הממלכות החתיות החדשות
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
הממלכות החתיות החדשות, הממלכות הנֵאוֹ־חתיות או הממלכות הסוריו־חתיות הוא שמן של מספר ממלכות שירשו את שטחי דרום־מזרח האימפריה החתית לאחר נפילתה.[1] הן התקיימו בתקופת הברזל במשך כ-480 שנה, בין 1178–700 לפנה"ס לערך.
בין הממלכות ניתן למנות את כרכמיש, שראתה עצמה יורשת לאימפריה החתית; תובל, מליד, גֻרגֻם (אנ'), כֻמֻחֿ, שמאל וקוה בדרום־מזרח אסיה הקטנה; ופלסתין, חלב, חמת ובית עדן (אנ') בצפון הלבנט, ולצדן גם ממלכות ארמיות כגון ארפד וארם־דמשק (למעשה, באזור כולו ניכרת תערובת של ארמים ולווים (אנ') – דוברי לווית). מלכי הממלכות האלה נזכרים אף במקרא כ"מלכי החתים" לצד "מלכי ארם" (מלכים א', י', כ"ט = דברי הימים ב', א', י"ז).[1]
על אף שמן המרמז, מדינות אלו, אשר תפקדו כגופים שלטוניים עצמאיים ונפרדים, לא היו חתיות במלוא מובן המילה. קיים קשר תרבותי בין האימפריה החתית לגופים הללו. הקשר בולט בכתב שהיה בשימוש הממלכות: הכתב ההיירוגליפי החתי. כתב זה, כפי הנראה, שימש את דוברי השפה הלווית בימי האימפריה, בשונה מדוברי החתית אשר השתמשו בכתב היתדות. הלווית לא הייתה שפה חתית, אלא חדרה לאימפריה ממקור אחר.
התואר "חתיות" אשר ניתן לערי המדינה על ידי חוקרים מוקדמים, נובע משמן האשורי "חַֿתִי הגדולה", כמו גם ממסורת מלכיהם להתכנות בשמות חתיים כגון שוּפִּילוּלְיוּמַש, לַבַּרְנַש, מוּוַאתַלִיש וחַתוּשִילִיש. לפי רשומות סוריו־חתיות, יורשיו של קוּזִי־תֵשוּבּ, בן לקו הדם החתי המלכותי ושליט כרכמיש, שלטו במדינות החתיות החדשות. בתיאור זה גוזמה מסוימת, אולם כרכמיש, החזקה שבמדינות הסוריו־חתיות, נמשלה על ידי יורשי המלכים החתיים.
העיר כרכמיש שכנה בגדתו המערבית של נהר הפרת, 100 ק"מ צפונית מזרחית לעיר חלב, על הגבול בין טורקיה לבין סוריה של היום. מלכי כרכמיש אשר נתכנו בתואר "המלך הגדול", שלטו באזורים נרחבים באזור סוריה המודרנית, בעוד שקיליקיה נשלטה על ידי שרידים אחרים לבית המלוכה החתי. אוכלוסיית המדינות הללו הייתה ברובה לווית־קיליקית ותרבותה לווית תחת השפעה חורית; אחוז החתים בממלכות, אם בכלל, היה זעיר.
המלוכה הסורית לא שמרה על איחודה הפנימי והתפלגה למספר גופים פוליטיים; השליטים החתיים נדחקו לשלטון מוגבל יותר באזור מליד והחלו מתעוררות שושלות לוויות. דומה כי לאשור בימי הזוהר של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון הייתה השפעה באזור שהתבטאה בגביית־מיסים ממליד. כוח האשורים הצטמצם באזור עם הפלישה הארמית של המאה ה-10 לפנה"ס. פלישה זאת חדרה לעומקי המדינות החתיות החדשות, צבאית ותרבותית. ערי מדינה סוריות־חתיות חשובות כתל בַּרְסִיףּ, שמאל, אַרְפַּד, חמת וחַלְמַן נפלו לידי הארמים.
אחר שפל קשה באשור, המלכים אַשוּר־דַן השני ואַדַד־נִירָרִי השני השני נקטו בצעדי שיקום כלכלי ולאחר מכן החלו לדחוק את הארמים מגבולותיהם. הארמים, כך נראה, נתקלו בהתנגדות ניכרת מצד ממלכת ישראל המאוחדת בימי דוד המלך, ומכה קשה נפלה עליהם בימי המלך האשורי אַשוּר־נַצִירפַּל השני. אשור־נצירפל הגיע לפאתי כרכמיש וקיבל את מסיה. שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי עשה כאביו עם כרכמיש, גוּרְגוּם וחַתֵנוּ, אולם ערים אחרות ניסו להתנגד ללא הצלחה. מאבק נוסף ומפורסם במלך האשורי בא בקרב קרקר בו השתתפו מספר ערים, אולם תוצאתו הייתה בלתי־מכרעת, למרות הקטל הרב בשדה. שלמנאסר זכה בתל ברסיף ובשקט קצר.
מותו של שלמנאסר בישר על בואה של מלחמת ירושה אשר סיפקה לאוררטו, כוח חיצוני, את ההזדמנות לפלוש לאשור. אַרְגִישְתִי הראשון וסַרְדוּרִי השני מאוררטו הכניעו את מליד וכּוּמוּחִי, אך האחרון כרת ברית עם ערים סוריו־חתיות אחרות דוגמת גורגום וארפד. דומה שבתקופת הברית המדוברת התקיימו קשרי מסחר ודיפלומטיה בין כרכמיש למצרים ובבל, כפי שמשתמע מכתובות יַרִירִיש, שר כרכמיש.
הברית הסוריו־חתית השיגה את מטרותיה לראשונה, אך באשור תפס פּוּל, הוא תגלת פלאסר השלישי, את הכתר. גאוניותו הצבאית והמדינית הניסה את אוררטו והכתה את הברית הסוריו־חתית. ארפד, חתנו ודמשק סופחו לאשור וערים רבות נכנעו או נוצחו, והוכרחו לשלם מס לאשור.
שמאל וקְוֵה סופחו בימי שַלְמַנְאֶסֶר החמישי; סַרְגוֹן השני הוסיף לספח את כרכמיש, מליד, גורגום, כומחו ותוּבַּל עד לשנת 700 לפנה"ס, בה תמו ימי הממלכות החתיות החדשות.
גלריה
-
תחריט אבן של אייל -
לוח אבן בזלת עם כיתוב בהירוגליפים חיתיים על פעילות המלך Irhuleni (אנ') ובנו, נמצא בחמה (סוריה), התקופה החתית המאוחרת, המאה ה-9 לפנה"ס. -
בסיס עמוד עם פסלי אריות
לקריאה נוספת
- Trevor Bryce, The World of The Neo-Hittite Kingdoms, Oxford University Press, 2012
קישורים חיצוניים
מדיה וקבצים בנושא הממלכות החתיות החדשות בוויקישיתוף המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.הערות שוליים
- ^ 1 2 איתמר זינגר, החִתים ותרבותם, מוסד ביאליק, 2009, עמ' 105
