הצגת המקור של הדף "צ'ארלס גורדון"

{{אישיות ביטחונית
|שם=צ'ארלס ג'ורג' גורדון
|שם בשפת המקור= Charles George Gordon
|תמונה=[[קובץ:Charles Gordon Pasha.jpg|220px|]]
|כיתוב=גורדון כשליט סודאן
|תאריך לידה עברי=
|מקום לידה=[[לונדון]], [[אנגליה]]
|תאריך פטירה עברי=
|מקום פטירה=
|כינוי=גורדון הסיני, גורדון פאשה, גורדון מח'רטום
|השתייכות={{דגל|הממלכה המאוחדת|22|+}}{{ש}} [[קובץ:Flag of Egypt (1882-1922).svg|23px|]] [[היסטוריה של מצרים#מכיבוש בריטי עד עצמאות מדינית|מצרים הבריטית]]
|דרגה={{דרגה|מייג'ור גנרל (צבא בריטניה)}} [[מייג'ור גנרל]]
|עיטורים={{דרגה|מסדר האמבט}} עמית ב[[מסדר האמבט]]{{ש}}{{דרגה|מסדר המג'ידי}} [[מסדר המג'ידיה]]
|תפקידים אזרחיים=
|הנצחה=ראו [[#מיתוס הגיבור|מיתוס הגיבור]]
|תאריך לידה=[[28 בינואר]] [[1833]]
|תאריך פטירה=[[26 בינואר]] [[1885]]
|סיבת המוות=נהרג
|סיווג=חייל
|תפקידים בשירות=המושל הצבאי של סודאן
|פעולות ומבצעים=[[מלחמת קרים]]{{ש}} [[מלחמת האופיום השנייה]]{{ש}} [[המלחמה המהדית]]
|התחלת פעילות=[[1852]]
|סיום פעילות=[[1885]]}}
'''צ'ארלס ג'ורג' גורדון''' (ב[[אנגלית]]: '''Charles George Gordon''', מכונה גם '''גורדון הסיני''', '''גורדון פאשה''' ו'''גורדון מח'רטום''';{{כ}} [[28 בינואר]] [[1833]] - [[26 בינואר]] [[1885]]) היה קצין־צבא ופקיד־ממשל [[בריטניה|בריטי]]. הוא זכור בעיקר בשל פעילותו ב[[סין (אזור)|סין]] וב[[מזרח אפריקה]].

מותו הדרמטי בקרב ב[[ח'רטום]] שב[[סודאן]] שימש השראה ל[[סרט קולנוע|סרט]] "ח'רטום", לסופרים ולציירים רבים.

==קריירה מוקדמת==
צ'ארלס גורדון, בנו הרביעי של גנרל ה' ו' גורדון מ[[רגימנט הארטילריה המלכותי|חיל התותחנים המלכותי הבריטי]], נולד בעיירה [[ווליץ']] שמדרום מזרח ל[[לונדון]]. הוא למד בבית הספר של טאונטון והחל מ-1848 ב[[האקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ'|אקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ']], מוסד שהכשיר קציני הנדסה ותותחנים. הוסמך לקצונה ב-[[1852]] כסגן-משנה ב[[חיל ההנדסה המלכותי]], השלים את הכשרתו בבית הספר המלכותי לקציני הנדסה בצ'טם [[קנט]] וקודם לדרגת סגן ב-[[1854]].

בתחילה נשלח גורדון להשתתף בהקמת ה[[ביצורים]] שנועדו להגן על עיירת הנמל מילפורד הייבן שב[[ויילס|וויילס]]. כשפרצה [[מלחמת קרים]] נשלח גורדון לחזית והגיע ל[[בלקלאווה (עיר)|בלקלאווה]] בינואר [[1855]]. השתתף ב[[המצור על סבסטופול (מלחמת קרים)|מצור על סבסטופול]] ובהתקפה על ביצורי העיר מ-[[18 ביוני]] ועד ה-[[8 בספטמבר]]. אחר כך השתתף במשלחת הצבאית לקינוברן וחזר ל[[סבסטופול]] בסוף המלחמה. עם חתימת הסכם השלום סופח גורדון לוועדה הבינלאומית שסימנה את קו הגבול בין [[רוסיה]] ל[[טורקיה]] ב[[בסרביה]] והמשיך בעבודת המדידות לסימון הגבול המזרחי בין שתי המדינות ב[[קווקז]]. כשחזר ל[[אנגליה]] לקראת סוף שנת [[1858]] מונה למדריך בבית הספר בצ'טהאם וקודם לדרגת סרן באפריל [[1859]].

