הצגת המקור של הדף "ריצ'רד ניקסון"

{{לשכתב|תרגמת, עודף פרטים, חוסר דיוק, אי-בדיקת מקורות|נושא=אישים|נושא2=מדינות אמריקה|כל הערך=כן}}
{{מפנה|ניקסון}}
{{מנהיג
| שם = ריצ'רד ניקסון
| כיתוב = ריצ'רד ניקסון בתקופת נשיאותו
| תאריך לידה = [[9 בינואר]] [[1913]]
| תאריך פטירה = [[22 באפריל]] [[1994]]
| מקום לידה = {{דגל|ארצות הברית}} [[יורבה לינדה]], [[קליפורניה]], [[ארצות הברית]]
| מקום פטירה = {{דגל|ארצות הברית}} [[ניו יורק]], [[ארצות הברית]]
| תמונה = [[קובץ:Richard M. Nixon, ca. 1935 - 1982 - NARA - 530679.jpg|250px|מרכז]]
| שם בשפת המקור = Richard Nixon
| שם מלא = ריצ'רד מילהאוס ניקסון
| מדינה = {{דגל|ארצות הברית||+}}
| מקום קבורה = [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]], יורבה לינדה
| השכלה = מכללת וויטייר, [[אוניברסיטת דיוק]]
| עיסוק = [[עורך דין]], [[פוליטיקאי]]
| מפלגה = {{סמל|המפלגה הרפובליקנית||+}}
| דת = [[קווייקרים]]
| תפקיד1 = {{תפקיד מנהיג
|שם התפקיד=[[נשיא ארצות הברית]]
|למניין=37
|התחלת כהונה=20 בינואר 1969
|סיום כהונה=9 באוגוסט 1974
|הקודם בתפקיד=[[לינדון ג'ונסון]]
|הבא בתפקיד=[[ג'רלד פורד]]
|תואר סגן 1=[[סגן נשיא ארצות הברית]]
|סגן 1=[[ספירו אגניו]] <small>(1969-1973)</small> {{ש}} ללא <small>(אוקטובר-דצמבר 1973)</small> {{ש}} ג'רלד פורד <small>(1973-1974)</small>}}
| תפקיד2 = {{תפקיד מנהיג
|שם התפקיד=[[סגן נשיא ארצות הברית]]
|למניין=36
|התחלת כהונה=20 בינואר 1953
|סיום כהונה=20 בינואר 1961
|הקודם בתפקיד=[[אלבן ברקלי]]
|הבא בתפקיד=[[לינדון ג'ונסון]]
|שם תפקיד מעל=ה[[נשיא ארצות הברית|נשיא]]
|שם בעל תפקיד מעל=[[דוויט אייזנהאואר]]}}
| תפקיד3 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[הסנאט של ארצות הברית|סנאטור]] מטעם מדינת [[קליפורניה]]
| התחלת כהונה = [[1 בדצמבר]] [[1950]]
| סיום כהונה = [[1 בינואר]] [[1953]]
| הקודם בתפקיד = [[שרידן דאוני]]
| הבא בתפקיד = [[תומאס קיקל]]
}}
| תפקיד4 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = חבר [[בית הנבחרים של ארצות הברית]] מטעם מחוז הקונגרס השנים עשר של [[קליפורניה]]
| התחלת כהונה = [[3 בינואר]] [[1947]]
| סיום כהונה = [[30 בנובמבר]] [[1950]]
| הקודם בתפקיד = {{קישור שפה|אנגלית|Jerry Voorhis|ג'רי וורהיס}}
| הבא בתפקיד = [[פטריק הילינגס]]
}}
| בת זוג = [[פט ניקסון]] <small>(1993-1940)</small>
}}
'''ריצ'רד מילהאוס ניקסון''' (ב[[אנגלית]]: '''Richard Milhous Nixon'''{{כ}}; [[9 בינואר]] [[1913]] – [[22 באפריל]] [[1994]]) היה [[נשיא ארצות הברית|נשיאהּ]] ה-37 של [[ארצות הברית]], בין השנים [[1969]]–[[1974]]. התפטר מתפקידו עקב [[פרשת ווטרגייט]], והיה לנשיא האמריקאי היחיד שעשה כך. קודם לכן כיהן בתפקיד סגן הנשיא, בין השנים [[1953]]–[[1961]], ולפני כן כיהן כחבר ב[[בית הנבחרים של ארצות הברית]] וכ[[סנאטור]] מטעם מדינת [[קליפורניה]].

ניקסון היה הנשיא שסיים את [[מלחמת וייטנאם]] ב-[[1973]] וגם את [[גיוס חובה|גיוס החובה]] ל[[צבא ארצות הברית]]. [[ביקור ניקסון בסין|ביקורו]] ב[[הרפובליקה העממית של סין|רפובליקה העממית של סין]] ב-[[1972]] הוביל, בסופו של דבר, לכינון [[יחסי ארצות הברית-סין|יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות]] אחרי עשרות שנות נתק ואיבה.

בתקופת כהונתו השנייה הורה על משלוח [[רכבת אווירית]] של ציוד צבאי ותחמושת לשם סיוע ל[[ישראל]] ב[[מלחמת יום הכיפורים]] והוציא את [[מצרים]] מחוג ההשפעה ה[[ברית המועצות|סובייטי]].

== ביוגרפיה ==
[[קובץ:Nixon child.jpeg|שמאל|ממוזער|ניקסון (שלישי משמאל) בינקותו, 1916]]
ריצ'רד מילהאוס ניקסון נולד ב-9 בינואר 1913, ל[[האנה (מילהאוס) ניקסון|האנה ניקסון]] {{אנ|Hannah Milhous Nixon}} ו[[פרנסיס אנתוני ניקסון]] {{אנ|Francis A. Nixon}}. הוא נולד ב[[יורבה לינדה]] שב[[אורנג' (מחוז, קליפורניה)|מחוז אורנג']], [[קליפורניה]], בבית מגורים שבנה אביו{{הערה|[https://www.nps.gov/nr/travel/presidents/nixon_birthplace.html Richard M. Nixon Birthplace], באתר [[שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית]]}}. אמו הייתה [[קווייקרים|קווייקרית]], ואביו [[המרת דת|המיר את דתו]] מ[[מתודיזם]] לאמונת הקווייקרים. ניקסון היה צאצא של תומאס קורנל, מראשוני המתיישבים האנגליים באמריקה, אשר היה גם מאבות אבותיו של [[עזרא קורנל]] {{אנ|Ezra Cornell}}, ממייסדי [[אוניברסיטת קורנל]], וכן של [[ג'ימי קרטר]] ו[[ביל גייטס]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.wargs.com/political/kerry.html|הכותב=William Addams Reitwiesner{{כ}}|כותרת=The Ancestors of Senator John Forbes Kerry{{כ}}}}}}.
ניקסון חונך על ברכי הדת ה[[אוונגליזם|אוונגליסטית]] ה[[אגודת הידידים|קווייקרית]], ואמו קיוותה כי יהפוך ל[[מיסיון|מיסיונר]]. חינוכו היה דתי והדגיש את ההתנזרות משתייה חריפה, ריקודים ולשון לא נקייה. אביו היה חילוני יותר, והתרכז בעסקיו. לניקסון היו ארבעה אחים: הרולד (1909–1933), דונלד (1914–1987), ארתור (1918–1925) ואדוארד (נולד ב-1930){{הערה|[https://www.nixonlibrary.gov/thelife/childhood.php ילדות], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]] {{באנגלית}}}}.

בבעלות משפחתו של ניקסון הייתה [[חווה חקלאית]], ששימשה מקור הכנסה נוסף. אולם, בעקבות קשיים כלכליים שחלו ב-1922, פשטה החווה את הרגל, והמשפחה עברה לעיר [[וויטייר]] {{אנ|Whittier, California}} שב[[קליפורניה]]. באזור עם קווייקרים רבים, פתח אביו של ניקסון חנות מכולת ותחנת דלק. אחיו הצעיר של ריצ'רד, ארתור, [[מחלה|חלה]] ונפטר בשנת 1925, בגיל שבע בלבד.
[[קובץ:Richard_Nixon_HS_Yearbook.jpg|שמאל|ממוזער|ניקסון בעת לימודיו בתיכון, 1930]]
ריצ'רד הצעיר למד בבית הספר היסודי "איסט וויטייר". הוריו האמינו, כי הלימודים ב[[בית ספר תיכון|תיכון]] וויטייר גרמו לאחיו הבכור של ריצ'רד לחיות אורח חיים מופקר, לפני שחלה במחלת ה[[שחפת]] (ממנה נפטר ב-1933); על כן שלחו את ריצ'רד לבית הספר התיכון של העיר [[פולרטון]]. מאוחר יותר, חי עם דודתו בפולרטון במהלך השבוע. ניקסון השתתף בקבוצת ה[[דיבייט]] של בית הספר.

הוריו של ניקסון התירו לו לעבור לבית הספר התיכון בוויטייר בכיתה י"א. אחיו הרולד אובחן כחולה בשחפת שנה קודם לכן.

=== השכלה גבוהה ===
לניקסון הוצעה [[מלגה (חינוך)|מלגת לימודים]] ב[[אוניברסיטת הרווארד]], אולם מחלתו המתמשכת של הרולד, כמו גם הצורך של אמם לטפל בו, סיכלו הצעה זו. במקום זאת, נשאר ניקסון בעיר הולדתו ולמד ב"מכללת וויטייר", אשר הייתה משויכת לתנועה הקווייקרית, ונעזר ב[[עיזבון]] של סבו מצד אמו על מנת לממן את הוצאות מחייתו. ב-1933 התארס עם לאולה פלורנס וולץ', בתו של מפקד משטרה בוויטייר, אך השניים נפרדו ב-1935.

לאחר סיום לימודיו בוויטייר בשנת 1934, זכה ניקסון במלגה לבית הספר למשפטים של [[אוניברסיטת דיוק]], ב[[דרהאם (קרוליינה הצפונית)|דרהאם]] שב[[קרוליינה הצפונית]]{{הערה|[https://www.nixonlibrary.gov/thelife/astudentandsailor.php A Student & Sailor], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]}}. ניקסון סיים שלישי מתוך 270 בכיתתו ביוני 1937 ונבחר לאגודת הכבוד של הסטודנטים למשפטים.

== קריירה מוקדמת ונישואיו ==
לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת דיוק, קיווה ניקסון תחילה להצטרף ל-[[לשכת החקירות הפדרלית|FBI]]. הוא הגיש בקשה להתקבל לארגון אך לא נענה. שנים מאוחר יותר נודע לו כי למעשה התקבל, אך מינויו בוטל עקב קיצוצי תקציב. ב-1937 שב ניקסון לקליפורניה, שם עבר בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין של קליפורניה. הוא החל לעבוד ב[[משרד עורכי דין|משרד עורכי הדין]] "וינגרט וביולי" (באנגלית: "''Wingert and Bewley''") בוויטייר, אשר עסק במתן מענה משפטי, בתחום [[דיני תאגידים]], עבור חברות [[נפט]] מקומיות, כמו גם בעניינים תאגידיים אחרים והסדרים משפטיים של [[צוואה|צוואות]]. שנים אחר כך יצהיר ניקסון בגאווה כי הוא היה הנשיא האמריקאי היחיד בהיסטוריה של ארצות הברית אשר עבד כ[[עורך דין]] בפועל. ב-1938 פתח ניקסון סניף של חברת "וינגרט וביולי" בעיר [[לה האברה (קליפורניה)|לה האברה]] שבקליפורניה {{אנ|La Habra, California}}, והיה שותף מלא לניהולה בשנה שלאחריה.

בינואר 1938 השתתף ניקסון בהפקת המחזה "[[המגדל האפל (מחזה)|המגדל האפל]]" {{אנ|The Dark Tower (play)}}. במחזה זה השתתפה גם מורה בתיכון בשם [[פט ניקסון|תלמה "פט" ראיין]]. ניקסון תיאר זאת בזיכרונותיו כמקרה של "אהבה ממבט ראשון". שנתיים לאחר מכן ענתה פט להצעת הנישואין של ניקסון. הם נישאו בטקס צנוע ב-21 ביוני 1940 והתיישבו בוויטייר. נולדו להם שתי בנות - טרישה (נולדה ב-1946) ו[[ג'ולי ניקסון אייזנהאואר|ג'ולי]] (נולדה ב-1948), שנישאה לנכדו של נשיא ארצות הברית, [[דווייט אייזנהאואר]], [[דווייט אייזנהאואר השני]] {{אנ|David Eisenhower}}{{הערה|[https://www.nixonlibrary.gov/thelife/thenixonfamily.php The Nixon Family], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]}}.

== מלחמת העולם השנייה ==
[[קובץ:Lt Cmdr Richard Nixon 1945.jpg|שמאל|ממוזער|לוטננט קומנדר ריצ'רד ניקסון עת מלחמת העולם השנייה, 1945]]
בינואר 1942, זמן קצר לאחר הצטרפות ארצות הברית ל[[מלחמת העולם השנייה]], עברו בני הזוג ל[[וושינגטון די. סי.]], שם עבד ניקסון במשרד מינהל המחירים. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביקש להצטרף ל[[צי ארצות הברית]]. כקווייקר, יכול היה ניקסון לטעון לפטור מגיוס. ייתכן שהיה נדחה גם מאחר שעבד בשירות הממשלה. למרות נסיבות אלו, שאף ניקסון להצטרף לשירות הצבאי. בקשתו נענתה, והוא מונה לדרגת [[דרגות הכוחות המזוינים של ארצות הברית#דרגות קצינים 3|לוטננט מדרג זוטר]] ב-15 ביוני 1942{{הערה|[https://www.history.navy.mil/research/histories/biographies-list/bios-n/nixon-richard.html Naval Profiles: Richard Milhous Nixon], באתר Naval History and Heritage Command}}.

באוקטובר 1942, סיים ניקסון את הכשרתו, ומונה כעוזר למפקד [[נמל התעופה האזורי, אוטומווה|בסיס הטיסה הימי באוטומווה]] {{אנ|Ottumwa Regional Airport}} שבמדינת [[איווה]], עד מאי 1943. ב-1 באוקטובר 1943, הועלה ניקסון לדרגת [[לוטננט (חיל ים)|לוטננט]]. ניקסון שאף לשרת בחיל הים. בעקבות בקשה זו, הוצב מחדש וניתן לו הפיקוד על התעבורה האווירית הקרבית בדרום [[האוקיינוס השקט]], שתמך [[לוגיסטיקה#לוגיסטיקה צבאית|לוגיסטית]] בפעולות ב[[המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט, מלחמת העולם השנייה|מערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט]]{{הערה|[https://web.archive.org/web/20110816114029/http://www.history.navy.mil/faqs/faq60-8.htm Commander Richard M. Nixon, USNR]|כיוון=שמאל}}. בעבור שירות זה זכה במדליית עיטור שבח של חיל הים וחיל הנחתים. ב-3 באוקטובר 1945, הועלה ניקסון לדרגת [[לוטננט קומנדר]]. ב-10 במרץ 1946, שוחרר ניקסון משירות פעיל. ב-1 ביוני 1953, הועלה לדרגת [[קומנדר (דרגה)|קומנדר]], במסגרת יחידות המילואים של הצי. ב-6 ביוני 1966, פרש משירות המילואים.

== פוליטיקאי עולה ==
=== בקונגרס האמריקני (1947–1953) ===
;בבית הנבחרים
[[קובץ:Nixonflyer1946.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|[[עלון]] בחירות של ניקסון בעת התמודדותו ל[[הקונגרס של ארצות הברית|קונגרס האמריקני]], 1946]]
לקראת הבחירות של שנת 1946 הקימו ה[[המפלגה הרפובליקנית|רפובליקנים]] במחוז [[הקונגרס האמריקני|הקונגרס]] ה-12 של [[קליפורניה]] ועדה לבחירת מועמד רפובליקני שיתמודד מול [[ג'רי וורהיס]] {{אנ|Jerry Voorhis}} הדמוקרט, שכיהן עשר שנים כנציג המחוז בבית הנבחרים. לאחר שהוועדה לא הצליחה לשכנע מועמדים מקומיים בולטים, הציע הרמן פרי (באנגלית: Herman Perry), מנהל סניף [[בנק אוף אמריקה]] של וויטייר, את ניקסון, חבר משפחה עמו כיהן בחבר הנאמנים של מכללת וויטייר, טרם המלחמה. פרי כתב לניקסון ששהה ב[[בולטימור]] והוא נענה לבקשה. ניקסון טס לקליפורניה ונבחר על ידי הוועדה. כתוצאה מכך הוא עזב את שירותו בחיל, חזר לוויטייר וניהל במשך שנה מסע בחירות אינטנסיבי. הוא טען כי תמיכתו של וורהיס בקבוצות הקשורות ל[[קומוניזם|קומוניסטים]], מצביעה על נטייה רדיקלית. [[מושל קליפורניה]], הרפובליקני [[ארל וורן]], לימים נשיא [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]], תמך בוורהיס, וראה בשירותו בקונגרס כמועיל לקליפורניה{{הערה|[https://www.smithsonianmag.com/history/inside-story-richard-nixons-ugly-30-year-feud-earl-warren-180962614/ The Inside Story of Richard Nixon’s Ugly, 30-Year Feud with Earl Warren Read more: http://www.smithsonianmag.com/history/inside-story-richard-nixons-ugly-30-year-feud-earl-warren]|כיוון=שמאל}}. למרות זאת, ניצח ניקסון בבחירות, וקיבל 65,586 קולות לעומת וורהיס, שזכה ב-49,994 קולות בלבד.

במהלך כהונתו בקונגרס, תמך ניקסון בחוק הפדרלי "טאפט-הארטלי", המפקח על פעילותם וכוחם של [[איגוד מקצועי|איגודים מקצועיים]] ומגביל שביתות הנחשבות כמסכנות את ביטחון הציבור, שנחקק ב-1947. כמו כן היה חבר בוועדת החינוך והעבודה. הוא היווה אחד מחברי ועדת הרטר, שהגיעה ל[[אירופה]] במטרה לקדם את יחסי החוץ, כמו גם את העלאת המודעות בצורך בסיוע אמריקאי למדינות אירופה לכשאלו תזדקקנה לכך. תמיכתם של חברי ועדת הרטר, עליה נמנה גם ניקסון, הובילה לאישורה של [[תוכנית מרשל]] בקונגרס.

ניקסון הצטרף ל[[ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית|וועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית]]. בנאום הבכורה שלו בקונגרס התייחס לעדותו של [[גרהרד אייזלר]], קומוניסט אוסטרי שפעל בארצות הברית, וטען לזלזול מצדו בוועדה. בתחילת פברואר 1947, קיבל מג'ון פרנסיס קרונין את המאמר שכתב "הבעיה של הקומוניזם האמריקני ב-1945"{{הערה|[http://mdhistory.net/hiss/cronin-report.pdf A Confidential Study for Private Circulation]|כיוון=שמאל}} וחשף אותו לחומר של [[לשכת החקירות הפדרלית]] בנוגע ל[[אלג'ר היס]], איש [[מחלקת המדינה של ארצות הברית]] שנטען כי ריגל. ניקסון זכה לתשומת לב לאומית לראשונה באוגוסט 1948, לאחר פרסומה של פרשת הריגול של אלג'ר היס. בעוד רבים הטילו ספק בטענותיו של עורך ה[[טיים מגזין]], [[ויטאקר צ'יימברס]], כי היס ריגל לטובת ברית המועצות, האמין ניקסון שההאשמות נכונות ולחץ על הוועדה להמשיך בחקירה. במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי היס הציג צ'יימברס מסמכים המאששים את טענותיו. אלה כללו העתק של מסמכים ממשלתיים שקיבל לכאורה מהיס בשנות השלושים. ב-1950 הורשע היס ב[[עדות שקר]]. לימים, כשפורסמו [[מסמכי וינונה]], גברה הנטייה לראות בהיס מרגל.

ניקסון ניסה להעביר את "חוק מונדט-ניקסון" במאי 1948 כדי ליישם "גישה חדשה לבעיה המורכבת של חתרנות קומוניסטית פנימית". בעיקרה, נועדה הצעת החוק לחייב רישום של כל חברי [[המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית|המפלגה הקומוניסטית]] אצל [[התובע הכללי של ארצות הברית]]. ב-19 במאי 1948 עברה הצעת החוק ב[[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]], ברוב קולות של 319 בעד, אל מול 58 נגד. עם זאת, הצעת חוק זו לא עברה ב[[הסנאט של ארצות הברית|סנאט]]{{הערה|[http://archives.chicagotribune.com/1948/05/20/page/1/article/house-passes-mundt-nixon-anti-communist-bill-319-58 House Passes Mundt-Nixon Bill 319—58], [[שיקגו טריביון]], 20 במאי 1948}}. הספרייה הנשיאותית על שם ריצ'רד ניקסון מציינת את יוזמת הצעת חוק זו כניצחון הראשון של ניקסון בקונגרס{{הערה|[https://www.nixonlibrary.gov/thetimes/timeline/ Timeline], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]}}. ב-1948 נבחר ניקסון לכהונה נוספת בבית הנבחרים.

==== בסנאט ====
[[קובץ:Richard Nixon campaigning for Senate 1950.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון בעת מסע הבחירות ל[[סנאט של ארצות הברית]], 1950]]
בנובמבר 1949 החל ניקסון בהתמודדות ל[[סנאט של ארצות הברית]] מטעם קליפורניה. על המושב שעמד להתפנות על ידי [[שרידן דאוני]], הסנאטור הדמוקרטי המכהן, התמודדה חברת בית הנבחרים [[הלן גאהגן דאגלס]] הדמוקרטית. ניקסון ודאגלס עסקו במסע הכפשות הדדי שבו [[מלחמת קוריאה]] שזה עתה פרצה הייתה נושא מרכזי{{מקור}}. ניקסון ניסה למקד את תשומת הלב בדפוס ההצבעות הליברלי של דאגלס. כחלק ממאמץ זה, הופץ "הגיליון הורוד" על ידי מטה הבחירות של ניקסון, שטען כי מאחר שדפוס ההצבעה של דאגלס דומה לזה של חבר הקונגרס מ[[ניו יורק (מדינה)|ניו יורק]], ויטו מרקנטוניו (שלגביו נטען כי תמך ב[[קומוניזם]]), השקפותיהם הפוליטיות צריכות להיות כמעט זהות{{הערה|Morris, p. 581|כיוון=שמאל}}. ארל וורן, המושל הרפובליקני מהאגף הפרוגרסיבי סירב לתמוך בניקסון. ניקסון זכה בבחירות בפער של עשרים אחוז{{הערה|Gellman, p. 335|כיוון=שמאל}}. במהלך מסע בחירות זה כונה ניקסון לראשונה "טריקי דיק" בידי מתנגדיו על טקטיקות הקמפיין שלו{{הערה|באנגלית "Tricky Dick". הכינוי נטבע על ידי הלן גאהגן דאגלס, יריבתו בבחירות לסנאט ב-1950. גאהגן כינתה את ניקסון בשם זה בתגובה להצהרתו הפרובוקטיבית בדבר אהדתה לקומוניזם (מקור- [http://www.nixonlibrary.gov/thelife/apolitician/thesenator.php])}}){{הערה|Gellman, p. 303|כיוון=שמאל}}.

בסנאט נקט ניקסון בעמדה בולטת בהתנגדותו לקומוניזם העולמי{{הערה|[https://www.nixonlibrary.gov/thelife/apolitician/thesenator.php The Senator], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]}}. הוא שמר על יחסי ידידות עם הסנאטור השנוי במחלוקת של [[ויסקונסין]], [[ג'וזף מקארתי]], אך הקפיד לשמור על מרחק מסוים בינו ובין האשמותיו של מקארתי{{הערה|Ambrose 1987, pp. 211, 311–312|כיוון=שמאל}}. ניקסון גם מתח ביקורת על הטיפול של הנשיא [[הארי טרומן]] במלחמת קוריאה. הוא תמך במתן מעמד [[מדינות ארצות הברית|מדינה]] ל[[אלסקה]] ו[[הוואי]], הצביע בעד זכויות האזרח של המיעוטים, ותמך במתן סיוע ל[[הודו]] ו[[יוגוסלביה]] שהיו מראשי גוש [[המדינות הבלתי-מזדהות|המדינות הבלתי מזדהות]] המתגבש. הוא הצביע נגד [[פיקוח מחירים]] ומגבלות כספיות אחרות והטבות ל[[מהגר]]ים בלתי חוקיים{{הערה|Black, p. 178|כיוון=שמאל}}.

=== סגן נשיא ארצות הברית (1953–1961) ===
==== בחירתו לתפקיד ====
ה[[גנרל]] [[דווייט אייזנהאואר]] היה מועמד [[המפלגה הרפובליקנית]] ל[[נשיאות ארצות הברית]] ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952|1952]]. לא הייתה לו העדפה ברורה לגבי מועמד ל[[סגן נשיא ארצות הברית|סגן הנשיא]], ואנשי המפלגה המליצו לו על הסנאטור ניקסון והוא הסכים להצעה. גילו הצעיר של ניקסון (שהיה אז בן 39), עמדתו הברורה נגד הקומוניזם ובסיסו הפוליטי ב[[קליפורניה]], אחת ה[[מדינות ארצות הברית|מדינות]] הגדולות בארצות הברית, נראו כולם כסיבות לבחירתו של ניקסון לסגן הנשיא. בין המועמדים שנשקלו יחד עם ניקסון היו הסנאטור מ[[אוהיו]] [[רוברט טאפט]], [[מושל (ארצות הברית)|מושל ניו ג'רזי]] [[אלפרד דריסקול]] והסנאטור מ[[אילינוי]] [[אוורט דירקסן]]{{הערה|Gellman, pp. 440–441|כיוון=שמאל}}{{הערה|Aitken, pp. 205–206|כיוון=שמאל}}. במסע הבחירות הדגיש אייזנהאואר את תוכניותיו למען ארצות הברית, והותיר את הקמפיין השלילי ל[[עמית למרוץ|עמיתו למרוץ]]{{הערה|Aitken, pp. 222–223|כיוון=שמאל}}.

==== הבחירות לנשיאות 1952 ====
{{הפניה לערך מורחב|הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952}}
[[קובץ:Pat & Dick Nixon in Ann Arbor, on a whistle-stop campaign tour, October 15, 1952. (8295115760).jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|הסנאטור ריצ'רד ניקסון נואם לצד אשתו, [[פט ניקסון|פט]] ב[[אן ארבור]], [[מישיגן]], 15 באוקטובר 1952]]באמצע ספטמבר ניצב הצמד הרפובליקני לנשיאות בפני משבר: עיתון ה"[[ניו יורק פוסט]]" חשף, כי ניקסון נהנה מקרן שהקימו תומכיו, וטען שהשתמש בכספים לצרכיו הפרטיים{{הערה|John W. Malsberger, "[http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1540-6563.2011.00300.x/full Dwight Eisenhower, Richard Nixon, and the Fund Crisis of 1952]," Historian, 73 (Fall 2011), pp 526–47|כיוון=שמאל}}. כלי התקשורת דיווחו כי בבעלותו של ניקסון הייתה קרן פוליטית, שהוחזקה בידי תומכיו, ושהחזירה לו הוצאות פוליטיות. קרן כזו לא הייתה בלתי חוקית, אך היא חשפה את ניקסון לטענות בדבר [[ניגוד עניינים]]. עם גבור הלחץ עלתה האפשרות כי אייזנהאואר ידרוש מניקסון להסיר את מועמדותו; בתגובה לכך, נאם ניקסון ב-23 בספטמבר 1952 [[נאום]] בן חצי שעה, אשר כונה בשם: "[[נאום צ'קרס]]". הנאום שודר בתחנות הרדיו והטלוויזיה בכל רחבי ארצות הברית. לנאום זה האזינו כ-60 מיליון אמריקאים, וזכה לאחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר עד אותה העת, עבור שידור טלוויזיוני כלשהו{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=John Thompson|שם=Political Scandal|מקום הוצאה=Cambridge|מו"ל=Polity Press|שנת הוצאה=2000|ISBN=978-0-7456-2550-8|קישור=https://books.google.co.il/books?id=PAEwuLjQm4gC}}}}. במהלך נאומו, המשיך ניקסון לטעון שהקרן אינה סודית, וכי התורמים לא קיבלו טובות הנאה מיוחדות כלשהן. כמו כן, הקפיד לתאר עצמו כאדם צנוע ופטריוט. במהלך הנאום אף חלק את זכרונותיו הפרטיים עם קהל מאזיניו וצופיו, בספרו אודות "מתנה שקיבל ניקסון, שאותה לא יחזיר": "כלב קטן מסוג [[קוקר ספניאל]] ... שנשלח כל הדרך מ[[טקסס]], והילדה הקטנה שלנו - טרישה, בת השש, קראה לו צ'קרס". הנאום עורר פרץ תמיכה בניקסון. אייזנהאואר החליט לא לבקש מניקסון להסיר את מועמדותו, וניצח עמו ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952|בחירות הכלליות שנערכו בנובמבר]].

==== כהונתו ====
[[קובץ:Photograph of General Dwight D. Eisenhower, the Republican nominee for President, at Washington National Airport with... - NARA - 200395.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|[[תצלום]] של המועמד לנשיאות [[דוויט אייזנהאואר]] ועמיתו למרוץ, הסנאטור ניקסון (הנראה מחזיק את ילדתו), ב[[נמל התעופה רונלד רייגן וושינגטון נשיונל|נמל התעופה וושינגטון נשיונל]], 10 בספטמבר 1952]]
[[קובץ:Kitchen debate.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|סגן הנשיא ניקסון עם מנהיג [[ברית המועצות]] [[ניקיטה חרושצ'וב]] ב[[ויכוח המטבח]], 1959]]
אייזנהאואר נתן לניקסון תפקידים ותחומי אחריות רבים כ[[סגן נשיא ארצות הברית]] - יותר מכל סגן נשיא קודם{{הערה|(John W. Malsberger, The General and the Politician: Dwight Eisenhower, Richard Nixon, and American Politics (2014}}. ניקסון השתתף בישיבות [[הקבינט של ארצות הברית|הקבינט]] ו[[המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית]] וניהל אותן כאשר אייזנהאואר נעדר.

ה[[ביוגרף]] ארווין גלמן אמר על תקופת כהונתו כסגן הנשיא: {{ציטוט|תוכן=אייזנהאואר שינה באופן קיצוני את תפקיד עמיתו למרוץ על ידי הנכחתו בעניינים מרכזים במישורי החוץ והפנים כאחד, לאחר שנכנס לתפקידו. סגן הנשיא בירך על יוזמות הנשיא ועבד במרץ כדי להשיג את מטרות הבית הלבן. לאור שיתוף הפעולה בין שני מנהיגים אלה, ניקסון ראוי לתואר 'סגן הנשיא המודרני הראשון'.|מקור=Gellman, Irwin. "The Richard Nixon vice presidency: Research without the Nixon manuscripts" in "[https://www.questia.com/library/120083897/a-companion-to-richard-m-nixon A Companion to Richard M. Nixon]", pp. 102-120|אנגלית=}}

סיורו של ניקסון ב[[המזרח הרחוק|מזרח הרחוק]] ב-1953 הצליח להגביר את האהדה לארצות הברית שם וגרם לו להעריך את הפוטנציאל של האזור כמרכז [[תעשייה|תעשייתי]]. הוא ביקר ב[[סייגון]] וב[[האנוי]] שהיו אז חלק מהודו-סין הצרפתית. עם חזרתו למדינה, החל להשקיע יותר זמן במדיניות חוץ.

למרות מסע הבחירות האינטנסיבי של ניקסון, שהגביר את התקפותיו העזות על הדמוקרטים, איבדו הרפובליקנים את השליטה בשני בתי הקונגרס בבחירות 1954. ההפסד גרם לניקסון לשקול לעזוב את הפוליטיקה{{הערה|Ambrose 1987, pp. 357–358|כיוון=שמאל}}. ב-24 בספטמבר 1955 סבל הנשיא אייזנהאואר מ[[התקף לב]] ומצבו נחשב תחילה ל[[סכנת חיים|מסכן חיים]]. אייזנהאואר לא היה מסוגל למלא את תפקידיו במשך שישה שבועות. [[התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית]] טרם הוצע, ולסגן הנשיא לא הייתה סמכות פורמלית לפעול. על אף זאת, ניקסון מילא את מקומו של אייזנהאואר בתקופה זו, עמד בראש ישיבות [[הקבינט של ארצות הברית]] והבטיח כי עוזרים שונים ואנשי הקבינט לא ינצלו את היעדרות הנשיא ויטלו לעצמם סמכויות וכוח. לדברי הביוגרף של ניקסון, [[סטיבן אמברוז]], ניקסון "זכה לשבחים הגבוהים שקיבל על התנהלותו במהלך המשבר ... הוא לא עשה שום ניסיון לתפוס את השלטון"{{הערה|Ambrose 1987, pp. 375–376|כיוון=שמאל}}.

