הצגת המקור של הדף "B-47 סטרטוג'ט"

{{לשכתב|סגנון כתיבה לא אינציקלופדי|נושא=צבא וביטחון|נושא2=מדע וטכנולוגיה|כל הערך=כן}}
{{מטוס
| שם = B-47 סטרטוג'ט
| תמונה = [[קובץ:22d_Bombardment_Wing_Boeing_B-47E-55-BW_Stratojet_51-2394.jpg|300px|B-47 סטרטוג'ט בטיסה]]
| סוג = מפציץ אסטרטגי תת-קולי ארוך טווח
| ארץ ייצור = {{דגל|ארצות הברית}} [[ארצות הברית]]
| יצרן = [[בואינג]]
| טיסה ראשונה = 17 בדצמבר 1947
| כניסה לשירות = יוני 1951
| הוצאה משירות =1977{{הערה|1969 - כמטוס צילום והפצצה, 1977 - כמטוס לבדיקת אקלים ומזג אוויר}}
| צוות = 3
| יחידות שיוצרו = 2,032
| משתמש ראשי = {{סמל|חיל האוויר של ארצות הברית}}[[חיל האוויר של ארצות הברית]]{{ש}}[[קובץ:Shield Strategic Air Command.png|22px]][[פיקוד האוויר האסטרטגי]] {{ש}}
| משתמשים משניים = [[קובץ:Canadian Forces emblem.svg|22px]] [[חיל האוויר המלכותי הקנדי]]
| דגמים = B-47E - למטרות צילום והפצצה {{ש}}
EB-47E - למטרות בדיקת אקלים ומזג אוויר
| מחיר = 1.9 מיליון [[דולר]], שווה ערך 20.1 מיליון דולר בימינו
| אורך = 32.65 [[מטר]]
| גובה = 8.54 [[מטר]]
| מוטת כנפיים = 35.37 [[מטר]]
| שטח כנפיים = 132.7 [[מטר]] רבוע
| משקל ריק = 35.867 טון
| משקל טעון = 60.340 טון
| משקל המראה מרבי = 100 טון
| מהירות מרבית = 977 קמ"ש
| קצב נסיקה = 23.7 מטר/שנייה
| טווח = 7,478 ק"מ
| סייג רום = 33,100 רגל (10,100 מטר)
| מהירות שיוט = 896 קמ"ש
| תותחים = 2 מקלעי 20 מ"מ אוטומטיים, מונחי מכ"ם
| פצצות = משקל כולל של 11,000 ק"ג בסך הכל :
*שתי פצצות מימן Mk-15 במשקל 3,450 ק"ג ובעוצמה של 3.8 מגהטון כל אחת ''או'' {{ש}}
*פצצת מימן B41 במשקל 4,500 ק"ג ובעוצמה של 25 מגהטון ''או'' {{ש}}
*פצצת מימן B53 במשקל 4,000 ק"ג ובעוצמה של 9 מגהטון ''או'' {{ש}}
*28 פצצות שימוש כללי [[MK-82]] במשקל 227 ק"ג כל אחת ובמשקל כולל של 6,350 ק"ג
| הנעה = שישה מנועי [[ג'נרל אלקטריק]] J47-GE-25 טורבוג'ט, בעלי דחף של 7,200 פאונד כל אחד
| תרשים = [[קובץ:Boeing B-47A Stratojet 3-View line art.svg|right|300px|Orthographically projected diagram of B-47E Stratojet]]
|כיתוב=B-47 סטרטוג'ט בטיסה}}

'''בואינג B-47 סטרטוג'ט''' (ב[[אנגלית]]: '''Boeing B-47 Stratojet''') היה [[מפציץ]] אמריקאי [[הפצצה אסטרטגית|אסטרטגי]] כבד, ארוך טווח, המונע באמצעות שישה מנועים וטס במהירות [[תת קולי]]ת. תכנונו החל לקראת סוף [[מלחמת העולם השנייה]] וייעודו העיקרי היה הטלת [[נשק גרעיני|פצצות גרעיניות]] בשטח [[ברית המועצות]], תוך טיסה בגובה רב, אשר תאפשר למפציץ לחמוק מ[[מטוס יירוט|מטוסי יירוט]] ומערכות [[נ"מ|הגנה אווירית]].

הוא נכנס לשירות בשנת 1951, ב[[חיל האוויר של ארצות הברית|חיל האוויר האמריקאי]] וב[[פיקוד האוויר האסטרטגי]], והיה עמוד השדרה של פיקוד האוויר האסטרטגי עד שנות ה-60 המוקדמות, ויצא משירות כ[[מפציץ]] בשנת 1965. הוא המשיך לשרת עד שנת 1969 כ[[מטוס ריגול|מטוס צילום]], ועד לשנת 1977 שימש לבדיקת אקלים ומזג אוויר.

