בר פלוגתא
בַּר פְּלֻגְתָּא (מארמית: בן מחלוקת; ברבים: בני פלוגתא) הוא חכם שבדרך כלל נחלק עם חכם אחר - זוג שנחלקים זה עם זה כמעט באופן קבוע. הוא מופיע פעם אחת בתלמוד הבבלי,[1] ("בר פלוגתיה"[2]) אך ככינוי לחולק במחלוקת ספציפית, ולא לחולק קבוע. במשמעותו הנוכחית הביטוי קיים החל מתקופת הגאונים והראשונים.[3]
בני פלוגתא ידועים
- התנאים הלל הזקן ושמאי הזקן, ותלמידיהם בית הלל ובית שמאי
- התנאים רבי עקיבא ורבי ישמעאל
- התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע
- התנאים רבי יהודה ורבי מאיר
- האמוראים רב ושמואל
- האמוראים רבי יוחנן וריש לקיש (כתלמיד חבר)
- האמוראים רבה ורב יוסף
- האמוראים אביי ורבא
- הראשונים הרמב"ם והראב"ד
- הראשונים הרז"ה והראב"ד
- הראשונים הרשב"א והרא"ה
- הראשונים רבי יוסף קארו ורבי משה איסרליש
- האחרונים רבי שבתי הכהן מחבר ספר שפתי כהן (ש"ך) ורבי דוד סגל, מחבר ספר טורי זהב (ט"ז).
- האחרונים רבי אריה לייב הלר מחבר ספר קצות החושן והרב יעקב לורברבוים מחבר ספר נתיבות המשפט.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ז, עמוד ב'
- ^ על פי כתבי היד: המבורג 165, פירנצה II-I-8, ותיקן 115, ותיקן 117 ודפוס וילנא (בכתב-יד וינה: ד?בר פלוג'). אמנם, בכתב-יד אל-אסקוריאל הנוסח הוא: "פלוגתיה" בלבד.
- ^ למשל, רש"י, מסכת סוטה, דף י"ט, עמוד א', ד"ה לר' יאשיה דדריה
