הצגת המקור של הדף "פיודור דוסטויבסקי"

{{סופר
| שם = פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי
| שם בשפת המקור = Фёдор Михайлович Достоевский
| תמונה = [[קובץ:Vasily Perov - Портрет Ф.М.Достоевского - Google Art Project.jpg|250px]]
| תאריך לידה = [[11 בנובמבר]] [[1821]]
| יצירות בולטות = [[כתבים מן המרתף (ספר)|כתבים מן המרתף]], [[החטא ועונשו]], [[אידיוט (ספר)|אידיוט]], [[שדים (ספר)|שדים]], [[האחים קרמזוב]], [[רשימות מבית המוות]], [[המהמר]], [[אנשים עלובים]], [[הכפיל (ספר)|הכפיל]]
| משפיעים = [[וולטר סקוט]], [[אלכסנדר פושקין|פושקין]], [[ניקולאי קרמזין|קרמזין]], [[ויליאם שייקספיר|שייקספיר]], [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]], [[לורד ביירון|ביירון]], [[ויקטור הוגו|הוגו]], [[פרידריך שילר|שילר]], [[אונורה דה בלזק|בלזק]], [[צ'ארלס דיקנס|דיקנס]], [[ניקולאי גוגול|גוגול]]
| מושפעים = [[פרידריך ניטשה]], [[פרנץ קפקא]], [[וירג'יניה וולף]], [[קנוט האמסון]], [[ג'רג' לוקאץ']], [[מיכאיל בכטין]], [[הרמן הסה]], [[אלבר קאמי]], [[אקירה קורוסאווה]], [[סרגיי פרוקופייב]], [[ג'ורדן פיטרסון]], [[אוסאמו דזאי]]
| חתימה = [[קובץ:Fyodor Dostoyevsky Signature.svg|250px]]
}}
'''פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי''' (ב[[רוסית]]: {{שמע|קובץ=Ru-Dostoevsky.ogg|תיאור='''Фёдор Михайлович Достое́вский'''}}; [[11 בנובמבר]] [[1821]], [[מוסקבה]] – [[9 בפברואר]]{{הערה|תאריכי הלידה והפטירה הם על־פי [[הלוח הגרגוריאני]] המקובל בימינו. על־פי [[הלוח היוליאני]], שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של דוסטויבסקי, לידתו ב-[[30 באוקטובר]] 1821, ופטירתו ב-[[28 בינואר]] 1881.}} [[1881]], [[סנקט פטרבורג]]) מגדולי וחשובי ה[[סופר]]ים ומחברי הרומנים במאה ה-19, מן הדמויות המרכזיות והחשובות בתולדות ה[[ספרות רוסית|ספרות הרוסית]] בפרט וה[[ספרות|ספרות העולמית]] בכלל. דוסטויבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. מיצירותיו: [[אנשים עלובים]], [[הכפיל (ספר)|הכפיל]], [[המתבגר]], [[כתבים מן המרתף (ספר)|כתבים מן המרתף]], [[החטא ועונשו]], [[המהמר]], [[אידיוט (ספר)|אידיוט]], [[שדים (ספר)|שדים]] ו[[האחים קרמזוב]].

==קורות חיים==
משפחת דוסטויבסקי הייתה משפחה [[רוסים|רוסית]] או [[בלארוס]]ית מ[[הדוכסות הגדולה של ליטא]] שהיגרה לאוקראינה וירדה מנכסיה. מוצאה היה מהכפר דוסטוייב שבקרבת [[ברסט ליטובסק]], אז חלק מ[[האימפריה הרוסית]] וכיום בבלארוס. סבו של פיודור מצד אביו היה כומר. אביו של פיודור, מיכאיל אנדרייביץ', שנולד בשנת [[1787]], ברח מהבית בגיל 15 ל[[מוסקבה]], השלים בה את לימודיו באקדמיה לרפואה,{{הערה|Mochulsky, p. 3|כיוון=שמאל}} השתתף ב[[מלחמת 1812]] כ[[רופא]] צבאי, ובשנת 1821 הצטרף כרופא ראשי לבית החולים על שם מארינסקי, שטיפל בעניי מוסקבה. אימו של פיודור, מאריה פיודורבנה, הגיעה ממשפחת סוחרים מוסקבאית בשם נצ'אייב (Нечаев). אביו, מיכאיל, הוצג בפני משפחתה בשנת [[1819]], כשהיה בן 30 ומאריה בת 19.{{הערה|שם=Frank-10|Frank, p. 10|כיוון=שמאל}} אף שהנישואים הוסדרו מראש בין מיכאיל לאב המשפחה, פיודור טימופיביץ', ניכר מהתכתבויות בין השניים כי לצד נימה עניינית היו הקשרים בין בני הזוג מלאים רגש וחיבה.{{הערה|Mochulsky, p. 3–4.|כיוון=שמאל}} לבד לעבודתו בבית החולים, שעבורה השתכר 100 רובל בחודש, החזיק מיכאיל גם בדירה מטעם המדינה ובקליניקה פרטית, והיה מגיע לבתיהם של מטופלים ברחבי מוסקבה.

===ילדות===

פיודור מיכאילוביץ' היה השני מתוך שבעה ילדים: מיכאיל (1820), פיודור (1821), וארוורה (1822), אנדריי (1825), ורה (1829), שאחותה התאומה ליובוב שרדה רק כמה ימים לאחר הלידה, ניקולאי (1831) ואלכסנדרה (1835).{{הערה|שם=Lantz-107|Lantz, p. 107|כיוון=שמאל}} בעוד שאחיו הבכור מיכאיל נקרא על שם אביהם, פיודור נקרא על שם סבו מצד אמו. האב מיכאיל, שהיה אלכוהוליסט ונטה להתקפי דיכאון, לא נהג ככל הנראה להכות את ילדיו, אף שהדבר היה נהוג ומקובל באותה תקופה. הוא הרבה אמנם לנזוף בהם, והקפיד על משמעת נוקשה – כאשר נם את שנת הצהריים, היה על אחד מהילדים לעמוד כל עת לידו בדממה מוחלטת, ולגרש את הזבובים שהתקרבו לפניו.{{הערה|Frank, p. 24|כיוון=שמאל}} מיכאיל שלח את ילדיו לבתי ספר פרטיים במקום לבתי ספר ציבוריים, פריווילגיה שבקושי היה יכול להרשות לעצמו. הוא גם השקיע שעות רבות בחינוכם, ולימד אותם לטינית, גאומטריה ומקצועות נוספים. הדאגה של האב לילדיו ניכרה גם בהיקף המכתבים ששלח למיכאיל ולפיודור בזמן שלמדו בפנימייה צבאית. פיודור עצמו, שבשנותיו המאוחרות היה מודאג מהתפוררות המבנה המשפחתי ברוסיה, כתב לאחיו אנדריי בשנות ה-70 של [[המאה ה-19]] כי הוריהם היו "אנשים מצוינים", והוסיף כי "כאלה אבות, כאלה אנשי משפחה, אתה ואני לא יכולים להיות, אח!".{{הערה|Frank, p. 18|כיוון=שמאל}}

משפחת דוסטויבסקי התגוררה בדירה קטנה בבעלות ממשלתית בקומת הקרקע של בית החולים. פיודור ואחיו הבכור מיכאיל ישנו בתא קטן נטול חלונות, כשמחיצת עץ מפרידה ביניהם. וארוורה, שהייתה צעירה מפיודור בשנה, ישנה על ספה בסלון, והילדים הצעירים יותר ישנו בחדר השינה של ההורים. אף שמצבה הכספי של המשפחה לא היה מזהיר, עשה האב מאמצים כדי לשמור על תדמית של מעמד אצולה: המשפחה החזיקה בשבעה משרתים, בהם [[כובס]]ת ואומנת לילדים, ובארבעה סוסים.{{הערה|שם=Mochulsky-4|Mochulsky, p. 4.|כיוון=שמאל}} לפי האח אנדריי, שספר זיכרונותיו הוא המקור העיקרי לתקופה זו,{{הערה|Frank, p. 9|כיוון=שמאל}} כאשר מאריה הייתה נוסעת בכרכרה, אחד המשרתים היה לובש מדים ייצוגיים ומלווה אותה, כפי שהיה נהוג במוסקבה באותה תקופה.{{הערה|שם=Frank-10}}

בית החולים מארינסקי שבו עבד מיכאיל (ובו גם נולד פיודור) שירת את דלת העם. היה זה מוסד נטול יוקרה ששכן באחד הרבעים העניים של מוסקבה, סמוך למוסד לחולי נפש, [[בית קברות]] לפושעים פליליים ו[[בית יתומים]]. אף על פי שהוריו אסרו זאת עליו, נהג פיודור הצעיר לצאת לגינת בית החולים, לשבת עם המאושפזים ולשמוע את סיפוריהם. מסופר ששם החל לחוש לראשונה את אותה אמפתיה כלפי האומללים, העניים וחסרי המזל, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ביצירתו. לפי התכתבויות בין הוריו וזיכרונותיו של אנדריי, היה פיודור ילד חסר מנוחה, "כדור אש של ממש", שהיה יוזם ומוציא לפועל תעלולים ומתיחות שונות, ולא עורר חיבה יתרה מצד אמו.{{הערה|שם=Mochulsky-4}} מבחינה זו היה שונה מאוד מאחיו הבכור מיכאיל, שהיה שקט ופסיבי, אך השניים הסתדרו היטב זה עם זה.