ניקסון חשק בתקופת כהונה שנייה, אך כמה מעוזריו של אייזנהאואר ייעצו לו להעביר אותו מתפקידו. בפגישה שנערכה בדצמבר 1955 הציע אייזנהאואר שניקסון לא יתמודד לבחירה מחדש כדי לתת לו ניסיון בתור שר לפני שיתמודד לנשיאות ב-1960, ובמקום זאת יהפוך ל[[מזכיר ההגנה של ארצות הברית]] בקבינט השני של אייזנהאואר. ניקסון לא רצה בכך כי האמין כי פעולה כזו תהרוס את הקריירה הפוליטית שלו. כאשר אייזנהאואר הודיע על התמודדותו מחדש בפברואר 1956, הוא גונן על ניקסון ולא התייחס לשאלות הקשורות לסילוק ניקסון מתפקידו. בסוף אפריל הודיע הנשיא אייזנהאואר כי ניקסון יהיה שוב עמיתו למרוץ{{הערה|Aitken, pp. 237–241|כיוון=שמאל}}. אייזנהאואר וניקסון נבחרו מחדש ברוב נוח ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956|בחירות לנשיאות ארצות הברית 1956]]{{הערה|Parmet, p. 294|כיוון=שמאל}}.

בתחילת 1957, נסע ניקסון לעוד מסע ארוך, הפעם ל[[אפריקה]]. עם שובו, הוא עזר להוביל את [[חוק זכויות האזרח (1957)|חוק זכויות האזרח]] של 1957 בקונגרס ששאף להעמיק זכויות אזרח בסיסיות כמו זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה בארצות הברית. הצעת החוק נהייתה עמומה יותר בסנאט ומנהיגי ארגוני זכויות האזרח התווכחו האם על אייזנהאואר לחתום על החוק או לדרוש הצעה מפורשת יותר. ניקסון ייעץ לנשיא לחתום על הצעת החוק, וזה שמע בעצתו{{הערה|Black, pp. 349–352|כיוון=שמאל}}. אייזנהאואר סבל מ[[שבץ מוחי]] קל בנובמבר 1957, וניקסון כינס [[מסיבת עיתונאים]], והבטיח לאומה כי הממשל מתפקד היטב כצוות במהלך מחלתו הקצרה של אייזנהאואר.

ב-27 באפריל 1958 יצאו ריצ'רד ופט ניקסון לסיור של רצון טוב ב[[אמריקה הדרומית]]. המסע היה שגרתי עד שניקסון ומלוויו הגיעו ל[[לימה]], בירת [[פרו]], שם הוא נפגש עם סטודנטים מפגינים. ניקסון ניגש לקמפוס, יצא ממכוניתו כדי להתעמת עם הסטודנטים, ונשאר שם עד שנאלץ לחזור למכונית לאחר מטח של חפצים שהושלכו לעברו. ב[[בית מלון|בית המלון]] בו השתכן, ניצב ניקסון בפני אספסוף נוסף, ואחד מהמפגינים אף ירק עליו. ב[[קראקס]], בירת [[ונצואלה]], נקלעו ניקסון ואשתו למהומה עם מפגינים אנטי-אמריקאים וה[[לימוזינה]] שלהם הותקפה על ידי אספסוף זועם. לדברי הביוגרף אמברוז, התנהגותו האמיצה של ניקסון "גרמה אפילו לאויביו המרים ביותר לרחוש לו כבוד".

ביולי 1959 שלח הנשיא אייזנהאואר את ניקסון לברית המועצות לפתיחת התערוכה הלאומית האמריקנית ב[[מוסקבה]]. ב-24 ביולי, בעת סיור בתערוכות עם [[המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות|מזכיר הכללי]] של [[המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות]] [[ניקיטה חרושצ'וב]], עצרו השניים בדגם של [[מטבח]] אמריקאי והחלו בחילופי דברים מאולתרים על יתרונות השיטה ה[[קפיטליזם|קפיטליסטית]] וחסרונותיה מול השיטה ה[[קומוניזם|קומוניסטית]], מה שנודע מאוחר יותר כ"[[ויכוח המטבח]]".

=== בחירות 1960 ו-1962 ושקיעתו הפוליטית ===
{{ערך מורחב|הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960}}
[[קובץ:Nixon Johnson 1961.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|סגן הנשיא היוצא ניקסון עוזב את [[הבית הלבן]] בחברת סגן [[הנשיא הנבחר]] [[לינדון ג'ונסון]] בבוקר 20 בינואר 1961 ל[[השבעת נשיא ארצות הברית|השבעת]] [[ג'ון פיצג'רלד קנדי]] לנשיאות]]
בשנת 1960, השיק ניקסון את הקמפיין הראשון שלו ל[[נשיאות ארצות הברית]]. הוא נתקל בהתנגדות מועטה בבחירות המקדימות ב[[המפלגה הרפובליקנית|מפלגה הרפובליקנית]]{{הערה|[http://www.upi.com/Archives/Audio/Events-of-1960/Kennedy-Wins-1960-Presidential-Election Kennedy Wins 1960 Presidential Election], באתר UPI{{כ}}, פורסם ב-1960}} ובחר בסנאטור לשעבר מ[[מסצ'וסטס]], [[הנרי קבוט לודג' הבן]] להיות [[עמית למרוץ|עמיתו למרוץ]]{{הערה|[https://www.nixonlibrary.gov/thelife/apolitician/thevicepresident.php The Vice President], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]}}. יריבו הדמוקרטי היה [[ג'ון פיצג'רלד קנדי]], והמירוץ נשאר צמוד רוב הזמן{{הערה|[http://www.museum.tv/eotv/kennedy-nixon.htm THE KENNEDY-NIXON PRESIDENTIAL DEBATES, 1960]|כיוון=שמאל}}. ניקסון הדגיש את ניסיונו, אולם קנדי קרא לרוח חדשה בבית הלבן וטען כי [[דווייט אייזנהאואר#נשיאותו (1953–1961)|ממשל אייזנהאואר-ניקסון]] אפשר לברית המועצות להתעלות על ארצות הברית בתחום ה[[טיל בליסטי|טילים הבליסטיים]] (עניין שכונה "[[פער הטילים]]").

רפובליקנים רבים האמינו שקנדי זכה בבחירות רק בזכות הונאת קולות, במיוחד בטקסס של [[לינדון ג'ונסון|ג'ונסון]] וב[[אילינוי]]{{הערה|[http://www.salon.com/2000/11/14/nixon_5/ The fallacy of Nixon’s graceful exit], באתר SALON{{כ}}, 14 בנובמבר 2000}}. ניקסון סירב לערער על תוצאות הבחירות, וחש שהמחלוקת הממושכת תפחית את ערכה של ארצות הברית בעיני העולם, וחוסר הוודאות יפגע באינטרסים של ארצות הברית{{הערה|[https://www.washingtonpost.com/archive/politics/2000/11/17/another-race-to-the-finish/c810a41c-7da9-461a-927b-9da6d36a65dc/ Another Race To the Finish], באתר [[וושינגטון פוסט]], 17 בנובמבר 2000}}. בתום כהונתו בינואר 1961, חזר ניקסון עם משפחתו לקליפורניה, שם עסק ב[[משפטים]] וכתב [[ספר]] [[רב-מכר]], בשם "[[שישה משברים]]", שסיקר את [[אלג'ר היס|פרשת היס]], התקף לבו של אייזנהאואר והאשמתו בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, עליה הגיב בנאום צ'קרס{{הערה|Black, p. 431|כיוון=שמאל}}.

מנהיגים רפובליקנים מקומיים וארציים עודדו את ניקסון לקרוא תיגר על [[מושל קליפורניה]], [[פט בראון]] בבחירות למושל המדינה ב-1962. למרות חוסר רצון ראשוני, נכנס ניקסון למירוץ. רבים מתושבי קליפורניה חשו שניקסון מתכוון להשתמש בתפקיד כמקפצה לקראת התמודדות נוספת על הנשיאות, ובנוסף הוא זכה להתנגדות מצד האגף הימני במפלגתו שלו. ניקסון קיווה שהתמודדות מוצלחת תקבע את מעמדו כפוליטיקאי רפובליקני פעיל במדינה, ותבטיח שהוא יישאר שחקן מרכזי ב[[פוליטיקה של ארצות הברית]]. במקום זאת, הוא הפסיד לבראון בהפרש של חמישה אחוזים, ונראה היה כי סוף הקריירה הפוליטית שלו קרב ובא. בבוקר שלמחרת, ערך ניקסון [[מסיבת עיתונאים]] כשהוא עייף ומתוסכל. הוא האשים את התקשורת בהפסד וטען שתמכה באופן מובהק ביריבו, והבטיח: "יותר לא יהיה לכם את ניקסון כשק חבטות, מאחר שזו מסיבת העיתונאים האחרונה שלי" תוך שהוא מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים. תדמית המפסיד שלא בכבוד דבקה בו לאחר "מסיבת העיתונאים האחרונה", ונוצלה בשנים הבאות על ידי יריבים רפובליקנים כ[[נלסון רוקפלר]], שביקשו למנוע ממנו מועמדות נוספת לנשיאות. התבוסה בקליפורניה סוקרה בתוכנית הטלוויזיה "הווארד ק. סמית': חדשות ותגובות" ששודרה ברשת [[ABC]]. [[אלג'ר היס]] הופיע בתוכנית, ורבים בציבור התלוננו כי לא ראוי לאפשר זמן מסך להיס, פושע מורשע, לתקוף סגן נשיא לשעבר. הסערה הובילה בסופו של דבר להורדת התוכנית של סמית' מהמסך, ואהדת הציבור כלפי ניקסון גדלה.

משפחת ניקסון נסעה לאירופה ב-1963, וניקסון נפגש עם מנהיגי המדינות בהן ביקר. לאחר מכן עברו ניקסון ומשפחתו ל[[ניו יורק]], שם הפך ניקסון לשותף בכיר ב[[משרד עורכי דין|משרד עורכי הדין]] "ניקסון, מאדג', רוז, גתרי ואלכסנדר". ניקסון הכריז עוד במהלך התמודדותו לתפקיד מושל קליפורניה כי לא יתמודד ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית|בחירות לנשיאות ב-1964]] - גם אם לא היה מבטיח זאת, הוא האמין שיהיה קשה להביס את הנשיא קנדי, או (אחרי [[רצח ג'ון קנדי|ההתנקשות בחייו]]) את יורשו של קנדי, [[לינדון ג'ונסון]]. בשנת 1964 הוא תמך בסנאטור מ[[אריזונה]] [[בארי גולדווטר]] בבחירות למועמד הרפובליקני לנשיאות; כאשר הצליח גולדווטר לזכות במועמדות, נבחר ניקסון להציג את המועמד ל[[הוועדה הרפובליקנית הלאומית|וועדה הרפובליקנית]]. על אף שחשב שגולדווטר לא ינצח, ניהל ניקסון את מסע הבחירות שלו בנאמנות. הבחירות היו נוראיות עבור הרפובליקנים: ההפסד המוחץ של גולדווטר לג'ונסון הביא לאובדן כבד של המפלגה בקונגרס ובין מושלי המדינות.

ניקסון היה בין הרפובליקנים הבולטים שלא נתפסו כאשמים בהפסד, והוא ביקש לנצל זאת בבחירות לקונגרס ב-1966. הוא תמך במועמדים רפובליקנים רבים ועזר להם לחזור לקונגרס לאחר שהפסידו בבחירות הקודמות. הרפובליקנים זכו לניצחונות רבים בבחירות הללו וניקסון זכה לקרדיט על כך.

== הבחירות לנשיאות 1968 ==
{{ערך מורחב|הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968}}
[[קובץ:Lyndon Johnson Richard Nixon 1968.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון וג'ונסון ב[[הבית הלבן|בית הלבן]] לפני מועמדותו של ניקסון, 26 ביולי 1968]]
[[קובץ:Nixon's the One! (Portrait) 1968.png|ממוזער|205x205px|כרזת בחירות של ניקסון]]
בשלהי 1967, סיפר ניקסון למשפחתו שהוא מתכנן להתמודד לנשיאות בפעם השנייה. אף על פי שפט ניקסון לא תמיד נהנתה מהחיים הציבוריים (למשל, היא הייתה נבוכה מהצורך לגלות כמה ענייה משפחתה בנאום צ'קרס){{הערה|Morris, pp. 410–411|כיוון=שמאל}}, היא תמכה בשאיפותיו של בעלה. ניקסון האמין כי מאחר שהדמוקרטים חלוקים בקשר למלחמת וייטנאם, לרפובליקני יהיה סיכוי טוב לנצח, אם כי הוא ציפה שהבחירות יהיו צמודות כמו ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960|בחירות 1960]]{{הערה|Parmet, p. 502|כיוון=שמאל}}.

===התפתחויות במסע הבחירות===
;שלבים מוקדמים
ב-7 בינואר 1967, נפגש ניקסון עם יועציו הקרובים כדי לדון בכניסה למירוץ של 1968. הוא ביקש מהנוכחים לשמור על הפגישה בסוד אולם לרמוז שהוא שוקל להתמודד. כעבור חודש, הכחיש בריאיון שבכוונתו להתמודד{{הערה|שם=perlstein176|Perlstein, p. 176|כיוון=שמאל}}. הסקרים חשפו שהוא מוביל בקרב הרפובליקנים, ובפברואר 1967 נחשף בסקר שהוא מוביל על ג'ורג' רומני בהפרש של שנים עשר אחוזים{{הערה|שם=poll|{{Citation | title= In Business | journal=Time Magazine | date= February 20, 2011 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,899409,00.html}}}}. ניקסון החל להתארגן באינדיאנה, נברסקה, ניו המפשייר, אורגון ובוויסקונסין כדי לנצח בהן בבחירות המקדימות{{הערה|שם=perlstein176}}. במרץ זכה לתמיכתו של בארי גולדווטר{{הערה|גולדווטר טען שמפלגתו המשיכה להאמין שניקסון הוא "בלתי בחיר".}}{{הערה|{{Citation| title=Goldwater says he favors Nixon as candidate in '68 | newspaper=The Bulletin | publication-place=Bend, Oregon | date=March 29, 1967 | page=1
|url= https://news.google.com/newspapers?id=FJUSAAAAIBAJ&sjid=3_YDAAAAIBAJ&pg=1284,3313575}}}}. ועדה לבחירת ניקסון הוקמה באותו החודש{{הערה|{{Citation | last=Hess | first=Steven | last2= Broder | first2= David | title=The Political Durability Of Nixon | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=December 1, 1967 | page=18 |url= https://news.google.com/newspapers?id=GQQMAAAAIBAJ&sjid=pFoDAAAAIBAJ&pg=4449,192725}}}}, ובסוף מאי נפתחו משרדים בוושינגטון{{הערה|{{Citation | title= Dick's Lucky Palm | journal=Time Magazine | date= June 2, 1967 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,902041,00.html}}}}.

באביב ובקיץ, נסע ניקסון ל[[מזרח אירופה]]{{הערה|{{Citation | last=Evans | first=Rowland | last2= Novak | first2= Robert | title=Eastern Europeans Lobby Richard Nixon For Trade Measure | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=April 2, 1967 | page=7}}}} ול[[אמריקה הלטינית]]{{הערה|{{Citation | title= Nation: Around the World, A Block Away | journal=Time Magazine | date= May 19, 1967 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,840879,00.html}}}} כדי לחזק את מעמדו בנושאי חוץ{{הערה|שם=perlstein176}}. באוגוסט חזר כדי להיפגש עם האסטרטגים שלו. כעבור יומיים נאלץ מנהל מסע הבחירות שלו להתפטר עקב מקרה חירום משפחתי{{הערה|{{Citation | last=Novak | first=Robert | last2=Evans | first2=Rowland | title=Lack of Permanent Campaign Manager To Handicap Nixon | newspaper=The Milwaukee Sentinel | publication-place=Milwaukee, Wisconsin | date=August 22, 1967 | page=7 |url= https://news.google.com/newspapers?id=yx8WAAAAIBAJ&sjid=3BAEAAAAIBAJ&pg=7241,1302740}}}}. כעבור שבוע, פוטרו חמישה חברי צוות לאחר שנטען שהדליפו מידע לרוקפלר ולרייגן{{הערה|{{Citation | last=Allen
| first=Robert | last2=Scott | first2=Paul | title=Leaks Plague Nixon Backers | newspaper=Rome News-Tribune | publication-place=Rome, Georgia | date=September 1, 1967 | page=3 |url= https://news.google.com/newspapers?id=fdIHAAAAIBAJ&sjid=yjUDAAAAIBAJ&pg=3180,19795+campaign+manager}}}}. החדשות לא פגעו בניקסון שהמשיך להכין את אסטרטגיית הבחירות שלו{{הערה|שם=ad|Jamieson, p. 230|כיוון=שמאל}}.

;סתיו 1967
באמצע ספטמבר 1967, היה ניקסון מאורגן כהלכה במדינות. הוא קיווה שיוכל להדגים את יכולתו לנצח בבחירות המקדימות, והודיע שיכריז על כניסתו למירוץ בין דצמבר ופברואר{{הערה|{{Citation | title=Nixon's Target: Early Primaries | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=September 17, 1967 | page=178 |url= https://news.google.com/newspapers?id=DAQMAAAAIBAJ&sjid=kVoDAAAAIBAJ&pg=4595,4813658}}}}. בינתיים דן ניקסון עם הצוות שלו בנושא מלחמת וייטנאם. הצוות ייעץ לניקסון לרכך את עמדתו, ולהתמקד בעיקר בנושאי פנים. אחרים טענו שהדבר פגע בניקסון ובמעמדו כמומחה בנושאי חוץ{{הערה|{{Citation | last=Novak | first=Robert | last2=Evans | first2=Rowland | title=Nixon Firm in Vietnam Stand | newspaper=The Free-Lance Star | publication-place=Fredericksburg, Virginia, 1967 | page=3 |url= https://news.google.com/newspapers?id=2l4QAAAAIBAJ&sjid=ZIoDAAAAIBAJ&pg=3524,4193719}}}}.

באוקטובר חזו המומחים הפוליטיים שניקסון ינצח בניו המפשייר, ויסקונסין ונברסקה בבחירות שיתחילו במרץ 1968. הם טענו שרייגן מוביל ב[[אורגון]] מפני שהיא קרובה למדינתו, קליפורניה. ג'ורג' רומני החל להתארגן גם הוא{{הערה|{{Citation | title=Pros Favor Nixon | newspaper=The Daily Collegian | publication-place=University Park, Pennsylvania | volume=68 | issue=9 | date=October 3, 1967 | page=5 | url=http://digitalnewspapers.libraries.psu.edu/Default/Skins/BasicArch/Client.asp?Skin=BasicArch&&AppName=2&enter=true&BaseHref=DCG/1967/10/03&EntityId=Ar00502 | accessdate=2020-07-02 | archiveurl=https://web.archive.org/web/20160303194218/http://digitalnewspapers.libraries.psu.edu/Default/Skins/BasicArch/Client.asp?Skin=BasicArch&&AppName=2&enter=true&BaseHref=DCG%2F1967%2F10%2F03&EntityId=Ar00502 | archivedate=2016-03-03 | url-status=dead }}}}. רומני הכריז על מועמדותו בנובמבר וניקסון הגביר את צעדיו. הוא השקיע מאמץ בניו המפשייר. רבים טענו שהיה נינוח יותר במסע הבחירות, ולא הפגין כעס או עייפות שאפיינו את התנהגותו במהלך הפסדיו בשנות השישים{{הערה|{{Citation | title=A New Nixon? | newspaper=Eugene Register-Guard | publication-place=Eugene, Oregon | date=December 2, 1967 | page=4 |url= https://news.google.com/newspapers?id=fTcRAAAAIBAJ&sjid=KeEDAAAAIBAJ&pg=5908,159688}}}}. בניו יורק גייס ניקסון 300,000 דולרים לניסיונו של הסנאטור [[ג'ייקוב יעבץ]] להיבחר מחדש. בסוף דצמבר, היה ברור שהוא המועמד המוביל{{הערה|{{Citation | title= Revving Up | journal=Time Magazine | date= December 22, 1967 | pages= | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,899894,00.html}}}}.

;תחילת 1968
בתחילת 1968 היה ניקסון המועמד המוביל. עם זאת, חשפו הסקרים שמול הנשיא [[לינדון ג'ונסון]] הוא מקבל 41% בלבד מהקולות לעומת 50% לג'ונסון{{הערה|{{Citation | last=Harris | first=Louis | title=Poll Shows LBJ Favorite in 1968 Presidential Race | newspaper=The Spokesman-Review | publication-place=Spokane, Washington | date=January 8, 1968 | page=4 |url= https://news.google.com/newspapers?id=gZ0RAAAAIBAJ&sjid=9ugDAAAAIBAJ&pg=3790,2322255}}}}. בינואר נסע ניקסון לטקסס ולעג ל[[נאום מצב האומה]] של הנשיא. בנוסף שאל האם המדינה יכולה להרשות לעצמה עוד ארבע שנים עם נשיא כושל כמו ג'ונסון{{הערה|שם=notes}}. באותה תקופה נפוצו שמועות שניקסון יכריז על התמודדותו בפברואר{{הערה|שם=notes|{{Citation | title= Political Notes: Off & On | journal=Time Magazine | date= January 26, 1968 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,837716,00.html}}}}.

;בחירות מקדימות
ב-1 בפברואר הכריז ניקסון על כניסתו למירוץ ועל הצורך במנהיגות חדשה{{הערה|{{Citation| title=Nixon will run| newspaper=The Age| publication-place=Melbourne, Australia| date=February 2, 1968| page=2|url=https://news.google.com/newspapers?id=KAYRAAAAIBAJ&sjid=fZMDAAAAIBAJ&pg=3888,215931}}}}. מיד לאחר מכן החל במסע הבחירות שלו. ניקסון נסע לפגוש את מנהיגי המפלגה בניו המפשייר והחל להפיק תשדירים{{הערה|Jamieson, p. 258|כיוון=שמאל}}. הוא ערך מסע בחירות, על אף שנטען שהוא ינצח בניו המפשייר בקלות. לכן החליט לעבור לערוך מסע בחירות בוויסקונסין. הוא טען שעל ארצות הברית להימנע מעימותים כמו בווייטנאם{{הערה|שם=crucial}}, אולם שעל המדינה מוטלת חובה לסייע לעולם החופשי להילחם נגד תוקפנות{{הערה|שם=crucial}}. הוא טען שה[[משטר צבאי|משטרים הצבאיים]] באמריקה הלטינית הם דוגמה לכך. הוא טען שעל המדינה לספק סיוע אולם לא חיילים{{הערה|שם=crucial|{{Citation | title= Republicans: The Crucial Test| journal=Time Magazine| date= February 16, 1968| url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,837851,00.html}}}}. באמצע פברואר גברה המעורבות בווייטנאם ומעמדו של ניקסון השתפר. סקר חשף שהוא זכה ל-43% מהקולות לעומת 48% לג'ונסון{{הערה|{{Citation| last=Harris | first=Louis | title=Viet War Boost Ups Nixon Appeal | newspaper=The Spokesman-Review | publication-place=Spokane, Washington| date=February 19, 1968| page=17|url= https://news.google.com/newspapers?id=5JkRAAAAIBAJ&sjid=ZekDAAAAIBAJ&pg=5643,1350744}}}}. בסוף החודש, פרש רומני מהמירוץ, בעיקר מפני שטען ש"שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמה. ניקסון נותר כמעט ללא תחרות בבחירות המקדימות, והתמודד מול נלסון רוקפלר ורונלד רייגן שלא הכריזו על מועמדותם{{הערה|{{Citation| title=Romney's Exit Unanticipated Move| newspaper=The Prescott Courier| publication-place=Prescott, Arizona| date=February 27, 1968| page=11|url= https://news.google.com/newspapers?id=I3MNAAAAIBAJ&sjid=WlADAAAAIBAJ&pg=4072,3625863}}}}.

הייתה זו אחת מעונות ה[[בחירות מקדימות|בחירות המקדימות]] הסוערות ביותר אי פעם: היא נפתחה ב[[מתקפת טט]], לאחר מכן, נסיגתו מהתמודדות נוספת של הנשיא ג'ונסון לנוכח חוסר הצלחתו ב[[הפריימריז בניו המפשייר|בחירות המקדימות בניו המפשייר]], ובמהלכה התנקשו בחייו של אחד המועמדים הדמוקרטיים, הסנאטור [[רוברט קנדי]], דקות ספורות לאחר ניצחונו בקליפורניה. בצד הרפובליקני, היריב העיקרי של ניקסון היה [[מושל מישיגן]], [[ג'ורג' רומני]], אם כי [[מושל ניו יורק]] [[נלסון רוקפלר]] ו[[מושל קליפורניה]] [[רונלד רייגן]] היוו גם הם תחרות לניקסון. ניקסון ניצח בתשע מ-13 מערכות הבחירות המקדימות, אם כי רייגן, שניצח בקליפורניה, היה זה שהשיג את מרב הקולות.

ניקסון הכריז במרץ שיגדיל את מאמציו במדינות ללא הבחירות{{הערה|שם=rules}}, ובנוסף הוא יכול היה לבקר יותר את ג'ונסון. מצד שני, העובדה שמערכת הבחירות המקדימות הייתה חד צדדית לא הלהיבה את הבוחרים{{הערה|שם=rules}}. ניקסון טען שרומני פרש בעיקר בגלל ה"נוקאאוט" שחטף מולו{{הערה|שם=rules}}. רוקפלר טען שיהיה מוכן להתמודד אם ידרשו זאת ממנו{{הערה|שם=rules|{{Citation| title= The New Rules of Play| journal=Time Magazine| date= March 8, 1968 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,899963-1,00.html}}}}. אגפים שונים במפלגה בחנו מועמדים שונים, וניקסון המשיך במסע הבחירות שלו. הוא הבטיח לסיים את המלחמה, אולם לא פרט כיצד{{הערה|{{Citation| last=Buckley| first=William| title=Why So Many Americans Dislike Richard Nixon| newspaper=Pittsburgh Post-Gazette| publication-place=Pittsburgh, Pennsylvania| date=March 30, 1968| page=4|url= https://news.google.com/newspapers?id=UysNAAAAIBAJ&sjid=t2wDAAAAIBAJ&pg=3821,4825576}}}}. ניקסון ניצח בקלות בבחירות בניו המפשייר עם 80% מהקולות לעומת 11% בלבד מהפתקים עליהם נכתב שמו של רוקפלר{{הערה|{{Citation| last=Wicker| first=Tom| title=Nixon's Strong Showing May Force Rocky Move| newspaper=St. Petersburg Times| publication-place=St. Petersburg, Florida| date=March 13, 1968| page=21|url= https://news.google.com/newspapers?id=YBgMAAAAIBAJ&sjid=rlwDAAAAIBAJ&pg=6903,1296634}}}}. בסוף מרץ, הכריז רוקפלר שלא יתמודד אולם יהיה מוכן להתמנות לתפקיד. ניקסון פקפק בכך וידע שהאפשרות שידרשו מרוקפלר להתמודד אינה ריאלית{{הערה|שם=draft}}. ניקסון החל לצבור תאוצה{{הערה|שם=draft|{{Citation| last=Morin| first=Relman| title=Republicans Speculate On Draft of Rockefeller| newspaper=The Free Lance-Star| publication-place=Fredericksburg, Virginia| date=March 22, 1968| page=1|url= https://news.google.com/newspapers?id=43wTAAAAIBAJ&sjid=WYoDAAAAIBAJ&pg=3541,2139243}}}}. סקר חדש חשף שהוא מוביל על ג'ונסון עם 41% מהקולות לעומת 39% לג'ונסון, במירוץ בו ישתתף גם ג'ורג' וולאס{{הערה|{{Citation| last=Gallup | first=George| title=Nixon Leading LBJ In Survey| newspaper=St. Petersburg Times| publication-place=St. Petersburg, Florida| date=March 27, 1968| page=13}}}}.

לקראת הבחירות בוויסקונסין בתחילת אפריל, המכשול היחיד של ניקסון היה התמיכה שלה זכה הסנאטור הדמוקרטי [[יוג'ין מקארתי]] מול ג'ונסון. אולם ג'ונסון פרש לפני מערכת הבחירות, ורייגן, גם אם לא התמודד באופן רשמי, עדיין התמודד בוויסקונסין{{הערה|{{Citation| title=Wisconsin Voters To Log Reaction To LBJ Move | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida| date=April 2, 1968 | page=11 |url= https://news.google.com/newspapers?id=Lh8MAAAAIBAJ&sjid=llwDAAAAIBAJ&pg=7091,641007}}}}. ניקסון השיג 80% מהקולות{{הערה|{{Citation | title=McCarthy, Nixon win handily in Wisconsin| newspaper=Rome News-Tribune | publication-place=Rome, Georgia | date=April 3, 1968 | page=1 |url= https://news.google.com/newspapers?id=uUsIAAAAIBAJ&sjid=qDEDAAAAIBAJ&pg=5310,4221876+wisconsin+primary }}}}. ללא ג'ונסון, פיגר ניקסון בסקרים אחרי יוג'ין מקארתי, יוברט האמפרי ורוברט קנדי{{הערה|{{Citation | last=Harris | first=Louis | title=LBJ Drops Nixon To Foot of Class | newspaper=Pittsburgh Post-Gazette | publication-place=Pittsburgh, Pennsylvania | date=April 12, 1968 | page=4 |url= https://news.google.com/newspapers?id=qiwNAAAAIBAJ&sjid=emwDAAAAIBAJ&pg=5634,1969383}}}}.

בסוף אפריל, הפסיק ניקסון את ביקורתו על מדיניות ג'ונסון בווייטנאם וטען שהנשיא הוא היחיד שיכול להביא לשלום{{הערה|שם=hibernate}}. אולם המועמדים הדמוקרטים המשיכו לחטוף ממנו ביקורת. הוא טען שהמפלגה הדמוקרטית המפולגת לא תוכל לאחד את המדינה כמו הרפובליקנים{{הערה|שם=hibernate|{{Citation| title= Republicans: Out of Hibernation | journal=Time Magazine | date= April 26, 1968| url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,838283,00.html}}}}. בנוסף לכך החל לדון בנושאי הכלכלה, ותמך בקיצוץ ההוצאות בניגוד להעלאת המיסים שהדמוקרטים הציעו{{הערה|{{Citation| last=Seeger | first=Murray | title=Avoiding The Issue of Economy | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=April 26, 1968 | page=12 |url= https://news.google.com/newspapers?id=sRoMAAAAIBAJ&sjid=LlwDAAAAIBAJ&pg=7356,3843289}}}}. במפגש עם איגוד העורכים, זכה ניקסון לתשואות, בעיקר כשדן בנושא הפשיעה{{הערה|{{Citation | last=Lawrence | first=David | title=Editor's Quizzing of Nixon Could Set Useful Pattern | newspaper=Spokane Daily Chronicle | publication-place=Spokane, Washington | date=April 23, 1968 | page=32 |url= https://news.google.com/newspapers?id=b6oSAAAAIBAJ&sjid=9_cDAAAAIBAJ&pg=2857,2340318}}}}{{הערה|Jamieson, p. 228|כיוון=שמאל}}. מיד לאחר מכן ניצח את ניקסון ב[[מסצ'וסטס]] עם 30% מהקולות לעומת 26%{{הערה|{{Citation | title=Strong Vote for Rocky | newspaper=The Age | publication-place=Melbourne, Australia | date=May 2, 1968 | page=1 |url= https://news.google.com/newspapers?id=g8sUAAAAIBAJ&sjid=c-MDAAAAIBAJ&pg=5914,223389}}}}. סקרים חדשים חשפו שרוקפלר זוכה ליותר קולות מניקסון מול מועמדים דמוקרטים{{הערה|{{Citation | last=Harris | first=Louis | title=Rockefeller Shown Topping Nixon | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida| date=May 7, 1968 | page=14 |url= https://news.google.com/newspapers?id=cx0MAAAAIBAJ&sjid=sFwDAAAAIBAJ&pg=7256,4692279}}}}, אולם לאחר שניקסון ניצח אותו ב[[אינדיאנה]] מעמדו השתפר{{הערה|{{Citation | last=Wicker | first=Tom | title=McCarthy Still A Contender; Big Nixon Vote Impressive | newspaper=The Spokesman-Review | publication-place=Spokane, Washington | date=May 9, 1968 | page=3}}}}. ניקסון ערך מסע בחירות בנברסקה וביקר את המועמדים הדמוקרטים{{הערה|שם=search}}. הוא הציע להיאבק בפשע בעזרת חקיקה שתאשר ציתות, בניגוד לדעת [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]], והקמת ועדה בקונגרס שתבצע רפורמות בדין הפלילי. הוא לא קישר בין הפשע לבין מהומות השחורים במדינה, וכך זכה לשבחים מצד מנהיגי התנועה לזכויות האזרח{{הערה|שם=search|{{Citation | title= Republicans: In Search of Enthusiasm | journal=Time Magazine | date= May 17, 1968 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,838345-2,00.html}}}}. ניקסון ניצח את רייגן, שעדיין לא התמודד באופן רשמי, בנברסקה, עם 71% מהקולות{{הערה|{{Citation | last=Lawrence | first=David | title=Nebraska primary settles nothing | newspaper=Rome News-Tribune | publication-place=Rome, Georgia| date=May 20, 1968 | page=3 |url= https://news.google.com/newspapers?id=l7wIAAAAIBAJ&sjid=BkQDAAAAIBAJ&pg=4852,2731942}}}}. באורגון, נראה היה שרייגן מוכן להתמודד מול ניקסון ורוקפלר לא התמודד{{הערה|{{Citation | last=Pearson | first=Drew | title=Reagan Challenge To Nixon Looms In Oregon Primary | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida| date=May 22, 1968 | page=15 |url= https://news.google.com/newspapers?id=byMMAAAAIBAJ&sjid=p1wDAAAAIBAJ&pg=2966,616807}}}}. עם זאת, השיג ניקסון 72% מהקולות בבחירות באורגון{{הערה|{{Citation | title=Gene To California From Oregon Win | newspaper=The Evening Independent | publication-place=St. Petersburg, Florida| date=May 29, 1968 | page=2 |url= https://news.google.com/newspapers?id=y-ALAAAAIBAJ&sjid=gFcDAAAAIBAJ&pg=4924,6196112}}}}.

