המחזמר הגאה הגדול
המחזמר הגאה הגדול או ביג גיי מיוזיקל (באנגלית: The Big Gay Musical) הוא סרט קומי-מוזיקלי אמריקאי משנת 2009, שנכתב על ידי פרד מ. קרוסו, שביים אותו יחד עם קספר אנדרס.[1][2][3][4] הסרט עוקב אחר תקופה קצרה בחייהם של שני שחקנים צעירים המככבים במחזמר להט"בי באוף ברודוויי; האחד הומוסקסואל גלוי, שנאבק בשאלה האם לחיות בהפקרות מינית או לחפש שותף מונוגמי לחיים, בעוד האחר הוא ארוניסט המתלבט אם עליו לצאת מהארון כהומוסקסואל בפני הוריו הדתיים השמרנים.[5]
| כרזת הסרט | |
| כרזת הסרט | |
| בימוי |
קספר אנדראס פרד מ. קארוסו |
|---|---|
| הופק בידי |
קספר אנדראס פרד מ. קארוסו ג'יי ארנולד תום ד'אנגורה מייקל דאלינג אדוארד מילר |
| תסריט | פרד מ. קארוסו |
| עריכה | אלכסנדר האמר |
| שחקנים ראשיים |
לינה הול דניאל רובינסון ג’ואי דאנינג ג'ף מטזלר קספר אנדראס |
| מוזיקה | ריק כרום |
| צילום | ג'ון פורדהאם |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| חברה מפיצה | Embrem Entertainment (U.S. DVD) |
| הקרנת בכורה | 9 באוגוסט 2009 |
| משך הקרנה | 90 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית |
| סוגה |
סרט להט"ב סרט מוזיקלי סרט קומדיה |
| הכנסות | $24,140 (בארצות הברית) |
| פרסים | פרס הפסקול הטוב ביותר (FilmOut San Diego) |
| דף הסרט ב־IMDb | |
הסרט משלב בתוכו מספר קטעים מוזיקליים, הכוללים מלאכים הרוקדים סטפס, סיפור בראשית,[6] ומחאות מצד דתיים שמרנים התומכים בטיפולי המרה. הסרט מסתיים כאשר הדמויות מבינות שחייהם יהיו טובים יותר אם הם פשוט יקבלו את עצמם כמו שהם.[3]
עלילה
פול (דניאל רובינסון) ואדי (ג'ואי דדינג) מתחילים בחזרות למחזמר בשם: "אדם וסטיב - בדיוק כפי שאלוהים ברא אותם" (Adam & Steve: Just the Way God Made Them). החיים שלהם תואמים לחיים של הדמויות שהם מגלמים על הבמה - פול בחיפושו אחר בן זוג, ואדי שמבין כי דתו מעלה דילמות עם היותו הומוסקסואל. לאחר תקופה של פגישות כושלות מחליט פול לחיות את חייו כחיי הפקרות, ואדי מחליט לצאת מהארון בפני הוריו. אדי יוצא מהארון בפני משפחתו, שלא מקבלת את הדבר, ופול לא מצליח למצוא אפילו סטוץ הולם.