==סין==
[[קובץ:Charles Gordon Celestiale Titu.jpg|שמאל|ממוזער|250px|צ'ארלס גורדון כ"טיטו" שמיימי (גנרליסימו)]]
גורדון שהה באנגליה זמן קצר בלבד. ב-[[1860]] הכריזה בריטניה מלחמה כנגד סין ([[מלחמת האופיום השנייה]]), וגורדון הצטרף לכוחות הבריטים ב[[טיינג'ין]] בספטמבר. הוא החמיץ את ההתקפה על מצודות '''דאגו''', אך כבר היה נוכח בעת שנכבשה [[בייג'ינג]] ונחרב [[ארמון הקיץ]]. גורדון שהה עם הכוחות הבריטים שכבשו את [[צפון סין]] עד אפריל [[1862]], כשהכוחות בפיקודו של הגנרל ויליאם סטייבלי נקראו ל[[שאנגחאי]] על מנת להגן על המושבה האירופאית מ[[מרד טאי פינג|צבא טאי פינג]] שאיים על העיר.

הכוחות הבריטיים הגיעו בזמן מכריע, לאחר שנתיים של לחימה בהם מיליציה של אירופאים ואסיאתיים תחת פיקודו של פרדריק טאוסנד וורד ה[[ארצות הברית|אמריקאי]] שהגנה על העיר, נסוגה באיטיות חזרה אל העיר בלחץ כוחות המורדים של טאי פינג. סטייבלי החליט לטהר את המורדים מהאזור שבטווח של 50 קילומטרים משאנגחאי בשיתוף פעולה עם וורד וכוח צרפתי קטן. גורדון סופח למטהו כקצין הנדסה. גְ'יָאדִינְג, צִ'ינְגְפּוּ וערים נוספות נכבשו והאזור טוהר ממורדים לקראת סוף 1862.

וורד נהרג בקרב צְה-שִׂי והשלטונות הסיניים האימפריאליים לא חיבבו את מחליפו. לי הוֹנְגְגָ'אנְג, מושל מחוז [[ג'יאנגסו]], ביקש מסטייבלי למנות קצין בריטי לפקד על הכוח. סטייבלי בחר בגורדון שהתמנה באופן לא רשמי למייג'ור בדצמבר [[1862]], מינוי שאושר בדיעבד על ידי הממשל הבריטי. גורדון נטל את הפיקוד על הכוח שכונה [[הצבא המנצח תמיד]] (כינוי מעודד אם כי מוגזם במידה מסוימת) במרץ [[1863]] בסוֹנְגְגְ'יָאנְג. מבלי שהמתין לארגון מחדש של כוחותיו הוביל אותם גורדון מיד לשחרור המצור מצ'אנסו, עיר המצויה 60 קילומטרים צפונית־מערבית לשאנגחאי. פעולה זו הוכתרה בהצלחה וגורדון זכה במהירות להוקרת אנשיו.

גורדון ארגן מחדש את כוחותיו והתקדם ל[[קונשאן]] שנכבשה תוך ספיגת אבדות ניכרות. מכאן ואילך הוביל גורדון את צבאו למסע כיבושים שבו לכד עיר אחר עיר עד שבנובמבר נלכדה העיר [[סוג'ואו]]. לאחר ויכוח עם לי הונגג'אנג בנושא הוצאות להורג של מנהיגי המרד, הסיג גורדון את כוחותיו מסוג'ואו לקונשאן והפסיק את פעולותיו הצבאיות עד פברואר [[1864]]. גורדון השלים אז עם לי הונגג'אנג ובמפגש ביניהם נקבעו המבצעים הבאים. "הצבא המנצח תמיד" חידש את קצב ההתקדמות המהיר שלו, כששיאה של מערכה זו היה במאי עם כיבוש [[צ'אנגג'ואו|צָ'אנְגְג'וֹאוּ]], המרכז הצבאי העיקרי של הטאי פינג באזור. גורדון חזר אז לקונשאן ופיזר את צבאו.

הקיסר קידם את גורדון לדרגת "טיטוּ", הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הסיני, והוא עוטר ב"[[מעיל קיסרי צהוב]]". הצבא הבריטי קידם את גורדון לדרגת לפטננט-קולונל והוא נעשה חבר ב[[מסדר הרחצה|מסדר האמבט]]. הוא קיבל גם את הכינוי "גורדון הסיני".

==סודאן – מושל אקווטוריה==
גורדון חזר לאנגליה ב-[[1865]] ופיקד במשך שש שנים על כוח ההנדסה המלכותי שבנה מבצרים להגנת נהר ה[[תמזה]] ב[[גרייבסנד]] שב[[קנט]]. בתקופה זו הוא גם הקדיש מזמנו לעזרת ילדי העניים של העיר בהקמת [[בית ספר של יום ראשון]], ובמזון ובביגוד שאותם קנה ממשכורתו הצבאית.