בתחילת יוני, המשיך ניקסון להיות המועמד המוביל, אולם עדיין לא השיג מספיק צירים. הוא עדיין זכה לאתגר מצד רוקפלר ורייגן, ולא התמודד בקליפורניה, בה זכה רייגן בצירים. ניקסון קיבל צירים ממועמדים מקומיים שהתמודדו{{הערה|{{Citation | title=Nixon's Defeat Implied in Talk by Rockefeller | newspaper=Spokane Daily Chronicle | publication-place=Spokane, Washington | date=June 4, 1968 | page=24 |url=https://news.google.com/newspapers?id=XywVAAAAIBAJ&sjid=-fcDAAAAIBAJ&pg=5661,722587
 }}}}, כך שהוא הצליח להשיג 86 צירים מקומיים{{הערה|שם=rocky|{{Citation | title=Nixon Refuses Collision Demanded By Rocky | newspaper=The Evening Independent | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=June 21, 1968 | page=7 |url= https://news.google.com/newspapers?id=vfALAAAAIBAJ&sjid=fFcDAAAAIBAJ&pg=4648,4691231}}}}. לאחר [[רצח רוברט קנדי|ההתנקשות ברוברט קנדי]], ערכו המועמדים הפסקה במערכת הבחירות{{הערה|שם=tough|{{Citation | title= Republicans: Tough Talk | journal=Time Magazine | date= June 28, 1968 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,841303,00.html}}}}. ההתנקשות הובילה להגברת התמיכה בניקסון{{הערה|{{Citation | last=Macartney | first=Roy | title=Survey shows swing to Humphrey | newspaper=The Age | publication-place=Melbourne, Australia | date=June 11, 1968 | page=2 |url= https://news.google.com/newspapers?id=vHwQAAAAIBAJ&sjid=fJMDAAAAIBAJ&pg=1496,1908587}}}}. לאחר חזרתו למסע הבחירות, גילה ניקסון שרוקפלר החל לתקוף אותו. רוקפלר תיאר את ניקסון כאיש מהפוליטיקה הישנה, שלא עושה את הדבר הנכון תחת לחץ{{הערה|שם=tough}}. ניקסון סירב להגיב להתקפות וטען שלא ישתתף בהן{{הערה|שם=rocky}}. לקראת הוועידה הלאומית, רבים תהו לגבי עמיתו למרוץ. הרפובליקנים במערב התיכון ביקשו שיבחר בג'ון לינדזי, [[ראש עיריית ניו יורק]]{{הערה|{{Citation | last=Evans | first=Rowland | last2=Novak | first2=Robert | title=Scheme Weighed For Nixon-Lindsay Ticket | newspaper=Toledo Blade | publication-place=Toledo, Ohio | date=June 26, 1968 | page=5 |url= https://news.google.com/newspapers?id=X24UAAAAIBAJ&sjid=mwEEAAAAIBAJ&pg=3899,7451543}}}}. התמיכה שזכה לה מצד הסנאטור מארק הטפילד מאורגן הובילה לשמועות שהוא יהיה זה שייבחר{{הערה|שם=tough}}. גם חבר הקונגרס [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש]] מטקסס נחשב למועמד{{הערה|{{Citation | last=Evans | first=Rowland | last2=Novak | first2=Robert | title=Unknown Could Be Nixon's Running Mate | newspaper=Toledo Blade | publication-place=Toledo, Ohio | date=June 5, 1968 | page=7 |url=https://news.google.com/newspapers?id=Sm4UAAAAIBAJ&sjid=mQEEAAAAIBAJ&pg=4091,7079451}}}}. בסוף החודש, השיג ניקסון שני שלישים מ-667 הצירים היה זקוק להם כדי להיבחר{{הערה|{{Citation | title=Nixon Getting More Votes | newspaper=Ellensburg Daily Record | publication-place=Ellensburg, Washington | date=June 26, 1968 | page=1 |url= https://news.google.com/newspapers?id=OF0KAAAAIBAJ&sjid=DEwDAAAAIBAJ&pg=4945,4149774}}}}.

ב-1 ביולי זכה לתמיכת הסנאטור ג'ון טאוור מטקסס, שהעניק לו עוד ארבעים צירים{{הערה|שם=tower|{{Citation | title=Sen. Tower Backs Nixon | newspaper=Eugene Register-Guard | publication-place=Eugene, Oregon | date=July 1, 1968 | page=1 |url= https://news.google.com/newspapers?id=FGYRAAAAIBAJ&sjid=9eADAAAAIBAJ&pg=2398,1388}}}}. ניקסון החל להתכונן לבחירות הכלליות. הוא צילם כמה תשדירי בחירות ושלח אותן למדינות המתנדנדות עוד לפני שהדמוקרטים בחרו במועמד שלהם{{הערה|Jamieson, p. 259|כיוון=שמאל}}. לאחר מכן החליט ניקסון שנושא הפשיעה יהיה הנושא המרכזי בבחירות{{הערה|{{Citation | title=Crime No. 1 Issue, Say Nixon Advisers | newspaper=Chicago Tribune | publication-place=Chicago, Illinois | date=July 9, 1968 | page=1 |url= https://pqasb.pqarchiver.com/chicagotribune/access/586672492.html?FMT=ABS&dids=586672492:586672492&FMTS=CITE:AI&type=historic&date=Jul+09%2C+1968&author=&pub=Chicago+Tribune&desc=Crime+No.+1+Issue%2C+Say+Nixon+Advisers}}}}. בנוסף הכריז ניקסון על התנגדותו לגיוס החובה, והציע לעבור לצבא של מתנדבים עם תשלום גבוה יותר לחיילים{{הערה|{{Citation | last=Morin | first=Relman | title=What Nixon, Rockefeller Have Said on the Issues | newspaper=The Free Lance-Star | publication-place=Fredericksburg, Virginia | date=August 2, 1968 | page=3 |url= https://news.google.com/newspapers?id=REgRAAAAIBAJ&sjid=24oDAAAAIBAJ&pg=7155,3242103}}}}. באמצע יולי זכה ניקסון לתמיכתו של אייזנהאואר, עוד לפני שנבחר להיות המועמד הרפובליקני, בטענה שמערכת הבחירות חשובה{{הערה|שם=ike|{{Citation | title=Nixon Backed by Eisenhower | newspaper=Spokane Daily Chronicle | publication-place=Spokane, Washington | date=July 18, 1968 | page=22 |url= https://news.google.com/newspapers?id=cjkVAAAAIBAJ&sjid=APgDAAAAIBAJ&pg=3291,950070}}}}. בסוף יולי, הודיעה התקשורת שניקסון השיג 691 צירים, יותר מה-667 שהיה צריך. רוקפלר ערער על כך{{הערה|{{Citation | title=Nixon apparently has enough strength to get nomination | newspaper=The Bulletin | publication-place=Bend, Oregon | date=July 26, 1968 | page=1 |url=https://news.google.com/newspapers?id=OpYSAAAAIBAJ&sjid=NvcDAAAAIBAJ&pg=6227,2665246}}}}. מטה ניקסון דאג יותר מרייגן. הם חששו שהצירים הדרומיים של ניקסון יעברו לתמוך ברייגן השמרן. עם זאת, הם סברו שרוקפלר הליברל יתמוך בניקסון במקרה כזה כדי לעצור את רייגן{{הערה|{{Citation| last=Biossat | first=Bruce | title=Nixon and Reagan | newspaper=The Victoria Advocate | publication-place=Victoria, Texas | date=July 31, 1968 | page=3}}}}.

===הוועידה הרפובליקנית הלאומית===
[[קובץ:Nixon & Agnew.jpg|ממוזער|ניקסון (מימין) עם סגן הנשיא [[ספירו אגניו]]|alt=Nominees Agnew (left) and Nixon (right)]]
הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1968 התרחשה בין 5 ל-9 באוגוסט ב[[מיאמי ביץ']]. הניצחונות, לצד תמיכתם של צירים שנבחרו בידי מנהיגי המפלגה, אפשרו לניקסון להבטיח את בחירתו כמועמד בסיבוב הראשון בוועידת המפלגה הרפובליקנית{{הערה|Parmet, pp. 503–508|כיוון=שמאל}}. הוא נבחר למועמד המפלגה לנשיאות עם 692 צירים בסיבוב הראשון. רוקפלר הגיע למקום השני עם 277 צירים, ורייגן לשלישי עם 182{{הערה|{{Citation | title= US President – R Convention | work=Ourcampaigns.com
| date=July 30, 2009 | url=http://www.ourcampaigns.com/RaceDetail.html?RaceID=47022}}}}. ניקסון הצליח להשיג את תמיכת הצירים הדרומיים שנשמעו לסנאטור [[סטרום ת'ורמונד]] מ[[קרוליינה הדרומית]]{{הערה|שם=strom|{{Citation | last=Chamberlain | first=John | title=Two Stubborn, Honest Men Held The Pass For Nixon | newspaper=The Evening Independent | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=August 12, 1968 | page=7 |url= https://news.google.com/newspapers?id=B_ILAAAAIBAJ&sjid=e1cDAAAAIBAJ&pg=4779,2444649}}}}.

לאחר היבחרו, הרים ניקסון את ידיו באוויר ב[[סימן V]], סימן שהפך לסימן ההיכר שלו, ונאם את הנאום שכתב בשבועות הקודמים. הוא טען שאינו מבטיח שיחסל את העוני או יסיים את האפליה, גם לא בתוך שמונה שנים, אולם שהוא מבטיח לפעול, ולהביא מדיניות חדשה להשגת שלום מחוץ וצדק מבית{{הערה|שם=nation}}. הוא קרא לעידן חדש בדיונים עם המדינות הקומוניסטיות ולחיזוק הדין הפלילי כדי להחזיר את החוק והסדר. ניקסון הבטיח שיחזיר את [[החלום האמריקני]], יביא לאחדות גדולה יותר וייצג את הרוב הדומם{{הערה|שם=nation|{{Citation | title= Nation: NOW THE REPUBLIC | journal=Time Magazine | date= August 16, 1968 |url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,838534-1,00.html}}}}. ניקסון גם דיבר בנושאי כלכלה, והודיע על התנגדותו למדיניות הרווחה, ועל תמיכתו בתוכניות שיסייעו ל[[אפרו-אמריקאים]] להקים [[עסק קטן|עסקים קטנים]]. בסיום נאומו, הבטיח לסיים את הלילה הארוך והאפל שירד על אמריקה{{הערה|{{Citation | last=Rowan | first=Carl | title=Nixon Looks Formidable in Attack on Democrats | newspaper=Spokane Daily Chronicle | publication-place=Spokane, Washington | date=August 13, 1968 | page=16 |url= https://news.google.com/newspapers?id=mywVAAAAIBAJ&sjid=EfgDAAAAIBAJ&pg=7454,3429620}}}}.

לאחר מכן בחר ניקסון את [[מושל מרילנד]], [[ספירו אגניו]], כעמיתו למרוץ, בחירה שניקסון האמין שתאחד את המפלגה, ותפנה הן למתונים בצפון והן לדרומיים שהתנכרו מהדמוקרטים{{הערה|Parmet, p. 509|כיוון=שמאל}}. אגניו השיג 1,119 קולות תומכים, ואילו המושל רומני השיג 186 בלבד. אגניו לא היה ידוע ברמה הלאומית, ונבחר כדי למשוך שחורים לתמוך בניקסון{{הערה|שם=agnew|{{Citation |title = 'Tough' Agnew Stand Stressed|newspaper = St. Petersburg Times|publication-place = St. Petersburg, Florida|date = August 16, 1968|page = 18}}}}, וכדי לתקן את הרושם לאחר שניסה לפעול למען רוקפלר{{הערה|Jamieson, p. 229|כיוון=שמאל}}. הוועידה הציגה את ניקסון כמועמד המרכז במפלגה, כשרוקפלר משמאלו ורייגן מימינו. גם בבחירות הכלליות, הוא מיצב את עצמו מימין לדמוקרטים אולם משמאל ל[[ג'ורג' וולאס]]{{הערה|{{Citation | title=Nixon Assumes Center Position | newspaper=The Spokesman-Review | publication-place=Spokane, Washington | date=August 10, 1968 | page=51}}}}.

===בחירות כלליות===
יריבו הדמוקרטי של ניקסון בבחירות הכלליות היה [[סגן נשיא ארצות הברית|סגן הנשיא]] המכהן [[יוברט האמפרי]], שנבחר למועמדות בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, שהייתה סוערת ולוותה ב[[מחאות הוועידה הדמוקרטית ב-1968|מחאות אלימות]]{{הערה|שם=הערה אחת|[https://www.nixonlibrary.gov/thelife/apolitician/thepresident/ The President], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]}}. במהלך מסע הבחירות, הציג ניקסון את עצמו כדמות המבטאת יציבות בתקופה של תסיסה לאומית ותהפוכות{{הערה|שם=הערה אחת}}. הוא השתמש במושג "[[הרוב הדומם]]" כלפי אמריקאים [[שמרנים]]-חברתיים, שלא אהבו את [[תרבות הנגד|התרבות ההיפית]] ואת המפגינים נגד מלחמת וייטנאם. אגניו הפך למבקר קולני יותר ויותר של קבוצות אלו, ובכך חיזק את מעמדו של ניקסון בימין{{הערה|לאנס מורו, [http://content.time.com/time/magazine/article/0,9171,985217,00.html NAYSAYER TO THE NATTERING NABOBS], באתר [[טיים מגזין]], 30 בספטמבר 1996}}.

עם תחילת עונת הבחירות, התמקד ניקסון בשבע המדינות הגדולות: קליפורניה, אילינוי, מישיגן, ניו יורק, אוהיו, פנסילבניה וטקסס{{הערה|{{Citation | last=Morin
| first=Relman | last2=Mears | first2=Walter | title=The Loser Who Won: Richard Milhous Nixon | newspaper=Eugene Register-Guard | publication-place=Eugene, Oregon | date=November 6, 1968 | page=18 |url= https://news.google.com/newspapers?id=IMMUAAAAIBAJ&sjid=QuEDAAAAIBAJ&pg=6822,1354293}}}}. הוא שכר את רוג'ר איילס להפיק תשדירים בני שעה וכדי לפרסם אותו{{הערה|שם=ad}}{{הערה|{{Cite book|title = The Selling of the President 1968|last = McGinniss|first = Joe|publisher = Simon & Schuster|year = 1969|isbn = 0-671-27043-5|location = New York|pages = }}}}. בנוסף, הציגו התשדירים את ניקסון באספות תושבים עם בוחרים אמיתיים ששאלו אותו שאלות קשות{{הערה|Jamieson, p. 60|כיוון=שמאל}}. בנסיעתו הראשונה ל[[ספרינגפילד (אילינוי)|ספרינגפילד]], טען שאמריקה זקוקה לאחדות כפי שלא הייתה זקוקה לה מאז תקופתו של [[אברהם לינקולן]]{{הערה|{{Citation | title=Demos At Odds Over Viet Plank | newspaper=The Evening Independent | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=August 19, 1968 | page=8 |url= https://news.google.com/newspapers?id=DPILAAAAIBAJ&sjid=e1cDAAAAIBAJ&pg=7160,4009560}}}}. לאחר מכן נסע למישיגן, אוהיו ופנסילבניה לפני שחזר לניו יורק ונפגש עם המושל רוקפלר{{הערה|שם=agnew}}. הסקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי ברוב של 45% מהקולות לעומת 29%, ועל מקארתי ברוב של 42% לעומת 37%{{הערה|{{Citation | title=Iowa's Hughes Boosts McCarthy's Hopes | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=August 21, 1968 | page=61 |url=https://news.google.com/newspapers?id=IiEMAAAAIBAJ&sjid=zVwDAAAAIBAJ&pg=7256,642393}}}}. בסוף החודש, הצליח האמפרי לנצח בקושי את מקארתי ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לאחר ועידה מתוחה ומלאה במהומות. הפילוג הדמוקרטי, והתחושה שהחוק והסדר במדינה מידרדרים, סייעו לניקסון{{הערה|{{Citation | last=Reston | first=James | title=Party Deeply Hurt By Clashes | newspaper=The Age | publication-place=Melbourne, Australia | date=August 30, 1968 | page=2 |url= https://news.google.com/newspapers?id=fB0QAAAAIBAJ&sjid=dJMDAAAAIBAJ&pg=6784,5308437}}}}. מעט לפני הוועידה ולקראת הבחירות, קיבל ניקסון תדרוכים מהנשיא ג'ונסון על ההתפתחויות בווייטנאם{{הערה|{{Citation | title=Nixon briefed by LBJ | newspaper=The Age | publication-place=Melbourne, Australia | date=August 12, 1968 | page=2
|url= https://news.google.com/newspapers?id=bB0QAAAAIBAJ&sjid=dJMDAAAAIBAJ&pg=6621,1786715}}}}. הנשיא הבהיר שהוא לא רוצה שהמלחמה תהפוך לעניין פוליטי, דבר אליו ניקסון הסכים, אולם פקפק ביכולתו של האמפרי לא להשתמש במלחמה לרווח פוליטי{{הערה|שם=History|{{Citation | last=Johnson | first=Robert "K.C." |title=Did Nixon Commit Treason in 1968? What The New LBJ Tapes Reveal | publisher=George Mason University | work=History News Network | date=January 26, 2009 |url= http://hnn.us/articles/60446.html}}}}.

במהלך מסע הבחירות הדגיש ניקסון את שיעור ה[[פשיעה]] הגבוה, ותקף את מה שהציג ככניעה על ידי הדמוקרטים בנכונותם לוותר על העליונות הגרעינית של ארצות הברית{{הערה|Black, p. 550|כיוון=שמאל}}. ניקסון הבטיח "שלום עם כבוד" במלחמת וייטנאם והכריז כי "מנהיגות חדשה תסיים את המלחמה ותביא שלום לאוקיינוס השקט"{{הערה|[https://books.google.co.il/books?id=dM_enWzoghoC&pg=PA236&lpg=PA236 Nixonland: The Rise of a President and the Fracturing of America], עמ' 236, באתר [[גוגל ספרים]]}} אך לא פירט באיזה אופן התכוון לשים קץ למלחמה{{הערה|Schulzinger, p. 413|כיוון=שמאל}}, ולכן טענה התקשורת שיש לו "תוכנית סודית" לסיום המלחמה. סיסמת הבחירות שלו, "ניקסון הוא האחד", הייתה אפקטיבית.
[[קובץ:Richard M. Nixon in a campaign motorcade standing on the back of car give the "V" sign. - NARA - 194666.tif|ממוזער|ימין|285px|ניקסון מסמן את סימן ה-V שלו במהלך ביקורו באילינוי.|alt=Nixon stands atop a motorcade vehicle, smiling, holding up his "v-sign" to a massive crowd on a Chicago street]]
לאחר הוועידה הדמוקרטית, נחשב ניקסון למועמד המוביל, והיה רגוע ובטוח בעצמו, בניגוד ל-1960. רבים שאלו האם הנשיא מעדיף את ניקסון על פני האמפרי{{הערה|{{Citation | last=Macartney | first=Roy | title=Nixon smells success | newspaper=The Age | publication-place=Melbourne, Australia | date=September 14, 1968 | page=5}}}}. בביקורו בשיקגו מעט לאחר הוועידה הדמוקרטית, זכה ניקסון למצעד תמיכה שבו נכחו מאות אלפי אזרחים{{הערה|{{cite web|title = St. Petersburg Times - Google News Archive Search|url = https://news.google.com/newspapers?id=8xsMAAAAIBAJ&sjid=q1oDAAAAIBAJ&pg=5163,2729640&hl=en|website = news.google.com|accessdate = 2015-07-30}}}}.
[[קובץ:Lyndon Johnson and Nixon, withAgnew.jpg|ממוזער|ימין|המועמדים ניקסון ואגניו נפגשים עם הנשיא ג'ונסון בחווה שלו בטקסס בתחילת אוגוסט]]
לפני ביקורו, ביקש ניקסון מהסנאטור אדוארד ברוק ממסצ'וסטס לעזור לו במסע הבחירות באילינוי ובקליפורניה, תוך ניסיון להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה{{הערה|{{Citation |last=Evans |first=Rowland |last2=Novak |first2=Robert |title=Nixon Out to Soothe Negroes |newspaper=The Free-Lance Star |publication-place=Fredericksburg, Virginia |date=September 10, 1968 |page=3 |url=https://news.google.com/newspapers?id=WlEQAAAAIBAJ&sjid=g4oDAAAAIBAJ&pg=2932,6080282}}}}.

;ספטמבר
באמצע ספטמבר, החל ספירו אגניו לתקוף את האמפרי. הוא טען שהוא רך אל מול הקומוניזם, האינפלציה והפשע, והשווה אותו לראש ממשלת בריטניה לשעבר, [[נוויל צ'מברלין]]{{הערה|{{Citation |title=Nation: THE COUNTERPUNCHER |journal=Time Magazine |date=September 20, 1968 |url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,838729,00.html}}}}. באותו זמן שלח ניקסון את יועצו לשעבר, ויליאם סקרנטון, לנסיעה לאירופה כדי לאסוף מודיעין בנושאי [[נאט"ו]] ו[[ברית המועצות]]. בתגובה לקריאותיו של האמפרי להתעמת מולו פנים מול פנים, טען ניקסון שהאמפרי חייב קודם להתעמת מול עצמו{{הערה|{{Citation | title=President Asks Texans To Support Humphrey; Nixon Revising Budget | newspaper=Toledo Blade | publication-place=Toledo, Ohio | date=September 17, 1968 | page=20 |url= https://news.google.com/newspapers?id=f24UAAAAIBAJ&sjid=oAEEAAAAIBAJ&pg=6510,223899}}}}. במהלך מסע בחירות בסן פרנסיסקו, מול 10,000 תומכים, ספג מחאות. ניקסון התעמת מול המוחים ונאם את נאום ה"אמריקני הנשכח"{{הערה|שם=forgotten}}, בו טען שיום הבחירות יהיה יום המחאה עבור האמריקני הנשכח{{הערה|שם=forgotten}}, שהוא האמריקני ששומר את החוק, משלם את המיסים, הולך לכנסייה, שולח את ילדיו לבית הספר, אוהב את מדינתו ודורש מנהיגות חדשה{{הערה|שם=forgotten|{{Citation |last=Yogman
|first=Ron |title=Nixon's 'The One' At Bay Area Rally |newspaper=The Evening Independent |publication-place=St. Petersburg, Florida |volume= |issue= |date=September 28, 1968 |page=1 |url=https://news.google.com/newspapers?id=nvELAAAAIBAJ&sjid=RFcDAAAAIBAJ&pg=6705,5914191}}}}. עד סוף החודש, רבים במטה ניקסון החלו להאמין שהוא עתיד לנצח, אולם ניקסון הזהיר אותם מביטחון יתר{{הערה|{{Citation | last=Boyd | first=Robert | title=Nixon Perfume: Victory Scent | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=September 27, 1968 | page=20 |url= https://news.google.com/newspapers?id=qBoMAAAAIBAJ&sjid=KFwDAAAAIBAJ&pg=3760,4639938}}}}. סקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי עם 43% מהקולות לעומת 28% בסוף ספטמבר{{הערה|{{Citation | last=Macartney | first=Roy | title=Nixon lifts lead over Humphrey | newspaper=The Age | publication-place=Melbourne, Australia | date=September 30, 1968 | page=1 |url= https://news.google.com/newspapers?id=MtsQAAAAIBAJ&sjid=d5MDAAAAIBAJ&pg=5473,5661739}}}}.

;אוקטובר
בתחילת אוקטובר, החל ניקסון להימנע מביקורת על ממשל ג'ונסון בנושא וייטנאם, בטענה שלא רצה לפגוע בשיחות השלום בפריז{{הערה|{{Citation | last=Reston | first=James | title=Nixon On Vietnam: Effective, Evasive,| newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=October 2, 1968 | page=63 |url= https://news.google.com/newspapers?id=nx4MAAAAIBAJ&sjid=PlwDAAAAIBAJ&pg=5548,1111673}}}}. אולם המפגינים נגד המלחמה מחו נגד ניקסון במהלך מסע הבחירות{{הערה|{{Citation | title=Campaign Heckling Grows | newspaper=The Evening Independent | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=October 5, 1968 | page=5 |url= https://news.google.com/newspapers?id=XdsLAAAAIBAJ&sjid=SVcDAAAAIBAJ&pg=5210,1228021}}}}. ניקסון נאם בפני איגוד השמרנים האמריקני ב-9 באוקטובר וטען שג'ורג' וולאס יסייע לדמוקרטים בכך שיפלג את קולות מתנגדי הממסד. האיגוד תמך בניקסון ולא בוולאס, וכינה את וולאס "[[פופוליזם|פופוליסט]]"{{הערה|{{Citation | title=Nixon Warns Wallace Vote Helps Demos | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=October 10, 1968 | page=11 |url= https://news.google.com/newspapers?id=pR4MAAAAIBAJ&sjid=PlwDAAAAIBAJ&pg=6519,6387507}}}}. לאחר שעמיתו של האמפרי למירוץ, [[אדמונד מאסקי]], ביקר את ניקסון על קשריו עם סטרום ת'ורמונד, וניקסון המשיך להתנגד לעימות טלוויזיוני, בטענה שלא רצה לתת לוולאס חשיפה תקשורתית{{הערה|{{Citation | title=Blocking Debates Called Disservice | newspaper=Spokane Daily Chronicle | publication-place=Spokane, Washington | date=October 11, 1968 | page=6 |url= https://news.google.com/newspapers?id=ihoVAAAAIBAJ&sjid=KvgDAAAAIBAJ&pg=7339,3644721}}}}. באותו הזמן עלו טענות שניקסון נמנע מעימותים בגלל סדרת העימותים מול קנדי ב-1960, שהובילה להפסדו בבחירות{{הערה|{{Citation | title=A 3-way debate would have been in people's interest | newspaper=The Bulletin | publication-place=Bend, Oregon | date=October 14, 1968 | page=3 |url= https://news.google.com/newspapers?id=jo0SAAAAIBAJ&sjid=u_YDAAAAIBAJ&pg=1235,2397629}}}}. עוד לקח שניקסון למד מהבחירות ב-1960 היה העסקת מאה אלף עובדים שיבדקו את הקלפיות, כדי למנוע זיופי קולות כפי שהיו בבחירות של 1960{{הערה|{{Citation | last=Lawrence | first=David | title=On Guard Against 'Ghosts' | newspaper=The Evening Independent | publication-place=St. Petersburg, Florida | date=October 28, 1968 | page=9 |url= https://news.google.com/newspapers?id=cNsLAAAAIBAJ&sjid=SVcDAAAAIBAJ&pg=6039,6435103}}}}. בסוף אוקטובר יצא ניקסון לסיור בחירות באוהיו. הוא תקף את האמפרי ואת ממשל ג'ונסון בטענה שהעלו את חובות החקלאים וגרמו לעלייה בפשיעה{{הערה|{{Citation | title=Nearly 2,000 Hear Nixon At Deshler | newspaper=The Bryan Times | publication-place=Bryan, Ohio | date=October 23, 1968 | page=1 |url= https://news.google.com/newspapers?id=HUMLAAAAIBAJ&sjid=bVIDAAAAIBAJ&pg=3311,1254927}}}}. באותו הזמן פורסמו שני תשדירים שנויים במחלוקת, שבהם הוצג האמפרי מחייך לצד תמונות של מלחמת וייטנאם והמהומות בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968. התשדירים הובילו למחאה מצד הדמוקרטים{{הערה|Jamieson, p. 245-246|כיוון=שמאל}}. בסוף אוקטובר, הצטמצם הפער בין המועמדים: סקר חשף שניקסון השיג 44% מהקולות לעומת 36% להאמפרי, ירידה של חמישה אחוזים מהשבועות הקודמים, שיוחסה לסירובו להתעמת עם האמפרי{{הערה|{{Citation | title=Remember Nixon's Past, LBJ Admonishes Voters | newspaper=The Milwaukee Sentinel | publication-place=Milwaukee, Wisconsin | date=October 28, 1968 | page=2 |url= https://news.google.com/newspapers?id=BcQVAAAAIBAJ&sjid=JhEEAAAAIBAJ&pg=6048,5926841}}}}{{הערה|{{Citation | title= Nixon's 2 | journal=Time Magazine | volume= | issue= | date= October 18, 1968 | url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,902427,00.html}}}}.

;נובמבר
בינתיים ניהל הנשיא ג'ונסון משא ומתן עם [[וייטנאם הצפונית]] וקיווה להגיע ל[[הפסקת אש]] לפני הבחירות (מה שכונה "[[הפתעת אוקטובר]]"). ניקסון קיבל תדרוך על השיחות מ[[הנרי קיסינג'ר]], שהיה אז [[יועץ]] לאיש המשא ומתן [[אברל הרימן]]. אחת הסוגיות שהיסטוריונים דנים בה, היא האם ניקסון חיבל באופן מודע במשא ומתן, בין השאר על ידי שכנוע ממשלת [[דרום וייטנאם]] לא להגיע לשיחות, כי יקבלו הצעות טובות יותר כשהרפובליקנים יהיו בשלטון{{הערה|דייוויד טיילור, [http://www.bbc.com/news/magazine-21768668 The Lyndon Johnson tapes: Richard Nixon's 'treason'], באתר [[BBC]]{{כ}}, 22 במרץ 2013}}. ג'ונסון ראה במעשיו של ניקסון ניסיון לערער על מדיניות החוץ של ארצות הברית. ב-31 באוקטובר, ללא הסכמת הצדדים האחרים, הודיע ג'ונסון על הפסקה חד-צדדית של ההפצצות, ועל משא ומתן לשלום שיתחיל בפריז ב-6 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. למרות תמיכתו של ניקסון בשיחות השלום, הן עזרו בעיקר להאמפרי{{הערה|{{Citation | last=Macartney | first=Roy | title=Nixon is the man to beat | newspaper=The Age | publication-place=Melbourne, Australia | date=November 2, 1968 | page=5 |url= https://news.google.com/newspapers?id=19IQAAAAIBAJ&sjid=eZMDAAAAIBAJ&pg=4304,205295}}}}. באותו הזמן, שוחחה אנה צ'נאולט, עובדת במטה ניקסון, עם ממשלת דרום וייטנאם, והודיעה שהממשלה תקבל עסקה טובה יותר אם ניקסון יהיה הנשיא. הנשיא ג'ונסון כעס על ההאשמות כאילו הטעה את ניקסון במהלך התדרוכים בנושא המלחמה. הוא דיבר עם מנהיג המיעוט בסנאט, אוורט דירקסן, ובפני הסנאטור ג'ורג' סמאת'רס מ[[פלורידה]], והם יידעו את ניקסון על כעסו של הנשיא. ב-2 בנובמבר החליט נשיא דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות. ניקסון הכחיש בפני ג'ונסון שהיה מעורב בכך. נוסף לכך, דרום וייטנאם לא הייתה זקוקה לתמריצים רבים כדי לא להיכנס לתהליך השלום שהיה מסוכן מבחינתה.