[[קובץ:Wki Dostoyevsky Street 2 Moscow Mariinsky Hospital.jpg|ממוזער|שמאל|250px|בית החולים ע"ש מארינסקי במוסקבה שבו עבד אביו של דוסטויבסקי. המשפחה התגוררה בדירה במתחם]]
בשנת [[1831]] רכשה המשפחה אחוזה בדארובואה, מדרום למוסקבה, שכללה שני כפרים קטנים. מיכאיל ופיודור בילו עם אמם באחוזה ארבעה חודשים בכל שנה עד שהתחילו ללמוד, ולאחר מכן היו מגיעים לתקופות קצרות יותר. בית הכפר של המשפחה בדארובנה היה קוטג' קטן בן 3 חדרים, עם גג מסכך שעליו חיפו כמה עצי טיליה. לא רחוק מהבית הייתה חורשה של [[שדר (עץ)|עצי לבנה]] שנקראה בריקובו. בחורשה בשם זה ניהל ניקולאי סטאברוגין דו־קרב ברומן "[[שדים (ספר)|שדים]]". במשפחה קראו לחורשה "השדה של פדיה", מכיוון שפיודור היה מבלה שם זמן רב.{{הערה|שם=Frank-28|Frank, p. 28|כיוון=שמאל}} גם הוא וגם אנדריי מתארים את החודשים שבילו בדרובואה כמאושרים למדי. הילדים היו משחקים עם ילדי האיכרים בכפר, ואף סייעו לחקלאים שעבדו באזור. אנדריי מספר כי פעם אחת פיודור רץ שתי [[ורסטאות]] (קצת יותר משני קילומטרים) על מנת להביא מים לשתייה לתינוק של איכרה שעבדה בשדה.{{הערה|Frank, p. 29|כיוון=שמאל}} לפי פרנק, כאשר דוסטויבסקי אמר לאשתו ארבעים שנה מאוחר יותר כי הייתה לו ילדות "מאושרת ושלווה", הוא כנראה חשב על הבית בדארובואה.

בשנת [[1833]] החלו מיכאיל ופיודור ללמוד בפנימייה קטנה במוסקבה שנוהלה על ידי זוג צרפתי בשם סושארד. את רשמיו ממוסד משונה זה תיאר דוסטויבסקי ברומן "המתבגר". כעבור שנה עברו הבנים לפנימייה פרטית יוקרתית בניהולו של המחנך הצ'כי לאופולד צ'רמאק (Chermak), שנחשבה לאחד ממוסדות הלימוד המצוינים במוסקבה. על מנת לממן את הלימודים של בניו, לקח על עצמו מיכאיל דוסטויבסקי עבודה נוספת, ואף לווה כספים מקרובים עשירים. האח הצעיר אנדריי, שלמד במוסד כמה שנים מאוחר יותר, מציין בזכרונותיו כי צ'רמאק הכיר כל ילד באופן אישי והיה מעורב מאוד בחייהם, וכי ידע על המצב הפיננסי הבעייתי של משפחת דוסטויבסקי והפגין גמישות בנוגע לגובה שכר הלימוד ששולם.{{הערה|שם=Lantz-55|Lantz, p. 55|כיוון=שמאל}}

בפנימייה של צ'רמאק לימדו כמה מהפרופסורים הידועים ביותר במוסקבה באותה התקופה. יום הלימודים של החניכים התחיל בשש בבוקר והסתיים בתשע בערב. ניתן דגש ללימודי ספרות, ובמוסד אף הייתה ספרייה גדולה. פיודור לא התחבר עם הנערים האחרים במוסד, שרובם הגיעו ממשפחות מבוססות יותר ונהגו ללעוג לתלמידים החדשים. הוא העביר חלק ניכר מזמנו בספרייה, שם שקע בקריאת משוררי וסופרי התקופה הרומנטית, כמו [[אלכסנדר פושקין|פושקין]], [[פרידריך שילר|שילר]] ו[[וולטר סקוט]].{{הערה|שם=Lantz-55}} בסוף כל שבוע הייתה מגיעה לפנימייה כרכרה מבית החולים ולוקחת את האחים הביתה, ממנו היו יוצאים לעיתים רחוקות בלבד.{{הערה|Mochulsky, p. 10|כיוון=שמאל}}

בסתיו [[1836]] הורע מצבה הרפואי של מאריה פיודורבנה, שמגיל צעיר סבלה מבעיות בחזה ובדרכי הנשימה, והיא אובחנה כחולת [[שחפת]]. אמו של דוסטויבסקי איבדה במהירות את כוחה,{{הערה|שם=Lantz-107}} ועל אף התייעצויות יומיומיות עם עמיתיו, לא הצליח אביו מיכאיל לעשות דבר כדי לשפר את מצבה. לפי הזכרונות של אנדריי, על ערש דווי, עם כל המשפחה סביבה, שבה מאריה פיודורבנה לפתע להכרתה, ביקשה לקבל לידה צלב, בירכה את בעלה וילדיה, ונפטרה ב-27 בפברואר [[1837]]. אנדריי מוסיף כי האב מיכאיל היה "הרוס לחלוטין".{{הערה|שם=Frank-37|Frank, p. 37|כיוון=שמאל}}

===סנקט פטרבורג===
עוד בסתיו 1836 הגיש האב מיכאיל בקשה רשמית לממונה עליו בבית החולים כי בניו יתקבלו לאקדמיה של [[חיל הנדסה|חיל ההנדסה]] ב[[סנקט פטרבורג]] במימון ממשלתי. לאחר שהבקשה אושרה, ועל אף שלפיודור ולאחיו מיכאיל לא היה שום רצון להפוך למהנדסים ורוב שאיפותיהם היו בכיוון ספרותי, מלאו השניים אחר מצוות אביהם.{{הערה|שם=Frank-37}} מיכאיל האב השאיר אותם בפנימייה צבאית בעיר במאי 1837 על מנת שיתכוננו לבחינות הכניסה לבית הספר, והוא עצמו, יחד עם הילדים הצעירים יותר, עבר לאחוזה הכפרית בדרובואה. פיודור עבר את המבחנים בהצלחה והחל ללמוד בבית הספר בינואר 1838. מיכאיל, לעומת זאת, לא התקבל לבית הספר בשל בריאותו הלקויה, והחל ללמוד באקדמיה הצבאית בעיר רוול ([[טאלין]] של ימינו), שהייתה פחות יוקרתית מהאקדמיה בסנקט פטרבורג.{{הערה|Mochulsky, p. 11|כיוון=שמאל}} האחים שמרו על קשר רצוף באמצעות מכתבים.

בזמן שהותו בסנקט פטרבורג התיידד דוסטויבסקי עם איוון שידלובסקי, משורר ופקיד זוטר שהיה מבוגר ממנו בחמש שנים, על רקע העניין הספרותי המשותף וההערצה שחלקו למשורר [[פרידריך שילר]]. ממכתבים שכתב לאחיו מיכאיל באותה התקופה עולה כי הוא סלד מאוד מלימודי המתמטיקה, וכי את רוב זמנו הפנוי העביר בקריאה נמרצת של [[ויליאם שייקספיר|שייקספיר]] (בעיקר המלט), [[א.ת.א. הופמן]], [[אונורה דה בלזק]], [[בלז פסקל]], [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]], [[ויקטור הוגו]] ו[[ז'ורז' סאנד]].{{הערה|Freeborn, p. 17|כיוון=שמאל}} באחד המכתבים כתב דוסטויבסקי לאחיו: "הנפש שלי כבר אינה סובלת מאותם התקפים אלימים כבעבר. הכל בה שקט, כבלב אדם שמטפח תעלומה עמוקה ... אני בטוח בעצמי. האדם הוא תעלומה, ואת התעלומה הזאת יש לפתור".{{הערה|Freeborn, p. 19|כיוון=שמאל}}

ביוני [[1839]] נפטר אביו של פיודור. שעות ספורות לאחר מותו נפוצו בסביבה שמועות לפיהן נרצח מיכאיל דוסטויבסקי על ידי משרתיו, בזמן התפרצות זעם שלו שנבעה מ[[שכרות]]. לפי אותן שמועות, כפתו המשרתים את אב המשפחה והשקו אותו ב[[וודקה]] עד שנחנק למוות. תיאור של מקרה דומה מופיע ביצירתו של דוסטויבסקי "[[רשימות מבית המוות]]". לפי סברה אחרת, סיפור הרצח הומצא על ידי אחד השכנים, שביקש לרכוש את אחוזת דוסטויבסקי במחיר נמוך, ומיכאיל מת למעשה משבץ.