שחקנים ודמויות
| שם השחקן/ית | שם הדמות |
|---|---|
| לינה הול | אישה / חוה |
| דניאל רובינסון | פול / אדם |
| ג’ואי דאנינג | אדי / סטיב |
| ג'ף מטזלר | דייוויד |
| קספר אנדראס | סדרן |
| ליז מקרטני | פאטי-מיי |
| בריאן ספיטולניק | מייקל |
| אנדרה וורד | ג'וסה |
| סטיב הייז | אלוהים |
| ג'ים ניומן | ברוס |
| מייקל שיפמן | צ'ארלס |
| מרטי תומאס | דורותי |
| קייט פזאקיס | בתפקיד עצמה |
| מייקל מוסטו | בתפקיד עצמו |
| ג'ק אהרונסון | בתפקיד עצמו |
| ברנט קוריגן | האסלר |
| ריק כרום | שיכור |
הפקה
הבמאים בחרו ללהק לכל התפקידים המרכזיים בסרט שחקני ברודוויי הומואים גלויים.[1] שלב הצילומים של הסרט החל ב-24 באוקטובר 2008. בסרט מופיע צוות השחקנים הכולל מספר רב של שחקני תיאטרון ותיקים, בהם ליז מק'קרטני, ג'ים ניומן, ג'ואי דודינג, מרטי תומאס, אנדרה וורד, דניאל רובינסון, ג'ף מטזלר, בריאן ספיטולניק, ג'וש קרוז, לנה הול וסטייב הייז, וכן כוריאוגרפיה מאת שי סאליבן עם שירים שכתב ריק קרום.[2][3] עבור שני השחקנים הראשיים, דניאל רובינסון וג'ואי דודינג, סרט זה היה סרט הקולנוע באורך מלא הראשון בו השתתפו. בתחילה, השניים חששו מלקחת חלק בסצנות המין שבסרט, ורובינסון אף דחה את התפקיד שהוצע לו. הוא צוטט כאומר: "זה היה קצת יותר מדי בשבילי, לא היה לי נוח עם סצנות הסקס והעירום, זה היה עירום מדי והומואי מדי עבורי", והוא הרחיב: "הסיבה המרכזית שבגללה סירבתי לתפקיד בתחילה הייתה משום שאני לא רוצה להיראות כמו 'שחקן הומו', ו-'ביג גיי מוזיקל' היה כמו לשים קעקוע על הגוף שלי".[7] בסופו של דבר הוא החליט שהסרט הוא הזדמנות טובה, ובדיעבד הודה כי סצנת המין הייתה "קשה יותר לקריאה מאשר לבצע".[7] חששותיו הראשונים היו חששות לגבי הנצחת גופו העירום והחשוף על סרט. רובינסון ודודינג אמרו שההיבט הקשה ביותר עבור היה לגלם שתי דמויות שונות עם קווי עלילה וסיפורים שונים בתוך אותו סרט.[7]
תגובות וביקורות
המגזין וראייטי פרסם ביקורת לסרט המתייחסת למספר קטעים בו, ובפרט - לקטע העוסק בבריאת העולם, תוך ציון העובדה ש-"נדיר הוא שחילול קודש כל כך משעשע, ואילו פרד מ. קארוסו היה מסוגל לשמור על רמה כזו של שנינות ... הסרט היה צריך לדבוק בהצגת המופע הבימתי שבו". כמו כן צוינו מספר פגמים בסרט, בכך ש-"הקטעים העוקבים (לקטע על בריאת העולם) היו ארוכים מדי, לרבות הקריקטורה הלא מוצלחת של תמי פיי מסנר והקטע אודות טיפול המרה, שאוזנו באמצעות צוות שחקנים גברי נעים למראה, לבושים במכנסיים קצרים ובכנפיים של מלאכים". לזכותו של הסרט נכתב כי "הבמאים התעקשו ללהק לתפקידים הראשיים רק שחקני ברודוויי שהם הומואים גלויים, ובכך המירו את הליהוק הרגיל של שחקני הדרמות היומיות של לוס אנג'לס בטאלנטים אמיתיים בעלי יכולות שירה וריקוד". לסיכום, נכתב כי הסרט "יותר מראוי לצפייה ב-פסטיבלי קולנוע וב-DVD".[1]
באתר האינטרנט AfterEllen.com נכתב כי לסרט יש מבנה "קצת יוצא דופן" בכך שלאחר סיקוונס הפתיחה ישנו "קטע מוזיקלי ארוך המציג הופעת הרצה של מחזמר בימתי בשם "אדם וסטיב - בדיוק כפי שאלוהים ברא אותם" (Adam & Steve: Just the Way God Made Them) המספר את סיפור התנ"ך מתוך פרספקטיבה הומוסקסואלית". באתר נכתב כי מדובר ב-"סרט רומנטי נעים להפליא", וכי "למחזמר הגאה הקטן הזה צפויים חודשיים של הופעות הרצה ללא כל דופי!".[6]