באוקטובר [[1871]] מונה גורדון לנציג הבריטי ב[[הוועדה האירופאית לדנובה|וועדה האירופאית לדנובה]], שמטרתה קביעת זכויות השיט בשפך ה[[דנובה]], שמרכזה ב[[גאלאץ]]. ב-[[1872]] נשלח גורדון לבחון את מצבם של [[בית קברות צבאי|בתי הקברות הצבאיים]] הבריטים ב[[חצי האי קרים]], וכאשר עבר בדרכו ב[[איסטנבול]] הוא נפגש עם ראש ממשלת [[מצרים]] נובאר פאשה, שהציע לו לעבוד עבור שליט מצרים ה[[כדיב]] [[איסמעיל פאשה]]. ב-[[1873]] הגיעה מהכדיב הצעת עבודה מוגדרת שגורדון נתן לה את הסכמתו לאחר שקיבל את אישור הממשל הבריטי, ולכן הפליג למצרים בתחילת [[1874]]. גורדון מונה לקולונל (אלוף-משנה) בצבא המצרי.

המצרים הרחיבו את תחום שלטונם דרומה משנות ה-20 של [[המאה ה-19]]. משלחת צבאית מצרית בפיקודו של סר [[סמואל בייקר]] האנגלי נשלחה במעלה [[הנילוס הלבן]] והגיעה ל[[ח'רטום]] בפברואר 1870 ול[[גונדוקורו]] (ליד העיר [[ג'ובה]] ב[[סודאן]] קרוב לגבול עם [[אוגנדה]]) ביוני 1871. בייקר נתקל בקשיים מרובים והצליח להקים כמה מוצבים לאורך ה[[נילוס]] בלבד. הכדיב ביקש מגורדון שיחליף את בייקר כמושל מחוז [[אקווטוריה]] (השם ניתן למחוז בשל קרבתו ל[[קו המשווה]]). לאחר שהות קצרה ב[[קהיר]] הפליג גורדון לח'רטום דרך סַוַכּין שלחוף [[הים האדום]] ובּרְבּר. מח'רטום הוא המשיך במעלה הנילוס הלבן לגונדוקורו.

גורדון שהה במחוז אקווטוריה עד אוקטובר [[1876]]. הוא הצליח למפות את [[מקורות הנילוס]], ולהקים סדרה של שתים-עשרה מצודות על הנילוס הלבן משפך ה[[נהר סובט|סובט]] ועד לגבול אוגנדה. משם הוא הציע לפתוח נתיב מזרחה ל[[מומבסה]] (אז בשלטון [[זנזיבר]], בתחומי [[קניה]] של ימינו). התקדמות ניכרת נעשתה בהפסקת [[סחר עבדים|סחר העבדים]]. עם זאת, התעמת גורדון עם המושל המצרי של סודאן שישב בח'רטום. עימות זה הוביל את גורדון להודיע לכדיב על התפטרותו מהתפקיד והוא חזר ל[[לונדון]]. שליט מצרים, שאורח חייו הבזבזני גרם לו לשקוע בחובות, היה זקוק לאדם ישר כגורדון שיבטיח לו הכנסה קבועה מהאזורים הנרחבים של סודאן. ב-[[17 בינואר]] [[1877]] שלח איסמעיל פאשה לגורדון מברק ובו הזכיר כי גורדון התחייב כלפיו כ"[[ג'נטלמן]]" והוא מצפה כי ימלא אחר הבטחתו. גורדון חזר לקהיר בפברואר 1877, אך דרש להתמנות למושל הכללי של סודאן, דרישה שהכדיב הסכים לה מיד.

==סודאן – מושל כללי==
כמושל סודאן פעל גורדון בכמה נושאים. האחד היו היחסים בין מצרים ל[[אתיופיה]] שהגיעו לשפל בשל [[מחלוקת טריטוריאלית]] על מחוז בוגוס. המלחמה פרצה ב-1875 והמשלחת הצבאית המצרית הובסה באופן מוחץ ב"גוּנדט". משלחת צבאית שנייה, גדולה יותר, בפיקודו של הנסיך חסן נשלחה שנה אחר כך והובסה ב"גוּרה". הסטאטוס קוו נמשך עד מרץ 1877 כשגורדון הגיע ל[[מאסאווה]] בתקווה להשכין שלום עם האתיופים. הוא המשיך לבוגוס וכתב למלך אתיופיה מהם התנאים המוצעים לשלום. אך הוא לא קיבל תשובה משום שהמלך האתיופי רכב דרומה למלחמה עם שבטי השואה. בראותו כי הבעיה האתיופית יכולה להמתין, חזר גורדון לח'רטום.

כמושל סודאן פרסם גורדון חוקים ותקנות שהגבילו את סמכויותיהם של הפקידים המצרים, המיסים הוקטנו ופקידי ממשל וקצינים מצרים שכשלו פוטרו ונשלחו לקהיר. המסחר פרח, וח'רטום התפתחה במהירות. גורדון מינה אירופאים לתפקידי המושלים במחוזות השונים של סודאן ובהדרגה התייצב השלטון בה.