===התקפי האפילפסיה===
דוסטויבסקי סבל מהתקפי [[אפילפסיה]], אך הדעות חלוקות בנוגע למועד התפרצות המחלה ותדירות ההתקפים לאחר מכן. במאמר בשם "דוסטויבסקי ורצח אב" שהתפרסם בשנת [[1928]] ייחס [[זיגמונד פרויד]] את התפרצות המחלה אצל דוסטויבסקי ל[[תסביך אדיפוס]]: לטענתו, דוסטויבסקי חש רגשות אשמה עזים לאחר מות אביו, מכיוון שבסתר ליבו ייחל לרצח זה. רגשות האשמה התבטאו בצורת [[נוירוזה]], שהביאה להתפרצות המחלה. לפי פרויד, קווי מחשבה דומים ניתן לזהות בדמותו של איוון קרמזוב מהרומן "[[האחים קרמזוב]]", וזהו אף המניע הנסתר לכתיבת הרומן "החטא ועונשו", המדגים את אותן רגשות אשמה אצל רסקולניקוב.{{הערה|[http://www.utoronto.ca/tsq/DS/09/107.shtml Freud on Dostoevsky's Epilepsy: A Revaluation], Nathan Rosen, University of Rochester, 1988|כיוון=שמאל}} עם זאת, הביוגרף ג'וזף פרנק שולל תאוריה זו: לטענתו, העדות היחידה להתפרצות המחלה בגיל צעיר היא זיכרון של דוסטויבסקי עצמו, לפיו בשנת [[1831]], כשהיה בן 10, עבר חוויה אותה תיאר כ"הזייה שמיעתית".{{הערה|Frank, p. 25|כיוון=שמאל}} פרנק טוען כי גם בזכרונות של האח הצעיר אנדריי לא מופיע אזכור של המחלה או התקפים מהם סבל פיודור. פרנק טוען כי ההתקפים הראשונים על רקע של [[מצוקה נפשית]] הופיעו בתקופה מאוחרת יותר, כשנתיים לפני שדוסטויבסקי נשלח לסיביר, כלומר בסביבת שנת [[1846]],{{הערה|שם=Frank-28}} וכי זכרונותיו של אנדריי תומכים בתארוך זה. מסיבה זו קשה להצביע על מות האב, שהתרחש שבע שנים קודם לכן, כסיבה להתפרצות המחלה.

===תחילת הקריירה הספרותית===

בשנת [[1842]] קודם דוסטויבסקי לדרגת סגן משנה, ועזב את האקדמיה הצבאית עם קצבה קטנה. ביחד עם הכסף שהיה שולח אליו גיסו, בעלה של וארוורה, שהופקד על ניהול האחוזה המשפחתית לאחר מות האב, הגיע הסכום לכ-5,000 רובל בשנה.{{הערה|Mochulsky, p. 18|כיוון=שמאל}} הוא שכר חדר ברחוב ולדימיר, והיה הולך להרצאות לקצינים בבקרים ולתיאטרון בשעות הערב. בהשראתו של שילר, ניסה דוסטויבסקי את כוחו בכתיבת מחזה רומנטי. הוא כתב שני מחזות על דמויות היסטוריות – [[מרי סטיוארט]] ו[[בוריס גודונוב]] – אך שניהם לא נשמרו. ביקורו של בלזק, אחד הסופרים האהובים עליו, בסנקט פטרבורג בשנת [[1843]], גרם לו לזנוח את השאיפה לכתוב מחזה היסטורי ולהתמקד בשאיפה צנועה יותר: תרגום של הרומן "[[אז'ני גרנדה]]", אותו פרסם בלזק עשור קודם לכן.{{הערה|Freeborn, p. 24|כיוון=שמאל}} התרגום הושלם ופורסם, אך לא זיכה את דוסטויבסקי בתשומת לב מיוחדת.

רק לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, בשנת [[1844]], פנה דוסטויבסקי ברצינות לכתיבת פרוזה משל עצמו, עם הנובלה "[[אנשים עלובים]]", שנכתב בסגנון של [[רומן מכתבים]]. הוא עבד במשך שעות, יום ולילה, ונהג בחשאיות ומסתוריות בנוגע לכתב היד. שותפו לדירה באותה תקופה, סופר מתחיל נוסף בשם גריגורוביץ', לא ידע כלל במה עוסק הסיפור. למרות זאת, כאשר שמע שהמשורר והמו"ל [[ניקולאי אלכסייביץ' נקראסוב|נקראסוב]] מחפש כתבי יד חדשים, הוא המליץ לדוסטויבסקי לפנות אליו.{{הערה|Mochulsky, p. 36|כיוון=שמאל}} נקראסוב, שבאותה תקופה הוציא לאור וערך את כתב העת הספרותי "סוברמרניק" ("בן זמננו"), התרשם מאוד מהיכולות של דוסטויבסקי: הוא קרא את כל הסיפור בלילה אחד, ובבוקר ניגש בעצמו לברך את דוסטויבסקי על ההישג. לאחר מכן ניגש נקראסוב לסופר והמבקר [[ויסאריון בלינסקי]] עם כתב היד, והכריז: "מצאנו [[ניקולאי גוגול|גוגול]] חדש!". על כך השיב לו בלינסקי: "איתך, גוגולים חדשים צומחים כמו פטריות".{{הערה|שם=Freeborn-25|Freeborn, p. 25|כיוון=שמאל}} עם זאת, מייד לאחר שקרא את הסיפור הורה בלינסקי למשרתיו למצוא את דוסטויבסקי ולהביאו אליו. לפי דוסטויבסקי, שתיאר את האירוע 30 שנה מאוחר יותר, "בלינסקי פתח בנאום נמרץ, כשעיניו בוהקות: האם יש לך מושג, הוא אמר שוב ושוב בקול דק, מה שכתבת כאן?".{{הערה|שם=Freeborn-25}} דוסטויבסקי מוסיף כי לקבל שבחים מאישיות בסדר גודל של בלינסקי היה רגע של ניצחון ופריצת דרך עבורו. ה[[נובלה]] "אנשים עלובים" התפרסמה בינואר [[1846]], בקובץ סיפורים שהוציא נקראסוב בשם "אוסף פטרבורגי".

הנובלה השנייה של דוסטויבסקי, "[[הכפיל (ספר)|הכפיל]]", התפרסמה בסוף אותו החודש בכתב העת "רשימות המולדת". יצירה זו לא זכתה לאותה [[קבלת פנים]] אוהדת. דוסטויבסקי מספר בזיכרונותיו כי כאשר הקריא קטעים מתוכה לבלינסקי, הוא התמוגג ושפע שבחים בנוגע לכתיבה.{{הערה|Mochulsky, p. 46|כיוון=שמאל}} עם זאת, בביקורת משותפת שכתב על שתי הנובלות, טען בלינסקי כי על אף שיש ב"הכפיל" כמה קטעים טובים מאוד, קיימת הסכמה בקרב החוג הפטרבורגי כי הסיפור עצמו "כתוב בצורה בלתי נסבלת, ומשעמם באופן נוראי".{{הערה|Mochulsky, p. 53|כיוון=שמאל}} דוסטויבסקי קיבל את הביקורת באופן קשה, ושקע בדיכאון. שנים לאחר מכן כתב דוסטויבסקי שעל אף שנכשל באופן מוחלט עם הנובלה, ועל אף שהצורה הספרותית שלה היא "כישלון גמור", הרעיון שעומד בבסיס הסיפור הוא צלול ורציני.{{הערה|Mochulsky, p. 50|כיוון=שמאל}}

לאחר פרסום "הכפיל" פחתה ההתעניינות בדוסטויבסקי, ורוב יצירותיו באותה התקופה זכו לביקורות בינוניות. בשנתיים האחרונות לפני מאסרו, נזקק דוסטויבסקי לסיוע כספי באופן תדיר, אותו העניק לו העורך של "רשימות המולדת", אנדריי קרייבסקי.{{הערה|Mochulsky, p. 69|כיוון=שמאל}} נדמה היה שתחזיתו של בלינסקי, לפיה דוסטויבסקי יהפוך לאחד הסופרים הגדולים ביותר ברוסיה, לא תתגשם.

===מאסר וגלות בסיביר ===

באביב של [[1847]] החל דוסטויבסקי לבקר ב"[[חוג פטרשבסקי]]" – [[קבוצה חברתית]] אינטלקטואלית שהתגבשה סביב [[מיכאיל בוטשביץ' פטרשבסקי]], בן אצולה רוסי וחסיד של [[שארל פורייה]]. החוג נהג להיפגש בביתו של פטרשבסקי, שכלל ספרייה גדולה עם יצירות רבות שנאסרו לפרסום על ידי המשטר, על מנת לדון ברעיונות סוציאליסטיים וליברליים.{{הערה|Frank, p. 242|כיוון=שמאל}} דוסטויבסקי היה מבקר קבוע בחוג אף שלא היה ידיד קרוב של פטרשבסקי עצמו.{{הערה|Freeborn, p. 30|כיוון=שמאל}}{{הערה|Frank, p. 244|כיוון=שמאל}}
באביב של [[1848]] החלה קבוצה מצומצמת יותר של אנשים מתוך החוג, בהם גם דוסטויבסקי, להיפגש בנפרד. קבוצה זו, שכונתה "חוג פאלם־דורוב" (Palm-Durov), הייתה ביקורתית כלפי תחומי העניין הצרים של פטרשבסקי עצמו, שהתמקד בעיקר בפילוסופיה ובפוליטיקה,{{הערה|Frank, p. 274|כיוון=שמאל}} וביקשה להרחיב את הדיון גם לנושאים כאמנות, ספרות ומוזיקה. כמה חברים מקרב קבוצה זו, בהם דוסטויבסקי עצמו, ניסו בתחילת [[1849]] לרכוש בית דפוס קטן, על מנת להדפיס בו חומרי תעמולה ולהפיצם בקרב האיכרים.{{הערה|שם=Bloom-6|Bloom, p. 6|כיוון=שמאל}}

ב-23 באפריל 1849 ערכה המשטרה החשאית ברוסיה גל של מעצרים בקרב החברים ב"חוג פטרשבסקי". דוסטויבסקי נעצר במיטתו סמוך לארבע בבוקר, ולאחר חיפוש בביתו נלקח למעצר.{{הערה|שם=Bloom-6}} הצאר [[ניקולאי הראשון]], שהיה עדיין תחת הרושם של אירועי [[אביב העמים]] שנה קודם לכן, ראה במפגשים ובדיונים עניין חמור מאוד, ודרש למצות את הדין עם העצירים.{{הערה|Bloom, p. 7|כיוון=שמאל}} מדוסטויבסקי נשללו הדרגות הצבאיות והזכויות האזרחיות, ויחד עם 15 מהנאשמים האחרים הוא נידון למוות בירייה.