המבקר פרנק ג'יי. אוולה (New York Cool) כתב כי התגובה הראשונית שלו הייתה שלילית, אבל כאשר הוא קרא על מעורבותו של קספר אנדריאס בפרויקט הוא התעניין יותר בסרט ולמד שבניגוד לרושם הראשוני שלו, "אף אחד לא פורץ בשירה ללא סיבה טובה".[5] אוולה התמקד במיוחד כיצד הסיפור עוסק בשחקני המחזמר "אדם וסטיב - בדיוק כפי שאלוהים ברא אותם" (Adam & Steve: Just the Way God Made Them), הפקה מוזיקלית בתוך הסרט עצמו המציגה את סיפור הבריאה המתואר בספר "בראשית" מנקודת מבט הומוסקסואלית. הוא כתב כי "באופן עקבי ומתוחכם הסרט חוזר שוב ושוב אל ההצגה הבימתית, ומשתמש בו ככלי מסגור" על מנת להבליט את הסיפור הרחב יותר של הסרט של קבלה עצמית. לסיכום, המבקר מציין כי "ערכי ההפקה נהדרים והאנסמבל הוא, על פי רוב, ראוי להערצה".[5] כמו כן כתב שדניאל רובינסון היה "די מרשים" וכי השיר שביצע ("I Wanna Be a Slut") סחף את הקהל, וכי ג’ואי דאנינג, שגילם את דמותו של אדי "ברגישות ובמתיקות" ריגש את הקהל בכך שגילם בצורה כנה דמות של גבר הומוסקסואל שנמצא על סף יציאה מהארון.[5]
פרסים
- פרס הסרט הקווירי הטוב ביותר - פסטיבל הסרטים הקווירי הבינלאומי מרלינקה (בלגרד, סרביה)
הפצה
הסרט הוקרן לראשונה ב-20 ביולי 2009, בפסטיבל הסרטים Q Fest שבפילדלפיה, והתאריך הרשמי של יציאתו לאקרנים היה 9 באוגוסט 2009, בפרובינסטאון, מסצ'וסטס.[8] לאחר מכן, הסרט הוקרן במספר פסטיבלי קולנוע להט"ביים במהלך 2009 ו-2010.
פסקול
הפסקול של הסרט היה אמור לצאת ב-14 ביולי 2009. הדיסק כולל את כל השירים המקוריים מהסרט, וכן כמה שירים עכשוויים שהוצגו גם בסרט.[9][10]
| מס' | שם | משך |
|---|---|---|
| 1. | Overture |
|
| 2. | Creation |
|
| 3. | The Party Isn't Over |
|
| 4. | Eve's Lament |
|
| 5. | Christian Medley |
|
| 6. | I Will Change |
|
| 7. | I Wanna Be a Slut |
|
| 8. | I'm Gonna Go Straight |
|
| 9. | Someone to Sing Me a Love Song |
|
| 10. | Musical Theatre Love |
|
| 11. | Someone Up There |
|
| 12. | God Loves Gays |
|
| 13. | As I AM |
|
| 14. | Finale |
|
| 15. | I Am Alone |
לקריאה נוספת
- San Vicente, Romeo. "At Last, The Big Gay Musical." San Francisco Bay Times. November 13, 2008. Accessed 01-21-2009.
- Lipton, Brian Scott. "Cruz, Hayes, McCartney, Newman, Thomas, Ward, et al. Set for The Big Gay Musical." TheaterMania.com. October 23, 2008. Accessed 01-21-2009.
- "At Last, The Big Gay Musical." Gaydar Nation. October 4, 2008. Accessed 01-21-2009.
- Padva, Gilad. Uses of Nostalgia in Musical Politicization of Homo/Phobic Myths in Were the World Mine, The Big Gay Musical, and Zero Patience. In Padva, Gilad, Queer Nostalgia in Cinema and Pop Culture, pp. 139–172 (Palgrave Macmillan, 2014, ISBN 978-1-137-26633-0).
קישורים חיצוניים
המחזמר הגאה הגדול, קדימון הסרט באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ 1 2 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ 1 2 3 4 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ 1 2 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"