הצגת המקור של הדף "שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו"

{{אין לבלבל עם|שרה צ'רצ'יל (שחקנית)}}
{{מנהיג
|תפקיד1={{תפקידים מוויקינתונים}}}}
[[קובץ:Sarah Churchill Duchess.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו]]
'''שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו''' (ב[[אנגלית]]: '''Sarah Churchill, Duchess of Marlborough'''{{כ}}; [[15 ביוני]] [[1660]] - [[18 באוקטובר]] [[1744]]), לשעבר ג'נינגס, הייתה אחת הנשים המשפיעות ביותר בתקופת [[בית סטיוארט]] כתוצאה ממערכת היחסים ההדוקה שלה עם [[אן, מלכת בריטניה]].

ידידותה והשפעתה על הנסיכה אן היו ידועות לכול באותה תקופה, ואישי ציבור מובילים פנו אליה בתקווה שתשפיע על אן למלא את בקשותיהם. בזכות הידע שלה בנושאי ממשל וקשריה האינטימיים עם אן היא הפכה לידידה רבת עוצמה עבור חבריה ולאויב מסוכן ליריביה עם [[הכתרת מלכי בריטניה|הכתרת]] אן ל[[מלכי בריטניה|מלכה]].

שרה נהנתה ממערכת יחסים קרובה עם בעלה [[ג'ון צ'רצ'יל]], ה[[דוכס מרלבורו|דוכס הראשון ממרלבורו]], לו נישאה ב-[[1677]]. שרה שימשה בתפקיד הסוכנת האישית של אן לאחר שאביה, המלך [[ג'יימס השני, מלך אנגליה|ג'יימס השני]], הודח מכסאו ב[[המהפכה המהוללת|מהפכה המהוללת]]; היא המשיכה לקדם את ענייניה גם בתקופת שלטונם של יורשי ג'יימס, [[ויליאם השלישי, מלך אנגליה|ויליאם השלישי]] ו[[מרי השנייה, מלכת אנגליה|מרי השנייה]]. לאחר עליית אן לשלטון בעקבות מות ויליאם ב-[[1702]] מונו הדוכס ממרלבורו וידידו [[סידני גודולפין, רוזן גודולפין הראשון|רוזן גודולפין]] לעמדות בכירות בממשל, בין השאר בזכות הקרבה בין שרה למלכה. שרה יידעה את בעלה על המתרחש בחצר המלוכה כשהוא פיקד על הצבא האנגלי ב[[מלחמת הירושה הספרדית]] שנערכה ב[[אירופה]], ובתגובה הוא שלח לה בקשות ועצות פוליטיות שאותן הייתה אמורה להעביר למלכה. שרה תמכה באופן קבוע ב[[המפלגה הוויגית|וויגים]], והקדישה את זמנה גם למפעלי בנייה כגון [[ארמון בלנהיים]].

שרה צ'רצ'יל הייתה אשה בעלת כוח רצון עז שאהבה להגשים את רצונותיה, ואתגרה את סבלנותה של אן בכל פעם שחלקה עליה במינויים בחצר המלוכה, בפוליטיקה או ב[[הכנסייה האנגליקנית|כנסייה האנגליקנית]]. לאחר המריבה הסופית ביניהן ב-[[1711]] סולקה מחצר המלוכה ביחד עם בעלה, אך חזרה לעמדת כוח תחת שלטון [[בית הנובר]] שהחל לאחר מות אן. בשנים שלאחר מכן היו לה מחלוקות עם אנשים משפיעים רבים, כולל בתה [[הנרייטה גודולפין, הדוכסית השנייה ממרלבורו|הדוכסית השנייה ממרלבורו]], ה[[אדריכל]] של ארמון בלנהיים [[סר]] [[ג'ון ואנברו]], [[ראש ממשלת בריטניה]] [[רוברט וולפול, הרוזן הראשון מאורפורד|רוברט וולפול]], והמלך [[ג'ורג' השני, מלך בריטניה|ג'ורג' השני]] ואשתו [[קרולין, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך|המלכה קרולין]].

==שנותיה הראשונות==
שרה ג'נינגס נולדה ב-15 ביוני 1660 ([[5 ביוני]] לפי [[הלוח היוליאני]]), ככל הנראה ב[[בית הוליוול]] שב[[סנט אלבנס]], [[הרטפורדשייר]]{{הערה|1=[http://www.british-history.ac.uk/report.aspx?compid=43310&strquery=St%20Albans סנט אלבנס] באתר British History}}. היא הייתה בתם של [[ריצ'רד ג'נינגס]] (או ג'נינס), חבר [[הפרלמנט הבריטי]], ופרנסס ת'ורנהרסט. ריצ'רד ג'נינגס הכיר את ג'יימס, [[דוכס יורק]] (לימים ג'יימס השני, אחיו של המלך [[צ'ארלס השני, מלך אנגליה|צ'ארלס השני]]) ב-[[1663]], במהלך משא ומתן לרכישת אחוזה. ג'יימס התרשם מג'נינגס, וב-[[1664]] החליט למנות את פרנסס, אחותה של ג'נינגס, למשרתת הכבוד של [[אן הייד]], [[דוכסית יורק]]. פרנסס נאלצה לוותר על משרתה בגלל נישואיה ל[[קתולי]], אך ג'יימס לא שכח את המשפחה, וב-[[1673]] הזמין את ג'נינגס לשמש כמשרתת הכבוד של [[מרי ממודנה]], אשתו השנייה.

===נישואים===
[[קובץ:Marlborough-duke-first.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו]], במדי [[מסדר הבירית]]]]
ג'נינגס החלה להתקרב לנסיכה הצעירה בערך ב-[[1675]], והידידות התחזקה עם השנים. ב-[[1676]] היא פגשה וחוזרה על ידי בעלה לעתיד, [[ג'ון צ'רצ'יל]]. צ'רצ'יל, שקודם לכן היה המאהב של [[ברברה פאלמר, הדוכסית הראשונה מקליבלנד|ברברה פאלמר]] ([[פילגש]]ו של צ'ארלס השני), לא היה בעל אמצעים כספיים רבים, כיוון שאחוזותיו היו בחובות רבים. אשה נוספת שהייתה קשורה לצ'רצ'יל באותה תקופה הייתה קת'רין סדלי, פילגש עשירה של ג'יימס השני והבחירה המועדפת על אביו, [[סר]] [[וינסטון צ'רצ'יל (1620–1688)|וינסטון צ'רצ'יל]], שהיה נואש להשיב למשפחה את הונה.