כשמרד פרץ במחוז [[דארפור]] רכב גורדון לשם. מספרם של המורדים היה ניכר וגורדון העריך כי ל[[דיפלומטיה]] יש סיכוי גדול יותר להצלחה. גורדון, שאליו התלווה [[מתורגמן]] בלבד, רכב למחנה האויב על מנת לדון במצב. פעולה נועזת זו הצליחה, שכן חלק מהמורדים הצטרפו אליו והשאר נסוגו דרומה. גורדון ביקר במחוזות של ברבר ודונגולה ואז חזר לגבול אתיופיה לפני ששב לח'רטום בינואר 1878. הוא זומן לקהיר וכשהגיע במרץ 1878 מונה לנשיא ועדת חקירה שתפקידה היה לגלות כיצד יוכל איסמאעיל לשלם את חובותיו הכספיים למלווים האירופאיים. הכדיב, שלא היה מסוגל לשלם את חובותיו, הודח על ידי הסולטאן הטורקי ב-[[1879]] לטובת בנו [[תאופיק פאשא|תאופיק]].

גורדון חזר דרומה. הוא המשיך ל[[הרר]], דרומית לאתיופיה, ומכיוון שמצא שמצב המִנְהל היה בכי רע, פיטר את המושל. הוא שב לח'רטום ורכב שוב לדארפור על מנת להילחם בסוחרי העבדים. סגנו, [[רומולו גאסי]] ה[[איטליה|איטלקי]], נלחם בהצלחה ודיכא מרידה שפרצה במחוז [[בחר אל-ע'זאל]]. גורדון ניסה שוב שליחות שלום לאתיופיה, שהסתיימה בכך שנלקח בשבי ונשלח בחזרה למאסווה. גורדון היה מותש משנים של עבודה בלתי פוסקת. הוא חזר לקהיר ב-[[2 בינואר]] [[1880]] והתפטר מהמינוי כמושל סודאן.

==שנים חסרות מנוחה==
במרץ [[1880]] ביקר גורדון את המלך [[לאופולד השני מלך הבלגים|לאופולד השני]] ב[[בריסל]] והוזמן לנהל את [[מדינת קונגו החופשית]]. באפריל, הציעה לו ממשלת [[מושבת הכף]] שב[[דרום אפריקה]] את משרת מפקד הכוחות המקומיים של המושבה. במאי ביקש [[המרקיז מריפון]] שנתמנה למושל כללי ב[[הודו]] מגורדון להתלוות אליו כמזכירו האישי. גורדון קיבל הצעה אחרונה זו, אך זמן קצר לאחר הגיעו להודו, הוא התפטר. מיד אחר־כך הזמינו סר [[רוברט הארט]], המפקח הכללי של המכס בסין, לבייג'ינג. הוא הגיע לסין ביולי ונפגש עם לי הונגג'אנג, ממנו למד כי נשקפת סכנת מלחמה בין סין ל[[רוסיה]]. גורדון המשיך לבייג'ינג והשתמש במלוא השפעתו על מנת להשכין שלום. הוא חזר לאנגליה, אך באפריל [[1881]] עזב שוב והפעם ל[[מאוריציוס]] כמפקד על יחידת ההנדסה המלכותית. הוא נשאר במאוריציוס עד מרץ [[1882]], כשקודם לדרגת מייג'ור-ג'נרל. אחר־כך נשלח למחוז הכף על מנת להסדיר סכסוכים ב[[באסוטולנד]], וחזר לאנגליה כמה חודשים אחר־כך.

==ארץ ישראל==
בהיותו מובטל מעבודה החליט גורדון לבקר ב[[ארץ ישראל]], ארץ שזמן רב רצה לבקר בה. כבר מנעוריו היה גורדון אדוק בדתו, הרבה לקרוא ב[[תנ"ך]] וחפש בו רמזים לגאולת האדם. בתקופת שירותו הצבאי התחזקה בו האמונה המיסטית והוא האמין כי נועד לקיים שליחות של ההשגחה העליונה. לפיכך נסע גורדון ב-[[1883]] לארץ ישראל ושהה כאן כשנה. בהיותו בארץ סייר באזור [[ירושלים]] כשהוא מחפש תשובות לשאלות שעלו מקריאה בספרי הקודש. גורדון טען כי המסורת המזהה את [[גולגולתא]], מקום צליבתו של [[ישו]], עם [[כנסיית הקבר הקדוש]] אינה נכונה וכי ישו נקבר ב[[גן הקבר]] (הקרוי לכן עד היום גם הגולגולתא של גורדון). הוא כתב מאמרים בנושא, אך הסבריו לא התקבלו על דעתם של רוב החוקרים.