ב-22 בדצמבר 1849 נלקחו חברי "חוג פטרשבקי" לכיכר סמנובסקי בסנקט פטרבורג, שם המתינה להם כיתת יורים. שלושה מבין חברי החוג כבר נקשרו לעמודים ועיניהם כוסו, אך בסופו של דבר הם לא הוצאו להורג. כמה ימים קודם לכן החליט הצאר לחוס על חיי העצירים, אך הורה להודיע להם על כך רק ברגע האחרון.{{הערה|Bloom, p. 8|כיוון=שמאל}} חוויה זו השפיעה על דוסטויבסקי עמוקות. הוא זנח את דעותיו הפרוגרסיביות ושב להיות נוצרי אורתודוקסי אדוק.{{הערה|Frank ii, p. 180|כיוון=שמאל}}{{הערה|Mochulsky, p. 142|כיוון=שמאל}} גזר דינו של דוסטויבסקי הומר בארבע שנות מאסר עם עבודת פרך ב[[אומסק]] שב[[סיביר]], ושירות צבאי לזמן בלתי מוגבל.
החוויות של דוסטויבסקי בתקופת מאסרו שימשו בסיס לרומן [[רשימות מבית המוות]], שפורסם בשנת [[1862]]; והן גם נרמזות בקצרה בספר [[החטא ועונשו]], שגיבורו רסקולניקוב נדון לעבודת פרך במחנה עבודה ליד הנהר [[אירטיש]] שעל גדותיו שוכנת [[אומסק]].

במהלך תקופת מאסרו החמירו התקפי ה[[אפילפסיה]] מהם סבל דוסטויבסקי. ההתקף החמור הראשון אודותיו קיימת עדות בדו"חות רפואיים מבית הכלא אירע בשנת [[1850]]. ההתקף השני אירע כשלוש שנים לאחר מכן, ומאז חזרו ההתקפים בתדירות של אחת לחודש.{{הערה|Frank (ii), p. 192|כיוון=שמאל}} דוסטויבסקי סיים לרצות את עונשו ב-15 בפברואר [[1854]].

לאחר שחרורו התגייס דוסטויבסקי כטוראי פשוט לגדוד הקו השביעי ושירת במצודה בסמיפלטינסק (Semipalatinsk), כיום ב[[קזחסטן]]. בין השנים 1854 ל-1856 כתב כמה שירים בנימה פטריוטית, שאחד מהם הוקדש להכתרתו של הצאר [[אלכסנדר השני, קיסר רוסיה|אלכסנדר השני]].{{הערה|Mochulsky, p. 166|כיוון=שמאל}} בשנת [[1855]] פגש דוסטויבסקי את מריה דמיטרייבנה איסאייב (Isaev), צעירה בת 27 שהייתה נשואה לאלכוהוליסט. השניים החלו ברומן, והתחתנו בפברואר 1857 לאחר מות בעלה.

===השיבה לזירה הספרותית===

בשנת 1859 עזב דוסטויבסקי את הצבא וחזר עם אשתו לסנקט פטרבורג. בנובמבר ודצמבר של אותה השנה התפרסם במגזין "רשימות המולדת" הסיפור [[הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו]], שבכתיבתו החל דוסטויבסקי בתחילת [[1858]].{{הערה|'''צחוק, אבסורד והיגיון''', דימיטרי סגל, אחרית דבר ל"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו", כרמל, 2000}}

בין השנים 1861 ל-1863 הוא ניהל ירחון בשם "Вре́мя” ("זמן" ברוסית) יחד עם אחיו מיכאיל. דוסטויבסקי פרסם מאמרים פרי עטו וקטעים מיצירות שעדיין לא סיים כמעט בכל גיליון.{{הערה|Frank (ii), p. 298|כיוון=שמאל}} בעיתון זה הוא פרש לראשונה את השקפתו החדשה, המתמקדת בנפש הרוסית ובמאפיינים הייחודיים של רוסיה לעומת האוניברסליזם המערבי. בגיליונות הראשונים של הירחון פרסם דוסטויבסקי את הרומן [[רשימות מבית המוות]], שיצא לאור כספר בשנת [[1862]]. באותו ירחון התפרסם גם הרומן [[החלכאים והנדכאים]]. הירחון "Вре́мя" זכה לפופולריות רבה. בשנה הראשונה להוצאתו היו לו כ-2,300 מנויים. שנה לאחר מכן הוא הגיע לתפוצה של יותר מ-4,000 מנויים. באותה שנה החל המגזין לרשום רווחים.{{הערה|'''Nikolai strakhov: Memories of Fyodor Mikhalailovich Dostoevsky as a Journalist''', at Sekirin, p. 154}}

בקיץ 1862 נסע דוסטויבסקי לחו"ל בפעם הראשונה. במשך תקופה של חודשיים וחצי הוא ביקר בצרפת, בריטניה, איטליה, גרמניה ושווייץ, טיול שיניב לאחר מכן את [[רשימות חורף על רשמי קיץ]]. במשך טיול זה פיתח דוסטויבסקי [[התמכרות]] להימורים, שליוותה אותו שנים רבות לאחר מכן. הוא היה משוכנע כי מצא שיטה בטוחה להרוויח ממשחקי רולטה, ולאחר שהפסיד כספים, פנה אל ידידיו ומכריו, בהם גם הסופר [[איוון טורגנייב]], בבקשה להלוואות וסיוע כספי.{{הערה|שם=במבט-מקרוב|"'''דוסטויבסקי במבט מקרוב'''", רוברט לורד, בתוך: החטא ועונשו ודוסטויבסקי – מבחר מאמרים, כתר, 1983}} בשנים 1862–1863 ניהל דוסטויבסקי רומן עם אפולינאריה (פולינה) סוסלובה, ששימשה לאחר מכן מודל לדמות של קטרינה איוונובנה ב"החטא ועונשו".{{הערה|'''מהלך חיים''', ד"ס מירסקי, בתוך: החטא ועונש ודוסטויבסקי - קובץ מאמרים, כרמל, 2000}}

הירחון "Вре́мя" של דוסטויבסקי נסגר על ידי השלטונות לאחר שפרסם באפריל 1863 מאמר בנוגע להתקוממות שהתרחשה באותו הזמן ב[[פולין]]. לדברי דוסטויבסקי, כפי שמעיד אחיו אנדריי, היה זה מאמר פטריוטי שלא הובן כראוי במוסקבה.{{הערה|Andrei Dostoevsky: A Visit to Fyodor Dostoevsky in St. Petersburg, at Sekirin, p. 156|כיוון=שמאל}} לאחר שאי ההבנה הובהרה, אושר לאחים דוסטויבסקי לחזור ולהוציא מגזין לאור. ב-1864 הקימו פיודור ומיכאיל דוסטויבסקי ירחון נוסף בשם "Эпо́ха" ("התקופה"), שיצא לאור לראשונה במרץ של אותה שנה. בגיליון הראשון של הירחון פרסם דוסטויבסקי את החלק הראשון של ספרו [[כתבים מן המרתף (ספר)|כתבים מן המרתף]]. זמן קצר אחר כך נפטרה אשתו מריה דימטריבונה, אובדן שגרם לו זעזוע קשה. ביולי 1864 נפטר גם אחיו מיכאיל.

לאחר מות אחיו לקח על עצמו דוסטויבסקי לדאוג לאלמנתו ולילדיו. מצבו הכלכלי באותה תקופה הלך והידרדר, והוא שקע בחובות. הוא סגר את "Эпо́ха", שמעולם לא הגיע לתפוצה של הירחון הקודם בניהולו. התמכרותו להימורים עלתה לו בכספים רבים, והוא ברח מנושיו ל[[מערב אירופה]], שם החל שוב ברומן עם אפולינאריה סוסלובה, שסירבה להצעת הנישואים שלו.