ייתכן כי ג'ון צ'רצ'יל קיווה שג'נינגס תהיה פילגשו במקום פאלמר שהיגרה ל[[צרפת]], אך במכתבים שכתבה לו ושרדו היא ביטאה את חוסר רצונה לעשות זאת. ב-[[1677]] מת אחיה ראלף, וביחד עם אחותה פרנסס הפכה ליורשת של אחוזות ג'נינגס בהרטפורדשייר וב[[קנט]]. צ'רצ'יל העדיף את ג'נינגס במקום קת'רין סדלי, והם נישאו בחשאי בחורף 1677. שניהם היו [[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטים]] בחצר מלוכה שהייתה בעיקר [[נצרות קתולית|קתולית]], ואמונה זו השפיעה לאחר מכן על נאמנותם הפוליטית. תאריך הנישואים המדויק לא ידוע, אך ההודעה עליהם נמסרה רק ל[[מרי ממודנה|דוכסית מיורק]] ולמעגל חברים קרובים קטן, כך שג'נינגס יכלה לשמור על תפקידה כמשרתת הכבוד.

כיוון שנכנסה ל[[הריון]] נמסרה הודעה פומבית על נישואיה ב-[[1 באוקטובר]] [[1678]], והיא פרשה מתפקידה על מנת ללדת את בתה הבכורה, הארייט, שמתה בינקותה. ג'ון ושרה צ'רצ'יל התלוו ל[[ג'יימס השני, מלך אנגליה|דוכס מיורק]] שגלה מרצונו ל[[סקוטלנד]] בעקבות השערורייה שגרמה [[המזימה האפיפיורית]], וצ'ארלס השני גמל לו על נאמנותו בהענקת התואר ברון צ'רצ'יל מאיימות' שבסקוטלנד והפיכת שרה לליידי צ'רצ'יל. ג'יימס השני חזר ל[[אנגליה]] לאחר שהמתח הדתי התפוגג, וצ'רצ'יל מונתה לגבירה אשר על חדר המיטות (Lady of the Bedchamber - משרתת אישית) עבור אן שנישאה ב-[[1683]].

===שלטונו של ג'יימס השני===
צ'רצ'יל זכתה להצלחה מסוימת בתקופת הראשונה למלכותו של ג'יימס השני; לא היה צפוי שמלך קתולי יהיה בעל יכולת לשלוט בכוח על מדינה פרוטסטנטית ואנטי-קתולית. אולם, ג'יימס ניסה לשנות את הדת הלאומית ובתגובה החלה התמרמרות ברחבי המדינה כלפיו וכלפי ממשלתו. ב-[[1688]] ניסחה קבוצת [[פוליטיקאי]]ם, שכונתה "שבעת בני האלמוות", הזמנה לנסיך [[ויליאם מאוראנז']], בעלה של מרי, בתו הפרוטסטנטית של ג'יימס, וביקשו ממנו לפלוש לאנגליה ולהדיח את ג'יימס מכסאו. תוך זמן קצר הפכה הידיעה אודות התוכנית לנחלת הכלל. ג'יימס נותר עם השפעה מוגבלת, וציווה כי ליידי צ'רצ'יל והנסיכה אן יושמו ב[[מעצר בית]] במגוריה של אן ב[[ארמון וייטהול]], שכונו "הקוקפיט"{{הערה|הקוקפיט היה אזור לעריכת [[קרב תרנגולים]] בתקופת [[בית טיודור]]. הוא הפך לאזור מגורים והוענק לאן על ידי צ'ארלס השני, זמן קצר לאחר נישואיה לנסיך ג'ורג'. לאחר עליית אן הוענקו החדרים לצ'רצ'יל ובעלה, וכיום הם משמשים את משרדי [[קבינט ממשלת בריטניה]]}}; הבעלים שלהן, שהיו נאמנים לג'יימס, העבירו את נאמנותם לוויליאם מאוראנז'. אולם, צ'רצ'יל תיארה ב[[ספר זיכרונות|זיכרונותיה]] כיצד הן נמלטו בקלות וברחו ל[[נוטינגהאם]]:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=הנסיכה נכנסה למיטה בשעה רגילה על מנת למנוע חשדות. באתי אליה זמן קצר לאחר מכן; ודרך המדרגות האחוריות שהובילו מטה מחדר ההלבשה, הוד מעלתה [הנסיכה אן], וליידי פיץ הארדינג [אחת מחברותיה הקרובות של צ'רצ'יל] ואני, עם משרת אחד, הלכנו אל הספה היכן שמצאנו את הבישוף [של לונדון], והרוזן מדורסט. הם הביאו אותנו באותו לילה לביתו של הבישוף בעיר, ולמחרת לביתו של לורד דורסט בקופט-הול. משם עברנו לביתו של הרוזן מנורת'המפטון, ומשם לנוטינגהאם, היכן שאנשי הכפר התאספו סביב הנסיכה; היא לא חשבה את עצמה לבטוחה עד שראתה כי היא מוקפת בידידיו של הנסיך מאוראנז'.|מקור={{הערה|Hooke, page 17|כיוון=שמאל}}}}

לאחר האכזבה הזאת ברח ג'יימס לצרפת. על אף שצ'רצ'יל רמזה כי היא עודדה את הבריחה על מנת להבטיח את שלומה של אן, ייתכן כי למעשה היא הגנה עליה ועל בעלה. אם ג'יימס היה מביס את צבאו של ויליאם מאוראנז' הוא היה יכול לאסור ול[[הוצאה להורג|הוציא להורג]] את לורד וליידי צ'רצ'יל בעוון [[בגידה]], ולא סביר כי היה גוזר גורל כזה על בתו.

===משרתת לא רצויה===
חייה של צ'רצ'יל בתקופת ויליאם ומרי היו קשים. על אף שהם העניקו לבעלה את תואר הרוזן ממרלבורו, צ'רצ'יל ובעלה היו מועדפים פחות בהשוואה לתקופתו של ג'יימס השני. הרוזן החדש ממרלבורו תמך בג'יימס הגולה; השפעתה של צ'רצ'יל על אן בתקופה זו, ביחד עם קידומם של חברי ממשלה בכירים על מנת לקדם את האינטרסים של אן, היו לנחלת הכלל. מרי השנייה הגיבה לכך באמצעות דרישה מאן לפטר את צ'רצ'יל. אן סירבה לכך, והדבר גרם לקרע בין אן למרי שמעולם לא התאחה.

בעיות נוספות המשיכו להתעורר. ב-[[1689]] דרשו תומכיה של אן, בהם המרלבורואים ו[[צ'ארלס סימור, הדוכס השישי מסומרסט|הדוכס מסומרסט]], כי הפרלמנט יעניק לאן קצבה שנתית בגובה 50,000 [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]], שהלכה למעשה תאיין את התלות של אן בוויליאם ומרי. צ'רצ'יל נתפסה כגורם המניע מאחורי ההצעה, ובשל כך גברה הטינה כלפיה בחצר המלוכה. ויליאם הגיב לדרישה זו והציע כי הסכום יופרש מהתקציב המלכותי, על מנת לשמור על תלותה של אן ברצונו הטוב. אולם, אן סירבה לכך בעידודה של צ'רצ'יל, וטענה כי מענק פרלמנטרי יהיה יותר בטוח בהשוואה למענק מהתקציב המלכותי. בסופו של דבר קיבלה אן את התקציב הפרלמנטרי שרצתה, וחשה כי הדבר התרחש הודות למאמציה של צ'רצ'יל.

