הצגת המקור של הדף "סיטומתא"

{{סוגיה
| שם = קניין סיטומתא
| תמונה =
| כיתוב =
| מקרא =
| משנה =
| ברייתא =
| תלמוד בבלי = {{בבלי|בבא מציעא|עד|א|ללא=שם}}
| תלמוד ירושלמי =
| משנה תורה לרמב"ם = {{רמב"ם|מכירה|ז|ו|ללא=שם|ספר=קנין}}
| שולחן ערוך = {{שו"ע|חושן משפט|רא|א|ללא=שם}}
| ספרי מניין המצוות =
| ספרות הלכתית נוספת =
}}'''סיטומתא''' (ב[[ארמית]]: "[[חותם|חותמת]]") הוא הכינוי התלמודי ל[[מנהג]] הסוחרים לקנות סחורה בדרך מסוימת.

על פי ההלכה כדי לבצע העברת בעלות או התחייבות בין אנשים יש לבצע מעשה קניין. כגון [[קניין משיכה]], [[קניין הגבהה]], יש מעשה קניין נוסף הנקרא, '''"סיטומתא"''', קניין זה בשונה משאר הקנינים אין בו צורה קבועה איך לעשות את הקניין אלא כל מנהג שינהגו בעולם כסיום העסקה הרי הוא קונה, ההסבר הרווח לכך הוא כי כל מהותם של הקנינים הוא ליצור גמירות דעת, ומכיוון וכך נוהגים בעולם לסגור עסקאות פעולה זו יוצרת גמירות דעת בין הקונה למוכר, שהרי כך נוהגים כלל הסוחרים.

==המקור התלמודי לקניין סיטומתא==
המקור לקניין סיטומתא מצוי בסוגיה ב{{בבלי|בבא מציעא|עד|א}}, {{ציטוטון|אמר רב פפי משמיה דרבא האי סיטומתא קניא למאי הלכתא רב חביבא אמר למקניא ממש רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע והלכתא לקבולי עליה מי שפרע ובאתרא דנהיגו למקני ממש קנו.}} לפי פירוש [[רש"י]] רבא אומר שסיטומתא, היינו הטְבּעת חותם על סחורה, המתבצעת על ידי הקונֶה - קונָה את הסחורה.{{הערה| על הפרשנויות השונות בראשונים למונח "סיטומתא", ראו: {{צ-ספר|מחבר=רון קליינמן|שם=דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי|מקום הוצאה=רמת גן|מו"ל=אוניברסיטת בר אילן|שנת הוצאה=2013|עמ=97-83}}; Ron S. Kleinman, Early Interpretations of the Bible and Talmud as a Reflection of Medieval Legal Realia,16 JEWISH LAW ANNUAL 25-50, 2006; ברכיהו ליפשיץ "סיטומתא; בין קניין לבין התחייבות" ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק 59–69 (רבקה הורביץ ואח' עורכים, תשס"ה).}} לפי פירוש [[רש"י]] שם, מדובר ברישום שמבצע סוחר על גבי חביות יין, את חלקן הוא לוקח עמו ואת רובן הוא מותיר בינתיים בידי המוכר-הסיטונאי, ומטרת הרישום להראות שהחביות שייכות לסוחר-הקונה.

