמו, בחקלאות אינטנסיבית, בהיקפים גדולים ותוך גיוון גידולים על אותו תא שטח באופן מחזורי וביסוס משק החלב. עם זאת, הדגיש כי החקלאי אינו צריך לבזבז את כוחו בחקירה עצמאית וניסוי וטעייה יקרים, אלא הוא אמור ליהנות מפירות מחקר מדעי שיטתי שימומן על ידי ההנהלה הציונית שיספק לחקלאי זרעים, כלים, ידע וחומרים. השקפתו, שלפיה הנחיית המתיישבים היא עניין לאומי והמתיישבים אמורים להקים את יישוביהם על קרקע לאומית, באה בניגוד לעקרונותיהם של איכרי המושבות הוותיקות, שניהלו משקים פרטיים על קרקע פרטית. וולקני התנגד לקיום של חוות גדולות מסיבות אידאולוגיות, אך גם טען שהן פחות יעילות ממשקים קטנים. כן הוא טען כנגד שימוש במיכון חקלאי שלדבריו מצריך חוות גדולות, מצמצם את כוח האדם הנדרש לחקלאות ומונע התיישבות יהודית חקלאית בארץ ישראל.[7]

לצד עיסוקו בחקלאות, וולקנסקי היה סופר מוכשר וכתב רבות על נושאים הקשורים לחקלאות, להתיישבות ולתרבות העברית. הוא השפיע על דור של אינטלקטואלים וחלוצים. את רעיונותיו פרסם בספרו "בדרך" שאותו פרסם בשנת 1918

"האדמה העוברת לרשותנו היא מדולדלת מאות בשנים. חלוצינו באים מהעיר ועמוסים מני לידה בכל הרגלי העיר. דרך הסתגלותם לעבודת אדמה תהיה, אפוא, ארוכה וקשה. גם כשיבואו להיאחז ב"ארץ זבת חלב ודבש", מה תקוותם בבואם להחיות אדמה עזובה מדורי דורות? הפלח נשען על מסורת עתיקת ימים. מסורת זו יכולה להיברא מחדש על ידי מכון חקירה מודרני ולא בידי עובד אדמה מקרי".

התפתחותה של החקלאות המודרנית בארץ-ישראל קשורה באופן הדוק לתנועה הציונית ולהגירה היהודית לארץ ישראל בסוף המאה ה-19. יצחק וולקנסקי וחיים ויצמן היו שתי דמויות מרכזיות בפיתוח החקלאות בארץ ישראל. שיתוף הפעולה ביניהם תרם רבות להקמת המדינה והתפתחותה. מורשתם ממשיכה להשפיע על החקלאות הישראלית עד היום.

החקלאות בארץ-ישראלי עמדה בפני אתגרים קשים:

  • תנאי אקלים קשים: ארץ ישראל מתאפיינת באקלים ים-תיכוני, שכולל קיץ חם ויבש וחורפים גשומים. תנאים אלה יצרו קשיים בהשקיית השדות, במניעת סחף קרקע ובטיפוח גידולים מתאימים.
  • מחסור במים: המחסור במים המתוקים היה ונותר אחד האתגרים המרכזיים. הבצורות החוזרות ונשנות, איכות המים המוגבלת והצורך לחלק את המים בין מגזרים שונים (חקלאות, תעשייה, משקי בית) יצרו מתח מתמיד.
  • קרקעות בעייתיות: חלק ניכר מהקרקעות בארץ ישראל אינן פוריות במיוחד, וסובלות מסחף, מליחות ומחסור בחומרים אורגניים.
  • מזיקים ומחלות: מגוון רחב של מזיקים ומחלות פגעו בגידולים החקלאיים, והקשו על החקלאים להשיג יבולים יציבים.
  • חוסר בכוח אדם מיומן: בתחילת ההתיישבות החדשה, היה מחסור בכוח אדם מיומן בתחום החקלאות. החלוצים נאלצו ללמוד את רזי המקצוע תוך כדי עבודה.
  • שוק לא יציב: השוק לחקלאים היה לעיתים קרובות לא יציב, עם תנודות מחירים משמעותיות והיעדר ביטחון כלכלי.
  • מלחמות ואירועים ביטחוניים: מלחמות ואירועים ביטחוניים שונים הפריעו לפעילות החקלאית, גרמו להרס תשתיות ולעקירת אוכלוסייה.

