הצגת המקור של הדף "תאוריית התסכול-תוקפנות"

'''תאוריית התסכול-תוקפנות''' (ב[[אנגלית]]: '''Frustration–aggression hypothesis''') היא [[תאוריה]] שגובשה על ידי חוקרים מדיסציפליונות שונות – [[פסיכולוגיה חברתית]], [[אנתרופולוגיה]], [[סוציולוגיה]] [[רפואה]] ו[[ביולוגיה]] במרכזה הטענה הראשית כי [[תסכול]] הוא חסימה של התנהגות המכוונת למטרה, וחסימה זו יוצרת דחף [[התניה קלאסית|אברסיבי]] המוביל להתנהגות אלימה.<ref name=":0">{{צ-מאמר|שם=Frustration and aggression.|קישור=https://doi.org/10.1037/10022-000|שנת הוצאה=1939|doi=10.1037/10022-000|מחבר=John Dollard, Neal E. Miller, Leonard W. Doob, O. H. Mowrer, Robert R. Sears}}</ref> אף שלתפיסה זו היה כוח הסברתי רב, כבר בתחילה העלו החוקרים את התהייה הבסיסית: האם כל מי שמתוסכל יגיב באלימות? מילר (1958), שהיה ממנסחי התיאוריה של תסכול-תוקפנות שינה במשך השנים את דעתו וטען כי תוקפנות היא רק אחת מצורות התגובה על תסכול.<ref name=":1">{{צ-ספר|שם=Frustration-Aggression Hypothesis.|קישור=https://doi.org/10.1037/11305-023|מו"ל=Howard Allen Publishers|מקום הוצאה=Cleveland|עמ=251–255|מחבר=Neal E. Miller, O. H. Mowrer, Leonard W. Doob, John Dollard, Robert R. Sears|שפה=en}}</ref> לטענתו, יש גורמים נוספים המשפיעים על התגובה, כגון מידת הציפייה של אדם לשיפור בסיכוי.יו להגשים את המטרה הנכספת, דרגת ההתערבות של התוקף בתגובותיו של ה[[קורבן]] וכמות התסכולים שהתוקף נחשף אליהם בתקופה האחרונה. מילר טוען גם שהתגובה האלימה מועברת פעמים רבות לאובייקט אחר ([[שעיר לעזאזל (חברה)|שעיר לעזאזל]]), כאשר קיים חשש שהאובייקט המקורי יגיב בעוצמה או כאשר הפוגע יודע שהוא צפוי לקבל [[עונש]] כבד.<ref name=":1" />

ברקוביץ (1989) המשיך בקו המחשבה התאורטי של תאוריית התסכול-תוקפנות, והוסיף מימד חשוב — "הרמז האלים" (cue aggression). הוא רואה ברמז האלים גורם מתווך בין תסכול לאלימות. לדעתו, גירוי אוורסיבי עלול להוביל להתנהגות אלימה אם ב[[זיכרון]] מאוחסן [[כאב]] מן העבר. התגובה אינה מיידית בדרך כלל, אלא מאוחרת יותר. בהמשך הוא פיתח את תאוריית ה-Neoassociation הגורסת כי תסכול יוצר תגובה שלילית שמעוררת תחילה מחשבות וזכרונות, ולאחר מכן פעולה. היבט אחר של תאוריית התסכול נוגע בהתנהגות של [[המון]] אלים. ביסודה של כל תנועת המונים מונחים תסכולים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ואישיים, אך תסכולים אלה אינם באים לידי ביטוי אם אין גורם אשר מצית את הלהבה ומעלה את התסכולים על סדר היום. כאשר משווים בין רמת היחיד לרמת הקבוצה, ניתן לראות שאותם מנגנונים פועלים בשתי הרמות.<ref>{{צ-מאמר|שם=Frustration-aggression hypothesis: Examination and reformulation.|קישור=http://doi.apa.org/getdoi.cfm?doi=10.1037/0033-2909.106.1.59|כתב עת=Psychological Bulletin|שנת הוצאה=1989|עמ=59–73|כרך=106|doi=10.1037/0033-2909.106.1.59|מחבר=Leonard Berkowitz}}</ref>

לתיאוריות התסכול-תוקפנות יש פיתוחים רבים, ולמעשה כל הסבר של אלימות מציב את גורם התסכול כגורם משפיע במידה זו או אחרת. התיאוריה פותחה לראשונה עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] על ידי החוקרים ג'ון דולרד, ניל מילר, לאונרד דוב, אורבל מוורר ורוברט סירס במטרה לנסות להסביר את האלימות הנאצית.<ref name=":0" /> ממצאים אמפיריים רבים מאוששים תיאוריה זאת.<ref>{{צ-מאמר|שם=Physical aggression in relation to different frustrations.|קישור=http://doi.apa.org/getdoi.cfm?doi=10.1037/h0040505|כתב עת=The Journal of Abnormal and Social Psychology|שנת הוצאה=1963-07|עמ=1–7|כרך=67|doi=10.1037/h0040505|מחבר=Arnold H. Buss}}</ref><ref>{{צ-מאמר|שם=Arbitrariness of frustration and aggression.|קישור=http://doi.apa.org/getdoi.cfm?doi=10.1037/h0044667|כתב עת=The Journal of Abnormal and Social Psychology|שנת הוצאה=1961-07|עמ=183–187|כרך=63|doi=10.1037/h0044667|מחבר=John J. Kregarman, Philip Worchel}}</ref>

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים|יישור=שמאל}}
{{בקרת זהויות}}

{{קצרמר|פסיכולוגיה}}
{{פסיכולוגיה חברתית}}
[[קטגוריה:ויקיפדיה: ערכים של משתמשים חדשים|2022 12]]
[[קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית]]
[[קטגוריה:אלימות]]
[[קטגוריה:תאוריות פסיכולוגיות]]