רבא דיבר, קרוב לוודאי, על דרך קניין מסוימת שהייתה מוכּרת לו.{{הערה| על השאלה ההיסטורית ריאלית כיצד היה מתבצע קניין "סיטומתא", ראו: רון ש' קליינמן "'האי סיטומתא קניא' ({{בבלי|בבא מציעא|עד|א}}): פרשנות המימרה וריאליה תלמודית" סידרא יח 103–118 (תשס"ג); {{צ-ספר|מחבר=רון קליינמן|שם=דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי|מקום הוצאה=רמת גן|מו"ל=אוניברסיטת בר אילן|שנת הוצאה=2013|עמ=69-62}}; [[ברכיהו ליפשיץ]] "סיטומתא; בין קניין לבין התחייבות" ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק ז"ל 59–69 ([[רבקה הורביץ]] ואח' עורכים, תשס"ה).}} ה[[רא"ש]] כתב בשם ר' חננאל שמדובר בתקיעת כף שנהגו הסוחרים בגמר המקח "שתוקע כפו לכף חבירו ובזה נגמר המקח".{{הערה|הרא"ש בב"מ שם. וראה רמ"א על {{שולחן ערוך|חושן משפט|רא}}.}} אולם, דין "סיטומתא" זכה לפרשנות מרחיבה על ידי ראשונים ואחרונים. לפי פרשנות זו, "קניין סיטומתא" פירושו: כל דרך קניין הנהוגה במקום מסוים על ידי בני המקום או על ידי חברי קבוצה מסוימת, כגון הסוחרים. יש להעיר שיוצא דופן מבין הראשונים בעניין זה הוא הריטב"א שמפרש "סיטומתא" כסוג של מטבע, ולדבריו רק דרכי הקניין ה"רגילות" הן שקונות, והסכמת בני המקום על קניין מסוים אינה מעלה או מורידה. פוסקי ההלכה קבעו כי במקום שקיים מנהג לבצע קניין בדרך מסוימת - הגם שדרך קניין זו אינה נזכרת במשנה ובתלמוד - יש לה תוקף.

==התקופה שאחר התלמוד==
בתקופה הבתר תלמודית, במיוחד בתקופת האחרונים עד ימינו, התפתחו דרכים חדשות ליצירת קניין והתחייבות, שלא היו מוּכּרות בתקופת המשנה והתלמוד, ופוסקי ההלכה נדרשו לדון בתוקפן ההלכתי. לדוגמה, [[תקיעת כף]], שתיית "לחיים" כדרך לסגירת עסקה, אמירת "מזל וברכה" בעסקאות יהלומים, רישום מקרקעין ב[[לשכת רישום מקרקעין]] ("טאבו") כדרך להעברת בעלות (או זכות קניין אחרת) במקרקעין, חתימה על [[חוזה]] כדרך ליצירת התחייבות חוזית, רכישה ב[[כרטיס אשראי]], [[מסחר אלקטרוני]], ועוד.{{הערה| על תוקפן ההלכתי של פרקטיקות מסחריות אלו ואחרות כדוגמתן ראו: קליינמן, דרכי קניין, לעיל, הערה 3}}

ניסיון להשתית את תוקפן ההלכתי של פרקטיקות מודרניות אלו באמצעות דרכי הקניין הקלאסיות, נידון בדרך-כלל לכישלון. שכן, על-פי רוב, פרקטיקות אלו אינן עונות על הדרישות ההלכתיות של דרכי קניין אלה. הדרך המרכזית להכרה בתוקפן ההלכתי של הפרקטיקות החדשות הייתה במשך מאות שנים, ועודנה היום, דרך הקניין המכוּנה בסִפרות ההלכה "קניין סיטוּמתָא".{{הערה| דרך נוספת שבה השתמשו פוסקי ההלכה כדי להכיר בתוקפן של דרכי קניין מודרניות, היא הכלל ההלכתי "[[דינא דמלכותא דינא]]". ראו: שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא (תשל"ה).}}

במרוצת הדורות, למן ראשית תקופת הראשונים ועד ימינו, נעשה על ידי הפוסקים שימוש רב בקניין סיטומתא. ניתן להיווכח בכך מעיון באלפי תשובות של ראשונים ואחרונים ובפסקי דין רבים של [[בית הדין הרבני|בתי הדין הרבניים]] ובתי הדין לדיני ממונות במדינת ישראל. לאור האמור עד כה יובן כי לפרקטיקות מודרניות רבות, כגון אלו שנזכרו לעיל, אפשר לתת תוקף הלכתי באופן עקרוני באמצעות "קניין סיטומתא".

