פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/4
.jpg){kind=small}
המחלוקת על הטקסים הסיניים הייתה מחלוקת שהתקיימה בכנסייה הקתולית משנות ה-30 של המאה ה-17 ועד לשנים הראשונות של המאה ה-18, ועסקה בשאלה האם עריכת הטקסים הדתיים הסיניים העממיים, והעלאת מנחות לקיסר על ידי מתנצרים סינים הן סוג של סגידה לאלילים – אחד החטאים הגדולים ביותר בנצרות. האפיפיור קלמנס האחד עשר החליט לתמוך בעמדתו של המסדר הדומיניקני, לפיה האמונה העממית הסינית והמנחות לקיסר אינן עולות בקנה אחד עם האמונה הקתולית – החלטה שגרמה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות המיסיון הקתולי בסין. מחלוקת זו הייתה המרכזית בשורת מחלוקות נרחבות יותר בין הדומיניקנים לבין הישועים בנוגע לשילוב טקסים ומנהגים מקומיים של מדינות אחרות בפולחן הנוצרי, כדוגמת מנהגי הנזירות של הברהמינים בהודו.
ב-1939 תיקן האפיפיור פיוס השנים עשר את החלטתו של קלמנס האחד עשר, והתיר חלק מהפעולות הפולחניות לקונפוציוס גם לנוצרים הסינים.