===גלות שנייה ושיבה לרוסיה===
[[קובץ:Dostoevsky.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דוסטויבסקי בשנת 1879]]
כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלו כתב ופרסם דוסטויבסקי את הרומן החטא ועונשו בשנים 1865–1866. הוא מכר את כל הזכויות על הספרים שפרסם עד אז למוציא לאור בשם סטלובסקי תמורת 3,000 רובל בלבד. מלבד הזכויות על הספרים הקודמים התחייב דוסטויבסקי לספק לסטלובסקי רומן חדש עד נובמבר 1866. במסגרת העבודה על רומן זה, שיצא לאור בשם [[המהמר]], פגש דוסטויבסקי את אשתו השנייה, אנה גריגורייבנה סאניטקינה. אנה בת העשרים החלה לשמש כקצרנית ורשמת עבור דוסטויבסקי ב-4 באוקטובר 1866. זמן קצר קודם לכן סיימה אנה לקרוא את החטא ועונשו, ונמנתה עם מעריציו של הסופר. השניים התחתנו בפברואר 1867, וחודשיים לאחר מכן נסעו לחו"ל, זמן קצר אחרי ששניים מנושיו של דוסטויבסקי הגישו תביעות נגדו.

אנה הייתה בת למשפחה אמידה, ודוסטויבסקי ניסה לעיתים קרובות לשכנע אותה לבקש כסף ממשפחתה. במהלך ביקור ב[[באדן-באדן|באדן]] שבגרמניה הוא הפסיד בהימורים את כל כספם, ולאחר מכן מישכן חלק מתכשיטיה של אשתו על מנת להמשיך להמר. מצב עניינים זה נמשך עד שאנה הצליחה לחסוך מספיק כסף למעבר של השניים ל[[ז'נבה]], שם לא היה [[קזינו]], באוגוסט [[1867]].{{הערה|שם=במבט-מקרוב}} בפברואר 1868 נולדה לזוג בת בכורה, אך היא נפטרה לאחר שלושה חודשים. בתם השנייה, ליובוב, נולדה ב-[[1869]] ב[[דרזדן]]. בשנה זו השלים דוסטויבסקי את הרומן [[אידיוט (ספר)|אידיוט]], ושנה לאחר מכן פרסם את הרומן [[הבעל הנצחי (ספר)|הבעל הנצחי]].

בשנת [[1871]] חזרו בני הזוג לסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל המזל להאיר להם פנים: דוסטויבסקי הוציא לאור את הרומן [[שדים (ספר)|שדים]] ב-[[1873]] במימון עצמי, והספר זכה להצלחה רבה. בשנים 1873–1874 הוא שימש עורך של השבועון השמרני "האזרח", שהיה בבעלות הנסיך משצ'יסקי, משרה שהעניקה לו הכנסה נאה.{{הערה|מירסקי, עמ' 23}} את רוב [[1875]] בילו בני הזוג דוסטויבסקי בעיירה [[סטאראיה רוסה]], אותה עזבו בספטמבר בחזרה לסנקט פטרבורג, שם החל דוסטויבסקי לפרסם באופן חודשי את "יומן הסופר", ירחון בן 16 דפים שכתב לבדו.{{הערה|Joseph (ii), p. 724|כיוון=שמאל}} באותה השנה נולד לבני הזוג בן נוסף, מיכאיל, שנפטר בגיל שלוש מקדחת.

== סוף ימיו ==
במשך מרבית [[שנות ה-70 של המאה ה-19]] נהג דוסטויבסקי להתעורר בשעה שתיים בצהריים, לשתות כוס תה ולקרוא את העיתון תוך שהוא מעשן סיגריה מגולגלת. אחרי התה הוא היה מקבל אורחים, ובשעה שלוש בצהריים אוכל [[ארוחה]] קלה, עמה היה לוגם כוס וודקה ולועס לחם שחור. לאחר מכן היה נוהג לצאת לטיול רגלי, ולרוב עוצר בבית הדפוס. הוא היה חוזר הביתה בשש בערב, אוכל ארוחת ערב עם המשפחה ומשכיב את הילדים לישון. לאחר מכן היה מתיישב לעבוד, ולעיתים היה כותב עד שעות הבוקר המוקדמות.{{הערה|Frank (ii). p. 724|כיוון=שמאל}} בשנת [[1880]] סיים את יצירתו [[האחים קרמזוב]], שהתפרסמה קודם לכן בחלקים בעיתון "רוסקי ווסטניק" (השליח הרוסי).


דוסטויבסקי נפטר ב-9 בפברואר (28 בינואר לפי הלוח הישן) 1881 ונקבר ב[[בית העלמין טיחבין]] ב[[מנזר אלכסנדר נבסקי]] בסנקט פטרבורג.

== יצירתו של דוסטויבסקי ==
מבחינה היסטורית ספרותית, נחשב דוסטויבסקי לחלק מהזרם הריאליסטי, אך ה[[ריאליזם (אמנות)|ריאליזם]] של דוסטויבסקי הוא מיוחד במינו: זהו ריאליזם נפשי, ששואב את כוחו מהדיוק הרב של האבחנות הפסיכולוגיות, ומאופן התיאור של חיי הרגש לעומת הפרטים החיצוניים. הפילוסוף המרקסיסטי והמבקר הספרותי [[ג'רג' לוקאץ']] מבחין כי בעוד [[פאוסט (גתה)|פאוסט]], [[וילהלם מייסטר]], והדמויות המרכזיות שעיצב [[אונורה דה בלזק|בלזק]], נאלצים להתמודד עם בעיות ומכשולים – הם אינם נהפכים למכשול בעצמם. "רק כאשר האינדיבידואל פונה פנימה, רק כאשר אינו מצליח למצוא לעצמו נקודת ארכימדס במהלך המאורעות החברתיים או בשאיפה אגואיסטית מוחשית, מופיעה בעיית הניסוי העצמי בנוסח דוסטויבסקי".{{הערה|'''ניכורו של היחיד''', ג'רג' לוקאץ', בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 79}}

חוקר הספרות וההוגה הרוסי [[מיכאיל בכטין]] טען כי דוסטויבסקי יצר רומן מסוג חדש, שהוא מגדיר כרומן פוליפוני (בכטין משתמש גם במונח "הטרוגלסיה" כדי לתאר את המאפיין הבולט של רומן מסוג זה). הרומן הפוליפוני של דוסטויבסקי, לפי בכטין, מתאפיין בריבוי קולות אוטונומיים ולעיתים מנוגדים, שמופיעים ברומן כהשקפה עצמאית שאינה תלויה או משועבדת לעמדתו האידאולוגית של הסופר עצמו. כך, דמויות כמו סווידריגאילוב ב[[החטא ועונשו]] או סטאברוגין ב[[שדים (ספר)|שדים]] מייצגות עמדות ברורות ומובחנות מעמדתו של דוסטויבסקי, עמדות שזוכות לפיתוח מלא במהלך הסיפור ואינן משמשות כקול משני שאמור להאיר את הרעיון המרכזי. מעבר לכך, "קול" של דמות לעולם לא יישמע לבד, אלא תמיד על ידי התנסחות עם "קול אחר", פנימי או חיצוני. כך מציג דוסטויבסקי קיום בו־זמני של תודעות שונות, אשר אינן שואפות להתמזגות או לסתירה. קיום בו־זמני, קיום של זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.{{הערה|'''[http://www.kibutz-poalim.co.il/htmls/product.aspx?c0=41611&bsp=37580 סוגיות בפואטיקה של דוסטויבסקי]''', מיכאיל בכטין, ספריית הפועלים}}

מאפיין נוסף שמוצא בכטין ברומנים של דוסטויבסקי הוא מוטיב ה"קרנבל". מושג זה, שמופיע בעבודתו של בכטין על הסופר והכומר הצרפתי [[פרנסואה רבלה]], קשור לריבוי האירועים ולדחיסותם מבחינת הזמן והמקום (האירועים העיקריים בהחטא ועונשו מתרחשים בפרק זמן של כשבועיים, בחלק מצומצם מאוד של סנקט פטרבורג), ולהיפוך של הסדר החברתי. אווירת הקרנבל משמשת אנטיתזה למציאות היומיומית המוכרת, ויוצרת תחושה של "הכל יכול לקרות" – כפי שאכן קורה לעיתים קרובות ברומנים של דוסטויבסקי. הקרנבל מאתגר את הנורמות של "החיים הרגילים" וכך בטל בקרנבל כל סדר היררכי מצורה זאת. הקרנבל מדגיש את השוני, את האחרות, את מה שנדחק אל השוליים ודוכא בחיי היום־יום. אנו יכולים לראות היבט זה בהגותו של דוסטויבסקי, ראשית כל על ידי הפוליפוניה העוצמתית שקיימת בזאת. ריבוי קולות שאינם מתמזגים ואינם משמשים כשופר לתודעתו של המחבר-סופר. כל הקולות "שווי ערך", כל קול עומד בפני עצמו ולא משועבד לקולות אחרים. כך בעצם בטלה סמכותו של "המרכז" האימנתי, ומתאפשר פתח לקולות "שוליים" יותר. חשוב גם הוא ליצירותיו של דוסטויבסקי הוא דמות הכפיל-מדיח. לרוב גיבוריו קיימת דמות כפיל-מדיח אשר מאתגרת את דמותו, ויוצרת עימות עם תודעתו.