גורדון שלח ידו גם במחקר יישומי. הוא הגה תוכנית לחבר את [[נהר הירדן]] [[הים האדום|לים האדום]] וליצור תחליף לתעלת סואץ. לתוכניתו הוא צירף [[חישוב|חישובים]], [[מפה|מפות]] ו[[שרטוט טכני|שרטוטים]] וקרא לתוכנית "תעלת עמק הירדן" (Jordan Valley Canal). לפי התכנית אורך נתיב התעלה יהיה כ-400 קילומטר ויותר, והקמתה תימשך 5 שנים. התעלה תתחיל ב[[חיפה בתקופה העות'מאנית|חיפה]] ותחצה את [[עמק יזרעאל]] עד [[עמק הירדן]]. לעמק שייווצר יוזרמו מי [[הים התיכון]] והתעלה תתחבר לקצה התחתון של [[ים המלח]] ותסתיים ב[[עקבה]]{{הערה|{{הארץ|יעקב שביט|נטביע את עמק יזרעאל הארור והמזיק שאין לו עתיד|0000018e-0ed8-ded7-a7fe-ced981b60000|5 במרץ 2024}}}}.

גורדון היה ידוע בקרב תושבי הארץ בשל מבצעיו הצבאיים בסין ובסודאן והתקבל בכבוד בקרב ערביי הארץ. עד היום נוהגים להצביע על עץ בחצר בית המוכתר של [[עין כרם]] (כיום [[מרכז טארג למוזיקה]]) שנטע במו ידיו. אבל גם בשהותו בארץ לא מצא מנוחה. במכתב מ[[יפו]] לאחותו ב-[[1 ביולי]] [[1883]] כתב: "עברתי לכאן (מירושלים) ושכרתי בית טוב למשך 6 חודשים. מקום זה מתאים ביותר לצאת ממנו אל כל הכיוונים."{{הערה|1=כל הציטוטים בערך מתוך תרגומו של זיוי שורר ל"הנילוס הלבן" של אלן מורהד.}}. את שהותו כאן סיכם בספר "הגיגים בארץ ישראל" (Reflections in Palestine).

==סודאן – מרד המהדי==
בסוף [[1883]] פנה מלך הבלגים לגורדון פעם נוספת והציע לו ליטול פיקוד על מדינת קונגו החופשית. גורדון קיבל את ההצעה וחזר ללונדון לערוך סידורים, אך כמה ימים לאחר הגעתו הוא נתבקש על ידי הממשלה הבריטית להמשיך מיד לסודאן, מכיוון שהמצב התדרדר שם במהירות לאחר שעזב. מרד חדש פרץ בסודאן והפעם עמד בראשו מנהיג כריזמטי, [[מוחמד אחמד]], שהכריז על עצמו כ[[מהדי]].

בסודאן לא היו די כוחות מצריים להתמודד עם המורדים, ו[[ממשלת מצרים]] עצמה הייתה עסוקה בדיכוי [[מרד עוראבי]] בסיוע בריטי, שהפך את מצרים למדינת חסות למעשה. בינואר [[1883]] כבש צבאו של המהדי את אל-עובייד, בירת מחוז קורדופן והעיר השנייה בגודלה בסודאן, וביצע טבח באוכלוסייתה. ב-[[5 בנובמבר]] 1883 הביס צבא המהדי צבא מצרי בפיקוד בריטי שנשלח נגדו, ובדצמבר 1883 הורתה הממשלה הבריטית למצרים לנטוש את סודאן, אך פעולה זו הייתה מסובכת, כיוון שכללה נסיגה של אלפי חיילים מצרים, עובדים אזרחיים ובני משפחותיהם. הממשלה הבריטית ביקשה מגורדון להפליג לח'רטום על מנת שידווח מה השיטה הטובה ביותר לבצע את הפינוי.

===ח'רטום===
גורדון יצא לקהיר בינואר [[1884]] בלווית קולונל ג'. ד. סטיוארט, אשר מונה לסגנו. בקהיר קיבל גורדון הוראות נוספות מהנציג הדיפלומטי הבכיר של בריטניה במצרים, סר [[אוולין בארינג, הרוזן הראשון מקרומר|אוולין בארינג]], ומונה כמושל כללי. במסעו דרומה עבר גורדון בקורוסקו ובברבר שבקצה עיקול הנילוס והגיע לח'רטום ב-[[18 בפברואר]]. בהגיעו החל גורדון לארגן את משלוח הנשים, הילדים, החולים והפצועים למצרים וכ-2,500 איש פונו לפני שכוחותיו של המהדי חסמו את הנתיב צפונה. על פי בקשתו של גורדון, ניסה ברינג להשיג את אישורם של הבריטים והמצרים למינויו של זובאייר, מגדולי סוחרי העבדים של סודאן, אך גם מנהיג מקומי בעל השפעה, למושל סודאן לאחר שגורדון יעזוב. ברינג פעל מאחורי הקלעים להשגת המינוי, אבל גורדון, בפזיזות שנבעה מכעס בשל עיכוב האישור, דיווח לכתב "[[הטיימס]]" על הרעיון, והסערה הציבורית שפרצה בשל כך אילצה את הממשלה הבריטית לסרב לתמוך בסוחר העבדים לשעבר.