== במשפט העברי ==
ה[[הלכה]] קובעת כי כדי להעביר בעלות וליצור התחייבות בנכסים יש צורך בגמירות דעת הצדדים וב[[מעשה קניין]].{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=רון קליינמן|שם=דרכי קניין ומנהגי מסחר במשפט העברי|מקום הוצאה=רמת גן|מו"ל=אוניברסיטת בר אילן|שנת הוצאה=2013|עמ=2}}}} גמירות דעת היא המקבילה למונח "[[גמירות דעת ומסוימות|גמירת דעת]]" ב[[דיני חוזים|דיני החוזים]], ומשמעותה כוונה והסכמה של הצדדים להתקשר ביניהם בהתקשרות משפטית מחייבת.{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=סיני דויטש|שם=גמירות דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי|כתב עת=שנתון המשפט העברי|כרך=ו-ז|שנת הוצאה=תשל"ט-תש"ם|עמ=71-104}}}} מעשה קניין הוא מעשה פיזי הנלווה להתחייבות והופך אותה לבעלת תוקף משפטי-הלכתי. דוגמאות רווחות למעשה קניין הן הגבהה של הממכר או משיכה שלו. כך, למשל, המוכר פירות לחברו, אם משך הלוקח (הקונה) – קנה את הפירות. ברם, אם מדד המוכר את הפירות ולא משכם הקונה – לא קנה. אם מדד הקונה את הפירות, ואגב כך הגביהן - קנה.{{הערה|{{משנה|בבא בתרא|ה|ז}}. לדוגמאות נוספות עיינו {{משנה|קידושין|א}}.}} כאשר מעשה הקניין לא בוצע, או בוצע בצורה חלקית או שגויה, הרי שמדין תורה להעברת הבעלות או ליצירת ההתחייבות - לא יהיה תוקף.

ישנן שתי שיטות עיקריות להסבר משמעותו של מעשה הקניין. על פי הגישה האחת, בה נוקטים חלק מן ה[[אחרונים]], וביניהם שו"ת [[יחזקאל לנדא|נודע ביהודה]] והרב [[אשר וייס]]: מעשה הקניין הוא חלק אינטגרלי מיצירת הקניין.{{הערה|'''שו"ת [[נודע ביהודה]]''' קמא, חושן משפט, כז; הרב אשר וייס, '''מנחת אשר''', בבא בתרא, תשמ"ז, סי' לב, עמ' צ; מהרש"ם, '''משפט שלום''', קצד, עמ' קצא (ירושלים, תש"ן).}} לפי גישה זו בהיעדר מעשה קניין, לא ניתן ליצור קניין בר תוקף. לעומת זאת, לפי רוב האחרונים, מעשה הקניין אינו יוצר את הקניין, אלא נועד רק להביא לידי גמירות דעת של המקנה. לחלופין, מעשה הקניין עשוי להיות אמצעי להוכחת קיומה של גמירות דעת.{{הערה|החזון איש, חו"מ, סי' כב; הרב שלמה קלוגר, '''שו"ת טוב טעם ודעת''', קמא, סי' רסט; '''חידושי רבי שמעון יהודא הכהן שקאפ''', מערכת הקניינים, סי' יא, עמ' קסג (ירושלים תשנ"ג).}} לפי הגישה האחרונה ישנם מקרים שבהם גמירות הדעת לבדה תיצור תוקף משפטי להתחייבות או העברת בעלות, אף ללא מעשה קניין.{{הערה|ראו, לדוגמה, {{תלמוד בבלי|כתובות|קב|ב}}. הגמרא עוסקת במקרה בו הורי חתן והורי כלה הסכימו בעל פה אלו סכומי כסף כל צד ייתן לזוג, וקובעת כי הסכמות אלו מחייבות אף שלא עשו מעשה קניין. הגמרא מנמקת זאת בכך, שהסיפוק (=ההיא הנאה) מחתונת ילדיהם יוצרת אצל ההורים גמירות דעת, ולכן אין צורך במעשה קניין.}} גישה זו פותחת פתח להכיר בתקפותו של קניין, אם נעשה לפי המקובל במנהגי הסוחרים, גם אם ללא מעשה קניין מוכר, ובלבד שניתן להוכיח באמצעותו גמירות דעת.

=== סיטומתא: היקף הדין – שלש גישות ===
כך מתואר דין סיטומתא בתלמוד: "אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא [הסיטומתא הזו - קונה]. למאי הלכתא? [לעניין איזו הלכה (נאמרו הדברים)?] רב חביבא אמר: למקניא [לקנות] ממש; רבנן אמרי [וחכמים אמרו]: לקבולי עליה [לקבל עליו] מי שפרע. והלכתא [והלכה היא]: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש [ובמקום שנהגו לקנות ממש] - קנו."{{הערה|{{תלמוד בבלי|בבא מציעא|עד|א}}.}} מדובר במקרה בו נתנו סימן (סיטומתא) על סחורה שנקנתה,{{הערה|ככל הנראה, משמעותה המילולית של המילה 'סיטומתא' היא חותם (=סימן). ראה קליינמן, עמ' 60.}} על מנת לסמנה כשייכת לקונה. לפי [[רב פפי]], אף שהעסקה לא נעשתה במעשה הקניין הקבוע לה, סיטומתא זו תוכר כדרך קניין תקפה.

