גטו קמניץ
גטו קמניץ (קיץ 1941 – נובמבר 1942) היה גטו יהודי שהוקם במהלך הכיבוש הנאצי של בלארוס, ושימש כמקום ריכוז כפוי ליהודי קמניץ (קמינץ-ליטובסק) שבמחוז ברסט והיישובים הסמוכים. גטו זה הוקם כחלק מהרדיפה וההשמדה הכוללת של יהודי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה.
כיבוש קמניץ ויצירת הגטו
על פי מפקד האוכלוסין משנת 1939, חיו בקמינץ 3,909 יהודים, שהיוו 92.1% מאוכלוסיית העיר.[1]
קמינץ נכבשה בידי הכוחות הגרמניים ב-23 ביוני 1941, והכיבוש נמשך עד 22 ביוני 1944. הקורבן הראשון של המלחמה בקמינץ הייתה אישה יהודייה, שנהרגה מרסיס פגז גרמני ביום הראשון לכיבוש.[1]
רצח היהודים החל מיד. הגרמנים נתנו עדיפות לחיסול גברים יהודים בגילאי 15 עד 50, אותם ראו כמתנגדים פוטנציאליים, למרות החיסרון הכלכלי שבהריגת אנשים כשירים לעבודה. בתחילת יולי 1941, הגרמנים ערכו את האקציה הראשונה, בה נרצחו 108 יהודים צעירים במרחק 2 קילומטרים מהעיר. היהודים אולצו לתפור טלאי צהוב על בגדיהם ולהצמיד כוכבים צהובים לבתיהם.[2]
באוגוסט 1941, כל יהודי קמינץ גורשו לגטו פרוז'אני. עם זאת, בשל הצפיפות, הותר להם לחזור כעבור 2–3 שבועות.[2]
עם שובם, היהודים רוכזו בשני גטאות – גדול וקטן. הגטו הגדול כלל מספר רחובות, בהם ברז'סקיה, קוברינסקיה (כיום בלובה), ליטובסקיה (כיום פיבננקו) ואחרים. הגטו הקטן מוקם סביב רחובות אשה, ברז'סקיה (ברסטסקיה) ואחרים. ב-1 בינואר 1942 אוחדו שני הגטאות לאחד.[2]
_3a.jpg)
התנאים בגטו
הגרמנים הקימו יודנראט ומשטרה יהודית לא חמושה לשמירת הסדר. מעת לעת נדרש היודנרט לאסוף זהב כ"פיצויים". הכובשים בזזו בתי יהודים ללא הפרעה.[3][4]
על כל הפרה של החוקים שהטילו הגרמנים, יהודים הוצאו להורג במקום. הגטו הוקף בגדר גבוהה עם תיל דוקרני ושלושה שערים. פנסים חשמליים האירו את ההיקף מהערב עד הבוקר. היציאה מהגטו הייתה אסורה בתכלית.[3]
משטרה מקומית שמרה על הגטו, כאשר חלק מהשוטרים עמדו בשערים ואחרים סיירו. מדי פעם תגברו ז'נדרמים גרמנים ושוטרים אורחים את האבטחה.[1]
בתחילה יכלו האסירים לצאת מהגטו לקנות מזון, אך עם השלמת הגדר נאטם הגטו, מה שהוביל למחסור חמור במזון ולרעב. הייתה רק באר אחת לכל האסירים, והיודנרט יכול היה לחלק רק כמויות מינימליות של מזון. הצפיפות הייתה קיצונית, כאשר 10 אנשים ויותר חיו בחדר אחד, בתנאים לא היגייניים.[1]
כל תושבי הגטו נאלצו לעבוד בעבודת כפייה. ב-9 בספטמבר 1942 פרץ מרד קצר בגטו.[1]
חיסול הגטו
בנובמבר 1942 חוסל הגטו. יהודי קמינץ הועברו לגטו ויסוקובסקויה ולפי חלק מהעדויות גם לביאלה פודלסקה. הם הוחזקו ללא מזון ומים, רכושם הוחרם, ולבסוף נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.[1]
מאמצי הצלה
היו מספר ניסיונות בריחה ומקרים של סיוע מצד תושבים מקומיים. בריחה מפורסמת אחת כללה קבוצת יהודים שבהיעדר מקומות מסתור, נאלצו לחזור. פיניה, יהודי נמלט, הוסגר על ידי זקן הכפר של בולשייה מוריני. ד"ר נואכים גולברג ומשפחתו נמלטו אך הוסגרו על ידי שוטר מקומי.[5][6]
מבין היהודים מקמיניץ שנותרו תחת כיבוש, רק ליאון גדליה גולדרינג שרד את אושוויץ.[5]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:גטו
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים גטו קמניץ, באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם- לאורה קרג ואלכסנדר קרוגלוב (רו'), קמיינייץ ליטבסקי, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 904–906), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)