התקדמות המורדים לח'רטום השתלבה במרידה מקבילה במזרח סודאן שמנהיגה היה עות'מאן דיגנה. הכוחות המצריים בסַוַכּין שעל חוף הים האדום הובסו שוב ושוב. בשל חשש לנתיב להודו העובר בים סוף, נשלח כוח בריטי תחת פיקודו של גנרל סר [[ג'רלד גרהם]] לסַוַכּין והוא אילץ את המורדים לסגת לאחר מספר קרבות קשים. גורדון דרש כי הדרך מסַוַכּין לברבר תישאר פתוחה, אך הממשלה הבריטית בלונדון סירבה לבקשה ובאפריל פונו כוחותיו של גרהם, וגורדון וסודאן נזנחו. ב-[[15 במרץ]] מרדו השבטים שמצפון לח'רטום והצטרפו אל המהדי; הם חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את ה[[טלגרף]] שחיבר בין ח'רטום לקהיר. במאי נכנעה ברבר, וח'רטום הייתה מבודדת לחלוטין.

===תחת מצור===
גורדון ארגן את הגנת ח'רטום כש-30,000 מלוחמי המהדי החלו את המצור על העיר ב-[[18 במרץ]] [[1884]]. ח'רטום, המצויה בנקודת המפגש בין [[הנילוס הלבן]] ו[[הנילוס הכחול]], הייתה מוגנת משלושה עברים על ידי הנהרות, ובהוראת גורדון נחפרה תעלה בין הנילוס הלבן לנילוס הכחול שהפכה את ח'רטום לאי. גורדון השרה תחושה של ביטחון בעיר בחודשי המצור הראשונים, קידם קצינים בדרגות, אישר הקצבות מזון מיוחדות בחגים ויישב סכסוכים. הוא הציע הצעת פשרה למהדי אך היא נדחתה בתביעה לכניעה מוחלטת.

הבריטים החליטו לנטוש את סודאן, אך היה ברור כי במצב שנוצר לא ניתן לפנות את חיל המצב המצרי ולכן דרש הממשל הבריטי מגורדון שיתפנה בעצמו. אלא שגורדון קורץ מחומר אחר - או שכל חיל המצב מפונה או שגם הוא נשאר. בינתיים הלכה והתגברה הדרישה הציבורית לחילוצו. ב-[[8 באוגוסט]] החליטה הממשלה הבריטית לנקוט צעדים לחילוצו. כצעד ראשון הקים רב-סרן צעיר בשם [[הוריישו קיצ'נר]], שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בעתידה של סודאן, מוצב חוץ בדאבּה (הנקודה שבה פונה הנילוס מזרחה). קיצ'נר שמר על קשר עם גורדון בעיר הנצורה באמצעות שליחים. רק בתחילת נובמבר, ארבעה חודשים אחרי שהתקבלה החלטת החילוץ, היה כוח החילוץ הבריטי העיקרי מוכן לצאת לדרך.

ב-[[10 בספטמבר]] התפנו מח'רטום כל האירופאים, למעט גורדון והקונסול ה[[אוסטריה|אוסטרי]], בספינה "עבאס". ב-[[18 בספטמבר]] עלתה הספינה על [[שרטון]] ובעלי בריתו של המהדי רצחו את כל יושביה וביניהם סגנו של גורדון, הקולונל סטיוארט. בין השאר היו בספינה גם מסמכים שפירטו במדויק את מצבת הכוח המצרי בח'רטום ואת תביעותיו של גורדון להושטת עזרה. המידע שכנע את המהדי כי יקל עליו לכבוש את ח'רטום, וב-[[21 באוקטובר]] הביא את עיקר כוחותיו לח'רטום. בתחילת נובמבר הצליחו שליחיו של קיצ'נר להעביר לגורדון חבילת מכתבים שנעטפה בגיליון של העיתון "סטנדרד" מלונדון ובו גילה גורדון את הידיעה כי מטרת כוח החילוץ היא גורדון לבדו. על כך כתב ביומנו: "אני מצהיר, אחת ולתמיד, שלא אצא מסודאן עד אשר כל אדם שיבקש לצאת את הארץ תינתן לו אפשרות לעשות זאת... אם יגיעו לכאן שליח או הוראה בכתב, שאני מצווה לצאת את הארץ '''לא אציית אלא אשאר כאן; ארד שאולה עם העיר, וכל האחריות תחול עלי'''".