יומיים לפני הבחירות, הופיע ניקסון ב''[[פגוש את העיתונות]]'' והסביר שישתף פעולה עם ג'ונסון{{הערה|שם=History}}. סקר אחרון לפני הבחירות חשף שהאמפרי מוביל על ניקסון עם 43% מהקולות לעומת 40%, אולם סקר אחרון של מכון [[גאלופ (חברה)|גאלופ]] חשף שניקסון מוביל עם 42% לעומת 40% להאמפרי{{הערה|שם=bell|{{Citation | last=Bell | first=Jack | title=Vietnam Issue Raised Again as Campaign Winds Up | newspaper=Eugene Register-Guard | publication-place=Eugene, Oregon | date=November 5, 1968 | page=2 |url= https://news.google.com/newspapers?id=H8MUAAAAIBAJ&sjid=QuEDAAAAIBAJ&pg=5496,1061237+polls+bombing+halt}}}}. ביום הבחירות, קנו ניקסון והאמפרי זמן שידור ברשתות טלוויזיה יריבות, ניקסון ב-[[NBC]] והאמפרי ב-[[ABC]], וכל אחד מהם הבטיח את הבטחותיו האחרונות{{הערה|{{Citation | last=Loory | first=Stuart | title=Humphrey, Nixon Will Stage Telethons | newspaper=St. Petersburg Times | publication-place=St. Petersburg, Florida |date=November 4, 1968 | page=48 |url= https://news.google.com/newspapers?id=-CEMAAAAIBAJ&sjid=fVwDAAAAIBAJ&pg=4567,3420707}}}}. ניקסון השתמש בהופעתו כדי לבלום את עלייתו של האמפרי בסקרים לאחר הפסקת ההפצצות, בטענה שקיבל "דיווח מטריד מאוד"{{הערה|שם=bell}}, בו התבשר שטונות של אספקה עוברות ל[[דרום וייטנאם]] בידי [[צפון וייטנאם|הצפון]]. האמפרי טען שההאשמה אינה אחראית, וניקסון טען שהוא לא יודע מה קורה{{הערה|שם=bell}}{{הערה|{{Citation | title=Nixon, Humphrey give their views in four-hour telethons from California | newspaper=The Bulletin | publication-place=Bend, Oregon |date=November 5, 1968 | page=4 |url= https://news.google.com/newspapers?id=n40SAAAAIBAJ&sjid=u_YDAAAAIBAJ&pg=1325,3967014}}}}. ניקסון השקיע 6,270,000 דולרים על פרסומות במהלך הבחירות, שרובן רק חיזקו את תומכיו{{הערה|Jamieson, p. 234|כיוון=שמאל}}.

===יום הבחירות===
[[קובץ:ElectoralCollege1968.svg|ממוזער|שמאל|285px|תוצאות הבחירות ב-5 בנובמבר 1968.|alt=A map illustrating the results of the 1968 election:Of the 50 states, 32 are red for Nixon, 13 are blue for Humphrey, and five are orange for Wallace]]
בבחירות המשולשות ב-5 בנובמבר התמודדו ניקסון, [[יוברט האמפרי|האמפרי]] ומועמד [[המפלגה העצמאית האמריקאית]] שהתנגדה למתן זכויות ל[[אפרו-אמריקאים]], [[מושל אלבמה]], [[ג'ורג' וולאס]]. התוצאות היו צמודות, ורק למחרת בבוקר הן היו ודאיות. ניקסון זכה ב-301 קולות ב[[חבר האלקטורים]] לעומת 191 אלקטורים להאמפרי ו-46 אלקטורים לוואלאס. מבחינת קולות הבוחרים, ניצח ניקסון את האמפרי בהפרש של כמעט 500,000 קולות, כשהוא משיג 43.42% מהקולות לעומת 42.72% להאמפרי, כשוולאס משיג 13.53%. בקליפורניה, אילינוי ואוהיו ניצח ניקסון בהפרש של פחות משלושה אחוזים. אם האמפרי היה זוכה בהן, ניקסון היה מפסיד. ניקסון ניצח ברוב מדינות המערב ו[[המערב התיכון]] אולם הפסיד בצפון מזרח המדינה ובטקסס להאמפרי, ובדרום לוולאס{{הערה|{{Cite book|title = Richard M. Nixon: A Life in Full|url = https://archive.org/details/isbn_9781586485191|last = Black|first = Conrad|publisher = PublicAffairs Books|year = 2007|isbn = 978-1-58648-519-1|location = New York|pages = }}}}{{הערה|{{Citation | last=Leip
| first=David |title=1968 Presidential General Election | work=USAElectionAtlas.org | year=2005 |url= http://uselectionatlas.org/RESULTS/national.php?f=0&year=1968}}}}. לאחר ניצחונו בירך אותו האמפרי, וניקסון אמר: "קיבלתי את ההודעה הנעימה של סגן הנשיא, שבירך אותי על זכייתי בבחירות, ואני בירכתי אותו על מאבקו האמיץ, ואמרתי לו שאני יודע בדיוק איך הוא מרגיש"{{הערה|בהתייחס להפסדו בבחירות 1960, שבהן גם הוא היה סגן נשיא שהפסיד את הנשיאות בהפרש קטן במיוחד}}{{הערה|[http://www.upi.com/Archives/Audio/Events-of-1968/1968-Presidential-Election 1968 Presidential Election], באתר UPI}}. ניקסון הוא סגן הנשיא הראשון מאז [[מרטין ואן ביורן]] שנבחר לכהונה כנשיא, ועד לבחירת הנשיא ה-46, ג'ו ביידן, היה היחיד שעשה זאת כשאינו סגן נשיא מכהן.

== נשיא ארצות הברית (1969–1974) ==
ניקסון כיהן כנשיא מ-9 בינואר 1969, עד ל[[התפטרות]]ו ב-9 באוגוסט 1974. בניגוד לקודמו, ג'ונסון, שמימן תוכניות רווחה, דגל ניקסון במדיניות ה"[[פדרליזם]] החדש". תוכניתו כללה ביזור העוצמה והחזרת הסמכויות למדינות ארצות הברית השונות.

ניקסון התמקד בעיקר במדיניות חוץ. מדיניותו, שכונתה [[דוקטרינת ניקסון]], דרשה סיוע בלתי ישיר לבעלות הברית האמריקניות ב[[המלחמה הקרה|מלחמה הקרה]], כשהדוגמה המרכזית היא ה"וייטנאמיזציה"{{הערה|וייטאנמיזציה - מדיניות לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה ל[[צבא דרום וייטנאם]], אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא [[צפון וייטנאם]] וה[[וייטקונג]], אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי.}} ב[[מלחמת וייטנאם]]. ניקסון הוביל ל[[דטאנט]] עם סין, וניצל את [[הפיצול הסיני-סובייטי]] כדי [[ביקור ניקסון בסין|לחדש את היחסים עם סין]] ולשנות את המלחמה הקרה. בנוסף חתם על הסכמי [[סאל"ט]] ועל הסכמים נגד טילים בליסטיים עם [[ברית המועצות]] לצורך בקרה על נשק.

הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו עקב השערוריות בממשלו, והוא נאלץ להתפטר לאחר [[פרשת ווטרגייט]].

=== השבעה ראשונה ===
[[קובץ:Richard Nixon 1969 inauguration.png|ממוזער|252x252 פיקסלים|[[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית|נשיא בית המשפט העליון]], [[ארל וורן]], משביע את ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית ה-37 ב[[גבעת הקפיטול]], 20 בינואר 1969]]

ניקסון [[השבעת נשיא ארצות הברית|הושבע]] ל[[נשיא ארצות הברית]] ב-20 בינואר 1969, על ידי יריבו הפוליטי, [[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית]] [[ארל וורן]]. [[פט ניקסון]] החזיקה את ה[[ביבליה]] המשפחתית שלהם פתוחה על [[ספר ישעיהו]] פרק ב', פסוק ד': {{ציטוטון|וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת}}. בנאום השבעתו, שקיבל ביקורות חיוביות כמעט אחידות, אמר ניקסון: {{ציטוטון|הכבוד הגדול ביותר שההיסטוריה יכולה להעניק הוא התואר 'משכין שלום'{{הערה|Black, pp. 567–68|כיוון=שמאל}}}}. - ביטוי שייכתב מאוחר יותר על [[מצבה|מצבתו]]{{הערה|{{Find a Grave|1418|ריצ'רד ניקסון}}}}. הוא דיבר על כניסת הפוליטיקה המפלגתית לעידן חדש של אחדות:

{{ציטוטון|בשנים הקשות הללו סבלה אמריקה מקדחת של מילים; מ[[רטוריקה]] מנופחת שמבטיחה יותר ממה שיכולה לספק; מרטוריקה זועמת, שמשיבה אי שביעות רצון לתוך שנאה; מרטוריקה בומבסטית שעושה הצגות במקום לשכנע. אנחנו לא יכולים ללמוד אחד מהשני עד שנפסיק לצעוק, עד שנדבר בשקט מספיק כדי לשמוע את המילים שלנו - כמו שאנו שומעים את הקולות שלנו{{הערה|[http://www.upi.com/Archives/Audio/Events-of-1969/War-Protests 1969 YEAR IN REVIEW], באתר UPI}}}}.

=== ממשל ===
==== קבינט ====
{{ערך מורחב|הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון}}
[[קובץ:Richard M. Nixon posing with his cabinet in the cabinet room in the white house. - NARA - 194353.jpg|ממוזער|שמאל|הקבינט, 1971]]
עבור ההחלטות המרכזיות במהלך כהונתו, הסתמך ניקסון בעיקר על [[משרד הרשות המבצעת של נשיא ארצות הברית]] ולא על הקבינט. יועציו הקרובים בתקופת נשיאותו היו [[בוב הולדמן]] ו[[ג'ון ארליכמן]], שאף כונו "חומת ברלין", בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מתוך הבית הלבן. הם היו אלו שקישרו בין הנשיא לבין אחרים. בניגוד לחברי קבינט רבים, היה התובע הכללי [[ג'ון ניוטון מיטשל|ג'ון מיטשל]] משפיע בבית הלבן, והוא היה זה שבחר במועמדים לבית המשפט העליון. מדיניות החוץ הושפעה בידי [[המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית]], שבראשה עמד [[הנרי קיסינג'ר]], אז [[היועץ לביטחון לאומי|יועץ לביטחון לאומי]]. מזכיר המדינה הראשון של ניקסון, [[ויליאם רוג'רס]], מודר מקבלת ההחלטות. ב-1973 מונה קיסינג'ר לתפקיד מזכיר המדינה במקביל להיותו היועץ לביטחון לאומי. בכהונת ניקסון שולב אגף התקציבים לתוך [[משרד הניהול והתקציב]], מה שריכז את הכוח בבית הלבן. במקום להתמקד בוועדה הרפובליקנית הלאומית, הסתמך ניקסון בעיקר על הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא (מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"), שבה כיהנו כמה אנשים מהבית הלבן, כולל מיטשל. למרות ריכוז הכוח בבית הלבן, נתן ניקסון לקבינט שלו חופש במדיניות פנים ובנושאים שלא היו חשובים לו, כמדיניות בנושא איכות הסביבה. ב-1973, עם חשיפת פרשת ווטרגייט, קיבל ניקסון את פיטוריהם של הולדמן, ארליכמן ושל יורשו של מיטשל כתובע כללי, [[ריצ'רד קליינדינסט]]. הולדמן הוחלף ב[[אלכסנדר הייג]], שהפך לדמות הדומיננטית בסוף כהונת ניקסון בבית הלבן{{הערה|שם=nytobit|{{cite news|url=https://www.nytimes.com/2010/02/21/us/politics/21haig.html |title=Alexander M. Haig Jr., 85, Forceful Aide to 2 Presidents, Dies |author=Weiner, Tim |authorlink=Tim Weiner |date=February 20, 2010 |accessdate=February 20, 2010 |newspaper=[[הניו יורק טיימס]] |archiveurl=https://www.webcitation.org/5nhqLAZBM?url=http://www.nytimes.com/2010/02/21/us/politics/21haig.html |archivedate=February 21, 2010 |url-status=live}}}}.

====סגן הנשיא====
עם חשיפת פרשת ווטרגייט באמצע 1973, הפך סגן הנשיא ספירו אגניו למטרה לחקירה אחרת בנושא שחיתות בקרב [[נבחר ציבור|נבחרי ציבור]] ויזמי ארכיטקטורה, הנדסה וסלילת כבישים במחוז בולטימור, מרילנד. הוא הואשם בקבלת [[שוחד]] הכולל תשלומים של יותר מ-100,000 דולר בתמורה לחוזים בעת שכיהן כראש הממשל של מחוז בולטימור, כ[[מושל מרילנד]] וכסגן נשיא ארצות הברית{{הערה|ריצ'רד סנדומיר, [https://www.nytimes.com/2017/01/18/us/george-beall-dead-prosecuted-agnew.html?smid=pl-share George Beall, Prosecutor Who Brought Down Agnew, Dies at 79], באתר [[הניו יורק טיימס]], 18 בינואר 2017}}. ב-10 באוקטובר 1973, התפטר אגניו, ובכך היה לסגן הנשיא השני שהתפטר מתפקידו, לאחר [[ג'ון קלהון]]. באותו היום, סירב אגניו להעיד בנושא העלמת מס בסכום של 13,551.47 דולרים ב-1967. הוא נקנס ב-10,000 דולרים. ניקסון השתמש בסמכותו לפי [[התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית]] ומינה את [[ג'רלד פורד]] לסגן הנשיא חדש. מינויו של פורד אושר על ידי [[הקונגרס האמריקני]] והוא נכנס לתפקידו ב-6 בדצמבר 1973{{הערה|[http://www.history.com/topics/us-presidents/gerald-r-ford ג'רלד פורד], באתר [[ערוץ ההיסטוריה]] {{באנגלית}}}}.
{{clear}}

==== מינויים לבית המשפט ====
[[קובץ:Warren e burger photo.jpeg|ממוזער|upright|[[וורן ברגר]], [[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית]] ה-15 במספר (1969-1986).]]
ניקסון הצליח למנות בהצלחה ארבעה שופטים ל[[בית המשפט העליון של ארצות הברית]] במהלך כהונתו, ונכשל במינויים של שניים. הוא מינה שופטים שמרנים יותר ששינו את בית המשפט מה[[ליברליזם]] שאפיין אותו בתקופת [[ארל וורן]]{{הערה|שם=galloway|{{cite journal|last1=Galloway|first1=Russell|title=The Burger Court (1969-1986)|journal=Santa Clara Law Review|date=January 1, 1987|volume=27|issue=1|url=http://digitalcommons.law.scu.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1867&context=lawreview|accessdate=February 28, 2016}}}}.

הוא מינה את:
* [[וורן ברגר]], מונה ל[[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית]] (כדי להחליף את [[ארל וורן]]), <br>נבחר ב-23 במאי 1969 ואושר בידי הסנאט ב-9 ביוני 1969{{הערה|שם=SCOTUS|{{Cite web| title=U.S. Senate: Supreme Court Nominations: 1789-Present| url=http://www.senate.gov/pagelayout/reference/nominations/Nominations.htm| website = www.senate.gov| accessdate=June 15, 2017}}}}. נחשב לשופט שמרן יחסית{{הערה|שם=galloway}}.
** קלמנט היינוורט (כדי להחליף את אייב פורטס), <br>נבחר ב-21 באוגוסט 1969, אולם נדחה בידי הסנאט ב-21 בנובמבר 1969{{הערה|שם=SCOTUS}}.
** הרולד קרסוול (כדי להחליף את אייב פורטס), <br>נבחר ב-19 בינואר 1970, אבל נדחה בידי הסנאט ב-8 באפריל 1970{{הערה|שם=SCOTUS}}.
* [[הארי בלקמן]] (כדי להחליף את אייב פורטס), <br>נבחר ב-15 באפריל 1970 ואושר בידי הסנאט ב-12 במאי 1970{{הערה|שם=SCOTUS}}. בתחילת דרכו נחשב לשמרן, אולם הפך לליברל יותר במהלך כהונתו{{הערה|שם=galloway}}.
* [[לואיס פאוול]] (כדי להחליף את [[הוגו בלאק]])<br>נבחר ב-22 באוקטובר 1971 ואושר בידי הסנאט ב-6 בדצמבר 1971{{הערה|שם=SCOTUS}}. נחשב לשופט שמרן{{הערה|שם=galloway}}.
* [[ויליאם רנקוויסט]] (כדי להחליף את ג'ון מרשל הארלן), <br>נבחר ב-22 באוקטובר 1971 ואושר בידי הסנאט ב-10 בדצמבר 1971{{הערה|שם=SCOTUS}}. היה שמרן וירש את ברגר כנשיא בית המשפט העליון ב-1986, ונשאר בתפקיד עד שנת 2005{{הערה|שם=galloway}}.

ניקסון גם מינה 231 שופטים ממשלתיים, יותר מ[[פרנקלין דלאנו רוזוולט]]. בנוסף לארבעת השופטים שמינה לבית המשפט העליון, מינה ניקסון גם ארבעים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים ועוד 181 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.
{{clear}}

=== מדיניות חוץ ===
הדמות המשפיעה ביותר בתחום מדיניות החוץ הייתה הנרי קיסינג'ר, שתחילה כיהן כ[[היועץ לביטחון לאומי|יועץ לביטחון לאומי]], ולאחר התפטרות [[ויליאם רוג'רס]] מתפקיד [[מזכיר המדינה של ארצות הברית]] בספטמבר 1973, כיהן במקביל גם בתפקיד זה.

==== אירופה ====
כמה שבועות לאחר כניסתו לתפקיד, נסע ניקסון לשמונה ימים לאירופה, ונחת ב[[בריסל]] ב-23 בפברואר 1969. הוא נפגש עם [[ראש ממשלת בריטניה]] [[הרולד וילסון]] ב[[לונדון]], ועם [[נשיא צרפת]] [[שארל דה גול]] ב[[פריז]]. בנוסף עצר ב[[בון]], ב[[ברלין]] וב[[רומא]], ונפגש עם האפיפיור [[פאולוס השישי]] ב[[קריית הוותיקן]]. בנוסף לכך נסע למדינות קומוניסטיות במזרח אירופה, כולל [[הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה|רומניה]] (1969), [[יוגוסלביה]] (1970) וברית המועצות עצמה (1972 ו-1974).

====אסיה====
=====סין העממית=====
[[קובץ:Nixon and Zhou toast.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון עם ראש הממשלה הסיני [[ג'ואו אנלאי]] בעת [[ביקור ניקסון בסין|ביקורו בסין]], 25 בפברואר 1972]]
{{ערך מורחב|ביקור ניקסון בסין}}
גם מתנגדי ניקסון זוקפים את ביקורו בסין לזכותו. ניקסון הכין את היסודות ל[[ביקור ניקסון בסין|ביקורו בסין העממית]] לפני שהפך לנשיא, וכתב ב[[מגזין]] "[[Foreign Affairs]]" שנה לפני בחירתו: "אין מקום על הפלנטה הקטנה הזו למיליארד אנשים החיים בבידוד זועם"{{הערה|שם=RNforeign|{{cite web| url=https://millercenter.org/president/nixon/foreign-affairs| title=Richard Nixon:Foreign Affairs| publisher= Miller Center of Public Affairs, University of Virginia| location=Charlottesville, Virginia| accessdate=June 22, 2017}}}}. מי שסייע לניקסון במיזם זה היה [[היועץ לביטחון לאומי|יועצו לביטחון לאומי]] ו[[מזכיר המדינה של ארצות הברית]] לעתיד, הנרי קיסינג'ר, שעמו עבד הנשיא באופן הדוק, ושעקף את פקידי הממשלה. היחסים בין [[ברית המועצות]] ל[[הרפובליקה העממית של סין|סין העממית]] הגיעו לשפל המדרגה עם [[סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי (1969)|סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי ב-1969]]. במהלך שנתו הראשונה בתפקידו שלח ניקסון שליחים עם המסר כי הוא מעוניין ביחסים קרובים יותר בעזרת תיווך פקיסטני, מדינה שהייתה מיודדת עם שתי המדינות{{הערה|{{cite web| url=http://www.u-s-history.com/pages/h1877.html| title=Nixon Travels – China| website=ushistory.com| publisher=Online Highways| location=Florence, Oregon| accessdate=June 22, 2016}}}}. פריצת הדרך הפומבית הגיעה בתחילת 1971, כאשר [[מאו דזה-דונג]] הזמין קבוצה של שחקני [[טניס שולחן]] אמריקאים לבקר בסין ולשחק נגד שחקנים סינים מובילים. ביולי 1971 ביקר הנרי קיסינג'ר בחשאי בבייג'ינג, והכשיר את הקרקע לביקורו של הנשיא ניקסון בסין{{הערה|[http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV%2F1971%2F10%2F17&id=Ar00110&sk=A29655D9 קיסינג'ר יצא לפקין], [[דבר (עיתון)|דבר]], 17 באוקטובר 1971}}. ב-15 ביולי 1971 הוכרז בו-בזמן על ידי [[בייג'ינג]] וניקסון (ב[[טלוויזיה]] וב[[רדיו]]) כי הנשיא יבקר בסין בחודש פברואר הבא. הכרזות אלו הדהימו את העולם. החשאיות אפשרה לשתי קבוצות המנהיגים להכין את האקלים הפוליטי בארצם למגע.

בפברואר 1972 נסעו ניקסון ורעייתו לסין. קיסינג'ר תדרך את ניקסון במשך יותר מ-40 שעות הכנה. עם נחיתתם בסין על ה[[אייר פורס 1]], הם התקבלו על ידי ראש הממשלה [[ג'ואו אנלאי]]. ניקסון לחץ את ידו של ג'ואו, מעשה שמזכיר המדינה לשעבר [[ג'ון פוסטר דאלס]] סירב לעשות ב-1954 כשהשניים נפגשו בז'נבה{{הערה|שם=ChinaPBS|{{citation| title=The Nixon Visit| series=[[American Experience]]| publisher=[[PBS]]| date=| url = https://www.pbs.org/wgbh/amex/china/sfeature/nixon.html| accessdate = July 17, 2011}}}}. למעלה ממאה [[עיתונאי]]ם מהטלוויזיה נלוו לנשיא. על פי הוראותיו של ניקסון, הייתה לטלוויזיה עדיפות על פני פרסומים מודפסים, מאחר שניקסון חש כי ה[[אמצעי תקשורת|מדיה]] תסקר את הביקור הרבה יותר טוב מאשר העיתונות המודפסת. הוא גם ניצל את ההזדמנות להעליב את עיתונאי הדפוס שלהם בז{{הערה|שם=ChinaPBS}}.

ניקסון וקיסינג'ר נפגשו במשך שעה עם מאו וג'ואו במעון הפרטי והרשמי של מאו, שם דנו במגוון נושאים{{הערה|[http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV%2F1972%2F02%2F22&id=Ar00100&sk=4FBD47E6 בפגישה מפתיעה עם מאו נפתח ביקור ניקסון בסין], [[דבר (עיתון)|דבר]], 22 בפברואר 1972}}. מאו ראה את ניקסון כאדם כן מאוד. בנוסף, חשד מאו בקיסינג'ר, אם כי היועץ עצמו טען שפגישתם הייתה היסטורית{{הערה|שם=ChinaPBS}}. [[סעודה]] רשמית נערכה באותו ערב באולם הגדול של העם. למחרת נפגש ניקסון עם ג'ואו; ההודעה המשותפת שלאחר פגישה זו הכירה ב[[טאיוואן]] כחלק מסין, וציפתה לפתרון של שלום לבעיית האיחוד מחדש{{הערה|Ambrose 1989, p. 516|כיוון=שמאל}}{{הערה|{{cite journal|first=Nancy Bernkopf |last=Tucker|title=Taiwan Expendable? Nixon and Kissinger Go to China|journal=Journal of American History |year=2005|volume=92 |issue=1 |pages=109–135|doi=10.2307/3660527|jstor=3660527| issn = 0021-8723 }}}}. כאשר לא היה בפגישות, סייר ניקסון באתרים ייחודיים, שכללו את [[העיר האסורה]], [[קברי שושלת מינג]] ו[[החומה הגדולה של סין]]{{הערה|שם=ChinaPBS}}. האמריקאים קיבלו הצצה ראשונה לחיי ה[[סינים]] דרך המצלמות אשר ליוו את פט ניקסון, שסיירה בעיר בייג'ינג ובקהילות, בתי ספר, מפעלים ובתי חולים{{הערה|שם=ChinaPBS}}.

הביקור פתח עידן חדש ב[[יחסי ארצות הברית-סין]]{{הערה|שם=RNlibrarypresident|{{cite web| title=The President| work=The Life of Richard Nixon| url=https://nixonlibrary.gov/thelife/apolitician/thepresident/index.php| publisher=Richard Nixon Presidential Museum and Library NARA| location=Yorba Linda, California| accessdate=June 22, 2017| archiveurl=https://web.archive.org/web/20170710074539/https://www.nixonlibrary.gov/thelife/apolitician/thepresident/index.php| archivedate=2017-07-10| url-status=dead}}}}. מתוך חשש מברית סינית-אמריקנית, הסכימה ברית המועצות ל[[דטאנט]].

;מלחמת וייטנאם
{{ערך מורחב|מלחמת וייטנאם}}
כשניקסון נכנס לתפקידו, כ-300 [[חייל]]ים אמריקנים נהרגו כל שבוע ב[[וייטנאם|ווייטנאם]]{{הערה|[http://www.americanwarlibrary.com/vietnam/vwc24.htm Vietnam War Deaths and Casualties By Month]|כיוון=שמאל}}, ו[[מלחמת וייטנאם|המלחמה]] הייתה לא פופולרית בארצות הברית, וכן נערכו הפגנות אלימות נגד המלחמה (גם במהלך טקס ההשבעה של ניקסון). ממשל ג'ונסון הסכים להשעות את ההפצצות תמורת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אך הסכם זה מעולם לא נכנס לתוקף במלואו. לדברי [[וולטר אייזקסון]], זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הגיע ניקסון למסקנה כי לא ניתן לנצח במלחמת וייטנאם, והוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלחמה במהירות. אחרים טענו שניקסון קיווה לשחזר את הצלחתו של אייזנהאואר בסיום מלחמת קוריאה. הוא חיפש הסדר שיאפשר ל[[הכוחות המזוינים של ארצות הברית|כוחות המזוינים של ארצות הברית]] לסגת, תוך השארת [[דרום וייטנאם]] מוגנת מפני התקפה.

באמצע 1969 החל ניקסון לנהל משא ומתן לשלום עם הצפון-וייטנאמים, ושלח מכתב אישי למנהיגי צפון וייטנאם, ושיחות השלום החלו בפריז. אולם השיחות הראשוניות לא הביאו להסכם. במאי 1969 הוא הציע בפומבי להוציא את כל הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם, בתנאי שצפון וייטנאם תעשה זאת גם, ובדרום וייטנאם יתקיימו [[בחירות]] חופשיות בפיקוח בינלאומי ובהשתתפות ה[[וייטקונג]]{{הערה|[http://www.presidency.ucsb.edu/ws/index.php?pid=2047&st=&st1= Address to the Nation on Vietnam]|כיוון=שמאל}}. ביולי 1969, ביקר ניקסון בדרום וייטנאם, ונפגש עם המפקדים הצבאיים ועם ראש ממשלת דרום וייטנאם. בשל המחאות שדרשו נסיגה מידית, החל ניקסון באסטרטגיה בה החליף חיילים אמריקנים בחיילים וייטנאמיים, תהליך שנקרא "וייטנאמיזציה"{{הערה|שם=RNlibrarypresident}}. ניקסון החל לתכנן נסיגה מדורגת{{הערה|שם=Time97.14|{{cite journal |author=<!--Staff writer(s); no by-line.--> |title=Again, the Credibility Gap? |url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,876891,00.html |magazine=[[Time Magazine|Time]] |location=New York |publisher=Time |date=April 5, 1971 |volume=97 |issue=14 |access-date=July 29, 2011 }}}} אולם גם המשיך בהפצצות ב[[לאוס]] והורה על פלישה לשטח [[קמבודיה]] על מנת לחסום את [[נתיב הו צ'י מין]] ששימש לאספקת הווייטקונג בשנת 1970{{הערה|{{זמן ישראל|גל פרל פינקל|אין תחתית|161079|21 באוקטובר 2020}}.}}. הוא הודיע על הפלישה לציבור ב-30 באפריל 1970{{הערה|{{cite news| title = 8,000 Move Into Cambodia| newspaper = St. Peterburg Independent| agency = AP (Saigon)| date = May 1, 1970| url = https://news.google.com/newspapers?id=utwLAAAAIBAJ&sjid=UlcDAAAAIBAJ&pg=7133%2C160415}}}}. תגובת ניקסון למוחים כללה פגישה מאולתרת עמם ליד [[אנדרטת לינקולן]] ב-9 במאי 1970{{הערה|{{cite news| title = Nixon Up Early, See Protesters| agency = UPI| newspaper = Beaver County Times| date = May 9, 1970| location = Beaver, Pennsylvania| url = https://news.google.com/newspapers?id=FGwyAAAAIBAJ&sjid=TrMFAAAAIBAJ&pg=1864%2C2379598 }}}}. מסמכים מהארכיון הסובייטי שפורסמו ב-1991 חשפו שממשלת צפון וייטנאם ניסתה לפלוש לקמבודיה ב-1970 לבקשת ה[[קמר רוז']] ולבקשת סגנו של [[פול פוט]]. הבטחתו של ניקסון לעצור את המלחמה והגברת ההפצצות הובילו לפגיעה באמינותו{{הערה|שם=Time97.14}}.

{{ערך מורחב|פרשת מסמכי הפנטגון}}
ב-1971, קטעים מתוך "[[פרשת מסמכי הפנטגון|מסמכי הפנטגון]]", שהודלפו על ידי [[דניאל אלסברג]], פורסמו ב{{ה|ניו יורק טיימס}} וב[[וושינגטון פוסט]]. כאשר הופיעו לראשונה הידיעות על הדליפה, ניקסון לא עשה דבר. המסמכים, שכללו את היסטוריית המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, עסקו בעיקר בשקרים של ממשלים קודמים ולא חשפו הרבה. הוא השתכנע על ידי קיסינג'ר שהמסמכים היו מזיקים יותר מכפי שנראו וניסה למנוע את פרסומם. בסופו של דבר פסק [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]] לטובת העיתונים. בניסיון לערער את תדמיתו ואמינותו של אלסברג [[פריצה|פרצו]] אנשיו של ניקסון שנודעו בשם "השרברבים", למשרדו של ה[[פסיכיאטר]] של אלסברג בחיפוש אחר דרכים להביך אותו. מאוחר יותר נטלו אותם אנשים חלק ב[[פרשת ווטרגייט]].

עם נסיגת [[הכוחות המזוינים של ארצות הברית]] מווייטנאם, צומצם הגיוס ולבסוף [[גיוס חובה|גיוס החובה]] בוטל ב-1973. הצבא הפך לצבא מתנדבים{{הערה|{{cite journal| last=Evans| first=Thomas W.| date=Summer 1993| location=Washington, D.C.| title=The All-Volunteer Army After Twenty Years: Recruiting in the Modern Era| url=http://www.history.army.mil/armyhistory/AH27newOCR.pdf| journal=Army History| publisher=Center of Mililary History| id=PB-20-93-4 (No. 27)| pages=40–46| accessdate=June 26, 2017}}}}. לאחר שנים של לחימה, הושג הסכם שביתת הנשק בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 ב[[פריז]]. ההסכם קבע [[הפסקת אש]] וכי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מ[[וייטנאם|ווייטנאם]] מבלי לדרוש מהכוח הצבאי הצפון-וייטנאמי שנמצא בדרום לסגת. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית ב[[הודו-סין]] על ידי ה[[קונגרס ארצות הברית|קונגרס האמריקאי]]. לאחר שהסתיימה תמיכתה הצבאית של ארצות הברית, הייתה הפסקת אש קצרה, לפני שפרצה שוב הלחימה. צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם ב-1975. גם לאוס וקמבודיה נכבשו על ידי צפון וייטנאם.