הצלחתה של צ'רצ'יל כמנהיגת ה[[אופוזיציה]] הגבירה את עוינותה של המלכה מרי כלפיה וכלפי בעלה. לא היה ביכולתה לפטר את צ'רצ'יל משירותה תחת אן, אך היא כן הורתה על סילוקה ממגוריה בארמון וייטהול. בתגובה לכך עזבה אן את חצר המלוכה, והשתיים עברו להתגורר בבית סיון אצל צ'ארלס סימור, הדוכס השישי מסומרסט, ואשתו הדוכסית אליזבת'. אן המשיכה להתנגד להוראת הפיטורים של המלכה, למרות חשיפת מסמך תמיכה בג'יימס שנכתב על ידי בעלה ג'ון. המסמך זויף ככל הנראה על ידי רוברט יאנג, זייפן ידוע ותלמידו של [[טיטוס אואטס]]. ג'ון נאסר ב[[מצודת לונדון]], והבדידות שממנה סבלה צ'רצ'יל בתקופה זו גרמה להתקרבות נוספת בינה לבין אן.

לאחר מותה של מרי ב-[[1694]] ניסה ויליאם השלישי להגדיל את הפופולריות שלו בקרב העם באמצעות החזרת אן לחצר המלוכה, שחרורו של הרוזן ממרלבורו והצבתו מחדש בתפקידיו הקודמים במקביל לטיהור שמו. אולם, הוא חשש מהשפעתה הרבה של צ'רצ'יל ולפיכך מנע מאן לעסוק בענייני הממשלה ולא הותיר אותה בתפקיד [[עוצרות|עוצרת]] כשנעדר מהמדינה. דבר זה היה נדיר מאוד, כיוון שבאותה תקופה היה מקובל ש[[יורש עצר|יורש העצר]] היה מכהן כעוצר בשעה שה[[ריבון]] נעדר מהמדינה.

==הכוח מאחורי הכתר: תקופת המלכה אן==
===התקופה הטובה===
[[קובץ:Queen Anne.jpg|שמאל|ממוזער|250px|המלכה אן]]
אן עלתה לשלטון לאחר מות של ויליאם השלישי ב-[[1702]]. היא הציעה לג'ון צ'רצ'יל להפוך ל[[דוכס]], ובתחילה נטתה שרה להתנגד לכך. היא הייתה מודאגת מכך שהענקת דוכסות תכביד על אמצעיה הכלכליים המוגבלים של המשפחה, כיוון שבאותה תקופה הייתה ציפייה ממשפחות דוכסיות להפגין את עושרן באמצעות חפצים יקרי ערך. בתגובה לכך הציעה אן להעניק לשרה ולבעלה קצבה שנתית בגובה 5,000 לירות שטרלינג לכל ימי חייהם מהפרלמנט, ו-2,000 לירות שטרלינג נוספות מהתקציב המלכותי, והזוג מרלבורו הסכים לקבל את התואר. לאחר מכן קיבלה שרה את תפקידי [[הגבירה אשר על הגלימות]] (התפקיד הבכיר ביותר לנשים בחצר המלוכה), [[נערת הגלימה]], [[שומר התקציב המלכותי|שומרת התקציב המלכותי]] (Keeper of the Privy Purse) והמפקחת הראשית על [[וינדזור גרייט פארק]]. הדוכס הוכתר כ[[אביר]] ב[[מסדר הבירית]] ולקפטן-גנרל של [[הצבא הבריטי|הצבא]].

לאורך רוב תקופת שלטונה של אן לחם הדוכס ממרלבורו ב[[מלחמת הירושה הספרדית]] שנערכה על אדמת אירופה, והותיר את שרה באנגליה. למרות היותה האישה המשפיעה ביותר באנגליה מלבד המלכה, היא מיעטה להופיע בחצר המלוכה ב-[[1705]] והעדיפה לפקח על בניית ביתה החדש, אחוזת וודסטוק (עליה ייבנה מאוחר יותר [[ארמון בלנהיים]]), שהעונק לה על ידי המלכה כהוקרה על ניצחון הדוכס ב[[קרב בלנהיים]]. למרות זאת המשיכה אן ליידע את שרה בנושאים פוליטיים באמצעות מכתבים, והתייעצה איתה ברובם.

שרה נודעה בכך שאמרה למלכה בדיוק מה היא חושבת, ולא ניסתה מעולם להתחנף אליה{{הערה|Hooke, page 11|כיוון=שמאל}}. היא הייתה, הלכה למעשה, מנהלת עסקית שהחזיקה בהשפעה על מעמדה של המלכה כגון שליטה בתקציב וקביעה מי יהיו האנשים שיורשו להיכנס לחצר [[המלוכה הבריטית]]{{הערה|[http://www.royal.gov.uk/TheRoyalHousehold/RoyalHouseholddepartments/ThePrivyPurseandTreasurersOffice/Overview.aspx שומר התקציב המלכותי] באתר הרשמי של בית המלוכה הבריטי. ראו גם בעמוד 99 אצל Field}}.

===תחילת המשבר===
[[קובץ:Sarah Churchill and Lady Fitzharding.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שרה (מימין) משחקת קלפים עם ידידתה ברברה פיץ-הרדינג]]
אן ציפתה לאדיבות וחמלה מחברתה הקרובה. שרה לא התנהגה בהתאם לציפיות הללו, ולעיתים קרובות כפתה את רצונה על אן. אחת המחלוקות הפוליטיות העיקריות ביניהן התרחשה בעקבות דרישתה של שרה שחתנה, [[צ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד]], יושבע כחבר ב[[המועצה המלכותית|מועצה המלכותית]]. שרה מיצבה את עצמה כבעלת ברית של ה[[המפלגה הוויגית|וויגים]], שתמכו בדוכס ממרלבורו במלחמה וקיוו לנצל את מעמדה על מנת להפוך לחביביה של המלכה. אן סירבה למנות את סנדרלנד כיוון שהתנגדה בנחרצות לוויגים הרדיקלים, בהם ראתה איום על סמכותה המלכותית. שרה השתמשה בידידותה ההדוקה עם רוזן גודולפין, שנהנה מאמונה של אן, על מנת להבטיח את המינויים, והמשיכה לפעול בעצמה אצל אן. היא שלחה גם חומרי [[תעמולה]] ויגיים לאן בניסיון לשכנע אותה לעבור ל[[מפלגה]] הפוליטית המועדפת עליה. ב-[[1704]] התוודתה אן בפני [[סידני גודולפין]] על כך שלדעתה היא ושרה לא יוכלו להיות יותר ידידות אמת.

