א-סומיריה
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
א-סומיריה, היה כפר פלסטיני ששכן שישה קילומטרים צפונית לעכו, אשר ננטש לאחר שנכבש על ידי צבא ההגנה לישראל במהלך מלחמת העצמאות.[1] חורבות הכפר נמצאות היום בפאתי המושב רגבה.
היסטוריה
במקום יש תל ארכאולוגי בו נמצאו אבנים מגולפות, רצפת פסיפס, קברים, עמודים וכותרות אבן.
בתקופה הצלבנית הכפר היה שייך למסדר הטמפלרים. בהודנה של 1283 בין אל מנסור קלאוון והצלבנים, א-סומאיריה הייתה עדיין תחת שלטון צלבני בעוד שבשנת 1291 היא עברה לשליטה ממלוכית.
בתקופה העות'מאנית
הכפר הוזכר בדפטר העות'מאני לשנת 1555-6, בשם Summayriyah, הממוקם בנהיה של עכו של הליווה של צפת, ועם אדמתו מוגדרת כאדמת סאחי, כלומר אדמה השייכת לסולטן.
בשנת 1738 עבר ריצ'רד פוקוק ליד המקום, שאותו כינה Semmars. הוא חשב שהשם בא מ"סנט מרי", וציין את שרידי קיר מאבן חצובה, שלדעתו שייכת למנזר.
מפה של פייר ז'אקוטן מפלישת נפוליאון ב-1799 הראתה את המקום, שנקרא בשם אל אסמריה.[2]
בשנת 1875 מצא ויקטור גרן שבכפר יש 400 תושבים מוסלמים. בשנת 1881, הקרן לחקר ארץ ישראל תיארה את המקום ככפר של "בתי בוץ ואבן, המכיל כ-200 [..] מוסלמים, השוכן במישור, מוקף בכמה גושי זיתים ותאנים ואדמה לעיבוד. שניים או שלושה בורות מים נמצאים בכפר, אמת המים ליד מביאה מים טובים."
רשימת אוכלוסין משנת 1887 לערך הראתה שהכפר מונה כ-270 תושבים; כולם המוסלמים.
בתקופת המנדט הבריטי
במפקד האוכלוסין של ארץ ישראל ב-1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי מנה הכפר 307 תושבים; 300 מוסלמים ו-7 נוצרים, כאשר כל הנוצרים היו מארונים. במפקד האוכלוסין של 1931 המספר גדל ל-392, 390 מוסלמים, נוצרי אחד ויהודי אחד, בסך הכל ב-92 בתים.
בא-סומאיריה היה בית ספר יסודי לבנים, שנוסד ב-1943. בשנת 1945 היו בו 60 תלמידים. מסגד אחד.
בסקר הכפרים (1945) מנה הכפר 760 מוסלמים, עם שטח של 8,542 דונם בסך הכל. מתוכם הוקצו 6,854 דונם לגידולי תבואה; 354 דונם הושקו או נטועים בו פרדסים, ואילו 28 דונם היו שטח בנוי.
במלחמת העצמאות ואחריה
בתחילת 1945, 760 תושבי א-סומיריה היו כולם ערבים מוסלמים. התושבים ברחו כתוצאה מהסתערות חטיבת כרמלי על הכפר ב-14 במאי 1948 במהלך מבצע בן עמי.[1] הכפר, יחד עם הכפרים השכנים אל-בסה ואכזיב שנכבשו גם הם במתקפה, נהרס לאחר מכן, מלבד המסגד שלו.
בכפר היה מבנה צלבני היסטורי ששרד את המלחמה, אך נהרס למרות שהוכרז אתר עתיקות, על ידי סוחר אבנים שקיבל זיכיון להריסת כפרים נטושים ומכירת אבני הבניין שלהם.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ Karmon, 1960, p. 162 (אורכב 01.12.2017 בארכיון Wayback Machine).
- ^ יהודה אריאל, <<יישורם>> של כפרים נטושים, הארץ, 13 באוגוסט 1965