הרינג אדום

ברומן המסתורין חקירה בשני, הבלש שרלוק הולמס בוחן רמז שמתגלה מאוחר יותר כמטעה בכוונה.

הרינג אדום מתייחס למידע המטעה או מסיח את הדעת מהשאלה האמיתית. זה עשוי להיות כשל לוגי או אמצעי ספרותי, שמוביל את הקוראים או הקהל למסקנה שקרית.

המונח התפרסם בשנת 1807 על ידי וויליאם קובט, שסיפר סיפור על שימוש בדג מעושן בעל ריח חזק, כדי להסיח את דעתם של כלבי הציד מהארנב הניצוד.

כשל לוגי

הרינג אדום הוא טקטיקת הסחה, לא בהכרח מכוונת, במעבר לנושא לא רלוונטי. זאת בניגוד לאיש הקש, הכרוך בעיוות של עמדת הצד השני. הביטוי משמש בעיקר כדי לקבוע כי טיעון אינו רלוונטי לסוגיה הנידונה. למשל: "אני חושב שצריך להחמיר את הדרישות האקדמיות לסטודנטים. אני ממליץ לך לתמוך בזה כי אנחנו במשבר תקציבי, ואנחנו לא רוצים שהשכר שלנו ייפגע". המשפט השני, למרות ששימש לתמיכה במשפט הראשון, אינו מתייחס לנושא זה.

הטעיה מכוונת

בספרות, הרינג אדום עשוי לשמש כדי לשתול רמז כוזב שמוביל את הקוראים או הקהל למסקנה שגויה. לדוגמה, ב"צופן דה וינצ'י" דמותו של הבישוף ארינגרוסה מוצגת במשך רוב הרומן כאילו הוא נמצא במרכז הקונספירציות של הכנסייה, אך מאוחר יותר מתגלה כי הוטעה בתמימות על ידי האנטגוניסט האמיתי של הסיפור. שמה של דמותו הוא תרגום רופף של המונח "הרינג אדום" מאיטלקית.

הרינג אדום נמצא גם בסיפור הראשון של שרלוק הולמס, "חקירה בשני", בו הרוצח כותב בזירת הפשע את המילה "Rache" ('נקמה' בגרמנית), מה שהוביל את המשטרה – ואת הקורא – להניח בטעות שהוא גרמני.

הרינג אדום מופיע גם בהצגת בעיות בלימודי משפטים, כדי להטעות ולהסיח את דעתם של תלמידים מלהגיע למסקנה נכונה לגבי סוגיה משפטית.

ברטוריקה

ברטוריקה, "הרינג אדום" הוא טקטיקת הסחה שנועדה להסיט את הקהל מהנושא המרכזי. על ידי הכנסת נושא לא רלוונטי או טיעון מטעה, פוליטיקאי יכול להסיט את השיחה מנושא שעלול להיות מזיק או לא נוח. כשל זה מנצל את הרגשות או ההטיות של הקהל כדי לשנות את המיקוד, וכך מקשה על התמודדות עם הנושא המקורי. לדוגמה, במהלך ויכוח על מדיניות כלכלית, פוליטיקאי עשוי להעלות האשמות לא קשורות לגבי חייו האישיים של היריב, ובכך להסיט את תשומת הלב מהביצועים הכלכליים שלו עצמו. השימוש בהרינג אדום יכול לפגוע בשיח הרציונלי ולמנוע מהציבור להעריך באופן ביקורתי נושאים פוליטיים חשובים.