הרפובליקה של אוסטריה נגד אלטמן
| ערכאה | בית המשפט העליון |
|---|---|
רפובליקת אוסטריה נגד אלטמן, 541 ארה"ב 677 (2004) היה פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית, שבו נקבע כי חוק חסינות הריבונות הזרה (Foreign Sovereign Immunities Act – FSIA) חל רטרואקטיבית גם על מעשים שהתרחשו לפני חקיקתו בשנת 1976.
פסק דין
הסוגייה המרכזית בתיק נסובה סביב דוקטרינת האי-רטרואקטיביות, לפיה בתי המשפט אינם מפרשים חוקים כחלים באופן רטרואקטיבי, אלא אם יש כוונה מפורשת של המחוקק להחילם כך. בית המשפט קבע כי במקרה של תביעות שהוגשו לאחר חקיקת החוק, אמות המידה של "חוק חסינות הריבונות הזרה" בנוגע לחסינות מדינות זרות והחריגים לה חלות גם על מעשים שנעשו לפני 1976. מכיוון שמטרת "חוק חסינות הריבונות הזרה" הייתה לקודד עקרונות קיימים ומבוססים של המשפט הבינלאומי, נקבע כי אוסטריה אינה חסינה מתביעה בגין מעשים שמקורם בהתנהלות פלילית בזמן מלחמת העולם השנייה.
כתוצאה מפסק הדין, התובעת, מריה אלטמן, קיבלה אישור להמשיך בהליך משפטי כנגד ממשלת אוסטריה בבית משפט פדרלי בארצות הברית, במטרה להשיב חמש יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים ממשפחתה והוצגו במוזיאון בבעלות ממשלתית באוסטריה. כפי שציין בית המשפט העליון בהחלטתו, אלטמן ניסתה לתבוע את המוזיאון באוסטריה בעבר, אך נאלצה למשוך את תביעתה בשל מדיניות האגרות באוסטריה, המחייבת תשלום אגרה המחושבת כאחוז מסכום התביעה. היות ושווי הציורים הוערך בכ-135 מיליון דולר, נדרשה אלטמן לשלם אגרה של יותר מ-1.5 מיליון דולר. מאוחר יותר הפחיתו בתי המשפט באוסטריה את סכום האגרה ל-350,000 דולר, אך סכום זה עדיין היה גבוה מדי עבורה, והיא נאלצה לוותר על התביעה.
בית המשפט העליון של ארצות הברית החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס להמשך בירור. בשנת 2005 הסכימו הצדדים לפנות לבוררות באוסטריה, וב-16 בינואר 2006 נקבע כי אלטמן היא הבעלים החוקיים של הציורים.
אחת מהיצירות המדוברות, "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך-באואר", הייתה אחת משתי יצירות שבהן מופיעה אדלה בלוך באוור. בצוואתה כתבה:
"אני מבקשת שבעלי יוריש את שני הדיוקנאות שלי וארבעה נופים של גוסטב קלימט לגלריה הלאומית האוסטרית בווינה לאחר מותו."
בעלה, פרדיננד בלוך-באואר, אישר בחתימתו את רצונה. עם זאת, הבוררות האוסטרית קבעה כי אדלה בלוך-באואר לא הייתה ככל הנראה הבעלים החוקיים של הציורים, אלא בעלה פרדיננד. לפיכך, נקבע כי יורשיו, כולל מריה אלטמן, הם הבעלים החוקיים של היצירות.
בית המשפט העליון החזיר את התיק למשפט בבית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס. עוד בבית המשפט המחוזי, שני הצדדים הסכימו לבוררות באוסטריה ב-2005, שבתורה פסקה לטובת אלטמן ב-16 בינואר 2006.
השלכות והתגובות
הפסיקה לטובת מריה אלטמן עוררה תדהמה רבה בציבור האוסטרי ובממשלת אוסטריה. אובדן הציורים נתפס כפגיעה חמורה באוצר התרבות הלאומי של המדינה. בשנת 1999 ניסתה אלטמן להגיע להסכם עם הממשלה האוסטרית, אך היא נדחתה שוב ושוב. לאחר פסק הבוררות, דחתה ממשלת אוסטריה אפשרות לרכוש את הציורים במחיר השוק. הציורים יצאו מאוסטריה במרץ 2006 והועברו לאלטמן. בעקבות האירועים ספגה ממשלת אוסטריה ביקורת מצד מפלגות האופוזיציה, על כך שלא הגיעה להסדר מוקדם יותר. עיריית וינה אף טענה כי רכישת הציורים חזרה הייתה "חובה מוסרית".
זמן קצר לאחר שהחזירה לעצמה את היצירות, מסרה אלטמן את הציורים לבית המכירות הפומביות כריסטי'ס למכירה. "הדיוקן הראשון של אדלה בלוך-באואר" נמכר במכירה פרטית תמורת 135 מיליון דולר, בעוד יצירות נוספות, כגון "דיוקן אדלה בלוך-באואר השני", נמכרו במכירה פומבית תמורת 88 מיליון דולר. בסך הכול נמכרו חמשת הציורים בסכום כולל של מעל 327 מיליון דולר.
גלריה
-
-
דיוקנה של אדל בלוך-באואר השני, 1912 -
בוכנוולד/בירקנואלד, 1903 -
עץ תפוחים הראשון, 1912 -
בתים באונטרך אם אטרסי, 1916
האישה בזהב
בסרט "האישה בזהב", המבוסס על סיפורה של מריה אלטמן, מתואר המאבק המשפטי והמשא ומתן שניהלה עם ממשלת אוסטריה ומוזיאון ארמון בלוודר. אלטמן, קשישה יהודייה המתגוררת לוס אנג'לס, חוברת לעורך הדין הצעיר רנדי שנברג, וביחד הם יוצאים למאבק משפטי ממושך שנמשך כמעט עשור, במטרה להשיב לבעלותה את היצירה הידועה של גוסטב קלימט, "דיוקן אדלה בלוך-באואר I". הציור, שנבזז על ידי הנאצים בווינה ערב מלחמת העולם השנייה, הוחזק במשך עשרות שנים במוזיאון בלוודר בווינה, והפך לאחד הסמלים החשובים של התרבות האוסטרית. הסרט מתאר את מאבקה של אלטמן, שהתגלגל עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, והוביל להכרעה היסטורית בתיק רפובליקת אוסטריה נגד אלטמן (541 ארה"ב 677, 2004), אשר סללה את הדרך להשבת הציור ליורשיו החוקיים.