לדעת [[רש"י]] ואחרים, הסיטומתא נועדה במיוחד לקניית חביות של יין, שנהוג לקנותן ולהשאירן באוצר (=במחסן) הבעלים-המוכרים, לאחר שסימנו שהן של פלוני-הקונה.{{הערה|רש"י, שם; פסקי הרי"ד, בבא מציעא עד, ע"א, עמ' רנג; המאירי, בבא מציעא עד, ע"א, עמ' 283.}} לדעת ה[[גאונים]] ורוב ה[[ראשונים]], מדובר בחותם שרושם הקונה על ממכר כלשהו, ולאו דווקא על חביות יין.{{הערה|[[רב האי גאון]], ספר המקח והממכר, שער יג, השער התשיעי, עמ' קצח; אור זרוע, בבא מציעא, סי' רלא; רמב"ם, מכירה ז, ו; אגמאתי, ספר הנר, בבא מציעא עד ע"א, עמ' 120ב.}} גם לפי גישות אלו, קניין 'סיטומתא' מצומצם למקרה מסוים, וממילא אינו יכול לבסס את תוקפם של דרכי קניין נהוגות אחרות, שאינן מוזכרות במשנה ובתלמוד.{{הערה|קליינמן, עמ' 81.}}

בעקבות כך פוסקים שונים נקטו גישה דווקנית וצרה ביחס ל"סיטומתא". כך, לדוגמה, ר' [[פנחס הלוי]] מברצלונה מציע ש"סיטומתא" היא מטבע שאין עליו צורה.{{הערה|דבריו מובאים בריטב"א, בבא מציעא עד, א, ד"ה האי: "דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה, והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר...".}} פוסקים אחרים, נקטו גישה מרחיבה ביחס לסיטומתא. בעקבות זאת קבעו שיש לתת תוקף לדרכי קניין שונות שנהגו במקומותיהם, אף שאינן בכלל דרכי הקניין ההלכתיות.{{הערה|ראב"ן, בבא מציעא, פרק ה'; ראב"ד, תשובות ופסקים, סי' קטו; פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ה', סי' עב.}} כך פסק, למשל, ה[[רשב"א]]: "...בכל דבר שנהגו התגרים לקנות – קונין".{{הערה|חידושי הרשב"א, בבא מציעא עד ע"א.}} לפי גישה זו, מקח שנגמר בצורה שבה נוהגים סוחרי אותו המקום לגומרו, הוא מקח תקף. דוגמה לכך היא מסירת מפתח. כך במקרה בו המוכר מסר בידי הקונה את המפתח לחדר בו מונחת הסחורה. [[אליעזר בן נתן|ראב"ן]] פסק שיש לקניין כזה תוקף מדין סיטומתא, שכן מנהג הסוחרים לקנות במסירת מפתח.{{הערה|ראב"ן, בבא מציעא, סוף פרק ה'.}} גם [[אברהם בן דוד מפושקירה|ראב"ד]] פסק, שמקום בו נהוג לקנות על ידי מסירת מפתח, יש תוקף לקניין זה.{{הערה|ראב"ד, תשובות ופסקים, סי' קטו.}} דוגמאות נוספות הן: [[תקיעת כף]],{{הערה|שו"ת הרא"ש, בשם רבנו חיים הכהן (מבעלי התוספות), כלל יב, סי' ג; שו"ת חוט השני, סי' ד': 'התוקע כפו כדי לקיים המקח'; שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סי' קנב; שו"ת כנסת יחזקאל, סי' יד, 'מכירת בהמה'.}} נתינת דמי קדימה{{הערה|כך פסק הר"י, שדבריו הובאו בשו"ת הרא"ש, כלל יג, סי' כא, עמ' סח; כן פסק גם הרא"ש, שם; אור זרוע, בבא מציעא, פרק ה, סי' קפח; שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סי' תה, אות יא; שו"ת משנה שכיר, סי' עב, עמ' 135; משפט שלום, רא, סעיף ב.}} ונתינת מטבע.{{הערה|חידושי הריטב"א, בבא מציעא עד ע"א, ד"ה 'האי סיטומתא קניא' (בשם ר' פנחס הלוי מברצלונה).}} כך לדוגמה נפסק, שנתינת מטבע מהווה מעשה קניין: "אם המקום מקום שקונין קנין גמור בנתינת אותו פשוט [מטבע], הדין עם ראובן [הקונה]...", שהקניין תקף מדין סיטומתא.{{הערה|שו"ת הרשב"א, חלק ג, סי' קלב.}}