שאפתנותה ורצונה לכוח של שרה, שזכו להערצת אן בתחילת ידידותן, הפכו למטרד. שרה נהנתה מיחסים קרובים עם שני הגברים החזקים ביותר במדינה, מרלבורו וגודולפין, בניגוד לנשים רבות באותה תקופה שלא היו בעלות השפעה על בעליהן. גודולפין, למרות ידידותו עם שרה, שקל לסרב לתפקיד הבכיר שהוצע לו לאחר [[הכתרת מלכי בריטניה|הכתרת]] אן, והעדיף להתרחק מסביבתה הפוליטית של שרה שהייתה סמכותנית, מתערבת ואחת שאמרה לו מה לעשות בתקופות היעדרותו של מרלבורו מאנגליה. על אף שחיה בעולם שנשלט על ידי גברים היא הייתה מוכנה תמיד לתת את עצתה, להביע את דעותיה, להתנגד לביקורת שלא הושמעה בפועל, והתעקשה לומר את דברה בכל נושא אפשרי. אולם, היה לה מרץ ומזג תוסס שזכה להערצתם של רבים, והיא הצליחה בלא מאמץ רב לשמח את אלה שהשתוו אליה מבחינת פקחותם.

הסתייגותה לכאורה של אן מחיבתה לשרה התרחשה כתוצאה מסיבות אחדות. היא הייתה מתוסכלת מהיעדרויותיה הארוכות של שרה מחצר המלוכה, ושלחה לה מכתבים רבים בנושא. למרות זאת שרה המשיכה להיעדר, ואת תירוציה כתבה במכתבים לאן. בין השתיים היו גם הבדלים פוליטיים: אן הייתה [[המפלגה הטורית|טורית]] ושרה הייתה [[המפלגה הוויגית|ויגית]]. אן לא רצתה כי מחלוקת זו תחצוץ ביניהן, אך שרה רצתה שאן תעביר את תמיכתה לוויגים כאמצעי להגברת כוחו של בעלה, ואן לא הייתה מוכנה לעשות זאת.

ב-[[1703]] הוזעקה שרה ל[[קיימברידג']], היכן שבנה היחיד ג'ון, ה[[מרקיז]] מבלנדפורד, חלה ב[[אבעבועות שחורות]]. הדוכס ממרלבורו הוחזר מהמלחמה, וביחד עם שרה ישב ליד מיטתו עד שמת ב-[[20 בפברואר]] 1703. שרה התאבלה על אובדן בנה, ולמשך זמן מה הסתגרה בביתה והביעה את אבלה באמצעות ריחוק מאן על ידי אי החזרת תשובה למכתביה או החזרת תשובה בטון קריר ורשמי. אולם, שרה לא הייתה יכולה להרשות לאן להתרחק ממנה כשזו סבלה מ[[שכול]]. ב-[[1708]], לאחר מות בעלה של אן, [[הנסיך ג'ורג', דוכס קמברלנד|הנסיך ג'ורג']], הגיעה שרה ל[[ארמון קנזינגטון]] לפי הזמנה ומצאה את אן לצד גופת בעלה. היא שכנעה את המלכה לעבור ל[[ארמון סנט ג'יימס]] שב[[לונדון]], אך אן סירבה בנחרצות ופקדה על שרה להביא לפניה את [[אביגייל מאשם]]. שרה לא צייתה להוראה כיוון שהייתה מודעת להשפעתה הגוברת של מאשם, ובמקום זאת גערה באן על כך שהיא מתאבלת על מותו של הנסיך ג'ורג'. בסופו של דבר הסכימה אן לעבור לארמון סנט ג'יימס, אך נפגעה מחוסר הרגישות של שרה, שחיזקה את המתיחות ביניהן.

==הירידה במעמדה==
===היריבות הפוליטית עם אביגייל מאשם===
שרה הביאה את בת דודתה הענייה, שהייתה ידועה כאביגייל היל, לחצר המלוכה, על מנת למצוא עבורה משרה. אביגייל, הבת הבכורה של דודתה של שרה, עבדה כמשרתת בביתו של [[סר]] ג'ון ריברס מקנט. שרה העסיקה אותה במשק הבית שלה בסנט אלבנס, וב-[[1704]], לאחר תקופה של עבודה משביעת רצון, מונתה היל לתפקיד הגבירה אשר על חדר המיטות. שרה כתבה בזיכרונותיה כי היא גידלה את אביגייל כאילו הייתה אחותה.

אביגייל הייתה גם בת דודתו מדרגה שנייה של מנהיג הטורים [[רוברט הארלי, הרוזן הראשון מאוקספורד ורוזן מורטימר|רוברט הארלי]]. האופי הנינוח שלה היה מנוגד לאופי הנמרץ והנוקשה של שרה. במהלך היעדרויותיה התכופות של שרה מחצר המלוכה חלה התקרבות בין אן לאביגייל; היא נתנה למלכה את האדיבות והחמלה שלא קיבלה משרה, ולא דיברה עמה בנושאים פוליטיים; אן הגיבה ב[[פאתוס]] למחמאותיה והתנהגותה של אביגייל. אן, ללא ידיעתה של שרה, נכחה בחתונתה הסודית של אביגייל עם סמואל מאשם ב-[[1707]].

שרה לא הייתה מודעת לידידות הנרקמת בין אן למאשם, והופתעה לגלות על מפגשים פרטיים ביניהן. היא למדה על נישואיה של מאשם חודשים אחדים לאחר שנערכו, ומיד הלכה לאן על מנת ליידע אותה על כך. בשיחה זו גילתה אן בטעות שהיא ביקשה ממאשם לספר לשרה על הנישואים, דבר שהגביר את חשדותיה של שרה לגבי טבעם האמיתי של האירועים. היא חקרה במשך שבוע את משרתי הארמון אודות נישואיה של אביגייל, ולבסוף גילתה כי אן נכחה בטקס והעניקה לה 2,000 לירות שטרלינג כמתנת חתונה. בעיני שרה היווה הדבר הוכחה לבוגדנותה של אן, כיוון שבתור גזברית משק הבית היא לא ידעה על התשלום הזה.

===התגברות המתיחות===
[[קובץ:Sarah Churchill, Duchess of Marlborough.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שרה לובשת את מפתח הזהב המסמל את תפקידה ([[1702]])]]
ביולי [[1708]] זכו הדוכס ממרלבורו ובן בריתו [[הנסיך אויגן מסבויה]] בניצחון גדול ב[[קרב אאודנארדה]]. במהלך נסיעתן לטקס ב[[קתדרלת סנט פול]] התווכחה שרה בלהט עם אן על התכשיטים שענדה לכבוד הטקס, והראתה לה מכתב מהדוכס שבו הוא מקווה כי המלכה תנצל את הניצחון להשגת יעדים פוליטיים. אן נפגעה מאוד מהרמיזה כי עליה לתמוך בפומבי בוויגים; בטקס עצמו אמרה שרה למלכה לשתוק לאחר שהיא חידשה את הוויכוח, ובכך פגעה בה עוד יותר. אן כתבה למרלבורו וביקשה ממנו לא לפרסם את הקרע בינה לבין שרה, אך מרלבורו לא היה יכול למנוע מאשתו לדבר על כך. שרה המשיכה לתמוך בוויגים בקולניות במכתביה ובשיחותיה עם אן, בתמיכתם של גודולפין ושרים ויגים אחרים. החדשות על התמיכה הפומבית בוויגים הגיעו אל הדוכס באמצעות מכתבים משרה וגודולפין, שהשפיעו על עצותיו הפוליטיות למלכה. אן, שסבלה מבריאות רופפת, חשה מנוצלת וחיפשה פתרון למצב, אותו מצאה אצל אביגייל מאשם.

