מרקיון
מרקיון (ביוונית: Μαρκίων)[1] היה תאולוג נוצרי שחי כנראה בין השנים 110–160[2], נודה מהכנסייה הנוצרית ונחשב למייסד הזרם הקרוי על שמו, מרקיוניזם.
חייו
מרקיון נולד בעיר סינופ שבאסיה הקטנה, כנראה בנו של הבישוף המקומי, לפי דברי היפוליטוס מרומא. לאחר שנכנס לעימותים עם השלטונות הכנסייתים המקומיים בנושאים דתיים הוא נודה על ידי אביו הבישוף באשמת פיתוי בתולה (יש אומרים שמדובר במטאפורה והבתולה היא הכנסייה). מרקיון, המתואר על ידי טרטוליאנוס כבעל ספינות עשיר, עבר לרומא, שם נפגש בשנת 140 עם גנוסטי בשם קרדון (Cerdon) ותחת השפעת רעיונותיו ניסח את תורתו המיוחדת.
מרקיון הבדיל בין הברית הישנה ובין הברית החדשה וטען שהן נוצרו על ידי אלים שונים. אלוהי ישראל בורא העולם היה אל אכזרי, הפכפך ונחות, אשר ברא את העולם ויצר את הגשמיות ותאוות הבשר. לעומת זאת, האל הטוב היה האל הרוחני והזר שאמנם אין לו מגע חומרי עם העולם, אך בחסדיו הביא לעולם את ישו כדי שיושיע את המאמינים מהעולם הזה. בעקבות הפרדה זו, כפר מרקיון בברית הישנה ובכל המוטיבים היהודיים שהשתרשו בנצרות. לטענת מרקיון, הייתה גם השפעה חריפה של מקורות יהודיים על הכתבים הנוצריים, ולכן המייצגים הטהורים ביותר של תורתו של ישו היו רק חלק מהברית החדשה: הבשורה על פי לוקאס (אותה ערך מחדש) ועשר האגרות הראשונות של פאולוס[3].
ההתנגדות הנוצרית למרקיון הייתה כה עזה עד שכונה "בנו של השטן". הוא נודה סופית מהכנסייה בשנת 144[2]. מרקיון כתב ספר בשם "אנטיתזות"[4] (Antitheses). הספר עצמו אבד וכל הידוע לנו היום עליו מגיע מכתביהם של מתנגדיו ובראשם טרטוליאנוס שכתב את החיבור "נגד מרקיון" (Adversus Marcionem).
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מרקיון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)