ב-1921 ייסד וילקנסקי את "המכון למדע הטבע, תחנת הניסיון החקלאית" בתל אביב, שממנו צמח לימים מכון וולקני. בהקמת המכון סייע המשרד הארצישראלי בראשותו של רופין. המכון, שתוכנן על ידי האדריכל אלכסנדר לוי, הוקם סמוך לגימנסיה הרצליה, ובשנת 1932 עבר לעיר רחובות, במטרה להקימו על קרקע חקלאית ולא בסביבה עירונית. המכון היה פרי לימודיו של וילקנסקי משיטות החקלאות של הטמפלרים בחוות וילהלמה ליד לוד. כמו כן הסתייע וילקנסקי באגרונום הבכיר אוטו ורבורג, שעלה לארץ ישראל מגרמניה והיה בעל ניסיון עשיר במחקר חקלאי. במכון היו שלוש מחלקות: מחקר, הדרכה והוראה. ניסויים נערכו במעבדה אך גם בשדה, ברשת תחנות ניסוי חקלאיות שהיו פרושות באתרי ההתיישבות כאום ג'וני, ג'ובתה (גבת), נהלל ועוד. אחד המדריכים הבכירים במכון היה ברוך צ'יזיק, שגם שתל בחצר המכון ארבורטום (מאגר צמחים מוזיאוני). אחיו של צ'יזיק, אפרים צ'יזיק, היה ממגיני חוות הניסויים החקלאיים של המכון בחולדה, ונהרג על הגנת המקום.

עיסוק משלים נוסף שבו עסק וילקנסקי-וולקני היה שיפור התזונה והעמדתהּ על נדבכים מדעיים. חיבורו מ-1917 "תזונת בית האיכר" היה אחד החיבורים הראשונים שנכתבו בתחום זה בארץ-ישראל (קדמו לו כתביו של הרופא התל אביבי יהודה לייב פוחובסקי). וילקנסקי עמד על חשיבות משק החלב (בניגוד לגידולי ההדרים והיקבים) כמשק המסוגל לתמוך בכלכלת "בית האיכר" – כלומר בחקלאי עצמו – בעת משבר. התמיכה ברפת צריכה לבוא על ידי גידול מספוא.[8]

ב-1930 עמד וילקנסקי בראש ועדה לבחינת אפשרויות התיישבות בשרון. בחודש מרץ אותה שנה הוגשה לוועד הפועל הציוני ולמועצת הסוכנות היהודית בלונדון הצעתה של "ועדת וילקנסקי", אשר המליצה על התיישבות של 1,500 משפחות באזור ההדרים, על אדמות קרן קיימת לישראל, במשך שלוש השנים הבאות. הנציגות הציונית בסוכנות, שיוצגה על ידי הארי סאקר, דרשה לצמצם את התוכנית ולהעמידה על אלף משפחות בלבד. זוהי ראשיתו של המפעל שנודע כ"התיישבות האלף".[9] עד 1951 עמד וולקני בראש המכון.

ב-1942 הקים את "המכון ללימודי החקלאות", שממנו צמחה לימים הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. עם נר ראשון של חנוכה תש"ג (4.12.1942), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נחנך המכון לחקר החקלאות בטקס מרגש בבניין ע"ש אהרון אהרונסון, מגלה "אם החיטה" ובהשתתפות נשיא האוניברסיטה העברית ד"ר מאגנס. הוא כיהן כפרופסור לכלכלה חקלאית בפקולטה ועמד בראשה מיום הקמתה ועד מותו.[10] מתוך הכרה בפועלו לקידום החקלאות בארץ-ישראל קיבל מממשלת המנדט תואר חבר מסדר האימפריה הבריטית (MBE).