== פיתוח ==
בסוף מלחמת העולם השנייה פתח חיל האוויר האמרקאי במכרז לפיתוח מפציץ סילוני ראשון. טכנולוגיית הסילון הייתה בראשיתה ומנועי הסילון היו בוסריים, וגם המתקדמים שבהם היו חלשים מאוד וזוללי-דלק. החברות [[קונבאייר|קונבייר]], [[נורת' אמריקן אוויאיישן|נורת' אמריקן]], [[בואינג]] ו[[גלן ל. מרטין|מרטין]] נגשו למכרז. בעוד המתחרות הלכו על עיצוב פשטני: גוף דק יחסית, כנפיים ישרות ועליהן כמה וכמה מנועים בתוך תאים מרובעים גדולים. בואינג לקחה מספר חידושים מתעשיות התעופה הגרמניות כמו [[כנף משוכה|כנפיים משוכות לאחור]].

המטוס היה חידוש גדול ופריצת דרך טכנולוגית עבור [[חיל האוויר האמריקאי]] לעומת מפציצי הבוכנה ששירתו בחילות האוויר המערביים במלחמת העולם השנייה, וכל ההיסטוריונים מסכימים שהעיצוב הזה היה אחד החשובים ביותר בהיסטוריה של התעופה: כשהכנף דקה ומשוכה לאחור, צריך מנוע פחות חזק כדי לדחוף את הכלי באוויר, וכשבית המנוע מופרד במתלה עם חתך זרמי (פיילון), תוספת התנגדות האוויר מינימלית. ברבות הימים, אומצה התצורה הזאת ב[[בואינג 707|מטוס הנוסעים הסילוני הראשון של בואינג]], ולאחר מכן - כמעט בכל [[מטוס סילון]] גדול שהוא.{{הערה|{{כלכליסט|ניצן סדן|B47: שלושה טייסים, שישה מנועים, תשע תאונות אטומיות|3797316|29 בפברואר 2020}}}}

== שירות מבצעי ==
[[קובץ:Boeing B-47B rocket-assisted take off on April 15, 1954 061024-F-1234S-011.jpg|ממוזער|B-47 ממריא באמצעות רקטות]]
ב-1951 נכנס המטוס לשירות פיקוד ההפצצה האסטרטגי של חיל האוויר האמריקאי. [[ארצות הברית]] רצתה לאיים על [[ברית המועצות]], ולהציב את המפציצים קרוב למדינות [[הגוש המזרחי|הגוש הסובייטי]].

עם זאת, באמצע שנות ה-50 התוכנית נזנחה. בואינג ייצרה יותר מאלף מטוסים, לברית המועצות כבר היו באותו שלב [[טיל קרקע-אוויר|טילי נ"מ]] ראשונים שמסוגלים להגיע אליו, ומטוסי ה[[מיג-17|מיג 17]] החדישים היוו גם הם איום.

לאור זאת, קיבל ה-B-47 פרופיל משימה חדש: כעת היה עליו לטוס בגובה נמוך, כך שרכסי הרים יסתירו את המטוסים מהמכ"מ הסובייטי. לאחר החדירה לשטח אויב, הוא יתקרב לאזור המטרה ואז ינסק בבת אחת וישחרר את הפצצות; המפציץ יבצע תמרון לולאה ויברח, בעוד פצצות האטום מחסלות את היעד.
[[קובץ:USAF KC-97F refueling B-47B.jpg|ממוזער|מטוס [[בואינג 377 סטרטוקרוזר|KC-97]] מתדלק מטוס B-47]]
אלא שהמטוס כלל לא תוכנן לאווירובטיקה או לטיסה נמוכה ממושכת. תוך כמה חודשים התרחש מספר רב של תאונות: במטוס אחד התפרקו שתי הכנפיים; מטוס אחר היה בדרך למפגש עם [[תדלוק אווירי|מטוס תדלוק]], והתפרק באוויר רגע לפני שהתחבר לצינור הדלק; עוד ועוד מפציצים נשברו באוויר. לפעמים נפלו המנועים מן הכנפיים, לפעמים קרס הזנב, לפעמים התפורר המטוס כולו כמעט בבת אחת. בין 1956 ל-1958 אבדו כך חמישים ושמונה מטוסים על צוותיהם. הסיבה הייתה עייפות החומר, שכן המטוסים נחשפו לעומסי מבנה עצומים.

בעקבות כל אלה, הוחלף ה-B47 לבסוף ב-[[B-52 סטרטופורטרס]]{{הערה|{{כלכליסט|ניצן סדן|המפציץ B52 מסרב למות; האם יביס את איראן?|3898151|13 במרץ 2021}}}}.

== אבדות ==
עם השנים אספו חוקרים פיסות מידע שהותרו לפרסום ולחברו אותן חומרים מודלפים על מנת ללמוד את היקפי האבידות האמיתיים: נראה כי עד שהוצא המטוס משירות ב-1969, אבדו בתאונות 203 כלים מתוך 2,032 שנבנו, ונהרגו 464 אנשי צוות (באוויר ועל הקרקע), וזאת מבלי שהמפציץ השתתף במלחמה כלשהי. גרסת סיור שלו, RB47, ביצעה גיחות צילום רבות (במהלכן הופלו כמה וכמה מטוסים).

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{כלכליסט|[[ניצן סדן]]|B47: שלושה טייסים, שישה מנועים, תשע תאונות אטומיות|3797316|28 בפברואר 2020}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה]]
[[קטגוריה:בואינג: כלי טיס צבאיים]]
[[קטגוריה:מפציצים אמריקאיים]]