;קמבודיה
[[קובץ:NixononCambodia.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון מספק הסבר לאומה על הפלישה לקמבודיה, 30 באפריל 1970]]
ניקסון אישר מבצע סודי של הפצצות מסיביות ב[[צפון וייטנאם]] ב[[קמבודיה]] במרץ 1969, ללא הסכמתו של [[נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה]]{{הערה|[http://apjjf.org/Ben-Kiernan/4313.html Making More Enemies than We Kill? Calculating U.S. Bomb Tonnages Dropped on Laos and Cambodia, and Weighing Their Implications]|כיוון=שמאל}}. ההפצצות המשיכו בשנות השבעים וניסו לתמוך בממשלתו של [[לון נול]] שלחמה מול ה[[קמר רוז']] במלחמת האזרחים בקמבודיה. בין 50,000 ל-150,000 אנשים נהרגו בהפצצות בין 1970 ל-1973{{הערה|שם=Kiernan|{{cite journal|last1=Owen|first1=Taylor|last2=Kiernan|first2=Ben|title=Bombs Over Cambodia|journal=The Walrus|date=October 2006|url=http://www.yale.edu/cgp/Walrus_CambodiaBombing_OCT06.pdf|pages=32–36}}}}. ההיסטוריונים בחנו את הקשר בין הפצצת קמבודיה לבין צמיחת הקמר רוז' והעלייה בתמיכה בו. רבים טענו שהאיכרים החלו לתמוך בקמר רוז' לאחר ההפצצה. אחרים טענו שההפצצות הרחיקו את הקומוניסטים מ[[פנום פן]]{{הערה|{{cite book| last=Chandler| first=David| date=2000| title=Brother Number One: A Political Biography of Pol Pot| url=https://archive.org/details/brothernumberone00davi| edition=Revised| location=Chiang Mai, Thailand| publisher=Silkworm Books| pages=[https://archive.org/details/brothernumberone00davi/page/96 96]–97}}}}. ההפצצה הייתה הגיונית מבחינה צבאית כיוון שהרחיקה את הקמר רוז' מפנום פן ומנעה השתלטות קומוניסטית בתקופה בה דרום וייטנאם הייתה חלשה{{הערה|שם=Bombing Defended|{{cite web|last=Ponniah|first=Kevin|url=http://www.phnompenhpost.com/national/us-bombing-defended|title=US bombing defended|work=[[The Phnom Penh Post]]|date=2014-09-09|accessdate=2017-07-14}}}}. נטען שההתערבות בקמבודיה מנעה ממנה לקרוס בין 1970 ל-1973{{הערה|{{cite web| title=Returning to Cambodia| url=https://web.archive.org/web/20071102010737/https://www.brookings.edu/opinions/2007/0823iraq_rodman.aspx| last=Rodman| first=Peter W.| date=August 23, 2007| publisher=[[Brookings Institution]]| location=Washington, D.C.| accessdate=2017-07-14}}}}{{הערה|{{cite book| last=Lind| first=Michael| title=Vietnam: The Necessary War: A Reinterpretation of America's Most Disastrous Military Conflict| url=https://archive.org/details/vietnamnecessary00lind| publisher=Free Press| location=New York| date=1999|isbn=0684842548}}}}. לא ניתן לדעת האם מעורבותה של ארצות הברית סייעה לקמר רוז'{{הערה|{{cite book| last=Etcheson| first=Craig| title=The Rise and Demise of Democratic Kampuchea| series=Westview Special Studies on South and Southeast Asia| publisher=Westview Press| date=1984| page=97| isbn=0865316503}}}}. אולם ברור שהיו כאלו שהצטרפו לקמר רוז' עקב שנאתם להפצצות האמריקניות{{הערה|{{cite book| last=Shawcross| first=William| title=Sideshow| date=1979| publisher=Simon & Schuster| isbn=0671230700| p=396}}}}.

==== אמריקה הלטינית ====
[[קובץ:Gustavo Diaz Ordaz Richard Nixon San Diego.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|[[נשיא מקסיקו]] [[גוסטבו דיאס אורדס]] וניקסון בשיירה הנשיאותית ב[[סן דייגו]], קליפורניה, 4 בספטמבר 1970]]

;קובה
ניקסון תמך בפעולותיו של [[ג'ון פיצג'רלד קנדי]] במהלך [[הפלישה למפרץ החזירים]] ו[[משבר הטילים בקובה]] ב-1962; עם כניסתו לתפקיד הוא הגביר את פעילותו החשאית נגד [[קובה]] ונשיאה, [[פידל קסטרו]]. הוא שמר על קשרים הדוקים עם קהילת הגולה הקובנית-אמריקנית באמצעות חברו, [[איש עסקים|איש העסקים]] ביבה רבוזו, שלעיתים קרובות הציע דרכים להרגיז ול[[התגרות]] בקסטרו. בברית המועצות וקובה עלה החשש שניקסון יתקוף את קובה ויפר את ההבנה בין קנדי ל[[ניקיטה חרושצ'וב]], שסיימה את משבר הטילים. באוגוסט 1970 ביקשו הסובייטים מניקסון לאשר מחדש את ההבנה. למרות מדיניותו הנוקשה כלפי קסטרו, הסכים ניקסון. התהליך טרם הושלם כאשר החלו הסובייטים להרחיב את בסיסם ב[[נמל]] העיר [[סיינפואגוס]] באוקטובר 1970. אז התפתח עימות קל, שהסתיים בהבנה כי הסובייטים לא ישתמשו בסיינפואגוס ל[[צוללת טילים בליסטיים|צוללות נושאות טילים בליסטיים]]. בנובמבר אושררו ההבנות מ-1962{{הערה|Ambrose 1989, pp. 379–383|כיוון=שמאל}}.

;[[צ'ילה]]
{{ראו גם|ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)}}
בחירתו של המועמד ה[[מרקסיזם|מרקסיסטי]] [[סלבדור איינדה]] ל[[נשיא צ'ילה]] בספטמבר 1970 דחפה את ניקסון וקיסינג'ר לתמוך במסע נמרץ של התנגדות חשאית לאיינדה. השגריר בצ'ילה טען שאין חלופה לאיינדה, אולם ניקסון סירב להכיר בכך{{הערה|שם=The Pinochet File|{{cite book|last=Kornbluh|first=Peter|title=The Pinochet File: A Declassified Dossier on Atrocity and Accountability|url=https://archive.org/details/pinochetfiledecl0000korn|year=2003|publisher=The New Press|location=New York|isbn=1-56584-936-1}}}}. בפרט עודדו קיסינג'ר וניקסון שביתות מאורגנות נגד איינדה ומימון מתנגדי איינדה{{הערה|שם=Overthrow|{{cite book|last=Kinzer|first=Stephen|title=Overthrow: America's Century of Regime Change from Hawaii to Iraq|url=https://archive.org/details/overthrow00step|year=2006|publisher=Times Books|location=New York|isbn=978-0-8050-8240-1}}}}. אנשי ה-CIA עודדו [[הפיכה צבאית]] בצ'ילה ותמכו במתנגדי איינדה{{הערה|שם=Legacy of Ashes|{{cite book|last=Weiner|first=Tim|title=Legacy of Ashes: The History of the CIA|year=2007|publisher=Anchor Books|location=New York|isbn=978-0-307-38900-8|page=361}}}}{{הערה|שם=The Pinochet File}}. בתמיכת ארצות הברית, רצחו המהפכנים את הגנרל של איינדה{{הערה|שם=The Pinochet File}}.

עם כניסתו של איינדה לתפקידו, החלה ארצות הברית לממן תעמולה נגדו. בספטמבר 1971 אישר ניקסון באופן אישי להקצות 700,000 דולר להפלת איינדה{{הערה|שם=The Pinochet File}}. אנשי ה-CIA הונחו לתמוך בהפיכה צבאית{{הערה|שם=Overthrow}}, אולם הם ידעו שההפיכה תהיה אלימה{{הערה|שם=Overthrow}}.

ניקסון תמך בפגיעה בכלכלה הצ'יליאנית והקצה עשרה מיליון דולר לפעולות חבלניות{{הערה|שם=CIA document|{{cite web |url=http://www.gwu.edu/~nsarchiv/NSAEBB/NSAEBB8/ch26-01.htm|title=MEETING WITH PRESIDENT ON CHILE|author=Richard Helms, released during the Chilean Declassification Project|publisher=The National Security Archive|accessdate=October 21, 2012}}}}. בעקבות תקופה ממושכת של תסיסה חברתית, פוליטית וכלכלית, נטל הגנרל [[אוגוסטו פינושה]] את השלטון ב[[ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)|הפיכה אלימה]] ב-11 בספטמבר 1973; בין המתים נמנה איינדה. לאחר עליית החונטה לשלטון תמכה בה ארצות הברית וממשלת ארצות הברית הואשמה בהתערבות בנושא. ההאשמות הוכחו בשנת אלפיים, כשמסמכים שוחררו לציבור{{הערה|שם=The Pinochet File}}. המסמכים תיעדו את פעילות ניקסון וקיסינג'ר כנגד איינדה. הממשל תמך בפינושה למרות האלימות שהפעיל ולמרות [[מבצע קונדור]].

==== ברית המועצות ====
[[קובץ:Leonid Brezhnev and Richard Nixon talks in 1973.png|ממוזער|252x252 פיקסלים|[[ליאוניד ברז'נייב]], המבקר בארצות הברית, בחברת ניקסון לאחר [[רשימת ארוחות הערב הממלכתיות בארצות הברית|ארוחת ערב ממלכתית]] ב[[החדר המזרחי (הבית הלבן)|חדר המזרחי]] ב[[הבית הלבן|בית הלבן]], 19 ביוני 1973]]
בימיו של ניקסון התחולל ב[[המלחמה הקרה|מלחמה הקרה]] עם ברית המועצות תהליך ה[[דטאנט]].
ניקסון השתמש בסביבה הבינלאומית המשתפרת כדי לעסוק בנושא ה[[שלום]] הגרעיני. לאחר ההודעה על ביקורו בסין, ניהל ניקסון משא ומתן לקראת ביקורו בברית המועצות. הנשיא והגברת הראשונה הגיעו ל[[מוסקבה]] ב-22 במאי 1972 ונפגשו עם [[המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות]] [[ליאוניד ברז'נייב]], ראש הממשלה [[אלכסיי קוסיגין]] ועם [[ראש מדינה|ראש המדינה]] [[ניקולאי פודגורני]]. בין השאר נועד ניקסון עם מנהיגים סובייטיים אחרים{{הערה|שם=הערה שתיים|[http://news.bbc.co.uk/onthisday/hi/dates/stories/may/22/newsid_4373000/4373149.stm 1972: President Nixon arrives in Moscow], באתר [[BBC]]{{כ}}, 11 ביוני 2004}}.

ניקסון עסק במשא ומתן אינטנסיבי עם ברז'נייב{{הערה|שם=RN72USSR|{{cite web| title = 1972: President Nixon arrives in Moscow|publisher=BBC | date = June 11, 2004| url = http://news.bbc.co.uk/onthisday/hi/dates/stories/may/22/newsid_4373000/4373149.stm | accessdate = July 17, 2011}}}}. הם הגיעו להסכמים להגדלת ה[[סחר]] ולשני הסכמי בקרת נשק משמעותיים: הסכם [[סאל"ט]]-1 שנחתם בין שתי המעצמות{{הערה|שם=RNlibrarypresident}} והסכם הטילים האנטי-בליסטיים, אשר אסר על פיתוח מערכות ליירוט טילים נכנסים. ניקסון וברז'נייב הכריזו על עידן חדש של "דו-קיום בשלום". באותו הערב התקיימה סעודת ערב ב[[הקרמלין|קרמלין]]{{הערה|שם=הערה שתיים}}.

[[קובץ:Президент США Ричард Никсон в 1972 году в Киеве.jpg|ממוזער|ימין|ניקסון ב[[קייב]] ב-1972]]
למען יחסים טובים יותר עם ארצות הברית, הפסיקו ברית המועצות וסין את תמיכתן בצפון וייטנאם ותמכו בהגעה להסכם. ניקסון טען שכל שלום בצפון וייטנאם יזדקק לתמיכת הסינים והסובייטים, ולכן הדטאנט וההתקרבות לסין סייעו לסיום המלחמה ולהפעלת לחץ על צפון וייטנאם{{הערה|{{cite book| last = Nixon| first = Richard| date = 1985| title = No More Vietnams| url = https://archive.org/details/nomorevietnams00nixo| pages=[https://archive.org/details/nomorevietnams00nixo/page/105 105]–106| publisher = Arbor House Publishing Company| location = Westminster,}}}}.

בעקבות התקדמות ניכרת בשנתיים הקודמות ב[[יחסים דיפלומטיים|יחסים הדיפלומטיים]] בין ארצות הברית וברית המועצות, ניקסון יצא למסע שני בברית המועצות ביוני [[1974]]. במוסקבה התקבל לטקס [[קבלת פנים]], להמון מריע ולארוחת ערב חגיגית ב[[ארמון הקרמלין הגדול]] באותו ערב ב-27 ביוני. ניקסון וברז'נייב נפגשו ב[[יאלטה]], שם דנו בהצעה של הסכם הגנה הדדי, בנושאי ה[[דטאנט]] ו[[טיל מרובה ראשי נפץ|טילים מרובי ראשי נפץ]]. בעודו שוקל להציע אמנה למניעת ניסויים מקיפים, חש ניקסון שלא יהיה לו זמן כנשיא להשלמת תהליך זה. לא היו פריצות דרך משמעותיות במשא ומתן זה.

ניקסון רצה להעניק לברית המועצות מעמד של [[עקרון המדינה המועדפת|מדינה מועדפת]] במסחר עם ארצות הברית, אך הסנאטור [[הנרי ג'קסון]] וחבר בית הנבחרים [[צ'ארלס ואניק]] תבעו לעשות זאת רק אם ברית המועצות תאפשר [[הגירה חופשית]] מתחומה ובפרט הדבר נגע ל[[העלייה מברית המועצות בשנות ה-70|יהודים שרצו לעלות לישראל]]. סביב תיקון בחוק הסחר שלא אפשר לנשיא להעניק מעמד כזה למדינה שאינה מאפשרת הגירה מתחומה התחולל מאבק בין ניקסון לחברי הקונגרס שסופו בהעברת התיקון. המאבק גרם לברית המועצות לבטל את מס ההשכלה שרצתה להטיל על המהגרים היהודים.

==== המזרח התיכון וישראל====
{{ראו גם|ערכים=[[מלחמת ההתשה]], [[תוכנית רוג'רס]]}}
[[קובץ:Nixon Sadat.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון ו[[אנואר סאדאת]] ב[[מצרים]], יוני 1974]]
בתחילת כהונתו של ניקסון התחוללה [[מלחמת ההתשה]] בין ישראל ומצרים. מצרים הייתה אז בחוג ההשפעה הסובייטי עם יועצים רבים ואף חיילים מברית המועצות.
כחלק מ[[דוקטרינת ניקסון]], שלפיה ארצות הברית תימנע מסיוע קרבי ישיר לבעלות בריתה במידת האפשר, ובמקום זאת תיתן להן סיוע להגנה עצמית, הגדילה ארצות הברית מאוד את מכירות ה[[נשק]] ל[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] - בעיקר ל[[ישראל]], [[איראן]] ו[[ערב הסעודית]]. בפרט ניקסון הסכים לספק לישראל מטוסי [[מקדונל דאגלס F-4 פנטום|פנטום]]. מטוסים אלה אפשרו תקיפות למרחקים גדולים במצרים עד גבול [[סודאן]]. ניקסון תמך בישראל אולם הציב גם כמה תנאים. הוא סבר שעל ישראל לחתום על שלום עם מדינות ערב ושעל ארצות הברית לסייע לכך. הוא האמין שפרט ל[[מלחמת סיני]], לא הצליחה ארצות הברית ללחוץ על ישראל ועליה להשתמש בסיוע הצבאי כדי ללחוץ על המדינות לדון בנושאי השלום. בכהונתו הראשונה של ניקסון, הוא לא התמקד בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, והרגיש שבלי קשר למה שיעשה, יהודי ארצות הברית יתנגדו לבחירתו מחדש.

ניקסון מינה את מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס להיות מתווך ב[[הסכסוך הישראלי-ערבי|סכסוך הישראלי-ערבי]] מטעמו והוא הציע מספר תוכניות שידועות כ[[תוכנית רוג'רס]]. במסגרת תוכנית רוג'רס השנייה ביוני 1970 היה אמור להתנהל משא ומתן בין ישראל ומצרים בחסות שליח האו"ם ה[[שוודיה|שוודי]] [[גונאר יארינג]]. תוכנית זו התבססה על נסיגת ישראל משטחים
(לא הוגדר בדיוק אם מכולם או חלקם) שכבשה ב[[מלחמת ששת הימים]] בהתאם להחלטת [[מועצת הביטחון]] [[החלטה 242|242]], הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן של המדינות, שלמותן הטריטוריאלית, עצמאותן המדינית והסכמי שלום.

רוג'רס הציע שהשלב הראשון בתוכנית יהיה סיום מלחמת ההתשה וחידוש הפסקת האש בין ישראל למצרים. ממשלת ישראל דחתה תחילה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה. לאור ההסכמה המצרית החל ניקסון ללחוץ על [[ראש ממשלת ישראל]] [[גולדה מאיר]] להסכים להצעה. הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות [[הקו הירוק]] ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שייחתם [[הסכם שלום]] חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל לכך. הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שסיים את מלחמת ההתשה נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט. בו ביום הפרו המצרים את סעיף 3 בהסכם המחייב שימור ה[[סטטוס קוו]] הצבאי כאשר קידמו [[טיל נ"מ|טילי נ"מ]] לתוך תחום 50 הקילומטרים ממערב לתעלה וישראל, בתגובה, השעתה את השיחות בתיווכו של יארינג. השיחות חודשו חצי שנה מאוחר יותר בפברואר 1971. בסופו של דבר, מגעים אלה נכשלו גם בשל תמיכה מועטה מצד ניקסון לתוכניתו של מזכיר המדינה שלו, והעדפתו במקום זאת את עמדת [[היועץ לביטחון לאומי]] שלו, הנרי קיסינג'ר, שלא להמשיך ביוזמה. קיסינג'ר סבר שכל נסיגה ישראלית תשרת את הסובייטים, ולכן לא כדאי בשלב זה לתמוך בנסיגה ישראלית.

נשיא מצרים [[אנואר סאדאת]] גירש במפתיע את אלפי היועצים הסובייטיים ממצרים ביולי 1972, ואותת בכך ל[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] את נכונותו לשאת ולתת, אך הדבר לא הוביל לפריצת דרך.

ב-28 בפברואר 1973, בעת ביקורה בוושינגטון, הסכימה ראשת ממשלת ישראל [[גולדה מאיר]] להצעת השלום של הנרי קיסינג'ר, המבוססת על "ביטחון מול ריבונות": ישראל תקבל את הריבונות המצרית על כל [[חצי האי סיני]], ומצרים תקבל את נוכחותה של ישראל בכמה עמדות אסטרטגיות בסיני.

{{ראו גם|ערכים= [[מלחמת יום הכיפורים]], [[מבצע ניקל גראס]]}}

ב-6 באוקטובר 1973, תקפה קואליציה ערבית בראשות [[מצרים]] ו[[סוריה]], ב[[הרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים|תמיכה צבאית ואפסנאית]] מצד ברית המועצות, את ישראל ו[[מלחמת יום הכיפורים]] פרצה. ישראל ספגה אבדות כבדות וניקסון ציווה על [[רכבת אווירית]] כדי לחדש את מלאי צה"ל. אף שהיה ברור כי ארצות הברית תחמש את ישראל בסופו של דבר, ניקסון הורה לקטוע את המריבות וה[[בירוקרטיה]] הבין-משרדית ונטל אחריות אישית לכל תגובה של [[מדינות ערב]]. יותר משבוע לאחר מכן, כאשר ארצות הברית וברית המועצות החלו לנהל משא ומתן על [[הפסקת אש]], כבר חדרה ישראל עמוק לתוך שטח האויב. המשא ומתן על ההפוגה הפך במהירות למשבר של [[מעצמת-על|מעצמות-העל]]; כאשר ידה של ישראל הייתה על העליונה, ביקש [[נשיא מצרים]] [[אנואר סאדאת]] הפסקת אש. כאשר המנהיג הסובייטי ברז'נייב איים באופן חד-צדדי להעביר כלי שיט סובייטים לים התיכון, ניקסון ציווה על [[הכוחות המזוינים של ארצות הברית|הצבא האמריקאי]] להעלות את הכוננות לרמת [[DEFCON]] {{כ}} 3{{הערה|[https://fas.org/nuke/guide/usa/c3i/defcon.htm DEFCON DEFense CONdition]|כיוון=שמאל}} ולהכין את כל אנשי הצבא ואת בסיסיה בכוננות ל[[מלחמה גרעינית]]. הייתה זו התקופה הקרובה ביותר שהגיע העולם למלחמה גרעינית מאז [[משבר הטילים בקובה]]. ברז'נייב נסוג כתוצאה מפעולותיו של ניקסון. מדינות [[אופ"ק]] הערביות הגיבו בסירוב למכור [[נפט]] למדינות שראו כתומכות בישראל ובפרט לארצות הברית, וכתוצאה מכך החל [[משבר האנרגיה העולמי]]. [[אמברגו]] זה גרם למחסור ב[[בנזין]] וקיצוב בארצות הברית בשלהי 1973, ובסופו של דבר הסתיים על ידי המדינות המייצרות נפט, עם תהליך השלום במזרח התיכון{{הערה|[https://www.state.gov/r/pa/ho/time/dr/96057.htm Original URL], [https://web.archive.org/web/20080712102150/http://www.state.gov/r/pa/ho/time/dr/96057.htm archived on July 12, 2008], "Second Arab Oil Embargo, 1973–1974". U.S. Department of State. Retrieved on July 17, 2011.|כיוון=שמאל}}. לאחר ביטול [[תקן הזהב]] בידי ניקסון, אגרו מדינות העולם יתרות [[מטבע חוץ]] בציפייה להצפת השוק, מה שהוביל ל[[דפלציה]]. מדינות אופ"ק הרוויחו פחות כסף מהדולר ונאלצו להעלות מחירים.

[[קובץ:PikiWiki Israel 19923 People of Israel.jpg|ממוזער|הנשיא ניקסון עובר ברחובות העיר [[לוד]] בדרך מ[[נמל התעופה בן-גוריון]] ל[[ירושלים]]]]
בעקבות המלחמה עברה מצרים לחוג ההשפעה האמריקני. אחד הצעדים שהובילו לכך היו הלחץ האמריקני על ישראל לאחר שצה"ל [[כיתור הארמייה השלישית של מצרים|כיתר את הארמייה השלישית של מצרים]] לאפשר לאספקה מצרית להגיע לחיילים הנצורים.
לאחר המלחמה נחתם [[הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים]] בינואר 1974 וביוני אותה שנה [[הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה]] שהובילו לסיום משבר הנפט.
ההסכם האחרון נחתם לאחר [[מסע דילוגים]] של קיסינג'ר.

ניקסון ערך את אחד מביקוריו הבינלאומיים האחרונים כנשיא במזרח התיכון ביוני 1974, והיה לנשיא ארצות הברית הראשון ש[[ביקורי נשיאי ארצות הברית בישראל|ביקר בישראל]]{{הערה|{{ynet|דניאלה רגב|מהסיפתח של ניקסון ועד הפרידה של אובמה מפרס. נשיאי ארה"ב בישראל|4964368|21 במאי 2017}}}}. בנוסף לכך ביקר במצרים, וחידש את היחסים עמה לראשונה מאז 1967.

====ביקורים בינלאומיים====
ניקסון נסע מחוץ לארצות הברית חמש עשרה פעמים לארבעים ושתיים מדינות שונות במהלך כהונתו{{הערה|{{cite web|url= https://history.state.gov/departmenthistory/travels/president/nixon-richard-m|title= Travels of President Richard M. Nixon|publisher= U.S. Department of State Office of the Historian}}}}.

[[קובץ:US President Richard Nixon Presidential Trips.PNG|ממוזער|מרכז|מדינות בהן ביקר ניקסון במהלך נשיאותו.]]
{| class="wikitable sortable" border="1" style="margin: 1em auto 1em auto"
|-
!style="width: 3%;"|
!style="width: 17%;"|תאריכים
!style="width: 13%;"|מדינה
!style="width: 12%;"|מיקום
!style="width: 55%;"|פרטים
|-
|rowspan=6|1
|{{מיין לפי|01|23-24 בפברואר 1969}}
|{{דגל|בלגיה}}
|[[בריסל]]
|נכח בפגישה ה-23 של המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם [[בודואן, מלך הבלגים]].
|-
|{{מיין לפי|02|24-26 בפברואר 1969}}
|{{דגל|הממלכה המאוחדת}}
|[[לונדון]]
|ביקור בלתי רשמי. נאם כמה נאומים ציבוריים.
|-
|{{מיין לפי|03|26-27 בפברואר 1969}}
|{{דגל|גרמניה}}
|מערב ברלין, <br> בון
|נאם כמה נאומים ציבוריים. נאם מול ה[[בונדסטאג]].
|-
|{{מיין לפי|04|27-28 בפברואר 1969}}
|{{דגל|איטליה}}
|רומא
|נפגש עם הנשיא [[ג'וזפה סארגאט]] ועם ראש הממשלה [[מריאנו רומור]] ועם עוד אנשי ממשל.
|-
|{{מיין לפי|05|28 בפברואר-<br>2 במרץ 1969}}
|{{דגל|צרפת}}
|פריז
|נפגש עם הנשיא שארל דה גול.
|-
|{{מיין לפי|06|2 במרץ 1969}}
|{{דגל|ותיקן}}
|ארמון האפיפיור
|ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
|-
|rowspan=8|2
|{{מיין לפי|07|26-27 ביולי 1969}}
|{{דגל|הפיליפינים}}
|מנילה
|[[ביקור ממלכתי]]. נפגש עם הנשיא [[פרדיננד מרקוס]].
|-
|{{מיין לפי|08|27-28 ביולי 1969}}
|{{דגל|אינדונזיה}}
|[[ג'קרטה]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא [[סוהארטו]].
|-
|{{מיין לפי|09|28-30 ביולי 1969}}
|{{דגל|תאילנד}}
|בנגקוק
|ביקור ממלכתי. נפגש עם המלך.
|-
|{{מיין לפי|10|30 ביולי 1969}}
|{{דגל|וייטנאם}}
||סייגון,{{ש}}די אן
|נפגש עם הנשיא וביקר אנשי צבא אמריקנים.
|-
|{{מיין לפי|11|31 ביולי-<br>1 באוגוסט 1969}}
|{{דגל|הודו}}
|[[ניו דלהי]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא בפועל.
|-
|{{מיין לפי|12|1-2 באוגוסט 1969}}
|{{דגל|פקיסטן}}
|[[לאהור]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יחיא חאן.
|-
|{{מיין לפי|13|2-3 באוגוסט 1969}}
|{{דגל|רומניה}}
|[[בוקרשט]]
|ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא [[ניקולא צ'אושסקו]].
|-
|{{מיין לפי|14|3 באוגוסט 1969}}
|{{דגל|הממלכה המאוחדת}}
|בסיס חיל האוויר.
|פגישה בלתי רשמית עם ראש הממשלה [[הרולד וילסון]].
|-
|3
|{{מיין לפי|15|8 בספטמבר 1969}}
|{{דגל|מקסיקו}}
|[[אקוניה]]
|חנך את סכר אמיסטד עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
|-
|4
|{{מיין לפי|16|20-21 באוגוסט 1970}}
|{{דגל|מקסיקו}}
|[[פוארטו ואיארטה]]
|ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
|-
|rowspan=6|5
|{{מיין לפי|17|27-30 בספטמבר 1970}}
|{{דגל|איטליה}}
|רומא,{{ש}}נאפולי
|ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא [[ג'וזפה סארגאט]]. נכח במפקדה הדרומית של נאט"ו.
|-
|{{מיין לפי|18|28 בספטמבר 1970}}
|{{דגל|ותיקן}}
|[[ארמון האפיפיור]]
|ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
|-
|{{מיין לפי|19|30 בספטמבר-<br>2 באוקטובר 1970}}
|{{דגל|יוגוסלביה}}
|[[בלגרד]],<br>[[זאגרב]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא [[יוסיף ברוז טיטו]].
|-
|{{מיין לפי|20|2-3 באוקטובר 1970}}
|{{דגל|ספרד}}
|[[מדריד]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא [[פרנסיסקו פרנקו]].
|-
|{{מיין לפי|21|3 באוקטובר 1970}}
|{{דגל|הממלכה המאוחדת}}
|צ'קרס
|נפגש באופן בלתי רשמי עם המלכה אליזבת' השנייה ועם ראש הממשלה [[אדוארד הית']].
|-
|{{מיין לפי|22|3-5 באוקטובר 1970}}
|{{דגל|אירלנד}}
|לימריק,{{ש}}טימהו{{ש}}דבלין
|ביקור ממלכתי. נפגש עם ה[[טישך]] [[ג'ק לינץ']].
|-
|6
|{{מיין לפי|23|12 בנובמבר 1970}}
|{{דגל|צרפת}}
|[[פריז]]
|נכח בהלווייתו של שארל דה גול.
|-
|7
|{{מיין לפי|24|13-14 בדצמבר 1971}}
|{{דגל|פורטוגל}}
|[[טרסיירה (אי)|טרסיירה]]
|שוחח על נושאים כלכליים עם נשיא צרפת [[ז'ורז' פומפידו]] ועם [[ראש ממשלת פורטוגל]] [[מרסלו קייטאנו]].
|-
|8
|{{מיין לפי|25|20-21 בדצמבר 1971}}
|{{דגל|ברמודה}}
|המילטון
|נפגש עם ראש הממשלה אדוארד הית'.
|-
|9
|{{מיין לפי|26|21-28 בפברואר 1972}}
|{{דגל|הרפובליקה העממית של סין}}
|[[שאנגחאי]],<br>[[בייג'ינג]]<br>[[האנגג'ואו]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם מזכ"ל המפלגה [[מאו דזה-דונג]] ועם ראש הממשלה [[ג'ואו אנלאי]].
|-
|10
|{{מיין לפי|27|13-15 באפריל 1972}}
|{{דגל|קנדה}}
|[[אוטווה]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי רולנד מיצנר ועם ראש הממשלה [[פייר טרודו]]. נאם בפני הפרלמנט. חתם על הסכם המים הטהורים של הימות הגדולות.
|-
|rowspan=4|11
|{{מיין לפי|28|20-22 במאי 1972}}
|{{דגל|אוסטריה}}
|זלצבורג
|ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הקנצלר [[ברונו קרייסקי]].
|-
|{{מיין לפי|29|22-30 במאי 1972}}
|{{דגל|ברית המועצות}}
|[[מוסקבה]],<br>[[לנינגרד]]<br>[[קייב]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה [[אלכסיי קוסיגין]] ועם המזכיר הכללי [[ליאוניד ברז'נייב]]. חתם על הסכמי [[סאל"ט]].
|-
|{{מיין לפי|30|30-31 במאי 1972}}
|{{דגל|איראן}}
|טהראן
|ביקור רשמי. נפגש עם מוחמד רזא שאה פהלווי.
|-
|{{מיין לפי|31|31 במאי-<br>1 ביוני 1972}}
|{{דגל|פולין}}
|ורשה
|ביקור רשמי. נפגש עם ראש המפלגה [[אדוורד גרק]].
|-
|12
|{{מיין לפי|32|31 במאי-<br>1 ביוני 1973}}
|{{דגל|איסלנד}}
|[[רייקיאוויק]].
|נפגש עם הנשיא [[כריסטיאן אלדיארן]] ועם ראש הממשלה [[אולאפור יוהאנסון]] ועם הנשיא הצרפתי ז'ורז' פומפידו.
|-
|13
|{{מיין לפי|33|5-7 באפריל 1974}}
|{{דגל|צרפת}}
|[[פריז]]
|נכח בלווייתו של הנשיא ז'ורז' פומפידו. נפגש לאחר מכן עם הנשיא הזמני, עם [[נשיא איטליה]] [[ג'ובאני לאון]], ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, [[קנצלר גרמניה]] [[וילי ברנדט]], [[ראש ממשלת דנמרק]], הנשיא הסובייטי [[ניקולאי פודגורני]] ו[[ראש ממשלת יפן]] [[קקואיי טנאקה]].
|-
|rowspan=7|14
|{{מיין לפי|34|10-12 ביוני 1974}}
|{{דגל|אוסטריה}}
|זלצבורג
|נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי.
|-
|{{מיין לפי|35|12-14 ביוני 1974}}
|{{דגל|מצרים}}
|קהיר,{{ש}}אלכסנדריה
|נפגש עם הנשיא [[אנואר סאדאת]]
|-
|{{מיין לפי|36|14-15 ביוני 1974}}
|{{דגל|ערב הסעודית}}
|ג'דה
|נפגש עם [[פייסל, מלך ערב הסעודית]].
|-
|{{מיין לפי|37|15-16 ביוני 1974}}
|{{דגל|סוריה}}
|[[דמשק]]
|נפגש עם הנשיא [[חאפז אל-אסד]].
|-
|{{מיין לפי|38|16-17 ביוני 1974}}
|{{דגל|ישראל}}
|תל אביב,{{ש}}ירושלים
|נפגש עם הנשיא [[אפרים קציר]] ועם ראש הממשלה [[יצחק רבין]].
|-
|{{מיין לפי|39|17-18 ביוני 1974}}
|{{דגל|ירדן}}
|[[עמאן]]
|ביקור ממלכתי. נפגש עם [[חוסיין, מלך ירדן]].
|-
|{{מיין לפי|40|18-19 ביוני 1974}}
|{{דגל|פורטוגל}}
|שדה התעופה.
|נפגש עם הנשיא [[אנטוניו דה שפינולה]].
|-
|rowspan=2|15
|{{מיין לפי|41|25-26 ביוני 1974}}
|{{דגל|בלגיה}}
|[[בריסל]]
|נכח בפגישת המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם המלך בודואן ועם [[פביולה, מלכת הבלגים]], עם ראש הממשלה ליאו טינדמנס, ועם קנצלר גרמניה [[הלמוט שמידט]], ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון ו[[ראש ממשלת איטליה]] [[מריאנו רומור]].
|-
|{{מיין לפי|42|27 ביוני-<br>3 ביולי 1974}}
|{{דגל|ברית המועצות}}
|[[מוסקבה]],<br>[[מינסק]]<br>אורנדה
|ביקור רשמי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב, הנשיא ניקולאי פודגורני וראש הממשלה אלכסיי קוסיגין. חתם על אמנת האיסור על ניסויים גרעיניים.
|}

=== מדיניות פנים ===
[[קובץ:Richard Nixon President.jpg|שמאל|ממוזער|[[דיוקן]] נשיאותי רשמי של הנשיא ניקסון, 8 ביולי 1971]]
מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את מה שהגדיר כ"[[הרוב הדומם|רוב הדומם]]" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את [[תרבות הנגד]] של ה"[[היפי]]ם", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד [[זכויות האדם]]. כמה מפעולותיו של ניקסון בענייני פנים:
* הקמת [[הסוכנות להגנת הסביבה]].
* הקמת [[המנהל לאכיפת (חוקי) הסמים|הרשות למלחמה בסמים]].
* ניתוק שער ה[[דולר אמריקני|דולר]] מ[[בסיס הזהב]] ב-1971.
* התחלת תוכנית [[מעבורת חלל|מעבורת החלל]].
* ניקסון נאלץ להתמודד עם [[משבר האנרגיה|משבר אנרגיה בינלאומי]], שיצר [[OPEC]], ארגון המדינות המייצרות [[נפט]], בעקבות [[מלחמת יום הכיפורים]]. בין השאר, הוגבלה המהירות המותרת לנסיעה ל-55 מייל בשעה, (כ-88 קמ"ש), על מנת לחסוך ב[[דלק]].

