הפארק הלאומי מנו
מנו (ספרדית: Manú) הוא פארק לאומי בדרום מזרח פרו. הפארק הוכרז ב-1973, והוא מגן על שטח של 15,328 קמ"ר, מה שהופך אותו לפארק הלאומי הגדול ביותר בפרו.
 | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מיקום | |||
 (למפת תבנית:מפת מיקום/ רגילה) [[קובץ:תבנית:מפת מיקום/|250px|]]<div style="position:absolute; left:{{נקודת מיקום/חישוב תבנית:מפת מיקום/|קו=אורך|אורך= שגיאה בביטוי: תו פיסוק בלתי מזוהה, "["|רוחב=|עליון=תבנית:מפת מיקום/|תחתון=תבנית:מפת מיקום/|ימין=תבנית:מפת מיקום/|שמאל=תבנית:מפת מיקום/}}%; top:{{נקודת מיקום/חישוב תבנית:מפת מיקום/|קו=רוחב|אורך=|רוחב=|עליון=תבנית:מפת מיקום/|תחתון=תבנית:מפת מיקום/|ימין=תבנית:מפת מיקום/|שמאל=תבנית:מפת מיקום/}}%;"> תבנית:מפת מיקום/ |
היסטוריה
האזור בו שוכן הפארק נכלל בתחומי אימפריית האינקה בשיא התרחבותה, בתקופת שלטונו של פאצ'אקוטי במהלך המאה ה-15. זמן קצר לאחר כיבוש האזור בידי הספרדים, הם הקימו בו את הכפר פאוקרטמבו (Paucartambo), שסיפק לקוסקו מוצרים כקוקה, סוכר, פלפלים, כותנה ועץ. ב-1537 יצאה משלחת ספרדית ראשונה, בראשותו של חואן אלברס מלדונדו, לעומק שטחו של הפארק דהיום.
בסוף המאה ה-19 החל האזור לסבול מכריתת עצים לצורך תעשיית הגומי, אך פעילות זו נפסקה בשנות ה-20 של המאה ה-20, עקב העלויות הגבוהות שהיו כרוכות בכך, שלא אפשרו תחרות מול יצרנים אחרים.
ב-1968 הוכרז האזור כ"יער לאומי", וב-1973 שודרג מעמדו והוא היה לפארק לאומי. אונסק"ו הכריז על הפארק כשמורה ביוספרית ב-1977 וכאתר מורשת עולמית ב-1987. שטחו של האזור שהוכרז כשמורה ביוספרית כולל 2,570 קמ"ר נוספים, ו-914 קמ"ר אחרים הוכרזו כ"אזור תרבותי".
בתחומי הפארק כ-30 כפרים שתושביהם דוברי קצ'ואה, וכן מספר קהילות קטנות של בני שבטים אמאזוניים שונים.
גאוגרפיה
בפארק מגוון רחב של אזורים אקולוגיים. גובהו נע בין 150 מ' מעל פני הים (כחלק מאגן ההיקוות של האמאזונאס) לבין 3,500 מ' מעל פני הים (כחלק מרכס הרי האנדים). הפארק כולל את כל אגן הניקוז של נהר מאנו, עד הישפכו לנהר מדרה דה דיוס. הנהר מהווה גם את הדרך היחידה להגיע לפארק, שכן האזור כולו פראי, מבודד ולא מיושב.
האזורים הגבוהים של הפארק מכוסים עשב, משרע הטמפרטורות בהם גבוה, ובין אוקטובר לאפריל יורד בהם שלג. האזורים הנמוכים מ-2,600 מ' מיוערים, וכמות המשקעים השנתית בהם נעה בין 500 ל-1,000 מ"מ. באזורים שגובהם בין 1,600 ל-2,200 מ' עצים שגובהם 25 מ', וכן סחלבים ושרכים ממינים שונים. האזורים הנמוכים יותר הם גם חמים ולחים יותר, וגדל בהם יער גשם טרופי סבוך, שכמה מהעצים בו מתנשאים לגובה של למעלה מ-60 מ'. אזור זה נחשב לאזור המאפיין ביותר את נופי הפארק.
פלורה ופאונה
המגוון הטופוגרפי הופך את הפארק גם לאחד המגוונים בעולם מבחינה ביולוגית. הוא כולל למעלה מ-15 אלף מיני צמחים, כ-2,400 מיני חרקים (מהם כ-1,200 מיני פרפראים), למעלה מ-800 מיני עופות, 210 מיני דגים, 159 מיני יונקים, 140 מיני דו-חיים ו-99 מיני זוחלים. עם היונקים המצויים בפארק נמנים היגואר, הפומה, אוצלוט, טאירה, שועל קולפאו, לוטרת ענק, דוב נמלים ענק, דוב נמלים דרומי, ארמדיל ענק, ארמדיל טאטו, עצלן חום גרון, טפיר ברזילאי, קפיבארה, אייל הביצות, אייל פרדי לבן-זנב, מזאמה אדומה, מזאמה אמזונית, צ'וני, פקארי מגוון, טאיאסו לבן שפתיים, דוב המשקפיים, קוף העכביש, טיטים, טמרין משופם, טמרין קיסרי, וכן הקוף הקטן בעולם - מרמוסט גמדי.
קישורים חיצוניים
מדיה וקבצים בנושא הפארק הלאומי מנו בוויקישיתוף המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.