===נפילת ח'רטום===
[[קובץ: Death of General Gordon at Khartoum, by J.L.G. Ferris.jpg |שמאל|ממוזער|200px|מותו של צ'ארלס גורדון, ציור של ג'. ל. פריס]]
ב-[[12 בנובמבר]] החלו כוחותיו של המהדי להפגיז את ח'רטום מתותחים שנפלו לידיהם כשהביסו את הצבא המצרי שנשלח נגדם שנה קודם לכן. בינתיים החלו המים בנהר לרדת, כמקובל בעונה זו של השנה, והתעלה שנחפרה מדרום החלה להתייבש. האויב החל להתקרב יותר ויותר לעיר. ב-[[13 בדצמבר]] כתב גורדון: "אם חיל המשלוח לא יגיע תוך 10 ימים, ואני אינני מבקש יותר מ-200 איש, עלולה העיר ליפול; עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשמור על כבוד ארצי. היו שלום." את יומנו, מברקים ורישומים צרר גורדון בחבילה שאותה שלח עם הספינה "בורדאיין" למאטאמה על מנת לפגוש את חיל החלוץ הבריטי.

בסוף דצמבר הגיע כוח החילוץ הבריטי לקורטי שבסודאן והתפצל לשניים. חלק אחד המשיך בדרך הארוכה במעלה נהר ה[[נילוס]] המתעקל בנקודה זו מזרחה וצפונה. חלקו השני של הכוח צעד בדרך הקצרה דרך המדבר, כשמטרתו מאטאמה שבקצה עיקול הנילוס, והגיע לשם ב-[[19 בינואר]] [[1885]] כשהוא מביס בדרך את כוחות המהדי שניסו לעצרו. במאטאמה פגשו אנשי הכוח בארבע ספינות תותחים שגורדון שיגר אליהם באמצע דצמבר מח'רטום לאחר שקיבל ידיעות על התקרבותם. מהמכתבים ששלח גורדון הבינו המפקדים האנגלים כי מצבו נואש. הם שיפצו שתיים מהספינות וב-24 בינואר הפליג בהן המפקד האנגלי, [[צ'ארלס וילסון]], בראש כוח ובו 20 חיילים בריטים ו-250 חיילים סודניים.

ב-[[26 בינואר]] 1885, בשעה שלוש לפנות בוקר, הסתערו 50,000 לוחמי המהדי על ח'רטום. החיילים המצרים העייפים והרעבים, שהמוראל שלהם היה בשפל המדרגה, לא הצליחו לעצור את הכוחות העדיפים, והמורדים חדרו לעיר וביצעו בה מרחץ דמים. אין יודעים בדיוק כיצד מת גורדון. בורדיני ביי, אחד מסוחרי ח'רטום, סיפר כי גורדון נהרג על [[גרם מדרגות]] ארמונו. מאוחר יותר ערפו את ראשו והשליכו את גופתו לאחת הבארות. ראשו הערוף נישא לאוהלו של המהדי והוצב שם בין שני ענפי עץ.

יומיים אחר־כך, ב-[[28 בינואר]] (יום הולדתו ה-52 של גורדון), תחת אש בלתי פוסקת של רובים משתי גדות הנהר, הגיע כוח המשימה של וילסון כדי לגלות כי ח'רטום נפלה בידי המורדים וגורדון כבר אינו בין החיים. במצב זה החליט הפיקוד הבריטי לפנות את חיל המשלוח הבריטי מסודאן.

===אחרית דבר===
הידיעות על מותו של גורדון עוררו זעזוע גדול בבריטניה. תקופה מסוימת דרש הציבור נקמה ואת התפטרותו של [[ויליאם גלאדסטון]] ראש הממשלה, שנחשב האחראי העיקרי לכישלון, אך נושאים אחרים שעלו על סדר היום הציבורי הסיטו את תשומת הלב מהנושא. חמישה חודשים אחר־כך היה גם המהדי בין המתים לאחר שחלה, ככל הנראה, ב[[אבעבועות שחורות]]. רק 13 שנה אחר־כך, ב-[[1898]], כבשו הבריטים שוב את סודאן לאחר שהביסו ב[[קרב אומדורמאן]] את יורשו של המהדי, הח'ליף [[עבדאללה אל טאשי]].