==== כלכלה ====
בתקופה בה ניקסון נכנס לתפקידו ב-1969, עמדה ה[[אינפלציה]] על 4.7% - השיעור הגבוה ביותר מאז [[מלחמת קוריאה]]. תוכניות "החברה הגדולה" נחקקו תחת ממשל הנשיא [[לינדון ג'ונסון]], אשר יחד עם עלויות המלחמה בווייטנאם, גרמו ל[[גירעון|גירעונות]] [[תקציב]]יים גדולים. שיעור ה[[אבטלה]] היה נמוך (3.3%{{הערה|שם=RNdomestic|{{cite web| url=https://millercenter.org/president/nixon/domestic-affairs| title=Richard Nixon: Domestic Affairs| publisher= Miller Center of Public Affairs, University of Virginia| location=Charlottesville, Virginia| accessdate=February 24, 2016}}}})), אך שיעורי ה[[ריבית]] היו הגבוהים ביותר מזה מאה שנים. היעד הכלכלי העיקרי של ניקסון היה לצמצם את האינפלציה; האמצעי הברור ביותר לעשות זאת היה לשים קץ למלחמה. דבר כזה יכול לא היה להיעשות בן לילה, ו[[כלכלת ארצות הברית]] המשיכה במסלולה הקודם לאורך שנת 1970. ניקסון הגביל את הגדלת היצע הכסף לשם בלימת האינפלציה. בפברואר 1970, כחלק מניסיון להוריד את ההוצאה הממשלתית, מנע ניקסון את העלאת משכורתם לעובדים ממשלתיים במשך חצי שנה. כששירות הדואר שבת, השתמש ניקסון בצבא לצורך [[שבירת שביתה|שבירת השביתה]]. לבסוף נאלצה הממשלה לוותר לעובדי הדואר ולפגוע באיזון התקציבי{{הערה|{{cite book| title=The American Kings: Growth in Presidential Power from George Washington to Barack Obama| last=Shinkoskey| first=Robert Kimball| publisher=Wipf and Stock| location=Eugene, Oregon| date=2014| isbn=978-1-62564-194-6| page=290}}}}. האינפלציה, האבטלה ודרישת המפלגה הדמוקרטית להקפאת מחירים תרמו להפסדים המתונים של הרפובליקנים בבחירות האמצע ל[[הקונגרס האמריקני|קונגרס]] (הדמוקרטים שלטו על שני בתי הקונגרס במהלך כל נשיאותו של ניקסון). לדברי ה[[כלכלה פוליטית|כלכלן הפוליטי]] נייג'ל בולס ב-[[2011]], הנשיא החדש עשה מעט כדי לשנות את מדיניות ג'ונסון בשנה הראשונה לנשיאותו{{הערה|שם=Bowles|Bowles, Nigel. "Economic Policy" in "[https://www.questia.com/library/120083897/a-companion-to-richard-m-nixon A Companion to Richard M. Nixon]", pp. 235–251|כיוון=שמאל}}.

ניקסון גילה עניין רב יותר ב[[מדיניות חוץ]] מאשר במדיניות הפנים, אך סבר שהבוחרים נוטים להתמקד במצבם הכלכלי, וכי התנאים הכלכליים מהווים איום על בחירתו מחדש. במסגרת השקפותיו של "הפדרליזם החדש", הוא הציע מענקים ל[[מדינות ארצות הברית]], אך הצעות אלו אבדו ברובן במסגרת העברת התקציב בקונגרס. עם זאת, ניקסון קיבל קרדיט פוליטי על תמיכה בהן. ב-1970 העניק הקונגרס לנשיא את הסמכות להקפיא [[משכורת|משכורות]] ו[[מחיר]]ים, אם כי הרוב הדמוקרטי בקונגרס לא סבר שניקסון ישתמש בפועל בסמכות זו. כשמשבר האינפלציה לא נפתר עד אוגוסט 1971, בשנת [[הבחירות לנשיאות ארצות הברית|בחירות]], החליט ניקסון (לאחר פגישה עם יועציו הכלכליים ב[[קמפ דייוויד]]) על הקפאה זמנית של משכורות ומחירים, ביטול [[תקן הזהב]] וניוד הדולר לעומת מטבעות אחרים. באמצעות מאבקו באינפלציה הקשה ניקסון על הדמוקרטים לבקר אותו. הם לא הצליחו להציג מדיניות חלופית לזאת שלו{{הערה|שם=Bowles}}. מדיניותו של ניקסון מתנה את האינפלציה עד 1972, אולם האינפלציה חזרה במהלך כהונתו השנייה ובמהלך ממשל פורד, עקב השפעות הצעדים שנקט בהם.

לאחר שזכה ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972|בחירות 1972]], ראה ניקסון כי האינפלציה חוזרת לאחר נפילת הבורסה במהלך כל שנת 1973 ו-1974, והסנאטורים הדמוקרטים המליצו להקפיא את המחירים ושיעורי הריבית למשך תשעים ימים{{הערה|שם=Hetzel|{{cite book| last = Hetzel| first = Robert L.| year = 2008| title = The Monetary Policy of the Federal Reserve| url = https://archive.org/details/monetarypolicyfe00hetz| publisher = Cambridge University Press| location = New York| isbn = 978-0-521-88132-6| page = [https://archive.org/details/monetarypolicyfe00hetz/page/n109 92]}}}}. ניקסון הטיל פיקוח על מחירים ביוני 1973, פיקוח שהוגבל לשישים ימים{{הערה|שם=Hetzel}}. הפיקוח על המחירים הפך לבלתי אהוד בעיני הציבור ו[[איש עסקים|אנשי העסקים]]{{הערה|שם=Hetzel}}. בעלי העסקים חשו כי הקפאת המחירים היא קבועה, ולכן לא שיתפו פעולה עם המדיניות{{הערה|שם=Hetzel}}. הקפאת המחירים - שהובילה למחסור בבשר ולכך שהאיכרים הטביעו עופות במקום למכור אותם במחיר הפסד - רק הגדילה את האינפלציה{{הערה|שם=Hetzel}}. ההקפאה בוטלה בהדרגה, ופגה ב-30 באפריל 1974{{הערה|שם=Hetzel}}. עד לסוף השנה עלתה האינפלציה ל-12.1%{{הערה|שם=RNdomestic}}. בין היתר קיצץ ניקסון בהוצאות [[הממשלה הפדרלית של ארצות הברית]] לתוכניות [[רווחה]] וקרא לערים ולמדינות כאחד להקים קרנות לחלוקת רווחים לצורך פיתוח עירוני, חינוך, [[תעסוקה]] ו[[אכיפת החוק]]{{הערה|{{nrg|nrg מעריב|סיפור נשיאותי - ריצ'רד מילהאוס ניקסון|701/306|||}}}}.

====ארגון מחדש של הממשלה====
ניקסון דגל ב"פדרליזם חדש", שיגביר את סמכויותיהם של נבחרי ציבור מקומיים וארציים, אף על פי שהקונגרס היה עוין לרעיונות אלה וחוקק מעט מהם. הוא קיווה להקטין את מספר המחלקות הממשלתיות לשמונה: [[מחלקת המדינה של ארצות הברית|המדינה]], [[מחלקת המשפטים של ארצות הברית|המשפטים]], [[מחלקת האוצר של ארצות הברית|האוצר]] ו[[מחלקת ההגנה של ארצות הברית|ההגנה]], לצד הקמת מחלקות לנושאים כלכליים, למשאבי טבע, לכוח אדם ולפיתוח קהילתי. הוא אמנם לא הצליח בכך, אולם הצליח לשכנע את הקונגרס לחסל מחלקה אחת - הוא הפך את [[מחלקת הדואר של ארצות הברית]] ל[[שירות הדואר של ארצות הברית]] ביולי 1971. השירות היה רשות עצמאית בתוך האגף הביצועי של הממשלה{{הערה|{{cite web| title=Postal Reorganization Act Law and Legal Definition| url=https://definitions.uslegal.com/p/postal-reorganization-act/| publisher=USLegal| accessdate=June 26, 2017}}}}.

==== רגולציה ממשלתית ====
ניקסון הצטרף מאוחר יותר ל[[תנועת השימור]], תנועה פוליטית, סביבתית וחברתית שמטרתה להגן על המשאבים הטבעיים, כולל מינים של [[בעלי חיים]] ו[[צומח|צמחים]] וכן על [[בית גידול|בתי הגידול]] שלהם. מדיניות הסביבה לא הייתה נושא משמעותי בבחירות 1968; לעיתים נדירות התבקשו המועמדים להביע את דעותיהם בנושא. הוא ראה כי [[יום כדור הארץ]], ב-1 באפריל 1970, העלה בבוחרים גל של עניין בנושא, וביקש להשתמש בכך לטובתו - בחודש יוני הוא הודיע על הקמת [[הסוכנות להגנת הסביבה]] (EPA). ניקסון עשה מעשה חלוצי כשדן במדיניות הסביבה ב[[נאום מצב האומה]] שלו; יוזמות אחרות שנתמכו על ידי ניקסון כללו את [[חוק אוויר נקי (ארצות הברית)|חוק האוויר הנקי]] של 1970 והקמת "המנהל לבטיחות וגיהות בעבודה" (OSHA). בנוסף תמך בחוק שדרש מכל פרויקט ממשלתי להצהיר על השפעתו על איכות הסביבה. בנוסף הועברו חוקים לבטיחות הצרכנים, להגנה על יונקים ימיים ולהגנה על זנים בסכנת הכחדה{{הערה|שם=RNdomestic}}.

למרות תמיכתם בהתקדמות הסביבתית במהלך תקופת ניקסון, ביקרו אותו רבים מפעילי איכות הסביבה{{הערה|שם=RNdomestic}}. הממשל תמך בכמה פרויקטים מזהמים. בנוסף לכך, הטיל ניקסון [[וטו]] על חוק המים הנקיים של 1972 - לא כי התנגד למדיניות החקיקה, אלא כי התקציב הנדרש לכך נראה לו מופרז. לאחר שהקונגרס עקף את זכות הוטו שלו, החרים ניקסון את הכספים שהוא ראה כבלתי מוצדקים. הקונגרס הדמוקרטי היה ליברלי מאוד, ותמך בהגדלת ההוצאות{{הערה|{{cite book| title=Congressional Abdication on War and Spending| last=Fisher| first=Louis| series=Joseph V. Hughes Jr. and Holly O. Hughes Series on the Presidency and Leadership (Book 7)| publisher=Texas A&M University Press| location=College Station, Texas| date=2000| page=117| isbn=0-89096-951-5}}}}, ולכן ניקסון החרים כספים כמה פעמים בכהונתו{{הערה|שם=campbell2008|{{cite book| url=https://books.google.com/books?id=VitlO1mWxzAC&pg=RA1-PA1972#v=onepage&q&f=false| pages=348–351| title=Disasters, Accidents, and Crises in American History: A Reference Guide to the Nation's Most Catastrophic Events| publisher=Infobase Publishing| location=New York| date=2008| last=Campbell| first=Ballard C.| isbn=0-8160-6603-5}}}}. הקונגרס חוקק ב-1974 חוק שקבע הליך תקציבי חדש וסיפק בקרה של הקונגרס על החרמת התקציב. ניקסון, שהיה שקוע בפרשת ווטרגייט, נאלץ לחתום על החוק ב-12 ביולי{{הערה|{{cite web| last=Kosar| first=Kevin| title=So... this is Nixon’s fault?| publisher=[[Politico]]| url=http://www.politico.com/agenda/story/2015/10/richard-nixon-congressional-budget-control-act-history-000282| date=October 21, 2015| accessdate=June 29, 2017}}}}.

בהתייחסו לשכיחות השימוש ב[[סמים]] הן מבית והן בקרב החיילים האמריקאים בווייטנאם, קרא ניקסון ל[[המלחמה בסמים|מלחמה בסמים]], והתחייב לנתק מקורות אספקה מחוץ לארצות הברית ולהגדיל את הכספים לחינוך ולמתקני שיקום{{הערה|Ambrose 1989, p. 418|כיוון=שמאל}}.

==== ביטוח בריאות ====
באוגוסט 1970, הגיש הסנאטור הדמוקרטי [[טד קנדי]] חקיקה לביסוס [[ביטוח בריאות ממלכתי]], שימומן ממסים וללא השתתפות עצמית{{הערה|שם=NHI: CQ Almanac 1970|{{cite book| year=1971| chapter=National health insurance| title=Congressional Quarterly Almanac 91st Congress 2nd Session – 1970| volume=26| location=Washington, D.C.| publisher=Congressional Quarterly| pages=603–605| issn=0095-6007| oclc=1564784}}}}. בפברואר 1971, הציע ניקסון רפורמה מוגבלת, שבה המעסיק היה מחויב להציע [[ביטוח בריאות]] פרטי אם העובדים התנדבו לשלם כרבע מהפרמיות, כולל הלאמת תוכנית מדיקאייד למשפחות עניות עם ילדים מוגבלים, ותמיכה ב[[קופת חולים|קופות החולים]]{{הערה|שם=NHI: CQ Almanac 1971|{{cite book| year=1972| chapter=Health insurance: hearings on new proposals| title=Congressional Quarterly Almanac 92nd Congress 1st Session – 1971| volume=27| location=Washington, D.C.| publisher=Congressional Quarterly|pages=541–544|issn=0095-6007|oclc=1564784}}}}. ניקסון טען שכל מערכת שמבוססת על השוק תזכה ליתרונות המערכת הפרטית{{הערה|{{cite news| title=Recalling the Nixon-Kennedy health plan| last=Stockman| first=Farah| date=June 23, 2012| url=https://www.bostonglobe.com/opinion/2012/06/22/stockman/bvg57mguQxOVpZMmB1Mg2N/story.html| work=Boston Globe| location=Boston, Massachusetts| accessdate=June 26, 2017}}}}. הסנאט ובית הנבחרים בדקו את הנושא ב-1971, אולם לא נקטו בצעדים{{הערה|שם=elusivequest|{{cite book| title=Universal Coverage: The Elusive Quest for National Health Insurance| pages=88–97| last=Mayes| first=Rick| publisher=University of Michigan Press| location=Ann Arbor, Michigan| date=2004| isbn=0-472-11457-3| url=https://books.google.com/books?id=rIvM9Tk0mqUC&printsec=frontcover&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false}}}}{{הערה|שם=NHI: CQ Almanac 1971}}. באוקטובר 1972, חתם ניקסון על חוק לתיקון הביטוח הלאומי, שהרחיב את תוכנית [[מדיקר]] לאלו מתחת לגיל שישים וחמש שהיו נכים קשים במשך מעל שנתיים או שחלו במחלות כליות סופניות. בנוסף, הוא העלה את מס הבריאות מ-1.1 ל-1.45% באופן הדרגתי, העלאה שהסתיימה ב-1986{{הערה|שם=SS: CQ Almanac 1972|{{cite book| year=1973| chapter=Welfare reform deleted from Social Security bill| title=Congressional Quarterly Almanac 92nd Congress 2nd Session – 1972| volume=28| location=Washington, D.C.| publisher=Congressional Quarterly|pages=899–914| issn=0095-6007| oclc=1564784}}}}. בדצמבר 1973, חתם ניקסון על חוק קופות החולים, שהקים מערכת ממשלתית ניסיונית לתמיכה בקופות החולים{{הערה|שם=HMO: CQ Almanac 1973|{{cite book| year=1974| chapter=Limited experimental health bill enacted| title=Congressional Quarterly Almanac 93rd Congress 1st Session – 1973| volume=29| location=Washington, D.C.| publisher=Congressional Quarterly| pages=499–508| issn=0095-6007| oclc=1564784}}}}.

הרצון ב[[ביטוח רפואי]] גדל ב-1974. בינואר, הציג בית הנבחרים חוק לביטוח בריאות ממלכתי שיספק שירותי בריאות ללא השתתפות עצמית{{הערה|שם=elusivequest}}. כעבור חודש שוב הציע ניקסון חוק פשרה - חיוב המעסיק להציע ביטוח פרטי בתנאי שהעובדים התנדבו לשלם רבע מהפרמיות, החלפת מדיקאייד בתוכנית ממשלתית, והחלפת מדיקר בתוכנית ממשלתית שתסיר את ההגבלה על ימי אשפוז, תוסיף מגבלת תשלום מבוססת הכנסות, ותכסה את עלויות התרופות{{הערה|שם=elusivequest}}{{הערה|שם=NHI: CQ Almanac 1974|{{cite book|publisher=Congressional Quarterly|year=1975|chapter=National health insurance: no action in 1974|title=Congressional Quarterly Almanac. 93rd Congress 2nd Session – 1974|volume=30|location=Washington, D.C.|pages=386–394|issn=0095-6007|oclc=1564784}}}}. באפריל, הציע קנדי חוק שנועד למסד ביטוח בריאות אוניברסלי, עם הטבות כמו בתוכנית ניקסון, אולם עם חיוב המעסיקים והעובדים להשתתפות באמצעות מס מהמשכורת והשתתפות עצמית נמוכה{{הערה|שם=elusivequest}}. התוכניות זכו לביקורות מצד איגודי העובדים, הצרכנים וה[[גמלאי]]ם, ולא צברו תאוצה{{הערה|{{cite web| title=Democrats' health plans echo Nixon's failed GOP proposal| last=Hall| first=Kevin G.| url=http://www.mcclatchydc.com/news/politics-government/article24472651.html| publisher=McClatchy Washington Bureau| location=Washington, D.C.| accessdate=June 28, 2017}}}}. באותו הקיץ, לאחר התפטרות ניקסון וקריאתו של פורד לרפורמה בביטוח הבריאות, שוב עלתה תוכנית ניקסון, אולם היא נזנחה לאחר שסירבו לתמוך בה{{הערה|שם=elusivequest}}{{הערה|שם=Wainess 1999|{{cite journal|last=Wainess|first=Flint J.|date=April 1999|title=The Ways and Means of national health care reform, 1974 and beyond|journal=Journal of Health Politics, Policy and Law|volume=24|issue=2|pages=305–333|issn=0361-6878|oclc=2115780|pmid=10321359|doi=10.1215/03616878-24-2-305|url=http://jhppl.dukejournals.org/content/24/2/305.abstract}}}}.

====יוזמות ל[[מחקר רפואי]]====
ניקסון ביצע שתי יוזמות בנושא מחקר רפואי שהוגשו לקונגרס בפברואר 1971{{הערה|{{cite web| last=Nixon| first=Richard| title=Special Message to the Congress Proposing a National Health Strategy| date=February 18, 1971| website=Online by Gerhard Peters and John T. Woolley, The American Presidency Project, University of California, Santa Barbara| url=http://www.presidency.ucsb.edu/ws/?pid=3311| accessdate=June 29, 2017}}}}. הראשונה כללה את העברת חוק הסרטן הלאומי, שהזריק כמעט 1.6 מיליארד דולרים (שווה ערך לתשעה מיליארד בערכי 2016) מתקציב הממשלה למחקר בנושא הסרטן למשך שלוש שנים. החוק גם הקים מרכזים רפואיים, בתחילה חמישה עשר, שפעלו ל[[חקר הסרטן]]{{הערה|{{cite web| title=Nixon's War on Cancer: Why it mattered| date=September 21, 2016| last=Russell| first=Sabin| url=http://www.fredhutch.org/en/news/center-news/2016/09/nixons-war-on-cancer-and-why-it-mattered.html| publisher=[[Fred Hutchinson Cancer Research Center]]| location=Seattle, Washington| accessdate=June 29, 2017}}}}{{הערה|{{cite web| title=History of the National Cancer Institute| publisher=National Cancer Institute – National Institutes of Health| location= Bethesda, Maryland| url=https://www.cancer.gov/about-nci/overview/history#1971| accessdate=June 29, 2017}}}}. היוזמה השנייה התמקדה בהגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך בנושא [[אנמיה חרמשית]], מחלה הנפוצה אצל אנשים ממוצא מערב אפריקני. לאחר מכן חתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-16 במאי 1972{{הערה|[https://web.archive.org/web/20120131185453/http://www.nhlbi.nih.gov/resources/docs/scd30/scd30.pdf National Heart, Lung, and Blood Institute], עמ' 2}}. רבים התעלמו מהמחלה לפני העברת החוק, שכן היא נתפסה כמחלה "שחורה"{{הערה|{{cite book| last=Wailoo| first=Keith| year=2001| publisher=University of North Carolina Press| title=Dying in the City of the Blues: Sickle Cell Anemia and the Politics of Race and Health| url=https://books.google.com/books?id=r2PqCQAAQBAJ&printsec=frontcover&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false| isbn=978-0-8078-4896-8| pages=165–166}}}}{{הערה|{{cite journal| last=Wailoo| first=Keith| title=Sickle Cell Disease — A History of Progress and Peril| journal=New England Journal of Medicine| pages=805–807|date=March 2, 2017| volume=376| issue=9| url=http://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJMp1700101| doi=10.1056/NEJMp1700101| accessdate=June 29, 2017}}}}.

==== מדיניות חלל ====
[[קובץ:President Nixon welcomes the Apollo 11 astronauts aboard the U.S.S. Hornet.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון מבקר את האסטרונאוטים של [[אפולו 11]], 24 ביולי 1969]]
לאחר [[תוכנית אפולו|מאבק לאומי של כמעט עשור]], ניצחה ארצות הברית במירוץ להנחתת [[אסטרונאוט]]ים על [[הירח]] ב-20 ביולי 1969, עם שיגור [[אפולו 11]]. ניקסון שוחח עם [[ניל ארמסטרונג]] ועם [[באז אולדרין]] במהלך נחיתתם על הירח. הוא כינה את השיחה "שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מ[[הבית הלבן]]"{{הערה|Parmet, p. 563|כיוון=שמאל}}.

ניקסון לא היה מוכן המשיך לתקצב את [[מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי]] ([[נאס"א]]) בסכומים הגבוהים להם זכה ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]], כאשר נאס"א התכוננה לשלוח אנשים לירח. מנהל נאס"א, [[תומאס פיין (נאס"א)|תומאס פיין]], הגה תוכניות שאפתניות להקמת בסיס קבוע על הירח עד סוף [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות השבעים]] והשקת משלחת מאוישת ל[[מאדים]] כבר ב-1981. ניקסון דחה שתי הצעות אלו בשל ההוצאות{{הערה|[http://www.thespacereview.com/article/507/1 Just another Apollo? Part two], באתר The Space Review}}. ניקסון גם ביטל את תוכנית MOL (Manned Orbital Laboratory - מעבדה מסלולית מאוישת) של [[חיל האוויר של ארצות הברית|חיל האוויר]] ב-1969, משום ש[[לוויין ריגול|לווייני ריגול]] לא מאוישים היו דרך יעילה יותר להשגת אותה מטרת איסוף מודיעיני.

ב-7 במרץ 1970, הודיע ניקסון על סיום המאמצים המסיביים של תקופות [[ג'ון קנדי|קנדי]]-[[לינדון ג'ונסון|ג'ונסון]] במסגרת [[המרוץ לחלל]]. לאחר מכן הוא ביטל את שלוש משימות הירח המתוכננות של [[תוכנית אפולו]] שנועדו למקם את מסלול [[סקיילאב]] בצורה יעילה יותר וללא כלות עד לתכנון ובנייה של [[מעבורת החלל]].

ב-24 במאי 1972 אישר ניקסון תוכנית שיתוף פעולה בת חמש שנים בין נאס"א ל[[תוכנית החלל הסובייטית]], שהגיעה לשיאה במשימתם המשותפת של [[אפולו-סויוז|אפולו אמריקאי וסויוז סובייטי]] בשנת 1975{{הערה|{{cite web| publisher = [[National Aeronautics and Space Administration]]| title = The Partnership – ch. 6–11| url = http://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/SP-4209/ch6-11.htm| accessdate = July 16, 2011}}}}.

==== זכויות האזרח ====
{{ראו גם|התיקון לשוויון זכויות}}
בתקופת נשיאותו של ניקסון בוצעה בפועל ה[[אינטגרציה גזעית|אינטגרציה הגזעית]] המשמעותית של בתי הספר הציבוריים בדרום. ניקסון חיפש דרך אמצעית בין [[ג'ורג' וולאס]] הבדלני לבין הדמוקרטים הליברלים, שתמיכתם באינטגרציה גרמה לניכור של לבנים דרומיים רבים{{הערה|[http://historynewsnetwork.org/article/5331 Why Richard Nixon Deserves to Be Remembered Along with Brown], באתר History News Network}}. בתקווה לנצח ב[[דרום ארצות הברית]] בשנת 1972, הוא ביקש להיפטר מההפרדה הגזעית כבעיה פוליטית לפני כן. זמן קצר לאחר השבעתו הוא מינה את סגן הנשיא ספירו אגניו להנהיג כוח משימה, שעבד עם מנהיגים מקומיים - לבנים ושחורים כאחד - כדי לקבוע כיצד לשלב את הגזעים בבתי ספר מקומיים. אגניו לא התעניין כלל בעבודות, ורובן נעשה על ידי [[מזכיר העבודה של ארצות הברית|מזכיר העבודה]] [[ג'ורג' שולץ]]. עד לספטמבר 1970, פחות מ-10% של ילדים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים. אולם ב-1971 התעוררו מתחים על ההפרדה הגזעית בערים ב[[צפון ארצות הברית]], עם מחאות זועמות על הסעת ילדים לבתי ספר מחוץ ל[[שכונה]] שלהם כדי להשיג איזון גזעני. ניקסון התנגד לאוטובוסים באופן אישי, אך אכף צווי [[בית משפט]] המחייבים שימוש בהם.

נוסף על המלחמה בהפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים, יישם ניקסון את [[תוכנית פילדלפיה]] ב-1970 - תוכנית [[העדפה מתקנת]] פדרלית ראשונה, שדרשה מחברות ממשלתיות בפילדלפיה לשכור עובדים בני מיעוטים{{הערה|[http://www.nytimes.com/1970/07/20/archives/nixon-plan-for-negro-jobs-in-construction-is-lagging-nixon-plan-for.html Nixon Plan for Negro Jobs In Construction Is Lagging], באתר [[הניו יורק טיימס]], 20 ביולי 1970}}.

==== תיקונים חוקתיים ====
לאחר הרחבת [[חוק זכויות ההצבעה (1965)|חוק זכויות ההצבעה]] של 1965 ב-1970, ירד גיל הבחירה לשמונה עשרה. בית המשפט העליון פסק שלקונגרס הייתה הסמכות לבצע זאת בבחירות ממשלתיות אולם לא בבחירות מקומיות{{הערה|{{cite journal| last=Tokaji| first=Daniel P.| title=Intent and Its Alternatives: Defending the New Voting Rights Act| journal=Alabama Law Review| date=2006| volume=58| issue=2| pages=349–375| url=http://www.law.ua.edu/pubs/lrarticles/Volume%2058/Issue%202/tokaji.pdf| accessdate=July 1, 2017}}}}. ניקסון שלח מכתב לקונגרס בו תמך בתיקון חוקתי לצורך הורדת גיל ההצבעה, והקונגרס מיהר לבצע זאת{{הערה|{{cite web| title='Old Enough To Fight, Old Enough To Vote'| url=https://www.nixonfoundation.org/2014/06/old-enough-fight-old-enough-vote/| date=June 30, 2014| publisher=Richard Nixon Foundation| location=Yorba Linda, California| accessdate=July 1, 2017}}}}. התיקון הגיע לאשרור במדינות ב-23 במרץ 1971, וב-1 ביולי 1973, לאחר [[אשרור]]ו בשלושים ושמונה מדינות, הפך ל[[התיקון ה-26 לחוקת ארצות הברית|תיקון ה-26 לחוקת ארצות הברית]]{{הערה|{{cite web| last=Annenberg Classroom| title=Right To Vote At Age 18| url=https://constitutioncenter.org/interactive-constitution/amendments/amendment-xxvi| publisher=National Constitution Center| location=Philadelphia, Pennsylvania| accessdate=July 1, 2017}}}}.

ניקסון גם תמך ב[[התיקון לשוויון זכויות|תיקון לשוויון זכויות]] לאחר שעבר בשני בתי הקונגרס ב-1972 והגיע לאשרור במדינות ארצות הברית. התיקון לא עבר לאחר שלא אשררו אותו מספיק מדינות בתקופת הזמן שנקבעה. ניקסון הצטייר כתומך בתיקון ב-1968, אם כי ה[[פמיניזם|פמיניסטיות]] מתחו עליו ביקורת על כך שעשה מעט כדי לעזור לתיקון או לענייניו לאחר בחירתו. עם זאת, הוא מינה יותר נשים לעמדות מנהל מאשר לינדון ג'ונסון{{הערה|{{cite web| title=Richard M. Nixon, Domestic Politics| publisher=Public Broadcasting Service| work=American Experience| url=https://www.pbs.org/wgbh/americanexperience/features/general-article/nixon-domestic/| accessdate=May 11, 2012}}}}.

==== התנגדות למלחמת וייטנאם ====
במהלך מלחמת וייטנאם התנגד חלק גדול מהציבור למעורבות האמריקנית בדרום וייטנאם. דעת הציבור פנתה נגד המלחמה לאחר 1967, וב-1970 רק שליש מהאמריקנים האמינו שארצות הברית לא טעתה כששלחה חיילים לווייטנאם{{הערה|{{cite journal| title=American Public Opinion and the War in Vietnam| last1=Lunch| first1=William L.| last2= Sperlich| first2=Peter W.| url=http://journals.sagepub.com/doi/pdf/10.1177/106591297903200104| journal=[[Western Political Quarterly]]| date=March 1, 1979| volume=32| issue=1| pages=21–44}}}}. במהלך סוף שנות השישים, החלו מתנגדי המלחמה למחות ברחובות, כמו בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968 ובמחאה של 1969.