אן טענה קודם לכן שהיא אינה רוצה לפרסם את המשבר בינה לבין שרה, כיוון שכל סימן לכך יגרום להשפעה מזיקה על סמכותו של הדוכס ממרלבורו כקפטן-גנרל של הצבא. שרה הושארה בכל תפקידיה, אך הקרע בין השתיים המשיך גם בתחילת [[1711]], שהייתה השנה בה הסתיימה מערכת היחסים באופן סופי.

שרה קינאה בחיבתה של אן לאביגייל משם, ושיתפה פעולה עם בעלה ורוב המפלגה הוויגית בניסיון להשפיע על אן לפטרה. כל הניסיונות נכשלו, למרות איום מפורש של נציגי הוויגים בפרלמנט, שחששו מהשפעתה של מישהי בעלת נטיות טוריות כמו מאשם. אירועים אלה הזכירו במידת מה את סירובה של אן לפטר את שרה בתקופת ויליאם השלישי ומרי השנייה, אך האיום הפרלמנטרי הסלים את המצב בהשוואה לשלהי [[המאה ה-17]]. בסופו של דבר הצליחה אן לסכל את המהלך, לאחר ששוחחה עם פוליטיקאים בכירים משתי המפלגות ושכנעה אותם להתנגד.

החיבה שהפגינה אן כלפי מאשם, ביחד עם סירובה הנחרץ לפטרה, הרגיזו את שרה עד כדי כך שרמזה כי בין השתיים מתנהלת מערכת יחסים [[לסבית]]{{הערה|[http://rictornorton.co.uk/eighteen/masham.htm he Rival Dutchess; or, Court Incendiary, London, 1708, pp. 6-7]|כיוון=שמאל}}. שרה הייתה היחידה שלא לבשה [[בגדי אבלות]] בתקופת האבל שלאחר מות בעלה של אן, ובכך נתנה את הרושם כי היא לא מאמינה שאן באמת מתאבלת על בעלה. התמיכה ב[[הסכם שלום]] שיסיים את המלחמה הלכה וגברה, וכתוצאה מכך החליטה אן כי היא אינה זקוקה יותר לדוכס ממרלבורו ופיטרה אותו בהאשמה בדויה של [[מעילה]].

===הפיטורים===
ניסיונה האחרונה של שרה לשקם את הידידות בינה לבין אן אירע ב-[[1710]], כשנפגשו בפעם האחרונה. בזיכרונותיה כתבה שרה כי היא התחננה לקבל הסבר מאן מדוע הידידות ביניהן על סף סיום, אך אן סירבה. כשהדוכס ממרלבורו שמע על כך הוא הבין כי אן עומדת לפטר אותו, וביקש ממנה להשאיר אותם בתפקידיהם למשך תשעה חודשים נוספים, כדי שיוכלו לפרוש בכבוד במקביל לסיום המלחמה וחתימת [[הסכם רייסוויק]]. אן סירבה לכך ואמרה למרלבורו כי שרה חייבת להתפטר לאלתר ולהחזיר את מפתח הזהב, סמל התפקיד שלה, בתוך יומיים. כששרה שמעה על כך היא ביקשה מבעלה להחזיר למלכה את המפתח באופן מיידי.

בינואר [[1711]] פוטרה שרה מתפקידי [[הגבירה אשר על הגלימות]] ו[[נערת הגלימה]], והוחלפה על ידי [[אליזבת סימור, הדוכסית מסומרסט]]. אביגייל מאשם החליפה אותה בתפקיד גזברית משק הבית. צעדים אלה הפרו את ההבטחה שנתנה אן, לפיה יחולקו התפקידים בין ילדיה של שרה.

שרה ובעלה איבדו גם את המימון הפרלמנטרי לבניית ארמון בלנהיים, ובפעם הראשונה מאז תחילת העבודות ב-[[1705]] הן הופסקו. לאור הקלון שדבק בהם הם החליטו לעזוב את אנגליה, ונסעו לאירופה. כתוצאה מהצלחותיו במלחמת הירושה הספרדית הפך הדוכס לאחד האנשים הפופולריים בחצרות המלוכה ה[[גרמנים|גרמניות]] וב[[האימפריה הרומית הקדושה|אימפריה הרומית הקדושה]], והמשפחה נדדה בין המקומות הללו שבהם זכתה לכבוד רב. שרה לא אהבה להיות מחוץ לאנגליה, ולעיתים קרובות התלוננה על כך שבאירופה הם מקבלים כבוד רב אך באנגליה הם סובלים מחרפה. הנסיעות בין חצרות המלוכה הקשו עליה, והיא השתעממה מאורח החיים בהן. היא טענה כי המים ב[[אאכן]] הם הסיבה לבריאותה הרופפת, ביחד עם מקורביה באנגליה שיכלו לספק לה [[רכילות]] פוליטית. היא השקיעה את עיקר זמנה בתחומי ההתעניינות שלה, כגון ה[[נצרות קתולית|נצרות הקתולית]].

על אף שנפילתה של שרה יוחסה בעיקר ל[[אנוכיות]] ומערכת היחסים החד-צדדית שלה עם המלכה אן, היא הייתה גם אשה [[אינטליגנציה|אינטליגנטית]] ונמרצת, שקידמה בנאמנות את האינטרסים של אן כשזו הייתה נסיכה. אן לא הייתה בעלת יכולת לנהל דיון מעניין, ושרה לא ראתה בהימצאות בחברתה אירוע מאתגר. שרה האמינה כי יש לה זכות לכפות את עצתה הפוליטית, בין אם אן אהבה זאת או לא, וכעסה אם אן התעקשה לא לקבל אותה. אביגייל מאשם הייתה גורם נוסף לנפילתה של שרה. היא הייתה צנועה ושלווה, וקידמה באופן פעיל את המדיניות הטורית של בן דודה רוברט הארלי. על אף שחבה את מעמדה בחצר המלוכה לדוכסית ממרלבורו, היא הפכה ליריבתה תוך זמן קצר ודחקה אותה ממעגל המקורבים של אן.