==מיתוס הגיבור==
[[קובץ:Gordon22.jpg|שמאל|ממוזער|220px|ידיעה בעיתון '[[הצבי]]' על פרשת מותו של גורדון]]
[[קובץ:General Gordon statue, Embankment, London.jpg|150px|ממוזער|שמאל|הפסל לזכרו ב[[לונדון]]]]
אישיותו של צ'ארלס גורדון שנויה במחלוקת עד היום. אין ספק שהיה אדם ישר ואמיץ, אך השאלה האם פעל מתוך אידיאליים דתיים והומניטארים, כפי שטוענים חלק מההיסטוריונים, או שמא מתוך הרפתקנות ורדיפה אחר כבוד, כפי שטוענים אחרים, נותרה פתוחה. מתוך יומנו ומכתביו מצטייר גורדון כמי שבז לאריסטוקרטיה ושתארי אצולה אינם עושים עליו רושם. הארוחות הרשמיות בחברה הגבוהה באנגליה נסכו עליו [[שעמום]] והוא התייחס אליהן כאל בזבוז זמן. גורדון היה טיפוס מתבודד, ומעולם לא היו לו חברים קרובים. במכתביו יש כמיהה לקשר עם אנשים שלא מתממש. גורדון לא יצר כלל קשר עם נשים ודעתו הייתה כי הנישואים מקלקלים את בני האדם, שכן "אם האשה מבקשת משהו, מתנגד לכך הבעל, ולהפך". אין הוכחה כי היה [[הומוסקסואל]] ונראה כי היה [[א-מיניות|א-מיני]]. את החסך בחייו החברתיים מילא בקריאה אדוקה בתנ"ך שאף הביאה אותו לארץ ישראל, וכפי הנראה נהג למצוא מפלט ב[[עישון]] וב[[שתייה חריפה]]. עשרים וחמש שנה לאחר מותו פרסם [[ליטון סטרייצ'י]] את הספר "ויקטוריאנים דגולים", ובו טען כי היו ימים שלמים שבהם גורדון היה שיכור ונתון למצבי רוח עקב כך.

סיפור חייו ומותו הדרמטיים של גורדון שימש השראה לספרים רבים, לציורים ואף לסרט. אין יודעים בוודאות כיצד מת, אך רגעיו האחרונים קיבלו נופך רומנטי בציור הפופולרי "העמידה האחרונה של גנרל גורדון" של הצייר ג'ורג' ויליאם ג'וי (1885 – כיום בגלריה לאמנות של לידס) ושוב בסרט [[חרטום (סרט)|ח'רטום]] שבו שיחק [[צ'רלטון הסטון]] את דמותו ([[1966]]).

אתרים רבים קרויים על שם גורדון בבריטניה ובמקומות נוספים:
*"הקולג' לזכר גורדון" בח'רטום הוקם על ידי קיצ'נר במסגרת התוכנית להשבת ממשל סדיר לסודאן, והיה שנים רבות המוסד החינוכי החשוב ביותר בסודאן.
*בית הספר בווסט אנד [[סארי (מחוז)|סארי]] שנחנך על ידי [[ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת|המלכה ויקטוריה]].
*בעיירה גראבסנד שבה פעל כמהנדס קרויה על שמו הטיילת לאורך הנהר וכיכר ח'רטום.
*במרכז עיר הולדתו, וולוויץ', מצויה ככר גורדון.
*פסל של גורדון שנעשה בידי האמן ת'ורניקרופט הוקם תחילה ב[[כיכר טרפלגר]] והועבר אחר כך ל[[רציף ויקטוריה]]. עותק של פסל זה מצוי בשמורת גורדון ליד בית הפרלמנט ב[[מלבורן]], [[אוסטרליה]]. הקמת הפסל שנחנך ב-[[1889]] מומנה מתרומותיהם של כ-100,000 אזרחים.
*פורטרט נאה של גורדון מצוי בוויטראז' בגרם המדרגות הראשי של בניין בולומונבאה באוניברסיטה של ניו-אינגלנד בארמידאל, [[ניו סאות' ויילס]], אוסטרליה.
{{ש}}

==לקריאה נוספת==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Charles George Gordon|שם ויקישיתוף=צ'ארלס גורדון}}
* [[אלן מורהד]], '''הנילוס הלבן''', תרגם [[זיוי שורר]], [[הוצאת מערכות]] 1965
* {{דבר ראשון|סיון ירט|לשחק את המשחק ההגון של גורדון פאשא קשישא|170221|2 בפברואר 2019}}
* {{ארכיון בספרייה הלאומית|990028853400205171|אוסף צ'רלס ג'ורג' גורדון}}

* {{Find a Grave}}
* {{בריטניקה}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{בקרת זהויות}}
{{מיון רגיל:גורדון, צ'ארלס}}
[[קטגוריה:פילדמרשלים בריטים]]
[[קטגוריה:לונדון: אישים]]
[[קטגוריה:מסדר האמבט: עמיתים]]
[[קטגוריה:מעוטרי מסדר המג'ידיה]]
[[קטגוריה:אנשי צבא בריטים במלחמת קרים]]
[[קטגוריה:המלחמה המהדית: אישים]]
[[קטגוריה:מעוטרי מסדר אוסמניה]]
[[קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד]]
[[קטגוריה:עולים לרגל לירושלים]]
[[קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו]]
[[קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1833]]
[[קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1885]]