המלחמה זכתה להתנגדות חריפה עוד יותר כש[[מערכת השירות הסלקטיבי]] החלה בגיוס בדצמבר 1969. כ-30,000{{הערה|{{cite book| last1=Baskir| first1=Lawrence M.| last2=Strauss| first2=William A.| date=1987| title=Chance and Circumstance: The Draft, the War, and the Vietnam Generation| location=New York| publisher=Alfred A. Knopf| pages=174–175| isbn=978-0-394-41275-7}}.}} נערים ברחו לקנדה כדי [[הימנעות מגיוס|להשתמט]] בין 1970 ל-1973. המתח עלה, בעיקר לאחר שסטודנטים שמחו נגד המלחמה נהרגו ביריות, מה שהוביל למחאות, ולאחר פרסום [[מסמכי הפנטגון]]{{הבהרה}}{{הערה|{{cite web| title=Vietnam War Protests| url=http://www.history.com/topics/vietnam-war/vietnam-war-protests| work=history.com| publisher=A&E Networks| location=New York| accessdate=June 28, 2017}}}}. המחאות שככו לאחר החתימה על הסכמי השלום ב-1973.

=== בחירה מחדש, פרשת ווטרגייט והתפטרותו ===
==== הבחירות לנשיאות 1972 ====
[[קובץ:Nixon campaigns.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון פוגש ציבור במהלך [[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972]]]]
{{ערך מורחב|הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972}}
ניקסון האמין שעלייתו לשלטון הגיעה לשיאה ברגע של התכנסות פוליטית. "[[גוש הדרום]]" {{אנ|Solid South}} ה[[המפלגה הדמוקרטית|דמוקרטי]] היה מזה זמן רב מקור לתסכול לשאיפות הרפובליקניות. [[בארי גולדווטר]] זכה בכמה מדינות דרומיות על ידי התנגדות ל[[חוק זכויות האזרח (1964)|חוק זכויות האזרח מ-1964]], אך ניכר ממנו את הדרום המתון יותר. מאמציו של ניקסון להשגת תמיכה דרומית ב-1968 נחלשו בגלל מועמדותו של [[ג'ורג' ואלאס]]. בתקופת כהונתו הראשונה הוא ניהל [[אסטרטגיה דרומית]] במדיניותיו, כדוגמת תוכניותיו להפסקת האש, שתהיה מקובלת בקרב הלבנים הדרומיים, ותעודד אותם להתפייס עם הרפובליקנים תומכי [[התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח]]. הוא מינה שני [[שופט]]ים דרומיים, קלמנט הינסוורת' וג'ורג' הרולד קארסוול ל[[בית המשפט העליון של ארצות הברית]], אך אף אחד מהם לא אושר על ידי [[הסנאט של ארצות הברית|הסנאט]].

ניקסון היה נשיא אהוד ב-1972, הוא זכה לנקודות זכות בעקבות ה[[דטאנט]] עם ברית המועצות ועם סין. הסקרים חשפו שיצליח לנצח בקלות במפלגה הרפובליקנית. ניקסון זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית ללא קושי. הוא נאלץ להתמודד מול פיט מקלוסקי מקליפורניה, שהיה מועמד אנטי-מלחמתי, וג'ון אשברוק מאוהיו, שמרן שהתנגד לדטאנט. בבחירות בניו המפשייר, השיג אשברוק 9.7% מהקולות ואילו מקלוסקי השיג 19.8% מהקולות. ניקסון השיג 67.6% מהקולות, והיה ברור שינצח בקלות. בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1972 באוגוסט, נבחר ניקסון בקלות כשהשיג 1,347 צירים בסיבוב הראשון, כשרק ציר אחד מצביע למקלוסקי. הקהל בוועידה צעק "עוד ארבע שנים"{{הערה|{{cite journal| title=A New Majority for Four More Years?| work=[[טיים מגזין|TIME]]| date=September 4, 1972 |volume=100| issue=10| url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,910380-1,00.html|accessdate=June 22, 2017}}}}.

[[קובץ:ElectoralCollege1972.svg|ימין|ממוזער|תוצאות הבחירות ב-1972]]

הנשיא ציפה שיריבו הדמוקרטי יהיה הסנאטור [[טד קנדי]] ממסצ'וסטס, אולם קנדי בחר שלא להתמודד לאחר [[פרשת צ'פקווידיק]]. בבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית המועמד המוביל תחילה היה הסנאטור [[אדמונד מאסקי]] מ[[מיין]], כשהסנאטור [[ג'ורג' מקגוורן]] מ[[דקוטה הדרומית]] אחריו במקום השני. ניקסון העדיף להתמודד מול מקגוורן שבו ראה מועמד חלש ולכן הפעיל שורה של תרגילים על מנת להכפיש את מאסקי. תרגילים אלה נחשפו בעקבות פרשת ווטרגייט. נושא מרכזי בבחירות היה התמשכות המלחמה בווייטנאם.

לאור הצלחתו בבחירות המוקדמות זכה מקגוורן במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ביולי 1972. ניקסון דחה את המצע הדמוקרטי כפחדני ומפלג. מקגוורן התכוון לצמצם בצורה חדה את הוצאות הביטחון ותמך ב[[חנינה]] למשתמטים מגיוס, וכן בזכויות הפלה. כמה מתומכיו תמכו ב[[לגליזציה]] ל[[סמים]], ומקגוורן נתפס כמצדד ב"חנינות, הפלות ו-[[LSD]]"{{הערה|שם=TIME100.7}}. מקגוורן נפגע גם הוא מכך שהתגלה כי המועמד שבחר כ[[עמית למרוץ|עמיתו למרוץ]], הסנאטור [[תומאס איגלטון]] מ[[מיזורי]], קיבל טיפול ב[[דיכאון קליני]] ב[[נזעי חשמל]]. התפטרות איגלטון והחלפתו ב[[סרג'נט שרייבר]] מ[[מרילנד]], גיסם של האחים קנדי, לא סייעה לדמוקרטים{{הערה|שם=TIME100.7|{{cite journal| magazine=[[Time (magazine)|Time]]| date=August 14, 1972| title=Behavior: Evaluating Eagleton| volume=100| issue=7| url=http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,906223,00.html| accessdate = July 23, 2011}}}}.

ניקסון הוביל בסקרים במשך רוב תקופת הבחירות, והתמקד בעיקר בתהליך השלום בווייטנאם ובשיפור הכלכלי. והוא נבחר מחדש ב-7 בנובמבר 1972 באחד הניצחונות הגדולים בבחירות בהיסטוריה האמריקאית. הוא ניצח את מקגוורן כשלו יותר מ-60% מהקולות הכשרים, כשהוא משיג 47,169,911 קולות לעומת 29,170,383 למקגוורן, ועם תוצאות שהן כמעט קונצנזוס ב[[חבר האלקטורים]]: ניקסון גרף את 520 האלקטורים של 49 מדינות, והפסיד רק ב[[מסצ'וסטס]] וב[[וושינגטון די. סי.|מחוז קולומביה]], שהעניקו למקגוורן שבעה עשר אלקטורים בלבד{{הערה|{{cite web|url=http://www.history.com/topics/us-presidents/presidential-elections|title=Presidential Elections|website=history.com|publisher=A&E Networks| location=New York| accessdate=June 25, 2017}}}}.

==== פרשת ווטרגייט ====
[[קובץ:Nixon edited transcripts.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|ניקסון מכריז על שחרור התמלילים הערוכים של קלטות הבית הלבן, 29 באפריל 1974]]
{{ערך מורחב|פרשת ווטרגייט}}
המונח "פרשת ווטרגייט" מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. האירועים כללו פעולות חשאיות ולעיתים בלתי חוקיות שביצעו חברי ממשל ניקסון. ניקסון שלח אישים לשים מכשירי ציתות במשרדיהם של אויבים פוליטיים ושל אנשים שחשד בהם. הוא ואנשיו השתמשו ב-[[FBI]], ב-[[CIA]] וב[[שירות הכנסות הפנים]] כדי להטריד אקטיביסטים ודמויות פוליטיות. הביטוי הפומבי הראשון של פעילויות אלו היה כשחמישה גברים נתפסו פורצים למטה [[המפלגה הדמוקרטית]] שב[[מתחם ווטרגייט]] ב[[וושינגטון די. סי.]] ב-17 ביוני 1972. באותה עת החלו שני [[עיתונאי|כתבים]] צעירים של העיתון "''[[וושינגטון פוסט]]''", [[בוב וודוורד]] ו[[קרל ברנסטין]], לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על [[מארק פלט]], ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "[[גרון עמוק (ווטרגייט)|גרון עמוק]]", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד{{הערה|[http://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/special/watergate/part1.html כתבה] באתר הוושינגטון פוסט}}. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון [[בן בראדלי]], מנעה את ירידתה של הפרשה מעל סדר היום הציבורי. ניקסון הפחית בערכה של הפרשה והציג אותה כפוליטיקה גרידא, תוך שהוא קורא ל[[מאמר]]ים [[חדשות (תקשורת)|חדשות]]יים מוטים ומטעים{{הערה|{{cite journal| title=Politics: The Bugs at the Watergate| work=[[טיים מגזין|TIME]]| date=July 3, 1972 |volume=100| issue=1| url=http://content.time.com/time/subscriber/article/0,33009,877806,00.html|accessdate=June 27, 2017}}}}. באוגוסט 1972, הכחיש ניקסון כל קשר לנושא והפרשה לא השפיעה עליו בבחירות{{הערה|שם=DAH|{{cite encyclopedia |last1=Flannagan |first1=Richard M. |last2=Konig |first2=Louis W. |editor-last=Kutler |editor-first=Stanley I. |title=Watergate |encyclopedia=Dictionary of American History |url=http://www.blackwellreference.com/public/tocnode?id=g9781577180999_chunk_g978157718099925_ss1-59 |date=1970 |publisher=Charles Scribners & Sons |edition=3rd |volume= 8 |pages=425–428 |isbn=0684805332 |accessdate=November 26, 2016 |archiveurl=https://web.archive.org/web/20161222084506/http://www.blackwellreference.com/public/tocnode?id=g9781577180999_chunk_g978157718099925_ss1-59 |archivedate=2016-12-22 |url-status=dead }}}}. סדרה של גילויים הראו כי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון, ולאחר מכן [[הבית הלבן]], היו מעורבים בניסיונות לחבל במסע הבחירות של הדמוקרטים. כמה מעוזריו הבכירים של ניקסון, בהם [[ג'ון דין (עורך דין אמריקאי)|ג'ון דין]], עמדו בפני תביעה ובסך הכול 48 [[פקיד]]ים הורשעו ב[[עבירה|עבירות פליליות]] בתחילת 1973{{הערה|שם=RNlibrarypresident}}{{הערה|{{cite news| newspaper = The Washington Post| title = The Post Investigates| series = The Watergate Story| url = https://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/special/watergate/part1.html| accessdate = July 17, 2011}}}}{{הערה|שם=govtacts|{{cite news| newspaper = The Washington Post| title = The Government Acts| series = The Watergate Story| url = https://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/special/watergate/part2.html| accessdate = July 16, 2011}}}}.

במאי 1973, החל הסנאט לחקור את פרשת ווטרגייט. השימועים שודרו בטלוויזיה. העדים נתנו עדויות לא רק על הפריצה לווטרגייט אלא על פעילות בלתי חוקית אחרת של אנשים בממשל, וניקסון החל לאבד מתמיכתו{{הערה|שם=RNdomestic}}. ב-25 ביוני, הודה ג'ון דין שניקסון סייע בתכנון הסתרת הפריצה{{הערה|שם=DAH}}. ביולי 1973 העיד אלכסנדר בטרפילד, עוזרו של הנשיא, בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית כי לניקסון הייתה מערכת הקלטה סודית שהקליטה את שיחותיו ואת כל מה שנאמר ב[[החדר הסגלגל|חדר הסגלגל]]. קלטות אלה הוזמנו לבית הדין על ידי התובע המיוחד בעניין ווטרגייט, ארצ'יבלד קוקס. ניקסון סיפק [[תמליל]]ים של הקלטות, אך לא את כל הקלטות בפועל, תוך ניצול חסינותו{{הערה|שם=campbell2008}}.

באוקטובר פתח הנשיא ב"[[טבח מוצאי שבת]]" והורה לפטר את קוקס. הפיטורין עוררו את זעם הציבור והקונגרס. ב-30 באוקטובר, החלה לשקול הוועדה המשפטית של בית הנבחרים להתחיל בהליך הדחה. כעבור יום, הוחלף קוקס בליאון ג'ורסקי, והנשיא הסכים למסור את הקלטות{{הערה|שם=toppled|{{cite journal| title=Watergate and the White House: The 'Third-rate Burglary' That Toppled a President| url=https://www.usnews.com/news/articles/2014/08/08/watergate-and-the-white-house-the-third-rate-burglary-that-toppled-a-president| date=August 8, 2014| orig-year=This article originally appeared on August 19, 1974| magazine=U.S. News & World Report| accessdate=June 23, 2017}}}}. בנובמבר, עם מסירת הקלטות לתובע, גילו עורכי הדין של ניקסון כי ישנה [[קלטת שמע]] מ-20 ביוני 1972, ובה חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים{{הערה|שם=govtacts}}. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן{{הערה|ראו [http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/articles/A30678-2005Jan23.html כאן]. המזכירה טענה לאחריות על חמש דקות בלבד מתוך המחיקה, וטענה שאינה יודעת מה אירע בשאר הזמן. הקלטת הדקות האבודות לא נמצאה מעולם.}}. הדקות החסרות, שאמנם לא היוו הוכחה חותכת לעבירה שנעשתה בידי הנשיא, הטילו ספק בהצהרתו של ניקסון שלפיה הוא לא היה מודע ל[[טיוח]] דקות אלו.

אף על פי שניקסון איבד תמיכה רבה, אפילו ממפלגתו, הוא דחה האשמות בדבר עבירות שנעשו לכאורה על ידו והקדיש את מאמציו להישאר בתפקידו. הוא עמד על כך שעשה טעויות, אבל לא ידע מראש על הפריצה, לא הפר חוקים, ולא ידע על טיוח הדקות מהקלטת שיחותיו מהחדר הסגלגל עד תחילת 1973. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר [[סגן נשיא ארצות הברית|סגן הנשיא]] ספירו אגניו - שלא היה קשור לפרשת ווטרגייט - והורשע בעבירות [[שוחד]], [[העלמת מס]] ו[[הלבנת כספים]] עת כיהן כ[[מושל מרילנד]]. ניקסון בחר ב[[ג'רלד פורד]], מנהיג המיעוט ב[[בית הנבחרים של ארצות הברית]], להחליפו.
ב-17 בנובמבר 1973, במהלך [[מסיבת עיתונאים]], אמר ניקסון, {{ציטוטון|זכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי{{הערה|{{יוטיוב|sh163n1lJ4M|שם=ניקסון מכריז במסיבת העיתונאים: "אינני נוכל!"}}}}}}.

[[קובץ:Impeach Nixon retouched.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|מפגינים דורשים להדיח את ניקסון, 22 אוקטובר 1973]]

המאבק המשפטי על שחרור הקלטות נמשך עד תחילת 1974. ניקסון המשיך לדחות את כל ההאשמות וטען שיזוכה{{הערה|שם=govtacts}}. בינתיים, בבתי המשפט ובקונגרס, המשיכו ההתפתחויות. ב-1 במרץ, הרשיע [[חבר מושבעים]] גדול שבעה פקידים לשעבר בטענה שעסקו בטיוח הפרשה. בנוסף, נטען שניקסון היה שותף סמוי שלהם{{הערה|שם=toppled}}. באפריל דרשה הוועדה המשפטית של בית הנבחרים לשחרר הקלטות של ארבעים ושתיים שיחות, והתובע המיוחד דרש עוד הקלטות ומסמכים. הבית הלבן שוב סרב, על בסיס חסינותו, לשחרר את התמלילים{{הערה|שם=campbell2008}}.
בסוף אפריל באותה השנה, במהלך בלתי צפוי, הודיע ניקסון על שחרורם של 1,200 עמודים של תמלילי שיחות מהבית הלבן שנוהלו בינו לבין עוזריו. הוועדה המשפטית של בית הנבחרים פתחה בדיונים ל[[הליך הדחה בארצות הברית|הליך הדחה]] נגד הנשיא ב-9 במאי 1974{{הערה|שם=toppled}}, אשר שודרו בטלוויזיה ברשתות הטלוויזיה הגדולות. דיונים אלה הגיעו לשיאם בהצבעה על פתיחת הליך ההדחה. ב-27 ביולי, פסקו עשרים ושבעה חברי ועדה לעומת אחד עשר, ביניהם כל עשרים ואחד הדמוקרטים ועוד שישה רפובליקנים, על פתיחה בהליך הדחה{{הערה|{{Cite web|url=https://edition.cnn.com/2015/06/15/living/the-seventies-times-reports-on-watergate/index.html}|title=The Seventies: TIME's reports on Watergate|date=15 June 2015|accessdate=2018-06-08|website=[[CNN]]|last=Angley|first=Natalie}}}}. ב-24 ביולי פסק [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]] פה אחד כי יש לשחרר את ההקלטות המלאות, לא רק את התמלילים הערוכים.

[[קובץ:Nixon Oval Office meeting with H.R. Haldeman "Smoking Gun" Conversation June 23, 1972.wav|ממוזער|פגישתו של ניקסון עם בוב הולדמן ב-23 ביוני 1972]]

אף על פי שהתמיכה הציבורית בו פחתה בשל סדרה מתמשכת של גילויים בפרשה, קיווה ניקסון להילחם בהאשמות. עם זאת, אחת הקלטות החדשות, שהוקלטה זמן קצר אחרי הפריצה, הוכיחה כי ניקסון היה מודע לקשר של הבית הלבן לפריצות למתחם ווטרגייט זמן קצר לאחר שהתרחשו, ואישר תוכניות לסיכול החקירה. בהצהרה שהתלוותה לשחרור של מה שכונה "[[אקדח מעשן|האקדח המעשן]]" ב-5 באוגוסט 1974, קיבל ניקסון על עצמו את ההאשמה בדבר הטעיית האומה, אולם טען שהנושא פרח מזיכרונו. התמיכה בניקסון נעלמה לחלוטין{{הערה|שם=schmidt|{{citation|quote=In 1974, President Richard Nixon resigned in the wake of a scandal when it was obvious that public opinion no longer supported him.|title=American Government and Politics Today, 2013-2014 Edition|first=Steffen W.|last=Schmidt|publisher=Wadsworth Publishing|year=2013|isbn=978-1133602132|page=181}}}}, וכל התמיכה הפוליטית בו נעלמה. מנהיג המיעוט בסנאט, [[יו סקוט]], הסנאטור [[בארי גולדווטר]], ומנהיג המיעוט בבית הנבחרים [[ג'ון רודס]] נועדו עם ניקסון יומיים לאחר מכן. רודס אמר לניקסון כי הוא עומד בפני הליך הדחה בטוח בבית הנבחרים. סקוט וגולדווטר אמרו לנשיא, כי לכל היותר עומדים לרשותו רק חמישה עשר קולות בסנאט - הרבה פחות מ-34 הקולות שנדרשו למניעת הדחתו{{הערה|שם=RNdomestic}}. ניקסון הבין שכהונתו נגמרה, והחליט להתפטר באופן סופי{{הערה|שם=lasthours|{{cite web| title=The Last Hours of the Nixon Presidency, 40 Years Ago| date=August 8, 2014| first=Christopher| last=Klein| work=History in the Headlines| url=http://www.history.com/news/the-last-hours-of-the-nixon-presidency-40-years-ago|publisher=[[A&E Networks]]| location=New York| accessdate=June 22, 2017}}}}.

==== התפטרותו ====
[[קובץ:Nixon resignation audio with buzz removed.ogg|ממוזער|נאום ההתפטרות של ניקסון {{באנגלית}}]]
{{ערך מורחב|נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון}}
לנוכח אובדן התמיכה הפוליטית בו והוודאות הקרובה כי הוא יודח מתפקידו, התפטר ניקסון מ[[נשיאות ארצות הברית]] ב-9 באוגוסט 1974. יום לפני כן הודיע על החלטתו לפורד ושוחח עמו על העברת השלטון{{הערה|שם=lasthours}}. לאחר מכן פנה לאומה בטלוויזיה. ניקסון בחר להתפטר לאחר שגילה ש[[דעת קהל|דעת הקהל]] הייתה נגד הישארותו כנשיא{{הערה|{{cite book| title=Gerald R. Ford: An Honorable Life| last=Cannon| first=James| publisher=The University of Michigan Press| location=Ann Arbor| date=2013| isbn=978-0-472-11604-1| page=7}}}}.
[[נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון|נאום ההתפטרות]] נמסר מהחדר הסגלגל בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. ניקסון הצהיר כי הוא התפטר לטובת ארצות הברית וביקש מהעם לתמוך בנשיא החדש, [[ג'רלד פורד]]. ניקסון המשיך לסקור את הישגי נשיאותו, בעיקר במישור [[מדיניות חוץ|מדיניות החוץ]]. בנאום הגן על הרושם וההיסטוריה שהשאיר כנשיא{{הערה|{{cite web| title=The 37th President Is First to Quit Post| last=Herbers| first=John| authorlink=John Herbers| work=The Learning Network: On This Day| url=https://www.nytimes.com/learning/general/onthisday/big/0808.html#article| date=August 9, 1974| publisher=[[הניו יורק טיימס]]| accessdate=June 23, 2017}}}}.

[[קובץ:Nixon-depart.png|ממוזער|ימין|ניקסון מסמן [[סימן V]] עם עזיבתו את הבית הלבן לאחר התפטרותו ב-9 באוגוסט 1974]]

הנאום של ניקסון קיבל תגובות ראשוניות חיוביות במיוחד מפרשני רשתות הטלווזיה, כאשר רק רוג'ר מוד מרשת [[CBS]] אמר כי ניקסון לא הודה בעבירה{{הערה|Ambrose 1991, p. 437|כיוון=שמאל}}. הנאום כונה "[[יצירת מופת]]" בידי קונרד בלאק, אחד מה[[ביוגרף|ביוגרפים]] של ניקסון. בלאק סבר כי "מה שהיה אמור להיות השפלה חסרת תקדים עבור כל נשיא אמריקני, הפך ניקסון להכרזה פרלמנטרית וירטואלית ללא תמיכה כמעט מוחלטת בו והוא עזב בעודו מקדיש חצי מנאומו לדקלום הישגיו"{{הערה|Black, p. 983|כיוון=שמאל}}.

ניקסון התפטר ב-9 באוגוסט 1974. מוקדם יותר באותו הבוקר, הביא אלכסנדר הייג לניקסון מכתב התפטרות מוכן אותו שלח להנרי קיסינג'ר. קיסינג'ר חתם עליו, וקבע את השעה 11:35 בבוקר כשעת סיום כהונתו של ניקסון. לאחר מכן, עם משפחתו לצידו, נפרד ניקסון מצוות הבית הלבן ב[[האגף המזרחי של הבית הלבן|אגף המזרחי]]. לאחר מכן עזבו הוא ואשתו את הבית הלבן לתמיד{{הערה|שם=lasthours}}.
הייתה זאת הפעם התשיעית בתולדות ארצות הברית בה נשיא מכהן לא השלים כהונה שנבחר אליה. הייתה זאת הראשונה שהסתיימה לא בגלל מותו של הנשיא. ניקסון הוא הנשיא היחידי שהתפטר. כעבור חודש, העניק לניקסון הנשיא פורד חנינה על כל פשע ש"ביצע או אולי ביצע או לקח בו חלק" בהיותו הנשיא{{הערה|{{cite web| title=Ford Grants Nixon Pardon for Any Crimes in Office| last=Herbers| first=John| authorlink=John Herbers| work=The Learning Network: On This Day| url=https://www.nytimes.com/learning/general/onthisday/big/0908.html#article| date=September 9, 1974| publisher=[[הניו יורק טיימס]]| accessdate=June 23, 2017}}}}{{הערה|{{cite web| url=http://www.upi.com/Audio/Year_in_Review/Events-of-1974/Ford-Pardons-Nixon/12305808208934-3/| title=Ford Pardons Nixon| work=1974 Year in Review |publisher=[[United Press International]]| accessdate=December 22, 2016}}}}.

==ניקסון, יהודים ואנטישמיות==
יחסו של ניקסון ליהודים היה מורכב ולעיתים שלילי. בהקלטות הרבות של דבריו ב[[החדר הסגלגל|חדר הסגלגל]] ניקסון נשמע מתייחס לעיתים קרובות בשלילה ליהודים כקבוצה{{הערה|[http://www.nytimes.com/2010/12/11/us/politics/11nixon.html In Tapes, Nixon Rails About Jews and Blacks]|כיוון=שמאל}} ורוצה לדעת על אנשים ספציפיים אם הם יהודים{{הערה|[https://www.theatlantic.com/politics/archive/2013/08/some-new-comments-richard-nixon-subject-jews-and-blacks/311870/ Some Newly Uncovered Nixon Comments on the Subjects of Jews and Black People]|כיוון=שמאל}}. הוא דרש לקבל רשימה של היהודים בעלי המשרה במשרד העבודה מתוך מחשבה שהם מתנכלים לו וגורמים לפרסום סטטיסטיקות לא טובות מבחינתו. חלק מהאנשים ברשימה שקיבל הורדו בדרגה{{הערה|[https://www.haaretz.com/us-news/1.809921 Trump to Appoint Republican Who Counted Jews for Richard Nixon as Think Tank Head read more: https://www.haaretz.com/us-news/1.809921]|כיוון=שמאל}}. מאידך ניכר שהעריך את היהודים בישראל. היו לו מספר יועצים יהודים שהידוע שבהם הוא [[קיסינג'ר]].

אחת ההתבטאויות האנטישמיות הידועות ביותר של ניקסון הייתה האמירה על חשיפת [[טבח מי ליי]] (שהתרחשה 20 חודשים לפני מועד החשיפה עקב טיוח נרחב, עוד בתקופת נשיאותו של [[לינדון ג'ונסון]]) שלדבריו: {{ציטוטון|היהודים המנוולים מ[[ניו יורק]] מאחורי זה!}}.

== בערוב ימיו ומותו ==
=== חנינה ומחלה ===
[[קובץ:President Ford announces his decision to pardon former President Richard Nixon - NARA - 7140608.jpg|ממוזער|231x231px|הנשיא [[ג'רלד פורד]] מודיע על החלטתו לחון את ניקסון, 8 בספטמבר 1974 ב[[החדר הסגלגל|חדר הסגלגל]]]]
[[קובץ:Photograph of the Four Presidents posing for a portrait prior to leaving for Egypt and Sadat's Funeral - NARA - 198524.jpg|ממוזער|214x214px|הנשיא [[רונלד רייגן]] נפגש עם שלושת קודמיו, פורד, [[ג'ימי קרטר|קרטר]] וניקסון ב[[הבית הלבן|בית הלבן]], אוקטובר 1981; שלושת הנשיאים לשעבר ייצגו את ארצות הברית בהלווייתו של [[נשיא מצרים]] [[אנואר סאדאת]]]]
לאחר התפטרותו, טסו ניקסון ורעייתו [[פט ניקסון|פט]] לביתם שב[[סן קלמנטה]], קליפורניה{{הערה|[https://www.nixonlibrary.gov/thelife/postpresidency.php Post Presidency], באתר [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]}}. על פי הביוגרף שלו, ג'ונתן אייטקן, לאחר התפטרותו "ניקסון היה נפש מיוסרת"{{הערה|Aitken, p. 529|כיוון=שמאל}}. הקונגרס מימן את עלויות המעבר של ניקסון, כולל כמה הוצאות שכר, אם כי הפחית את קצבתו מ-850,000 [[דולר אמריקני|דולר]] ל-200,000 דולר. הוא נותר ללא תעסוקה ממשית.

ההתפטרות המבישה של ניקסון לא שמה קץ לרצונם של רבים לראות אותו נענש. הבית הלבן של [[ג'רלד פורד|פורד]] שקל לחון את ניקסון, אם כי מהלך כזה לא יהיה פופולרי בארצות הברית. ניקסון, שפנו אליו שליחי פורד, נרתע בתחילה לקבל את [[חנינה נשיאותית בארצות הברית|החנינה הנשיאותית]], אך הסכים לה בסופו של דבר. פורד התעקש על הצהרת חרטה, אולם ניקסון הרגיש שהוא לא ביצע שום פשעים ולכן אינו צריך להוציא מסמך כזה. בסופו של דבר פורד נעתר, וב-8 בספטמבר 1974 הוא העניק לניקסון "חנינה מלאה, חופשית ומוחלטת" בטרם החל משפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים המשפטיים כנגד ניקסון. ניקסון פרסם אז הצהרה:

{{ציטוט|מקור={{צ-ספר|מחבר=Jonathan Aitken|שם=Nixon: A Life|מקום הוצאה=Washington, D.C.|מו"ל=Regnery Publishing|שנת הוצאה=1996|עמ=532|ISBN=978-0-89526-720-7}}|מירכאות=כן|תוכן=טעיתי בכך שלא נהגתי יותר ויותר בנחישות בהתמודדות עם פרשת ווטרגייט, בייחוד כשהפרשה הגיעה לשלב ההליכים המשפטיים וגדלה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית. שום מילה לא יכולה לתאר את עומק החרטה והכאב שלי על טעויותיי ועל מה שהפרשה גרמה לאומה ולנשיאות, לאומה שאני כל כך אוהב, ולמוסד שאני מאוד מכבד.}}

באוקטובר 1974, חלה ניקסון ב[[פלביטיס]], [[דלקת]] של ה[[וריד]] ו[[ניתוח|נותח]]. הנשיא פורד ביקר אותו ב[[בית חולים|בית החולים]]. ניקסון זומן לדיונים בבית המשפט שנערכו נגד שלושה מעוזריו לשעבר - דין, הולדמן וג'ון ארליכמן - וה"[[וושינגטון פוסט]]", שלא האמין למחלתו, פרסם [[קריקטורה]] שהציגה את ניקסון עם [[גבס]] על "הרגל הלא נכונה". ה[[שופט]] ג'ון סיריקה פטר את ניקסון מנוכחות בדיונים למרות התנגדות הנאשמים. הקונגרס הורה לפורד לשמר את המסמכים הנשיאותיים של ניקסון ובכך החל מאבק משפטי בן שלושה עשורים על מסמכים אלו והסתיים לטובת הנשיא. ניקסון היה בבית החולים כאשר נערכו [[בחירות אמצע]] השנה ב-1974, והחנינה ופרשת ווטרגייט תרמו לאובדן של 43 מושבים [[המפלגה הרפובליקנית|רפובליקנים]] בבית הנבחרים ושלושה בסנאט.

=== שיבה לחיים הציבוריים ===
[[קובץ:Nixon Ford Carter 1978.jpg|upright|ממוזער|ניקסון (מימין) עם [[ג'רלד פורד]] (במרכז) והנשיא [[ג'ימי קרטר]] (משמאל) בבית הלבן לרגל לווייתו של סגן הנשיא לשעבר [[יוברט האמפרי]].]]
בדצמבר 1974 החל ניקסון לתכנן את שובו לחייו הציבוריים, למרות הפגיעה הלאומית הרבה בתדמיתו. בתחילת 1975, השתפרה בריאותו של ניקסון. הוא שמר על משרדו בתחנת [[משמר החופים של ארצות הברית]] במרחק של 300 מטר מביתו. בתחילה לקח עגלת [[גולף]] ואחר כך הלך בדרך מדי יום. הוא עבד בעיקר על זיכרונותיו. ניקסון קיווה לחכות עם הוצאת זיכרונותיו אבל ההוצאות הגבוהות שלו אילצו אותו לעבוד במהירות. בפברואר נאלץ לפטר את רוב אנשי המטה שלו כיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו אותם. באוגוסט אותה שנה הוא נפגש עם העיתונאי הבריטי [[דייוויד פרוסט]], ששילם לו 600 אלף דולר (שווה ערך ל-2,670,000 דולר ב-2016) על השתתפותו בסדרת [[ריאיון עיתונאי|ראיונות]] ישיבה, שצולמו ושודרו ב-1977. הראיונות החלו בנושא של מדיניות החוץ, וסיפרו על המנהיגים שהכיר ניקסון, אבל החלק הזכור ביותר בראיונות היה על ווטרגייט. ניקסון הודה שהוא "אכזב את המדינה" ו"הפלתי את עצמי, נתתי להם חרב והם תקעו אותה פנימה וסובבו אותה בהנאה. ואני מניח, אם הייתי במקומם, שהייתי עושה את אותו הדבר". על ווטרגייט הוסיף ואמר: "ובכן, אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי"{{הערה|{{ynet|רועי סמיוני ושירי הדר|ניקסון: "אני לא נוכל". 40 שנה לפרשת "ווטרגייט"|4242772|16 ביוני 2012}}}}. הראיונות נצפו על ידי 45–50 מיליון צופים - והפכו לתוכנית הנצפית ביותר מסוג זה בהיסטוריה של הטלוויזיה.