==השבת המעמד==
[[קובץ:Sarah, Duchess of Marlborough by Jervas.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שרה צ'רצ'יל ([[1714]] בקירוב)]]
שרה והמלכה מעולם לא השלימו לאחר המריבה האחרונה, אך נטען כי אן שאלה האם המרלבורואים הגיעו ל[[חוף]], דבר שהוביל לגל שמועות על כך שהיא בעצמה קראה להם לחזור. אן מתה ב-[[1 באוגוסט]] [[1714]] בארמון קנזינגטון; חברי מועצת המלוכה הוויגים-פרוטסטנטים דרשו להיות נוכחים בשעת מותה, ומנעו מ[[הנרי סנט ג'ון, הוויקונט הראשון מבולינגברוק|הוויקונט הראשון מבולינגברוק]] להכריז על [[ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט]] כמלך. שרה ובעלה חזרו לאנגליה בשעות אחר הצהריים של יום מותה של אן. [[חוק ההסדר 1701|חוק ההסדר]] של [[1701]] הבטיח את הירושה הפרוטסטנטית ל[[המלוכה הבריטית|כתר הבריטי]] באמצעות סילוקם מ[[סדר הירושה לכתר הבריטי|סדר הירושה]] של למעלה מ-50 טוענים לכתר קתוליים, ובהכרזה על גאורג לודוויג, [[נסיך בוחר|הנסיך הבוחר]] מ[[הנובר]], כמלך [[ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה|ג'ורג' הראשון]].

השלטון החדש זכה לתמיכת הוויגים הפרוטסטנטים, והטורים נחשדו בתמיכה בג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט. ג'ורג' הראשון גמל לוויגים באמצעות הקמת ממשלה ויגית; בקבלת פנים שערך ב[[בית המלכה]] ב[[גריניץ']] הוא שוחח עם הוויגים אך לא עם הטורים, ושרה הביעה תמיכה בבחירות שלו לתפקידי השרים. בנוסף לכך, ג'ורג' היה ידיד קרוב של שרה ובעלה; הדוכס ממרלבורו נלחם לצד המלך במלחמת הירושה הספרדית, וביחד עם אשתו ביקר פעמים רבות בהנובר בתקופת [[גלות]]ם הכפויה מאנגליה. ג'ורג' הביע את תקוותו שצרותיו של מרלבורו הסתיימו, והחזיר אותו לתפקיד הקפטן-גנרל של הצבא.

שרה חשה הקלה לאחר חזרתה לאנגליה. הדוכס ממרלבורו הפך לאחד היועצים הקרובים ביותר למלך, ושרה חזרה ל[[בית מרלבורו]], שם דיברה בשבחה של נכדתה, הנרייטה גודולפין, בתקווה למצוא לה [[שידוך]] ראוי. באפריל [[1717]] נישאה הנרייטה ל[[תומאס פלהאם-הולס, הדוכס הראשון מניוקאסל]], ושאר נכדיה של שרה מצאו גם כן שידוכים עם בני המעמד הגבוה.

דאגתה של שרה לנכדיה הוסחה כשבעלה לקה בשני אירועי [[שבץ]] ב-[[1716]], כשהשני גרם לו לאבד את יכולת ה[[דיבור]]. שרה הקדישה את רוב זמנה לבעלה, וליוותה אותו ל[[רויאל טנברידג' ולס]] ול[[באת']], דבר שסייע לו להחלים תוך זמן קצר. גם לאחר החלמתו היא פיקחה על כל התכתובות שלו וסיננה אותן, למקרה שהתוכן ישפיע עליו לרעה ויגרום לו לשבץ נוסף.

יחסיה של שרה עם ילדיה היו גם כן מתוחים. למרות הקשר הטוב בינה לבין בתה אן, היא התרחקה מבנותיה [[הנרייטה גודולפין, הדוכסית השנייה ממרלבורו|הנרייטה]], אליזבת' ומרי. לאחר מות בתה אן ב-1716 היא שמרה כמזכרת קווצת [[שיער]] שלה, ואימצה את דיאנה, הבת הצעירה ביותר של אן, שהפכה לנכדה המועדפת עליה. שרה לא השלימה מעולם עם בתה מרי, שהאריכה ימים אחריה.

==אחרית ימיה==
[[קובץ:Blenheim Palace IMG 3676.JPG|שמאל|ממוזער|250px|קבר ג'ון ושרה צ'רצ'יל בארמון בלנהיים]]
ג'ון צ'רצ'יל מת ב[[אכסניית וינדזור]] ב-[[1722]], ושרה ארגנה עבורו [[הלוויה]] גדולה. בתם, הנרייטה, הפכה ל[[דוכס מרלבורו|דוכסית מרלבורו]] בזכות עצמה. בצוואתו הפך הדוכס את שרה לאחת ה[[קרן נאמנות|נאמנות]] של נכסי מרלבורו, והיא השתמשה בכישוריה העסקיים על מנת לפזר את ההון המשפחתי באפיקי השקעה שונים, כולל ההכנסה של בתה הנרייטה.

הכנסתה האישית של שרה הייתה גדולה, והיא השקיעה את כספה ב[[קרקע]]ות, כיוון שהאמינה שאפיק השקעה זה יגן עליה מפני [[פיחות מטבע|פיחות המטבע]]. היא רכשה את אזור וימבלדון שב[[לונדון]] ב-[[1723]], ובנתה מחדש את בית ה[[אחוזה]] שלו. עושרה היה כה גדול עד שהיא קיוותה להשיא את נכדתה, ליידי דיאנה ספנסר, ל[[פרדריק, נסיך ויילס]], כיוון שלצורך זה היה עליה לשלם [[נדוניה]] בגובה 100,000 לירות שטרלינג. אולם, [[רוברט וולפול]] הטיל על כך [[וטו]]. על אף שהיה ויגי בהשקפתו הוא התרחק משרה לאור תמיכתו בהסכם שלום באירופה, ובנוסף לכך היו ביניהם חשדות הדדיים בנוגע ליושר בניהול כספים. למרות זאת נמשכו היחסים הטובים בין שרה למשפחת המלוכה, ולעיתים קרובות היא הוזמנה לחצר המלוכה על ידי [[קרולין, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך|המלכה קרולין]], שניסתה לטפח עמה ידידות.

שרה ידעה להתנהל היטב בנושאים כלכליים, באופן שהיה חריג לתקופה שבה נשים הודרו מרוב הדברים שמחוץ לניהול משק הבית שלהן. ארתור מיינוורינג, אחד מידידיה של שרה, כתב עליה כי הייתה מוכשרת בעסקים יותר מכל גבר אחר. על אף שמעולם לא חיבבה את ארמון בלנהיים, אותו כינתה "ערימה גדולה של אבנים", היא החלה לעסוק באופן נמרץ בבנייתו וכתבה ל[[דוכס]] סומרסט על מאגרי ה[[מים]] של הארמון.