על אף השאלות שמעסיקות את דוסטויבסקי – התוקף של מושגים כמו טוב ורע, אמונה באלוהים והדרך לגאולה – נראים לנו כיום יותר כמושגים פילוסופיים מאשר מעשיים. ברוסיה של המאה ה-19 שאלות אלה ריחפו בחלל האוויר, ובוודאי עוררו עניין ציבורי. באיגרת ששלח לעורך העיתון "רוסקי וסטניק" (הכרוז הרוסי), שבו תכנן להדפיס את הרומן "החטא ועונשו", כתב דוסטויבסקי:

:"מקרים אחדים שאירעו באחרונה ממש שיכנעוני כי נושא יצירתי אינו אקסצנטרי כלל, היינו, דווקא העובדה שהרוצח הוא אדם צעיר מפותח ואפילו בעל נטיות חיוביות. סיפרו לי במוסקבה בשנה שעברה על אודות סטודנט אחד - שגורש מהאוניברסיטה לאחר פרשת הסטודנטים המוסקוואיים – שהחליט להרוס את בית הדואר ולהרוג את הדוור. בעיתונינו אפשר למצוא עוד עקבות רבים לרפיפות המושגים העצומה, המביאה לידי מעשים איומים ... בקיצור, הריני משוכנע שהנושא שלי מוסבר לפחות בחלקו על ידי מאורעות ימינו"{{הערה|'''איגרת למ.נ קאטוב''', בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 38}}

===מקורות השפעה===
[[קובץ:Fyodor Mikahailovich Dostoyevsky's Handwriting 1838.jpg|שמאל|ממוזער|250px|כתב ידו של דוסטויבסקי, שנת 1838]]
דוסטויבסקי היה חובב ספר נלהב מגיל צעיר מאוד, ושנות לימודיו בבית הספר הוצאו כמעט לחלוטין על קריאת ספרים.{{הערה|'''ספרייתו של דוסטויבסקי''', ליאוניד גרוסמן, בתוך: "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 40}} בילדותו היה שקוע בקריאת [[וולטר סקוט]], [[אלכסנדר פושקין]] וההיסטוריון והסופר הרוסי [[ניקולאי קרמזין]]. לאחר מכן קרא בשקיקה את כתבי [[ויליאם שייקספיר|שייקספיר]], [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]], [[לורד ביירון|ביירון]], [[ויקטור הוגו]] ו[[פרידריך שילר]]. דוסטויבסקי העריץ במיוחד את [[אונורה דה בלזק|בלזק]], ואף תרגם בתחילת דרכו את הרומן [[אז'ני גראנדה]] של הסופר הצרפתי. הוא תרגם בנוסף גם את [[ז'ורז' סאנד]] ו[[אז'ן סי]]. סופר נוסף אותו העריץ דוסטויבסקי היה [[צ'ארלס דיקנס]], שספריו היו כמעט היחידים שקרא בתקופת מאסרו, מלבד כתבי הקודש.{{הערה|גרוסמן, עמ' 42}}

מבחינה סגנונית הושפע דוסטויבסקי הצעיר רבות מ[[ניקולאי גוגול]], ומיוחסת לו האמירה: "כולנו יצאנו משולי [[האדרת]] של גוגול" בנוגע לספרות הרוסית של המאה ה-19. ספרו הראשון של דוסטויבסקי, [[אנשים עלובים]], אף הביא רבים לראות בו ממשיכו של גוגול. בספר מופיעה אף התייחסות ישירה לגוגול: הפקיד דבושקין קורא את הסיפור "האדרת" של גוגול, ואף מבקר את הסוף שבוחר הסופר לדמותו של הפקיד אקאקי אקאקייביץ'. ביקורת קלה זו נהפכת למתקפה של ממש בסיפור הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו, אותו כתב דוסטויבסקי לאחר שחרורו מהכלא. חוקר הספרות [[יורי טיניאנוב]], אחת הדמויות הבולטות באסכולת ה[[פורמליזם רוסי|פורמליזם הרוסי]], ראה בהתקפה של דוסטויבסקי על גוגול ביטוי פרטי של נטייה אוניברסלית מצד סופרים צעירים לתקוף דמויות סמכותיות מהדור הקודם.{{הערה|"צחוק, אבסורד והיגיון", עמ' 208}}

"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו" כולל גם פרודיה על [[אלכסנדר פושקין|פושקין]] ועל [[איוון טורגנייב]], שני כותבים נוספים מהם הושפע דוסטויבסקי. על אף ההערכה שרחש לטורגנייב, שתמיד הכיר בכישרונו ואף סייע לו כספית, היה דוסטויבסקי ביקורתי מאוד כלפי הנטייה הרומנטית של טורגנייב, האווירה האריסטוקרטית ברומנים שלו והטון הנוסטלגי שבהם. הפרודיה על סגנונו של טורגנייב בהכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו ניכרת במיקום, באפיון הדמויות ובסיפור האהבה שבחר דוסטויבסקי, שמזכירים מאוד את סיפוריו של טורגנייב. אלא שבניגוד לטורגנייב, חיי האחוזה מתוארים אצל דוסטויבסקי "ללא שמץ של אווירה רומנטית נוסטלגית, אלא כהתגלמות של אבסורד, אכזריות ושנאה של הכל כלפי הכל".{{הערה|סגל, עמ' 211}}

נטייה דומה מאפיינת את הביקורת של דוסטויבסקי כלפי [[לב טולסטוי]]. על אף שהעריך מאוד את כתיבתו, וגם החזיק מקבץ רחב מאוד של כתביו, ראה דוסטויבסקי ברומנים של טולסטוי כמייצגים את עולם העבר, יופי שנהפך כבר להיסטורי.{{הערה|לוקאץ', בתוך "החטא ועונשו ודוסטויבסקי", עמ' 82}} גם לטולסטוי הייתה ביקורת משלו על דוסטויבסקי. הוא אמר על החטא ועונשו כי כבר לאחר קריאת הפרקים הראשונים אפשר לנחש את סופו של הרומן. עם זאת, דווח כי טולסטוי פרץ בבכי כאשר שמע על מותו של דוסטויבסקי, וכי על השידה שליד המיטה בה נפטר היה מונח עותק של [[האחים קרמזוב]]. דוסטויבסקי מצדו אמר על [[מלחמה ושלום]] של טולסטוי כי זוהי "יצירת אמנות חסרת פגמים".

===הביקורת על דוסטויבסקי===

אין הרבה ענקים בספרות העולמית שזכו לביקורת נוקבת כמו זו שספג דוסטויבסקי, בימי חייו ולאחר מכן. בין היתר הואשם דוסטויבסקי שכתיבתו לא עשירה ומסוגננת כמו זו של יוצרים אחרים בני זמנו, שהוא נוטה לחזור על עצמו ושהדמויות שלו הן לרוב טיפוסים המייצגים עמדות מוסריות או חברתיות מוגדרות, ולא בני אדם ממשיים.{{הערה|'''[http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_328.aspx?c0=15111&bsp=13175 אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי]''', רועי חן, באתר הספרייה החדשה}}

הסופר [[ולדימיר נאבוקוב]] טען בהרצאותיו כי מבחינה אמנותית דוסטויבסקי הוא סופר בינוני ביותר. "אני מודה", הוא כותב, "שחלק מהסצנות שלו (של דוסטויבסקי), חלק משורות הפארסות העצומות שלו הן משעשעות בצורה בלתי רגילה. אבל הרוצחים הרגישים שלו והזונות עם הנשמה הגדולה הם בלתי נסבלים אפילו לרגע אחד – לפחות על ידי הקורא הזה!".{{הערה|'''[http://www.jstor.org/pss/1207440 Nabokov and Dostoevsky]''', Melvin Seiden, Contemporary Literature, Vol. 13, No. 4 (Autumn, 1972), pp. 423-444}} [[ארנסט המינגוויי]], שבספרו האוטוביוגרפי [[חגיגה נודדת]] מתואר יחסו האמביוולנטי לדוסטויבסקי, מתפלא "איך הוא יכול לכתוב כל כך רע, כל כך רע באופן בלתי יאומן, ועדיין לגרום לך רגשות כל כך אמיתיים?".

===השפעתו של דוסטויבסקי===

כתיבתו של דוסטויבסקי השפיעה רבות על דורות של סופרים שבאו אחריו. [[וירג'יניה וולף]] כתבה עליו במאמרה "נקודת המבט הרוסית" (The Russian Point of View):

:"הרומנים של דוסטויבסקי הם מערבולות גועשות, סופות חול מסתלסלות, עמודי מים שרותחים ושורקים ושואבים אותנו פנימה. הם מורכבים באופן בלעדי מהחומרים של הנשמה. כנגד רצוננו אנו נמשכים פנימה, מסתחררים סביב, סומאים, נחנקים, ובאותו הזמן מתמלאים בהתלהבות עליזה. מלבד שייקספיר, אין קריאה יותר משלהבת מזאת".{{הערה|[http://ebooks.adelaide.edu.au/w/woolf/virginia/w91c/chapter16.html The Russian Point of View], וירג'יניה וולף, מתוך The Common Reader}}

==פרסים ואותות הוקרה==
*1877 - נבחר לחבר מתכתב של "[[האקדמיה למדעים של רוסיה|האקדמיה הקיסרית למדעים של סנקט פטרבורג]]".

ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20]] החלה הכנה להוצאה לאור אוסף יצירות של דוסטויבסקי ב-30 כרכים בעריכת [[גאורגי פרידלנדר]]. הכרך האחרון יצא לאור בשנת [[1990]].

