אפוסטולו זנו
אפוסטולו זנו (באיטלקית: Apostolo Zeno; 11 בדצמבר 1669[1] – 11 בנובמבר 1750) היה משורר, לבריתן, עיתונאי ואיש ספר ונציאני.
ביוגרפיה
אפוסטולו זנו נולד בוונציה להורים ממוצא יווני, ילידי כרתים[2][3]
אביו, פייטרו זנו, היה רופא ומת כשאפוסטולו היה ילד.
כאציל ונציאני, נמנה זנו בשנת 1691 על מייסדי ה-Accademia degli Animosi.בשנת 1695 חיבר את הלברית הראשונה שלו, Gli inganni felici, שקצרה הצלחה רבה והציבה אותו במעמד של לבריתן אופנתי. משנת 1705 עבד עם פייטרו פאריאטי; הוא שמר את הסצנות התיאטרליות לעצמו והניח לפאריאטי את כתיבת הלבריות.
יצירות
זנו החל לעבוד כעיתונאי ספרותי ב"גלריה די מינרווה" ולקח עליו גם חובות ניהול, אך התנתק כשהבין, שלא הצליח להטביע על כתב העת את הרושם שהתכוון לו. בסופו של דבר תיאר אותו כ"אידיוטי".
בשנת 1710 ייסד, יחד עם סקיפיונה מאפאי, אנטוניו ואליסנרי ואחיו, פייר קטרינו זנו, את "כתב העת הספרותי של איטליה", בטענה שיש צורך בכך ש"איטלקים ייצרו בעצמם עיתון משלהם... מעשה שיגלה לעיני כל שכל ישר, בקיאות וכושר המצאה מעולם לא חסרו לנו, ועכשיו, יותר מתמיד, הם עולים כפורחים."
לרבעון תרמו כותבים בעלי יוקרה, כגון סקיפיונה מאפאי, אנטוניו ואליסנרי, אווסטקיו מנפרדי, לודוביקו אנטוניו מוראטורי, ג'ובאני באטיסטה מורגאני, ג'ובאני באטיסטה ויקו, ברנרדינו ראמאציני. הרבעון, שהמניע העיקרי לקיומו הייתה השאיפה לשפר את לימוד איטלקית, נהנה מהצלחה בלתי מבוטלת.
כאשר נקרא אפוסטולו זנו לדגל כמשורר החצר הקיסרית בווינה בשנת 1718, לקח עליו אחיו פייר קטרינו את ניהול כתב העת עד 1732 והוציא אותו לאור כשנתון. אפוסטולו נשאר בווינה עד 1729, אז תפס את מקומו פייטרו מטסטאזיו. הוא חזר לוונציה והקדיש את ימיו לעבודות מחקר מלומדות ולאיסוף מטבעות.
יצירותיו
זנו כתב לבריות ל-36 אופרות שנושאיהן היסטוריים ומיתולוגיים, בהן Gli inganni felici (1695), Faramondo (1698), Lucio Vero (1700) Merope (1711), Alessandro Severo (1716) Griselda (1718), Teuzzone (1719), ו-Semiramide (1725) וכן 17 אורטוריות. בין יצירותיו הספרותיות, ה-Dissertazioni vossiane הם עריכות ותיקונים ל-De historicis latinis של פוס. ה-Annotazioni ל-Biblioteca della eloquenza italiana של ג'וזפה פונטאניני התפרסמו לאחר מותו. כן הותיר אחריו חילופי מכתבים ("אפיסטולריו") רבים.
הערכה ביקורתית
מגינוי היסודות האל-מציאותיים והמוגזמים של המלודרמה נולדה דרישה ליתר סבירות בעלילות ולכבוד ספרותי בטקסטים. זנו היה הראשון לנקוט בצעדי תיקון לעשיית המלודרמה למפוכחת יותר, בהתאם לעקרונות הארקדיים, שמטסטאזיו המשיך לפתחם. בהשראת הטרגיקונים הצרפתים כיבד, כמותם, את הכלל של אחדות הזמן והמרחב. הוא הפחית את מספר הנפשות הפועלות והסצנות וביטל את תפקידי הליצנים. את יצירותיו עיצב כך, שאפשר היה להציגן גם ללא מוזיקה.
פרנצ'סקו דה סנקטיס, בהתייחסו למטסטאזיו, כתב כי "אם נתבונן במבנה, הדרמה שלו בנויה על פי הדגם שהציג אפוסטולו זנו. אבל המבנה הוא רק שלד פשוט. מטסטאזיו הפיח בשלד את החן והרומנטיקה של חיי אושר והרמוניה. הוא היה משורר המלודרמה; זנו היה האדריכל."