היא התנגדה לכל הוצאה שחשבה למיותרת, ובין השאר הורתה להקטין את [[אורווה|אורוות]] הארמון לשליש מהגודל שתכנן ג'ון ואנברו. שני האלמנטים המפוארים היחידים שהיא התירה לבנות היו קבר הדוכס ב[[קפלה|קפלת]] הארמון, ו[[עמוד]] הניצחון ה[[הסדר הדורי|דורי]] ב[[פארק]], שהתנשא לגובה 40 מטרים. היא פיקחה מקרוב על בניית כל החלקים של בלנהיים, והסתכסכה עם כל מי שלא הגשים את רצונה במדויק.

היא יישמה את הביקורות הקפדניות גם ברכישות קרקע פחות משמעותיות. לאחר שרכשה את אחוזת וימבלדון ואת [[בית הולדנבי]] שליד אלת'ורפ, היא ניהלה תיעוד מדויק של [[נכס]]יה והוצאותיה, בנוסף למעקב הדוק אחר היושר של עובדיה.

ידידותה עם המלכה קרולין הסתיימה לאחר ששרה סירבה לבקשתה לעבור דרך אחוזת וימבלדון, דבר שגרם לשרה לאובדן הכנסה של 500 לירות שטרלינג, אותה קיבלה בתוקף תפקידה כשומרת הראשית של וינדזור גרייט פארק. שרה התנהגה בחוסר כבוד גם כלפי המלך [[ג'ורג' השני, מלך בריטניה|ג'ורג' השני]], דבר שהרחיק אותה עוד יותר מחצר המלוכה. מעמדה כ[[אישיות בלתי רצויה]] בחצר המלוכה שנשלטה על ידי וולפול, ולא היה ביכולתה למנוע את עלייתם של הטורים; ה[[מס]]ים והסכם השלום עם [[ספרד]] שיזם וולפול היו לא פופולרים בחוגי השלטון האנגלים, דבר שחיזק עוד יותר את הטורים.

למרות הפופולריות המתדרדרת שלה קיבלה שרה הצעות [[נישואים]] רבות לאחר מות בעלה, כולל אחת מיריבה הוותיק צ'ארלס סימור, הדוכס השישי מסומרסטהיברט 320 - 321. בסופו של דבר היא החליטה לא להינשא מחדש, על מנת לשמור על עצמאותה.

שרה המשיכה לעתור נגד החלטות הכתר שקבעו כי המימון לארמון בלנהיים יהיה מנכנסי משפחת מרלבורו ולא מה[[ממשלת בריטניה|ממשלה]]. דבר זה גרע מהפופולריות שלה, כיוון שלא היה לה כל קושי לממן את הבנייה בעצמה. היא התאבלה רבות לאחר מות בתה הנרייטה ב-[[1733]], אך המשיכה לריב עם בתה הצעירה מרי, דוכסית מונטגיו. שרה זכתה לראות את נפילתו של יריבה רוברט וולפול ב-[[1742]], וניסתה לשפר את המוניטין שלה באמצעות מתן אישור לפרסם את ה[[ביוגרפיה]] שלה, שנקראה "An Account of the Dowager Duchess of Marlborough from her first coming to Court to the year 1710" (עדות של הדוכסית האלמנה ממרלבורו מהגעתה הראשונה לחצר המלוכה עד לשנת 1710).

היא מתה בבית מרלבורו ב-[[18 באוקטובר]] [[1744]] בגיל שמונים וחמש, ונקברה בארמון בלנהיים. לפי [[צוואה|צוואתה]] הוצאו עצמותיו של בעלה ממקום קבורתן ב[[מנזר וסטמינסטר]], ונקברו מחדש לצדה.

==לאחר מותה==
לאורך שנות חייה ניסחה שרה 26 [[צוואה|צוואות]], שהאחרונה מתוכן נכתבה חודשים אחדים לפני מותה; היא רכשה גם 27 אחוזות. שווי הקרקעות שלה היה 4 מיליון לירות שטרלינג, נכסיה המושכרים היו שווים 17,000 לירות שטרלינג, והיו לה גם הכנסות שנתיות בגובה 12,500 לירות שטרלינג. היא הורתה להוריש תרומות לשרים ויגים כגון [[ויליאם פיט, הרוזן הראשון מצ'טהאם|ויליאם פיט]] ו[[פיליפ סטנהופ, הרוזן הרביעי מצ'סטרפילד|פיליפ סטנהופ]]. היא הורישה סכום קטן לעניים וכמעט כלום ל[[צדקה]], אך ל[[משרת]]יה הורישה סכומים גבוהים מהממוצע שהיה נהוג באותה תקופה. המשרתת החביבה עליה, גרייס רידלי, קיבלה קיצבה שנתית בגובה 16,000 לירות שטרלינג, שהיא שוות ערך לכ-1,320,000 לירות שטרלינג בערך הנוכחי של המטבע.

רוב הכסף שנותר לאחר ביצוע בקשותיה המיוחדות של שרה עבר לחזקתו של נכדה, ג'ון ספנסר, בתנאי שהוא לא יקבל [[מינוי פוליטי]] בממשלה. הוא ירש גם את שאר אחוזותיה של שרה, כולל וימבלדון. בית מרלבורו לא היה מאוכלס במשך 14 שנים, למעט ג'יימס סטיבנס שהיה אחד ממבצעי צוואתה, לפני שהפך לרכוש ה[[דוכס מרלבורו|דוכס ממרלבורו]] לאחר מותו. ב-[[1817]] הפך הבית לבית מגורים מלכותי, והיה בבעלות של חברי משפחת [[המלוכה הבריטית]] עד שהפך לרכוש מזכירות [[חבר העמים הבריטי]] ב-[[1959]]. בית וימבלדון פארק נשרף ב-[[1785]]; בית הוליוול, מקום לידתה של שרה בסנט אלבנס, נהרס ב-[[1827]].

ה[[משורר]] ה[[סקוטי]] [[טוביאס סמולט]] כתב כי שרה מתה "עשירה מאוד ועם מעט מאוד חרטה, אם על ידי משפחתה שלה או על ידי העולם בכללותו"{{הערה|1=[http://books.google.co.il/books?id=QjA2AAAAMAAJ&pg=PA291&lpg=PA291&dq=immensely+rich+and+very+little+regretted,+either+by+her+own+family+or+the+world+in+general&source=bl&ots=FtNXRIUKZs&sig=u9lF_2VI-BOLVLc6OL84QVYDhZI&hl=iw&ei=C0mgTKfWDIuLswaHiZXmDg&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=1&ved=0CAgQ6AEwAA#v=onepage&q=immensely%20rich%20and%20very%20little%20regretted%2C%20either%20by%20her%20own%20family%20or%20the%20world%20in%20general&f=false The history of Great Britain, from the death of George II to the coronation of George IV]|כיוון=שמאל}}, אך מאמציה להמשיך את מורשת מרלבורו לא היו זניחים. הודות להשפעתה היא הצליחה להשיא את בני ובנות משפחתה ל[[שושלת|שושלות]] ה[[אריסטוקרטיה (מעמד)|אריסטוקרטיות]] הידועות ביותר ב[[היסטוריה של אנגליה]]. בין הצאצאים המפורסמים שלה ושל בעלה ג'ון ניתן למנות את [[וינסטון צ'רצ'יל]] ו[[דיאנה, הנסיכה מוויילס]].