יצחק וולקני נפטר מהתקף לב ברחובות, ונטמן בבית העלמין במושב נהלל. לוולקני ולרעייתו שרה נולדו שלושה ילדים: צפרירה (גאולוגית וד"ר לביוכימיה), בנימין (ביוכימאי וד"ר לבקטריולוגיה, חוקר החי בים המלח), ורות.

סופר ואיש הגות

ביכורי־עטו נתפרסמו ב״הדור״ של הסופר דוד פרישמן; השתתף בעיתון ״המעורר״ של ברנר, ובייחוד ב״הפועל הצעיר״ בהם מאמריו היו חתומים בשם א. ציוני, במאמרים בתחום תכנונה של החקלאות ובייחוד ההתיישבות הלאומית - ״ההתיישבות העובדת״ והמשק המעורב. אלעזרי־וולקני התנגד לאחד־העם וביקש לבסס את ערכה הכלכלי והלאומי של העבודה העברית תוך הוקעת פגמיה של ההתיישבות הפרטית, אך היה הראשון להערכה חיובית של המפעל ההתיישבותי של ״הנדיב הידוע״. הוא כתב קונטרסים מרובים בענייני חקלאות והתיישבות וספרים: ״בדרך״ (תרע״ח), ״מדות״ (1924), וערך את הספרייה החקלאית ״בכפר״. הוא פרסם גם מסות בענייני ספרות, וכן מחזות בהם חתם בשם הספרותי י. אבויה. את כתביו כינס בעשרה כרכים, תש״י–תשט״ו. בתש״י יצא מבחר כתביו מכל הסוגים בשם: ״מורה הדרך״, בצירוף פירוט תוכן עשרת הכרכים ורשימה ביבליוגרפית של קונטרסיו בענייני חקלאות והתיישבות. אחיו היה הסופר מאיר וילקנסקי.[11][2]

דעותיו החברתיות והפוליטיות

מושב העובדים

וולקנסקי היה אחד מהוגי רעיון מושב העובדים, והאמין כי ההתיישבות העברית צריכה להתבסס על עקרונות של שיתוף ושוויון. בהתאם לאמונתו הסוציאליסטית, תבע וילקנסקי-וולקני כי העבודה בחוות וביישובים החקלאיים תהיה עצמית וללא פועלים. אמונה זו השתלבה בכתביו עם הפעילות החקלאית המקצועית, המודרנית והמדעית המאפיינת את הפועל החקלאי העברי החלוצי. אולם, וילקנסקי היה סוציאליסט מתון ופרגמטי, וניסה לשלב בין עבודה שיתופית להנאת היחיד מפירות עמלו. שילוב זה, שהתבסס על רעיונותיהם של פרנץ אופנהיימר, הקואופרציה במרחביה, הקולקטיב החקלאי בחוות סג'רה, אליעזר יפה ווולקני עצמו הביא ליצירת מושב העובדים. התאוריה הפרגמטית של מושב העובדים פורסמה על ידו לראשונה ב-1921 בסדרת מאמרים בעיתון "הפועל הצעיר", שבו פרסם את רוב חיבוריו הפרוגרמטיים והספרותיים.

מתינות מדינית

אחד הקווים המרכזיים בהשקפתו, היה המתינות המדינית בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא התנגד בחריפות לשימוש בכוח הזרוע וסלד מן ההילה שנקשרה לחלוצים ה"אקטיביסטים", העוסקים בהגנה ובשמירה, על חשבון פעילות התיישבותית וחקלאית יוצרת. לדבריו, הארץ איננה נקנית בכוח אלא במחרשה. גבול הארץ הוא גבול העיבוד החקלאי, לא "זכויות על גבי נייר" ולא "גדודים התלויים על בלימה".[12] נכונותו לפשרה עם הערבים באה לידי ביטוי גם בקבלת משלחות מן העולם הערבי במכוני המחקר ונכונות לפתוח להם את שערי המכון ולשתף אותם בממצאים שיביאו ברכה גם להם. בפרט נזכר ביקור במכונו של וולקני בזיכרונותיו של סייד מרעי, לימים יועצם של נשיאי מצרים גמאל עבד אל נאצר ואנואר סאדאת.