==יצירות עיקריות==
===תרגומים לעברית===
{{טורים
| תוכן = * 1846 [[אנשים עלובים]], תרגם [[רועי חן]], [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 2009.
* 1846 [[הכפיל (ספר)|הכפיל]] -
** תרגם [[מנחם זלמן וולפובסקי]], [[הוצאת עם עובד]], 1973.
** תרגמה [[דינה מרקון]], אחרית דבר [[עמינדב דיקמן]], הוצאת עם עובד ו"אמנות לעם", 2008.
* 1849 הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו (או חבר המשפחה), [[הוצאת כרמל]], 2000, תרגם [[גרשון חזנוב]].
* 1862 [[רשימות מבית המוות]], תרגם מ"ז וולפובסקי, [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1959.
* 1864 [[כתבים מן המרתף (ספר)|כתבים מן המרתף]], הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974, תרגם מ"ז ולפובסקי.
* 1866 [[החטא ועונשו]] –
** הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961, תרגם מ"ז ולפובסקי
** [[הוצאת לדורי]], 1988, תרגמו א. את ז. זמירי
** [[הוצאת ידיעות אחרונות]], 1995, תרגם [[פטר קריקסונוב]]
* 1867 [[המהמר]] או הקוביוסטוס –
** הוצאת [[עם עובד]], 2003, תרגמה [[נילי מירסקי]]
** הוצאת עם עובד, 1970, תרגם מ"ז ולפובסקי
** לילות לבנים הוצאת לדורי, תרגום - קוביוסטוס: נוח מן; לילות לבנים: נורית יהודאי
* 1868 [[אידיוט (ספר)|אידיוט]] –
** תרגום [[שלמה הרברג|ש’ הרברג]], 2 כרכים, ירושלים – תל אביב: מצפה ('ספרית תרבות'), תרפ"ט.
** [[הספריה החדשה]], הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1993, תרגמה נילי מירסקי
* 1872 [[שדים (ספר)|שדים]] –
** תרגם ש’ הרברג, 2 כרכים, ירושלים – תל אביב: מצפה ('ספרית תרבות'), תר"ץ.
** תרגם גרשון חזנוב, [[הוצאת כרמל]], 2003.
* 1875 '''עול ימים''' (הנעורים הגולמיים), תרגם ש' הרברג, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט. (תרגום זה זיכה את הרברג ב[[פרס טשרניחובסקי|פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת]].{{הערה|{{דבר||פרס טשרניחובסקי הוענק לאפרת, הרברג, הלוי ועצמון|19600426|41}}}})
** '''[[המתבגר]]''', תרגם פטר קריקסונוב, הוצאת [[ידיעות ספרים]], 2008.
* 1880 [[האחים קרמזוב]] –
** תרגם [[צבי ארד (משורר)|צבי ארד]], [[הוצאת דביר]], 1993.
** תרגמה נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 2011.
* '''רשימות חורף על רשמי קיץ''', הוצאת כרמל, 1996, תרגם גרשון חזנוב
* '''לב רך''', [[ספרית פועלים]], 2001, תרגם [[אריה אהרוני]]
* '''התנין''', ספרית פועלים, 1999, תרגם אריה אהרוני
* '''חלכאים ונדכאים''', [[הוצאת שטיבל]], 1929, תרגם [[א. שטינמן]]
* '''נפש כנועה''', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980, תרגם עמנואל ביחובסקי
* '''נייטוצ'קה נייזבנובה''', הוצאת עם עובד, 1947, תרגם [[אברהם קריב|א. קריב]], איורים של [[יצחק פרנקל]]{{הערה|{{הארץ|ליזה רוזובסקי|הספר הוסר מאתר מכירות רוסי בגלל "תעמולה להט"בית"|0000018d-ccc3-deb3-afdd-ffe31db30000|21 בפברואר 2021}}}}
* '''נייטוצ'קה / לילות לבנים''', הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1986, תרגמה נילי מירסקי
* '''אשתו של אחר''' (סיפורים), [[ספרית פועלים]], 2002, תרגם אריה אהרוני
* '''מתווה לרומן סאטירי על החיים בעת הנוכחית''', מרוסית: טינו מושקוביץ, [[דחק - כתב עת לספרות טובה]], כרך ו', 2016.
* '''[[הבעל הנצחי (ספר)|הבעל הנצחי]], [[מעשה מגעיל]]''', מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת כרמל 1996.
*'''יומנו של סופר''' : מבחר מתוך השנים 1873, 1876,בחר, תרגם מרוסית, העיר והוסיף אחרית דבר טינו מושקוביץ הוצאת כרמל, 2019{{הערה|1={{ישראל היום|טינו מושקוביץ|לתרגם את דוסטויבסקי בין שתי המלחמות|culture/books/article/15834997|30 במאי 2024}}}}.
}}

==יחסו כלפי היהודים==
בימי בגרותו המאוחרת החל דוסטויבסקי להתקרב לרעיונות לאומניים רוסיים שהעלו על נס את ההיסטוריה הרוסית הייחודית והדגישו את זיקתה של הלאומיות הרוסית ל[[הכנסייה האורתודוקסית|כנסייה האורתודוקסית]]. הוא יצא נגד השפעת ה[[קתוליות]] וה[[סוציאליזם]] על רוסיה. כחלק מהשקפת עולמו ביטא דוסטויבסקי גם השקפות [[אנטישמיות]] כלפי ה[[יהודים]].
בגיליון מרץ 1877 של "יומנו של סופר" תיאר דוסטויבסקי את היהודים ברוסיה כמדכאים ומנצלים את ההמונים הרוסיים, כשולטים בעולם, וכמהווים סכנה רוחנית ותרבותית לעם הרוסי.{{הערה|{{הארץ|רות בקי-קולודני|המכתבים שחושפים את האנטישמיות של דוסטויבסקי|1.1675889|31 במרץ 2012}}}} כך כתב: {{ציטוטון|קשה מאוד ללמוד את 4,000 שנות ההיסטוריה של העם היהודי, אך בדבר אחד אני בטוח, שאין אף עם בעולם המתלונן כל כך הרבה על גורלו. בכל הזדמנות וללא הפסקה הם מתלוננים על השפלתם, סבלם והקרבתם. אפשר לחשוב שלא הם השולטים בעולם, המכוונים את הבורסה, וכתוצאה מכך גם את ענייני הפנים של המדינות.}}{{הערה|'''יומן הסופר''', מרץ 1887. לקטעים נוספים בנושא זה, ראו: "גאולת המזרח ויהודי העולם". תורגם על ידי יצחק אורן. '''קשת''' 60, 22–34.}}{{הערה|[[חיים שמואלי (עיתונאי)|חיים שמואלי]], [https://www.bhol.co.il/news/1271004 לפיד ברוסיה: אומנים אנטישמיים העשירו את התרבות], [[בחדרי חרדים]]}}

יש הרואים בתיאורי דמויות יהודיות אצל דוסטויבסקי סממנים של אנטישמיות סטראוטיפית. כך למשל בתארו בספרו האוטוביוגרפי "רשימות מבית-המוות" את דמותו של איסאי פומיץ' בומשטין, כמי שאין לו בעולמו אלא אלוהים וכסף, והוא מתאר את התנהגותו: {{ציטוטון|קרא את התפילה בזמרה, צעק, ירק, הסתובב, עשה תנועות פראיות ומצחיקות. לפתע היה מכסה את ראשו בידיו ומתחיל לילל, ופתאום מפסיק יללותיו ופורץ בצחוק... איסאי פומיץ' אהב מאוד את המעבר הזה מן הבכי אל הצחוק וראה בכך מעשה מיוחד וערמומי.}} כמו כן הוא מגלה בתיאור זה בורות באשר להווי החיים היהודי-דתי, כשהוא מתאר את היהודי מתעטף בטלית ומניח [[תפילין]] בליל שבת.

בספרו "שדים" מתואר היהודי ליאמשין כבעל תכונות דומות מאוד לאלו של בומשטין, והוא אף עולה עליו בתכונותיו השליליות: הוא פחדן, חנפן, אכזר כלפי החלשים ממנו, [[מלווה בריבית]], [[מלשין]].