== בתרבות הפופולרית ==
* בסרט "[[המועדפת]]", שיצא לאקרנים בשנת 2018, משחקת [[רייצ'ל וייס]] את שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו.

==תארים==
* [[5 ביוני]] [[1660]]–[[1677]] (תאריך מדויק לא ידוע): העלמה שרה ג'נינגס
* 1677 (תאריך מדויק לא ידוע) - [[21 בדצמבר]] [[1682]]: גברת ג'ון צ'רצ'יל
* 21 בדצמבר 1682 - [[14 במאי]] [[1685]]: ליידי צ'רצ'יל מאיימות'
* 14 במאי 1685 - [[9 באפריל]] [[1689]]: ברונית צ'רצ'יל מסנדרידג'
* 9 באפריל 1689 - [[14 בדצמבר]] [[1702]]: הרוזנת ממרלבורו
* 14 בדצמבר 1702 - [[27 ביוני]] [[1722]]: הוד מעלתה הדוכסית ממרלבורו
* 27 ביוני 1722 - [[18 באוקטובר]] [[1744]]: הוד מעלתה הדוכסית האלמנה ממרלבורו
{{עץ משפחת צ'רצ'יל}}

==ילדים==
{| class="wikitable"
|-
! width="90"|תמונה
! width="160"|שם
! width="100"|תאריך לידה
! width="120"|תאריך פטירה
! הערות
|-
| -
| הארייט צ'רצ'יל
| אוקטובר 1679
| אוקטובר 1679
| מתה בינקותה
|-
| [[קובץ:HenriettaMarlborough.JPG|מרכז|150px]]
| [[הנרייטה גודולפין, הדוכסית השנייה ממרלבורו|הנרייטה צ'רצ'יל]] (גודולפין)
| [[19 ביולי]] [[1681]]
| [[24 באוקטובר]] [[1733]]
| נישאה ל[[פרנסיס גודולפין, רוזן גודולפין השני|פרנסיס גודולפין]] ב-[[23 באפריל]] [[1698]]. נולדו להם חמישה ילדים. הייתה הדוכסית ממרלבורו בזכות עצמה.
|-
| [[קובץ:AnneChurchillanddaughter.JPG|מרכז|150px]]
| אן צ'רצ'יל (ספנסר)
| [[27 בפברואר]] [[1683]]
| [[15 באפריל]] [[1716]]
| אן נישאה לפוליטיקאי הוויגי [[צ'ארלס ספנסר, הרוזן השלישי מסנדרלנד]], ב-[[14 בספטמבר]] [[1699]]. בנה [[צ'ארלס ספנסר, הדוכס השלישי ממרלבורו|צ'ארלס]] הפך לדוכס השלישי ממרלבורו לאחר מות אחותה הנרייטה. בנה ג'ון היה אבי אבותם של רוזני ספנסר, ולפיכך גם של דיאנה, הנסיכה מוויילס. בתה דיאנה הייתה אמורה להינשא ל[[נסיך ויילס]], אך לבסוף נישאה ל[[ג'ון ראסל, הדוכס הרביעי מבדפורד|דוכס הרביעי מבדפורד]].
|-
| [[קובץ:John, Marquess of Blandford.jpg|מרכז|150px]]
| ג'ון צ'רצ'יל, המרקיז מבלנדפורד
| [[13 בפברואר]] [[1686]]
| [[20 בפברואר]] [[1703]]
| ג'ון היה היורש של דוכסות מרלבורו. הוא מת רווק וללא ילדים ב-1703, כך שתואר הדוכס ממרלבורו עבר לאחותו הנרייטה לאחת מות אביהם ב-[[1722]].
|-
| [[קובץ:Elizabeth, Countess of Bridgewater.jpg|מרכז|150px]]
| אליזבת' צ'רצ'יל (אגרטון)
| [[15 במרץ]] [[1687]]
| [[22 במרץ]] [[1713]]/[[1714]]
| נישאה ל[[סקרופ אגרטון, הדוכס הראשון מברידג'ווטר]], ב-[[9 בפברואר]] [[1703]]. ילדה לו בת אחת בשם אן.
|-
| [[קובץ:Lady Mary Churchill, Duchess of Montagu.jpg|מרכז|150px]]
| מרי צ'רצ'יל (מונטגיו)
| [[15 ביולי]] [[1689]]
| [[14 במאי]] [[1751]]
| נישאה לג'ון מונטגיו, הדוכס השני ממונטגיו, ב-[[15 במרץ]] [[1705]]. ילדה לו שלושה בנים ושלוש בנות.
|-
| -
| צ'ארלס צ'רצ'יל
| [[19 באוגוסט]] [[1690]]
| [[22 במאי]] [[1692]]
| מת בינקותו
|}

==לקריאה נוספת==
<div style="direction: ltr;">
* Field, Ophelia. The Favourite: Sarah, Duchess of Marlborough. London: Hodder and Stoughton, 2003. ({{ISBN|0-340-76808-8}})
* Hooke, Nathaniel. An Account of the Conduct of the Dowager Duchess of Marlborough from her First Coming to Court to the Year 1710 in a letter from herself to My Lord. London: Printed by J. Bettenham for G. Hawkins, 1742.
</div>

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Sarah Churchill, Duchess of Marlborough|שם ויקישיתוף=שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו}}
* [http://www.oxforddnb.com/public/index.html?url=/view/article/5405 ביוגרפיה] במילון הביוגרפיות הלאומי
* [http://www.berkshirehistory.com/bios/sjennings.html ביוגרפיה] באתר Royal Berkshite History
* [http://www.nationalarchives.gov.uk/nra/searches/subjectView.asp?ID=P5657 חומרים ארכיוניים הקשורים לשרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו] באתר הארכיונים הלאומיים של [[הממלכה המאוחדת]]
* {{Find a Grave}}
* {{בריטניקה}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{בקרת זהויות}}

{{מיון רגיל:מרלבורו, שרה צ'רצ'יל, הדוכסית מ}}
[[קטגוריה:משפחת ספנסר-צ'רצ'יל]]
[[קטגוריה:דוכסיות בריטיות]]
[[קטגוריה:נשים אנגליות במאה ה-17]]
[[קטגוריה:כותבות מכתבים מהמאה ה-18]]
[[קטגוריה:כותבות זיכרונות מהמאה ה-18]]
[[קטגוריה:נשות אצולה במאה ה-17]]
[[קטגוריה:נשות אצולה במאה ה-18]]
[[קטגוריה:ילידות 1660]]
[[קטגוריה:נפטרות ב-1744]]