הנצחה

על שמו נקרא מכון וולקני ומושב בית אלעזרי. הארכיון האישי של יצחק וולקני-אלעזרי נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[13]

כתביו

  • משק בית האכר (קובץ), יפו: דפוס שושני, תרע"ז (ספריה חקלאית, כא). (קובץ מאמרים של וילקנסקי, אליהו קראוזה ואגרונומים אחרים)
  • בדרך, יפו: הפועל הצעיר: דפוס שושני, תרע"ח
  • מדות, תל אביב: הארץ והעבודה, תרפ"ד
  • המעברות לתעשיית חלב בארץ, תל אביב: בנק הפועלים (דפוס הפועל הצעיר), תר"ץ
  • יצחק אלעזרי-וולקני, תיכון החקלאות בארץ, רחובות – תל אביב: דפוס הפועל הצעיר, הסוכנות היהודית לארץ ישראל – תחנה לחקר החקלאות רחובות, תרצ"ז[14]

אמנות:

  • י' אבויה, ברזל בברזל: דרמה בארבע מערכות, לבוב: סנונית, 1920
  • א' ציוני, שירת היחוד: (ליובל המאה של יל"ג), תל אביב: אחדות העבודה, תרצ"א (חוברת)

כל כתביו:

  • כתבי יצחק אלעזרי-וולקני (א' ציוני), תל אביב: נ' טברסקי, תש"י–תשט"ז, ב-10 כרכים:[15]
    • (א): "בחינות", תשט"ו
    • (ב): "ספירות", תש"י
    • (ג): "אשמורות", תש"י 1950
    • (ד): "מחיצות", תשט"ו 1955
    • (ה): "אספקלריות", תשי"ד
    • (ו): "בשדות רחוקים", תשי"א 1950
    • (ז–ח): "בדרך", תשט"ו
    • (ט–י): "מדות", תשט"ז

באנגלית:

  • I. Elazari-Volkani, The transition from primitive to modern agriculture in Palestine, Tel-Aviv: [s. n.], "Hapoel Hazair" [printer], 1925 (Publications of the Palestine Economic Society, Vol. 1)
  • I. Elazari-Volcani (I. Vilkanski), The communistic settlements in the Jewish colonisation in Palestine, Tel-Aviv: Palestine economic Society, 1927 (Palestine Economic Society Bulletin, v. 2, no. 3; Published also as "Publications of the Palestine Economic Society," vol. 7)
  • I. Elazari-Volcani, assisted by Dr. A. Sussmann, The dairy industry as a basis for colonisation in Palestine (Translated from the Hebrew), Tel-Aviv: "Amanut" Printing-Press, 1928 (Publications of the Palestine Economic Society, Vol. 8; published also as Palestine Economic Society Bulletin, v. 3, no. 2)
  • I. Elazari (Wilkansky) et al., Key for the settlement of various zones in Palestine: reports of the preparatory commissions / submitted to the Department of Colonisation of the Palestine Zionist Executive, Jerusalem (Translated from the Hebrew), Tel Aviv: [s. n.], Amanut Print. Press, 1929.
  • I. Elazari-Volcani, The fellah’s farm (Translated from the Hebrew), Tel-Aviv: Hapoel-Hazair, 1930.
  • J. Elazari-Volcani [I. Vilkanski], Rational planning of agricultural settlement in Palestine, Jerusalem: Keren hayesold, 1935. (חוברת)
  • I. Elazari-Volcani, Planned mixed farming (Translated from the Hebrew), Tel-Aviv: The Jewish Agency for Palestine, Agricultural Research Station, Rehovot (typ. Palestin publishing co.), 1938.