בספרו "האחים קרמזוב", כאשר אליושה, הדמות המרכזית החיובית, נשאל על ידי בת-שיחתו האומנם נכונות הן [[עלילת דם|עלילות הדם]], משתמט הנזיר מלהשיב ומניח את העניין בבחינת [[שתיקה כהודאה]].{{הערה|[[שמאי גולן]], [https://web.archive.org/web/20160401105514/http://www.shammaigolan.com/146795/%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA%2D%D7%A9%D7%9C%2D%D7%93%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99%2D%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%99%2D%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9F]}}

==לקריאה נוספת==
* פיודור דוסטויבסקי, '''יומנו של סופר: כרך א', מבחר מתוך השנים 1873, 1876''', תרגם מרוסית: טינו מושקוביץ, [[הוצאת כרמל]], 2019. {{ULI|021741860}}
* [[שלמה גנצפריד (מו"ל)|שלמה גנצפריד]], "דוסטויבסקי, פיודור מיכאילוביץ, תרגומים", רשימה ביבליוגרפית, בתוך: [[ש. לחובר]], '''פ.מ. דוסטויבסקי בעברית: תרגומים וביקורת תרע"ב-תשל"א (1911-1971)''' [[הספרות]] ג', 1971. {{ULI|005016196}}
*[[רנה לפידוס-הרשקוביץ]], "דוסטויבסקי בלבוש יהדותי: 'החטא ועונשו' בתרגומו של [[י"ח ברנר]]", על תרגומי ברנר לדוסטויבסקי, '''[[מחקרי ירושלים בספרות עברית]]''' י"ד, תשנ"ג 1993. {{זמין ב-JSTOR|זיהוי=23361860}}
* "דוסטויבסקי על גאולת המזרח ויהודי העולם: אמא-רוסיה והעם היהודי ב'יומנו של סופר'", '''[[קשת (כתב עת)|קשת]]''' ס', תשל"ג 1973. {{ULI|005016082}}
* '''החטא ועונשו ודוסטויבסקי: מבחר מאמרים''', עורכים: [[מנחם ברינקר]] ו[[רנה ליטוין]], כתר, 1983. {{ULI|003684365}}
* גל אורן, '''שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 2014 ("פ.מ. דוסטויבסקי - קיום: במערבולת השדים האנושיים", עמ' 78–88). {{ULI|012301490}}
* יורי טניאנוב,'''דוסטויבסקי וגוגול: לקראת התאוריה של הפרודיה''', הוצאת קדימה, 2016. {{ULI|02120158}}
<div class="mw-content-ltr">
* [http://books.google.co.il/books?id=57iTq6YSJbcC&printsec=frontcover&dq=Janko+Lavrin+dostoevsky&hl=iw&ei=yoCsTIKtGofZ4ga2zfSlCA&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=1&ved=0CCUQ6wEwAA#v=onepage&q&f=false '''Dostoevsky: A Study'''], Janko Lavrin, The Macmmilan Company, 1947
* '''[http://books.google.com/books?id=mDKphT8_XLsC&printsec=frontcover&dq=dostoevsky&hl=iw&ei=6dutTO6cFJmR4gbAv7zJBg&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=10&ved=0CFgQ6wEwCQ#v=onepage&q&f=false Dostoevsky: his life and work]''', Konstantin Mochulsky, english by Michael A. Minihan, Princeton University Press, 1973, {{ISBN|0-691-06027-4}}
* '''[http://books.google.com/books?id=pDEAXltygUIC&printsec=frontcover&hl=iw&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false Dostoevsky: The Seeds of Revolt, 1821-1849]''', Joseph Frank, Princeton University Press, 1979, {{ISBN|0-691-06260-9}}
* '''[http://books.google.com/books?id=XfDOcmJisn0C&printsec=frontcover&dq=The+Dostoevsky+encyclopedia&hl=en&ei=P1CuTMDKAY7h4war8oXrBg&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=1&ved=0CCoQ6wEwAA#v=onepage&q&f=false The Dostoevsky Encyclopedia]''', Kenneth A. Lantz, Greenwood, 2004, {{ISBN|0-313-30384-3}}
* '''[http://books.google.com/books?id=DxhhgrjR7cEC&printsec=frontcover&dq=dostoevsky&hl=iw&ei=vRevTITPHd-c4Aa52InnBg&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=6&ved=0CEcQ6wEwBQ#v=onepage&q&f=false Dostoevsky (Life & Times)]''', Richard Freeborn, Haus Publishing, 2003, {{ISBN|1-904341-276}}
* [http://books.google.com/books?id=1C1K-BnFGFIC&printsec=frontcover&dq=Dostoevsky&hl=iw&ei=AP7KTcyQEoiyhAfhxP2oAg&sa=X&oi=book_result&ct=book-thumbnail&resnum=9&ved=0CFcQ6wEwCA#v=onepage&q&f=false '''Fyodor Dostoevsky'''], Harold Bloom, Chelsae House Publishers, 2005
* '''[http://books.google.com/books?id=lp1RpM8o9BQC&pg=RA1-PA191&dq=dostoevsky+prison&hl=iw&ei=VRnNTcaCOoSChQfUyICFDQ&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=2&ved=0CDEQ6AEwAQ#v=onepage&q=prison&f=false Dostoevsky: A Writer in his Times]''', Joseph Frank (ii), Princeton University Press, 2010
* '''[http://books.google.com/books?id=EExUdTF7iLYC&printsec=frontcover&dq=The+Dostoevsky&hl=en&ei=3DvSTfjqMIyZhQfczdmOCg&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=2&ved=0CC4Q6AEwAQ#v=onepage&q&f=false The Dostoevsky archive]''', Peter Sekirin, McFarland & Company, 1997
</div>

==קישורים חיצוניים==
* {{אתר רשמי}}
{{מיזמים|ויקיציטוט=פיודור דוסטויבסקי|ויקישיתוף=Category:Fyodor Dostoyevsky|שם ויקישיתוף=פיודור דוסטויבסקי}}
* {{פרויקט בן-יהודה|זיהוי=217}}
* [http://www.haayal.co.il/story_239 ביקורת על ספריו "התנין" ו"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו"], באתר "[[האייל הקורא]]"
* [http://www.alterman.org.il/יצירותיו/תרגום/הכפרסטפנציקובו.aspx על התרגום של נתן אלתרמן למחזה "הכפר סטפאנצ'יקובו"] באתר [http://www.alterman.org.il נתן אלתרמן]
* [http://Dostoyevsky.thefreelibrary.com ביוגרפיה קצרה]
* {{חיים של אחרים|פיודור דוסטויבסקי|9 בפברואר 2011|%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%93%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%99%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99}}
* {{Find a Grave}}
* {{בריטניקה}}
* {{סופר פרויקט גוטנברג}}
* {{הספרייה הלאומית|דוסטוייבסקי, פיודור}}
* {{מרחב}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007260514705171|פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (1821-1881)}}
{{רשתות חברתיות}}

'''מכּתביו''':
* {{ynet|פיודור דוסטויבסקי|זהות כפולה|3556870|17 ביוני 2008}}
* השוואת תרגומים של קטע מהספר "המתבגר", באתר הארץ, 8 באפריל 2009:
**{{הארץ||תרגומו של פטר קריקסונוב|1.1254864|8 באפריל 2009}}
**{{הארץ||תרגומו של שלמה הרברג|1.1254867|8 באפריל 2009}}
* {{ynet|פיודור מ. דוסטוייבסקי|איפה ישנם עוד אנשים|3739860|6 ביולי 2009}}
* {{פרויקט הסיפור הקצר||רומן בתשעה מכתבים}}

'''על יצירתו''':
* [[עינת יקיר]], [http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=185&itemID=5976&PHPSESSID=2259fc9bf2cc252704455d1673c6524f#post5976 על "הכפיל"]{{קישור שבור|date=יולי 2020 |bot=InternetArchiveBot |fix-attempted=yes }}, בלוג באתר "בננות", 5 ביולי 2008
* {{ynet|[[אריאנה מלמד]]|שיבוט גנטי|3556900|18 ביוני 2008}}
* {{הארץ|אורי הולנדר|בסוף מחכה משהו ערטילאי|1.1342545|11 באוגוסט 2008}}
* {{ynet||המתבגר של דוסטויבסקי יוצא בעברית|3593825|8 בספטמבר 2008}}
* {{nrg|יותם ראובני|בחינת הבגרות של דוסטויבסקי|799/121|17 באוקטובר 2008|47|}}
* {{nrg|[[רועי חן]]|על הרומן שעשה את דוסטוייבסקי לגוגול|913/098|7 ביולי 2009|47|}}
* {{nrg|תלמה אדמון|העני המבקש להתבטא: על "אנשים עלובים"|926/784|9 באוגוסט 2009|47|}}
* {{הארץ|[[מאיה ערד]]|נולד סופר חדש! נושענו! אנשים עלובים|1.1277621|26 באוגוסט 2009}}
* {{מוסף שבת|גל אורן|ההושענא של דוסטויבסקי|2012/04/16/ההושענא-של-דוסטויבסקי-גל-אורן/}}
* [[אריק גלסנר]], [http://arikglasner.wordpress.com/2008/05/09/על-דוסטוייבסקי-בשנות-ה-60-למאה-ה-19/ על דוסטויבסקי בשנות ה-60 למאה ה-19], 9 במאי 2008
* {{השילוח|[[יואב שורק]]|ביקורת על הספר "המהמר"|נתקבלו-במערכת-יולי-2017|5, יולי 2017}}.
* {{הספרנים|[[רועי חן]], [[המוסך (כתב עת)|המוסך מוסף לספרות]]|מאתיים שנה להולדתו של פיודור דוסטוייבסקי|mussach-112-mass|18 בנובמבר 2021}}
'''יחסו כלפי היהודים''':
* {{הארץ|רות בקי-קולודני|המכתבים שחושפים את האנטישמיות של דוסטויבסקי|1.1675889|31 במרץ 2012}}
* [[שמאי גולן]], [http://www.shammaigolan.com/146795/האנטישמיות-של-דוסטויבסקי-שמאי-גולן האנטישמיות של דוסטויבסקי]

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{בקרת זהויות}}

{{מיון רגיל:דוסטויבסקי, פיודור}}
[[קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי]]
[[קטגוריה:סופרים רוסים]]
[[קטגוריה:אנשי צבא רוסים]]
[[קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טיחווין]]
[[קטגוריה:סופרים כותבי רוסית]]
[[קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות]]
[[קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1821]]
[[קטגוריה:רומנים שנפטרו ב-1881]]