[[קובץ:Jimmy Carter, Richard Nixon and Deng Xiaoping during the state dinner for the Vice Premier of China. - NARA - 183214.tif|ממוזער|231x231px|ניקסון משוחח עם סגן ראש [[ממשלת סין]] [[דנג שיאופינג]] ועם נשיא ארצות הברית, [[ג'ימי קרטר]] בבית הלבן, 29 בינואר 1979]]

הראיונות סייעו לשפר את מצבו הפיננסי של ניקסון - בנקודה אחת בתחילת 1975 היה לו רק חמש-מאות דולר ב[[בנק]] - וכך גם מכירת ביתו בקי ביסקיין לידידיו העשירים. בפברואר [[1976]] ביקר ניקסון ב[[הרפובליקה העממית של סין|סין העממית]] בהזמנה אישית של [[מאו דזה-דונג]]. ניקסון רצה לחזור לסין, אך בחר להמתין עד לאחר ביקורו של פורד ב-1975. ניקסון נשאר נייטרלי במאבק העיקש בין פורד ל[[רונלד רייגן]] ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976|בחירות לנשיאות ארצות הברית 1976]]. פורד ניצח בקרב על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, אך בבחירות עצמן הובס על ידי מושל [[ג'ורג'יה]], [[ג'ימי קרטר]]. ממשל קרטר לא היה ידידותי לניקסון וחסם את נסיעתו המתוכננת ל[[אוסטרליה]] וגרם לכך שממשלת [[מלקולם פרייזר]] עיכבה את הזמנתו הרשמית.

רישיון עורך הדין של ניקסון נשלל על ידי לשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק בשנת 1976, עקב מניעת הצדק שהיה מעורב בה בפרשת ווטרגייט. ניקסון בחר שלא להגן על עצמו בפני הלשכה{{הערה|"Nixon disbarred in New York in 1st ruling of Watergate guilt", Toledo Blade, July 9, 1976 p.1}}. בתחילת 1978, ניקסון נסע ל[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]]. הוא נדחה על ידי [[דיפלומט]]ים [[אמריקאים]] ועל ידי רוב השרים של ממשלת [[ג'יימס קלהאן]]. הוא התקבל בברכה, עם זאת, על ידי מנהיגת האופוזיציה, [[מרגרט תאצ'ר]], וכן על ידי [[ראש ממשלת בריטניה|ראשי ממשלת בריטניה]] לשעבר [[אלק דאגלס-יום]] ו[[הרולד וילסון]]. שני ראשי ממשלה לשעבר, [[הרולד מקמילן]] ו[[אדוארד הית']] סירבו להיפגש עמו. בנוסף נאם באוקספורד, הודה באשמתו בפרשת ווטרגייט אולם טען שההיסטוריה תשפוט אותו לחיוב.

=== סופר ומדינאי בוגר ===
[[קובץ:Richard Nixon in 1992.jpg|ממוזער|231x231px|ניקסון, 3 בספטמבר 1992]]
ב-1978 פרסם ניקסון את [[ספר זיכרונות|זיכרונותיו]] בספר "ר"נ: זיכרונותיו של ריצ'רד ניקסון", הראשון מבין עשרה [[ספר]]ים שכתב במהלך פרישתו. הספר היה [[רב-מכר]] וזכה לביקורות חיוביות. ניקסון ביקר ב[[הבית הלבן|בית הלבן]] ב-1979, בהזמנתו של הנשיא [[ג'ימי קרטר]], לארוחת ערב חגיגית עם סגן ראש ממשלת סין, [[דנג שיאופינג]]. תחילה קרטר סירב להזמין את ניקסון, אך חזר בו, בעקבות הצהרתו של דנג, שיבקר את ניקסון בקליפורניה אם הנשיא לשעבר לא יוזמן. ניקסון ודנג נפגשו פעם נוספת באופן פרטי, וניקסון ביקר פעם נוספת ב[[בייג'ינג]]- באמצע שנת 1979.

ב-1979 רכשה משפחת ניקסון בית מגורים פרטי ב[[השדרה החמישית|שדרה החמישית]] ב[[מנהטן]]{{הערה|{{cite news|url=https://news.google.com/newspapers?id=Bp9RAAAAIBAJ&sjid=0W0DAAAAIBAJ&pg=4685%2C1596331|newspaper=Pittsburgh Post-Gazette|date=August 11, 1979|title=Nixons Buy Fifth Avenue Condo in N.Y.}}}}, לאחר שנדחו על ידי שתי אגודות דיור משותף ("קואופ") בעיר. כאשר [[מוחמד רזא שאה פהלווי]], ה[[שאה]] ה[[איראן|איראני]] לשעבר, נפטר ב[[מצרים]] ביולי 1980, התנגד ניקסון להחלטת [[מחלקת המדינה של ארצות הברית]], לפיה לא יישלח נציג אמריקאי להלוויה. ניקסון, כנשיא לשעבר, היה נציג ארצות הברית בהלווייתו של מי שהיה בן בריתה, אף שלא היה נציג רשמי. ניקסון תמך ב[[רונלד רייגן]] לנשיאות ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980|1980]], והופיע רבות בטלוויזיה, כדי לבסס עצמו - כפי שנאמר בביוגרפיה של סטיבן אמברוז - כ"מדינאי הבכיר למען המערכה"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=סטיבן אמברוז|שם=ניקסון: החורבן וההבראה|מו"ל=סימון & שוסטר|שנת הוצאה=1991|עמ=534|ISBN=978-0-671-69188-2|שפה=אנגלית}}}}. ב-1981, לאחר שהות של כשנה וחצי בניו יורק, עברו ניקסון ואשתו לסאדל ריבר שב[[ניו ג'רזי]].

במהלך [[שנות השמונים]] המשיך ניקסון להופיע בציבור. הוא נפגש עם מנהיגים זרים רבים, במיוחד אלו של מדינות [[העולם השלישי]]. הוא הצטרף לנשיאים לשעבר פורד וקרטר, כנציגי ארצות הברית בהלווייתו של נשיא מצרים, [[אנואר סאדאת]], לאחר הירצחו. ניקסון ביקר בברית המועצות ב-1986, ועם שובו שלח לנשיא רייגן תזכיר ארוך, ובו הצעות לשיפור מדיניות החוץ בין שתי המדינות, כמו גם התרשמויותיו האישיות מ[[מיכאיל גורבצ'וב]]. לאחר מסע זה, דורג ניקסון בסקר אשר נערך מטעם חברת "גאלופ" - כאחד מעשרת הגברים הנערצים ביותר בעולם.

[[קובץ:Clinton Nixon.jpg|ממוזער|שמאל|ניקסון מבקר את הנשיא [[ביל קלינטון]] בבית הלבן, מרץ 1993.]]

ב-19 ביולי 1990, נפתחו [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]] ובית הולדתו שב[[יורבה לינדה]], [[קליפורניה]]- כמוסד פרטי, בנוכחות ניקסון ורעייתו פט. אליהם הצטרפו אישים רבים, בהם הנשיאים לשעבר [[ג'רלד פורד]], [[רונלד רייגן]] ו[[ג'ורג' הרברט ווקר בוש]], נוסף לנשותיהם, [[בטי פורד|בטי]], [[ננסי רייגן|ננסי]] ו[[ברברה בוש|ברברה]]. בינואר 1991 ייסד הנשיא לשעבר את מרכז ניקסון (כיום "המרכז לאינטרס הלאומי"), מרכז כנסים ו[[צוות חשיבה]] למדיניות בוושינגטון.

פט ניקסון נפטרה ב-22 ביוני 1993,כתוצאה מ[[מחלת ריאות חסימתית כרונית]] ו[[סרטן ריאות]]. טקסי הלווייתה נערכו בשטח הספרייה הנשיאותית ומקום הולדתו. הנשיא לשעבר היה נסער בעת קבורתה, ונשא דברים לזכרה בתוך בניין הספרייה.

=== מותו והלווייתו ===
{{ערך מורחב|מותו והלוויתו של ריצ'רד ניקסון}}
[[קובץ:Five presidents.jpg|ממוזער|שמאל|[[מותו והלווייתו של ריצ'רד ניקסון|טקס הלווייתו של ריצ'רד ניקסון]]. חמישה מנשיאי ארצות הברית (משמאל לימין): [[ביל קלינטון]] ו[[הילרי קלינטון]], [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש|ג'ורג']] ו[[ברברה בוש]], [[רונלד רייגן|רונלד]] ו[[ננסי רייגן]], [[ג'ימי קרטר|ג'ימי]] ו[[רוזלין קרטר]], [[ג'רלד פורד|ג'רלד]] ו[[בטי פורד]] עומדים בטקס הלווייתו של ניקסון, 27 באפריל 1994.]]

ניקסון סבל מ[[שבץ מוחי]] ב-18 באפריל 1994 בביתו שב[[פארק רידג']], [[ניו ג'רזי]]{{הערה|[http://www.washingtonpost.com/wp-srv/national/longterm/watergate/stories/nixobit.htm Richard M. Nixon, 37th President, Dies Funeral Scheduled for Wednesday in California for Only Chief Executive Forced From Office]|כיוון=שמאל}}. [[קריש דם]], שנוצר כתוצאה מ[[פרפור עליות]], ממנו סבל במשך שנים רבות, התגבש בלבו העליון והגיע אל [[מוח]]ו{{הערה|לורנס ק. אלטמן, [http://www.nytimes.com/1994/04/24/us/the-37th-president-the-last-days-disabled-yet-retaining-control-over-his-care.html THE 37TH PRESIDENT: THE LAST DAYS; Disabled, Yet Retaining Control Over His Care], באתר [[הניו יורק טיימס]], 24 באפריל 1994}}. הוא הועבר לבית החולים הפרסביטריאני ב[[ניו יורק]]{{הערה|ריצ'רד פרז-פנה, [http://www.nytimes.com/1994/04/19/nyregion/nixon-stable-after-stroke-at-his-home.html Nixon 'Stable' After Stroke At His Home], באתר ניו יורק טיימס, 19 באפריל 1994}}, ותחילה היה ערני, אך לא היה מסוגל לדבר או להזיז את זרועו או רגלו הימנית{{הערה|[https://www.washingtonpost.com/politics/richard-m-nixon-37th-president-dies/2012/05/31/gJQAdxMeGV_story.html Richard M. Nixon, 37th President, dies], באתר [[וושינגטון פוסט]], 23 באפריל 1994}}. [[נזק מוחי]] גרם לנפיחות ([[בצקת]] מוחית), וניקסון נכנס ל[[תרדמת]] עמוקה. הוא מת בשעה 9:08 ב-22 באפריל 1994, כשבנותיו ליד מיטתו. במותו היה בן 81, מילתו האחרונה הייתה "הצילו".

הלווייתו של ניקסון התקיימה ב-27 באפריל, בספרייה הנשיאותית על שמו ביורבה לינדה, קליפורניה. הסופדים בטקס כללו את הנשיא [[ביל קלינטון]], מזכיר המדינה לשעבר [[הנרי קיסינג'ר]], מנהיג המיעוט בסנאט [[בוב דול]], מושל קליפורניה [[פיט וילסון]], והכומר [[בילי גרהאם]]. כמו כן בטקס השתתפו הנשיאים לשעבר פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, ונשותיהם. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, ספירו אגניו, אשר כיהן תחת ניקסון, השתתף אף הוא בטקס. משלחת [[הקונגרס האמריקני]] מנתה למעלה ממאה חברים, והסגל הדיפלומטי הזר כלל משלחת של יותר ממאתיים איש{{הערה|[https://web.archive.org/web/20091219074153/http://www.nixonlibraryfoundation.org:80/index.php?src=gendocs&link=RNfuneral Funeral Services of President Nixon]|כיוון=שמאל}}.

ריצ'רד ניקסון נקבר ליד אשתו פט, בשטח הספרייה הנשיאותית על שמו. הוא הותיר אחריו את שתי בנותיו, טרישיה וג'ולי, וארבעה נכדים. בהתאם לרצונו, הלווייתו לא הייתה [[הלוויה ממלכתית]] מלאה, אם כי גופתו הונחה לראווה בלובי של הספרייה הנשיאותית מ-26 באפריל ועד מועד ההלוויה{{הערה|[http://news.bbc.co.uk/2/hi/americas/3783085.stm Reagan funeral: Schedule of events], באתר [[BBC]]{{כ}}, 11 ביוני 2004}}. האבלים חיכו בתור עד שמונה שעות במזג אוויר קריר ורטוב כדי לחלוק כבוד אחרון לנשיא לשעבר. בשיאו, התור שעבר ליד [[ארון קבורה|ארון הקבורה]] של ניקסון היה באורך שלושה קילומטרים, עם 42 אלף איש ממתינים.

== מורשת ==
[[קובץ:Nixon grave 2011.jpg|ממוזער|231x231px|[[קבר]]ם של ריצ'רד (ימין) ו[[פט ניקסון]] (שמאל) ב[[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון|ספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]], 28 ביוני 2011]]
ה[[היסטוריון]] וה[[מדען]] ה[[פוליטיקה|פוליטי]] ג'יימס מקגרגור ברנס אמר על ניקסון: "כיצד ניתן להעריך נשיא כה אִידְיוֹסִינְקְרָטִיי, כה מבריק וחסר מוסר?" הביוגרפים של ניקסון חולקים על האופן שבו ייתפס על ידי ה[[היסטוריה]]. לדברי סטיבן אמברוז, "ניקסון רצה להישפט על פי מה שהוא עשה. מה שייזכר ממנו הוא הסיוט שהוא העביר את המדינה בתקופת כהונתו השנייה והתפטרותו". ארווין גלמן, שתיעד את הקריירה של ניקסון ב[[הקונגרס של ארצות הברית|קונגרס של ארצות הברית]], טוען כי "הוא היה יוצא דופן בקרב חברי הקונגרס שלו, סיפור הצלחה בעידן עכור, שהוביל קורס אנטי-קומוניסטי הגיוני נגד ההגזמות של [[ג'וזף מקארתי]]". אייטקן סבור ש"ניקסון, הן כאדם והן כ[[מדינאי]], הושמץ יתר על המידה על מגרעותיו ולא זכה להכרה מספקת בסגולותיו, אך גם ברוח ההיסטורית הרוויזיוניסטית, לא ניתן לקבוע גזר דין פשוט".

האסטרטגיה הדרומית של ניקסון נזקפה לזכותו בידי כמה היסטוריונים הסוברים כי בזכותו [[דרום ארצות הברית]] הפך ממעוז [[מדינות אדומות וכחולות (ארצות הברית)|כחול ודמוקרטי למעוז אדום]] ורפובליקני, אם כי אחרים רואים בגורמים כלכליים חשובים יותר כשינוי. במשך כל הקריירה שלו הוא מילא תפקיד במעבר מפלגתו משליטתם של ה[[התבדלות|בדלנים]], וכחבר קונגרס היה תומך משכנע בהגבלת ה[[קומוניזם]] ו[[ברית המועצות]]. לדברי ביוגרף נוסף שלו, הרברט פארמט, "תפקידו של ניקסון היה להסיע את המפלגה הרפובליקנית לאורך מסלול ביניים, אי שם בין הדחפים התחרותיים של תומכי [[נלסון רוקפלר|רוקפלר]], [[בארי גולדווטר|גולדווטר]] ו[[רייגן]]".

ניקסון זוכה לאשראי על עמדתו בענייני הפנים, אשר הביאה למעבר ואכיפה של [[חקיקה]] סביבתית. ההיסטוריון פול צ'ארלס מילאצו (Paul Charles Milazzo), הצביע בעיתונו ב-2011 על מעורבותו של ניקסון בייסוד [[הסוכנות להגנת הסביבה]] ובאכיפת חוקים סביבתיים, כדוגמת [[חוק המינים בסכנת הכחדה]] מ-1973, שהצהיר כי "אף על פי שלא זכה להכרה, המורשת הסביבתית של ריצ'רד ניקסון בטוחה".

ניקסון ראה במדיניותו כלפי וייטנאם, סין העממית וברית המועצות כמפתח למקומו בהיסטוריה. [[ג'ורג' מקגוורן]], מתנגדו של ניקסון, אמר ב-1983: "לנשיא ניקסון יש כנראה גישה מעשית יותר לשתי ה[[מעצמה|מעצמות]] הגדולות, סין וברית המועצות, מכל נשיא אחר מאז מלחמת העולם השנייה ... מלבד המשך הבלתי נסלח של המלחמה בווייטנאם, ניקסון באמת ישאיר חותם גדול בהיסטוריה". המדען הפוליטי ג'וסי חנימקי חולק על כך, ואמר כי ה[[דיפלומטיה]] של ניקסון היא רק המשך למדיניות ההכללה של [[המלחמה הקרה]], תוך שימוש באמצעים דיפלומטיים ולא [[צבא]]יים. ההיסטוריון כריסטופר אנדרו מסכם כי "ניקסון היה מדינאי גדול על הבמה העולמית, ומטפל עלוב בפוליטיקה האלקטורלית בזירה הפנימית, בעוד שה[[פארסה]] הפלילית של ווטרגייט הייתה בעיצומה, מדינאות ההשראה של ניקסון הקימה יחסי עבודה חדשים עם שתי המעצמות הקומוניסטיות סין העממית וברית המועצות".

ההיסטוריון קית' אולסון כתב כי ניקסון הותיר מורשת שלילית: חוסר אמון בסיסי בממשל ששורשיו בווייטנאם ובווטרגייט. במהלך הליך הדחתו של [[ביל קלינטון]] ב-1998 ניסו הן הדמוקרטים והן הרפובליקנים לנצל את ווטרגייט וניקסון לטובתם: הרפובליקנים רמזו כי התנהגותו של קלינטון הייתה דומה לזו של ניקסון, ואילו הדמוקרטים טענו כי מעשיו של ניקסון היו חמורים בהרבה מאלו של המכהן. מורשת נוספת, במשך זמן מה, הייתה צמצום בכוח הנשיא כשהקונגרס העביר חקיקה מגבילה בעקבות פרשת ווטרגייט. אולסון טען כי הכוח שהוענק ל[[ג'ורג' ווקר בוש]] בעקבות [[פיגועי 11 בספטמבר]] שיקם את כוחו של הנשיא.

== אישיות ותדמית ציבורית ==
[[קובץ:Elvis-nixon.jpg|ממוזער|231x231px|הנשיא ניקסון עם [[אלביס פרסלי]], 21 בדצמבר 1970]]
הקריירה של ניקסון נרדפה לעיתים קרובות על ידי אישיותו ותפיסתו הציבור. [[קריקטוריסט]]ים ו[[קומיקאי]]ם הפריזו לעיתים קרובות בבקרם את הופעותיו ובאמצעות [[מנייריזם]], עד לנקודה שבה הקו בין האדם ל[[קריקטורה]] נעשה מטושטש יותר ויותר. הוא הוצג לעיתים קרובות עם סנטר לא מגולח, כתפיים שמוטות, ועם מצח חרוץ ומיוזע.

ניקסון נטה להתרחק מאנשים והיה רשמי בכל ההיבטים, לבוש במעיל וענוב בעניבה, גם כשהיה לבדו. הביוגרף של ניקסון, קונרד בלאק, תיאר אותו כ"בעל מוטיבציה", אך גם "לא נוח עם עצמו בדרכים מסוימות". לדברי בלאק, ניקסון {{ציטוטון|סבר שגורלו נחרץ בידי הוצאת דיבה, נבגד פעמיים, הוטרד שלא בצדק, לא הובן והוערך ואף הועמד לדין כ[[איוב]], אבל על ידי יישום רצונו, דבקותו במטרה וחריצותו האדירה, הוא ינצח בסופו של דבר{{הערה|קונרד בלאק, '''ניקסון: חייו במלואם''', 2007, עמ' 700}}}}.

ניקסון האמין ששמירת המרחק בינו לבין אנשים אחרים הייתה הכרחית עבורו ככל שהתקדם בקריירה הפוליטית שלו והפך לנשיא ארצות הברית. אפילו ביבה רבוזו, שהיה מידידיו הקרובים ביותר, לפי דיווחים אחדים, לא קרא לו בשמו הפרטי. ניקסון אמר על כך:

{{ציטוט|מקור=בוב גרין, [http://www.jewishworldreview.com/bob/greene040802.asp What Nixon's best friend couldn't buy], באתר [[ג'ואיש וורלד רוויו]], 8 באפריל 2002|מרכאות=כן|תוכן=אפילו עם חברים קרובים, אני לא מאמין שצריך להתנהג בשחרור, לבטוח זה בזה... יש אנשים שחושבים שזו תרפיה טובה לשבת עם חבר קרוב, אתם יודעים... פשוט לשפוך את מה שיושב עליכם. לא אני.}}

כאשר סיפרו לו כי רוב האמריקאים, אפילו בסוף הקריירה שלו, לא הרגישו שהם מכירים אותו, ענה ניקסון: "כן, זה נכון, וזה לא הכרחי שהם יידעו".

במרוצת השנים פורסמו מאות הקלטות מארכיונים שונים, בין היתר של הבית הלבן{{הערה|{{ynet|יצחק בן-חורין|הקלטות ארכיון: ניקסון כינה יהודים "מגעילים"|3997583|12 בדצמבר 2010}}}} ושל [[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]{{הערה|[https://www.timesofisrael.com/latest-nixon-tapes-yield-more-anti-semitism/ Latest Nixon tapes yield more anti-Semitism], באתר [[The Times of Israel]]{{כ}}, 23 באוגוסט 2013}}, וכן מ[[הארכיון הלאומי של ארצות הברית]]{{הערה|[http://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/daily/oct99/nixon6.htm New Tapes Reveal Depth of Nixon's Anti-Semitism New Tapes Reveal Depth of Nixon's Anti-Semitism], באתר [[וושינגטון פוסט]], 6 באוקטובר 1999}}, שחשפו התבטאויות [[אנטישמיות]] של ניקסון{{הערה|{{nrg||היהודים על פי ניקסון: מגעילים וחסרי ביטחון|188/278|12 בדצמבר 2010|1|2}}}}.

==ראו גם==
{{קישורי פורטל|אישים}}
* [[הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון]]

== לקריאה נוספת ==
* {{צ-ספר|מחבר=סטיבן אמברוז|שם=ניקסון: חינוכו כפוליטיקאי 1913–1962|מו"ל=סימון & שוסטר|שנת הוצאה=1987|ISBN=978-0-671-69188-2|שפה=אנגלית}}
* {{צ-ספר|מחבר=סטיבן אמברוז|שם=ניקסון: הניצחון כפוליטיקאי 1962–1972|מו"ל=סימון & שוסטר|שנת הוצאה=1989|ISBN=978-0-671-69188-2|שפה=אנגלית}}
* {{צ-ספר|מחבר=סטיבן אמברוז|שם=ניקסון: החורבן וההבראה 1973–1990|מו"ל=סימון & שוסטר|שנת הוצאה=1991|ISBN=978-0-671-69188-2|שפה=אנגלית}}
* {{צ-ספר|מחבר=ג'ונתן אייטקן|שם=ניקסון: חייו|מו"ל=הוצאת רג'נרי|שנת הוצאה=1996|ISBN=978-0-89526-720-7|שפה=אנגלית}}
{{ltr|
* {{צ-ספר|מחבר=Christopher Andrew|שם=For the President's Eyes Only: Secret Intelligence and the American Presidency from Washington to Bush|מקום הוצאה=New York|מו"ל=[[הרפר קולינס|HarperCollins]]|שנת הוצאה=1995|ISBN=0-06-092178-1}}
* {{צ-ספר|מחבר=Conrad Black|שם=Richard M. Nixon: A Life in Full|מקום הוצאה=New York|מו"ל=PublicAffairs Books|שנת הוצאה=2007|ISBN=978-1-58648-519-1}}
* {{צ-ספר|מחבר=Will Blythe|שם=To Hate Like This is to be Happy Forever|מו"ל=[[הרפר קולינס|HarperCollins]]|שנת הוצאה=2006|ISBN=978-0-06-074023-8}}
* {{צ-ספר|מחבר=Roger Morris|שם=Richard Milhous Nixon: The Rise of an American Politician|מקום הוצאה=New York|מו"ל=Henry Holt & Co|שנת הוצאה=1990|ISBN=978-0-8050-1834-9|קישור=https://books.google.co.il/books?id=Uw8_HAAACAAJ}}
* {{צ-ספר|מחבר=Bela Kornitzer|שם=The Real Nixon: An Intimate Biography|מו"ל=Rand McNally & Company|שנת הוצאה=1960|קישור=https://books.google.co.il/books?id=Q1V3AAAAMAAJ}}
* {{צ-ספר|מחבר=John Charles Boger|שם=School Resegregation: Must the South Turn Back?|מקום הוצאה=Chapel Hill, N.C.|מו"ל=University of North Carolina Press|שנת הוצאה=2005|ISBN=978-0-8078-5613-0}}
* {{צ-ספר|מחבר=Robert Dallek|שם=Nixon and Kissinger: Partners in Power|מקום הוצאה=New York|מו"ל=[[הרפר קולינס|HarperCollins]]|שנת הוצאה=2007|ISBN=978-0-06-072230-2}}
* {{צ-ספר|מחבר=Elizabeth Drew|שם=Richard M. Nixon|מקום הוצאה=New York|מו"ל=Times Books|שנת הוצאה=2007|סדרה=The American Presidents Series|ISBN=978-0-8050-6963-1}}
* {{צ-ספר|מחבר=Rowland Evans and Robert Novak|שם=Nixon in the White House: The Frustration of Power|מקום הוצאה=New York|מו"ל=Random House|שנת הוצאה=1971|ISBN=978-0-394-46273-8}}
* {{צ-ספר|מחבר=Gary W. Ferris|שם=Presidential Places: A Guide to the Historic Sites of the U.S. Presidents|מקום הוצאה=Winston-Salem, N.C.|מו"ל=John F. Blair|שנת הוצאה=1999|ISBN=978-0-89587-176-3}}
* {{צ-ספר|מחבר=Eric Foner|שם=Give Me Liberty!: An American History|מקום הוצאה=New York|מו"ל=W. W. Norton & Co|שנת הוצאה=2006|ISBN=978-0-393-92784-9}}
* {{צ-ספר|מחבר=Herbert S. Parmet|שם=Richard Nixon and His America|מקום הוצאה=Boston|מו"ל=Little, Brown & Co|שנת הוצאה=1990|ISBN=978-0-316-69232-8}}
* {{צ-ספר|מחבר=Robert D. Schulzinger|שם=A Companion to American Foreign Relations|מקום הוצאה=Oxford|מו"ל=Blackwell Publishing|שנת הוצאה=2003|ISBN=978-1-4051-4986-0}}
}}

== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה|שם=Category:Richard Nixon}}{{ויקיציטוט בשורה|ריצ'רד ניקסון}}
* {{אתר רשמי|https://www.nixonlibrary.gov/|[[הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון]]|אנגלית||||||}}
* {{אתר רשמי|https://www.nixonfoundation.org/|קרן ריצ'רד ניקסון|אנגלית||||||}}
* {{קישור כללי|כתובת=https://www.whitehouse.gov/1600/presidents/richardnixon|כותרת=ביוגרפיה|אתר=באתר הבית הלבן|שפה=אנגלית}}
* {{מרחב}}
* {{עיתונות יהודית היסטורית/חיפוש|"ריצ'רד ניקסון" OR "ריצ'רד ניקסון" OR "ריצ'רד ניכסון" OR "ריצ'רד ניכסון"|ריצ'רד ניקסון}}
* {{קישור כללי|כתובת=https://archive.org/search.php?query=((subject%3A%22Nixon%2C%20Richard%20Milhous%22%20OR%20subject%3A%22Nixon%2C%20Richard%20M.%22%20OR%20subject%3A%22Nixon%2C%20R.%20M.%22%20OR%20subject%3A%22Richard%20Milhous%20Nixon%22%20OR%20subject%3A%22Richard%20M.%20Nixon%22%20OR%20subject%3A%22R.%20M.%20Nixon%22%20OR%20subject%3A%22Nixon%2C%20Richard%22%20OR%20subject%3A%22Richard%20Nixon%22%20OR%20creator%3A%22Richard%20Milhous%20Nixon%22%20OR%20creator%3A%22Richard%20M.%20Nixon%22%20OR%20creator%3A%22R.%20M.%20Nixon%22%20OR%20creator%3A%22R.%20Milhous%20Nixon%22%20OR%20creator%3A%22Nixon%2C%20Richard%20Milhous%22%20OR%20creator%3A%22Nixon%2C%20Richard%20M.%22%20OR%20creator%3A%22Nixon%2C%20R.%20M.%22%20OR%20creator%3A%22Nixon%2C%20R.%20Milhous%22%20OR%20creator%3A%22Richard%20Nixon%22%20OR%20creator%3A%22Nixon%2C%20Richard%22%20OR%20title%3A%22Richard%20Milhous%20Nixon%22%20OR%20title%3A%22Richard%20M.%20Nixon%22%20OR%20title%3A%22R.%20M.%20Nixon%22%20OR%20title%3A%22Richard%20Nixon%22%20OR%20description%3A%22Richard%20Milhous%20Nixon%22%20OR%20description%3A%22Richard%20M.%20Nixon%22%20OR%20description%3A%22R.%20M.%20Nixon%22%20OR%20description%3A%22Nixon%2C%20Richard%20Milhous%22%20OR%20description%3A%22Nixon%2C%20Richard%20M.%22%20OR%20description%3A%22Richard%20Nixon%22%20OR%20description%3A%22Nixon%2C%20Richard%22)%20OR%20(%221913-1994%22%20AND%20Nixon))%20AND%20(-mediatype:software%29|כותרת=עבודות הקשורות לריצ'רד ניקסון|אתר=באתר [[ארכיון האינטרנט]]|שפה=אנגלית}}
* {{IMDb|nm0633271|ריצ'רד ניקסון}}
* תומר ריבל, [https://web.archive.org/web/20040512153938/http://www.e-mago.co.il/e-magazine/nixon.html התפתחות ממשל ניקסון]
* [https://web.archive.org/web/20021217022855/http://www.state.gov/r/pa/ho/frus/nixon/ מספר כרכים אלקטרוניים] של מסמכים מתקופת ממשל ניקסון ו[[ג'רלד פורד|פורד]] שסיווגם הוסר
* {{הספרנים|חן מלול|היסטוריה בתמונות: הפעם הראשונה שביקר אותנו מיסטר פרזידנט|nixon|22.05.2017}}
* {{ביו-קונגרס}}
* {{בריטניקה}}
* {{סופר פרויקט גוטנברג}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007265907805171|ריצ'רד מ. ניקסון (1913-1994)}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{ריצ'רד ניקסון}}
{{נשיאי ארצות הברית}}
{{סגני נשיא ארצות הברית}}
{{מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות}}

{{בקרת זהויות}}

{{מיון רגיל:ניקסון, ריצ'רד}}
[[קטגוריה:ריצ'רד ניקסון|*]]
[[קטגוריה:נשיאי ארצות הברית]]
[[קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים]]
[[קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית]]
[[קטגוריה:פרשת ווטרגייט]]
[[קטגוריה:קווייקרים]]
[[קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מקליפורניה]]
[[קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מקליפורניה]]
[[קטגוריה:קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית]]
[[קטגוריה:אמריקאים במלחמת יום הכיפורים]]
[[קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית]]
[[קטגוריה:מקבלי חנינה מנשיא ארצות הברית]]
[[קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל דווייט אייזנהאואר]]
[[קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1960]]
[[קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1968]]
[[קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית]]
[[קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית שמונו לתפקידם]]
[[קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1972]]
[[קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית]]
[[קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית]]
[[קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של איטליה]]
[[קטגוריה:קצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייה]]
[[קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1913]]
[[קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1994]]
[[קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת דיוק]]