לקריאה נוספת

  • 'אלעזרי־וולקני (וילקנסקי), יצחק אביגדור', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 50–51. (הספר בקטלוג ULI)
  • נתן ביסטריצקי (עורך), מורה הדרך: לכבוד יצחק וולקני ליובלו השבעים, ירושלים: ההנהלה הציונית והקרן הקיימת לישראל, תש"י. (רוב הספר כולל חיבורים נבחרים מאת וולקני)
  • ישראל קולת, "יצחק וילקנסקי (וולקני), ממניחי היסוד של חקלאות יהודית מודרנית בא"י", סקירה חודשית: ירחון לקציני צה"ל, 27, 10 (1980), 27–39.
  • עירית עמית כהן, "שרידים מספרים: חוות-מרדכי – 'להקדים את המחקר השיטתי להתיישבות המעשית'", קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 131: 118–128, 2009.
  • משה סמילנסקי, פרופסור יצחק וילקני, הארץ, 3 בפברואר 1950, עמ' 3.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק וולקני-אלעזרי

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ שאול ברקלי (עורך), איישישוק קורותיה וחורבנה: פרקי זכרונות ועדויות, עמ' 45.
  2. ^ 1 2 933 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel, www.tidhar.tourolib.org
  3. ^ 1פזנר (וילקנסקי) שרה באלבום משפחות ראשון לציון.
  4. ^ אניטה שפירא, ברנר, עמ' 114.
  5. ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר משה קריגר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1801.
  6. ^ אניטה שפירא, ברל, עמ' 75.
  7. ^ S. Ilan Troen, Frontier myths and their Applications in America and Israel: A transnational perspective, Israel Studies 5.1 (2000), pp. 314-315.
  8. ^ ברוך רוזן ואברהם רשף, ‏תזונה בארץ-ישראל: מחקר ומעשה לפני מלחמת-העולם הראשונה ובמהלכה, קתדרה 69, תשרי תשנ"ד, ספטמבר 1993, 175–178 (גרסת HTML באתר סנונית).
  9. ^ רינה אידן, ההתיישבות היהודית בשרון התיכון בין השנים 1929–1939, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ארכיון המוזיאון לתיעוד תל מונד, 1999, עמ' 54. וראו מאמרו של וילקנסקי: התישבות האלף, דבר, 19 ביוני 1930, המשך.
  10. ^ מכון נולד
  11. ^ יצחק אביגדור אלעזרי-וולקני, באתר library.osu.edu
  12. ^ מאיר חזן, מתינות: הגישה המתונה בהפועל הצעיר ובמפא"י, 1905–1945, תל אביב: עם עובד, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן – אוניברסיטת תל אביב, תשס"ט 2009, עמ' 148.
  13. ^ יצחק וולקני-אלעזרי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
  14. ^ ראו ביקורות: עקיבא אטינגר, "תיכון החקלאות בארץ", דבר, 4 בפברואר 1938, אגרונום ח. פייגין, בספרים ובעתונים: "תכּוּן חקלאות" מאת י. אלעזרי־וולקני, דבר, 24 במרץ 1938, עקיבא אטינגר, "תיכון החקלאות בארץ" או חומר לתיכון?, דבר, 20 ביולי 1938; ש. דיין, תיכון החקלאות בארץ: מאת יצחק אלעזרי־וולקני, דבר, 3 באוקטובר 1938; וכן מ. זלצך, ברכת לשון, דבר, 12 בנובמבר 1937
  15. ^ ראו ביקורת לאחר הוצאת שישה כרכים: י. זמורה, א. ציוני – חכם־הייחודים, דבר, 26 במאי 1955

אוחזר מתוך "https://ivritpedia.com/index.php?title=יצחק_וולקני-אלעזרי&oldid=340251"