יש גם גישה שלישית, רחבה עוד יותר, ולפיה דין הסיטומתא חל אף בנושאים שאינם נוגעים ישירות למעשה הקניין. לפי גישה זו ניתן לתת תוקף, באמצעות סיטומתא, גם לעסקאות בממכר שאינו בר-קניין כדוגמת "[[דבר שלא בא לעולם]]". באופן אחר, סיטומתא עשויה להכשיר הקנאה בדיבור, אף שאין כאן מעשה קניין כלשהו.{{הערה|להרחבה ודיון בנושא "דבר שלא בא לעולם" ראו: קליינמן, 317-278. להרחבה ודיון בנושא "הקנאה בדיבור" ראו: קליינמן, 344-319.}} נפרט:
* '''הקנאה בדיבור:''' להלכה לא ניתן להקנות בדיבור – "המקח אינו נקנה בדברים".{{הערה|{{תלמוד בבלי|בבא מציעא|מט|א}}.}} ברם, לדעת [[מהר"ם מרוטנבורג]], דבר שיש לגביו מנהג להקנותו בדיבור - הקניין תקף מדין סיטומתא.{{הערה|דבריו מובאים בתשב"ץ, סי' שצח. כך נפסק גם בשו"ת הרדב"ז, חלק א, סי' רעח.}} מנגד, דעת ה[[רמב"ם]] היא שאין הקנאה בדיבור גם מדין סיטומתא.{{הערה|{{רמב"ם|מכירה|ז}} ו-ז. כך נפסק גם בשו"ת הרא"ש יב, ג. ראה עוד: הרב דניאל כ"ץ, "סיטומתא – כוחו של המנהג בדיני הקניין", '''משפטי ארץ ג''' 107 (תש"ע).}}
* '''דבר שלא בא לעולם:''' הלכה היא, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. למשל, פירות שעתידים לצמוח, או נכסים שעתידים לבוא לרשותו וכדומה.{{הערה|{{תלמוד בבלי|יבמות|צג|א}}; {{תלמוד בבלי|בבא מציעא|סו|ב}}.}} על רקע זה נידון תוקפה של התחייבות מצד אב לחברו שימול את בנו, בטרם נולד הבן. לדעת [[יחיאל מפריז|רבינו יחיאל]], אין תוקף להתחייבות, שכן מדובר בדבר שלא בא לעולם. כך יהיה גם במקום בו רווח הנוהג של התחייבויות עתידיות דומות, משום שאין בכוחה של סיטומתא לרפא פגם בממכר. נוהג רווח מאפשר קניין תקף רק מקום בו מועיל קניין, ואילו דבר שלא בא לעולם לא ניתן להקנותו.{{הערה|שו"ת הרדב"ז, שם.}} לדעה זו שותפים פוסקים נוספים.{{הערה|שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סי' תה, אות א; בעל קצות החושן, קכו, ס"ק ג; בעל נתיבות המשפט, חושן משפט רא, חידושים, ס"ק ה, ביאורים, ס"ק א; שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורא קמא, סי' קלד, ד"ה 'והנה מה'.}} עם זאת, יש שפירשו שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם מדין סיטומתא.{{הערה|על פי דברי מהר"ם מרוטנבורג, הנ"ל בהע' 31. ראו זלמן נחמיה גולדברג, תוקף ההתחייבות למכור ב"זיכרון-דברים", '''תחומין''' יב 279, 288 (התשנ"א); חתן סופר, דף קלז, ע"א, ד"ה 'ונלע"ד'.}} כך פסק גם ה[[רא"ש]], שניתן להקנות דבר שלא בא לעולם מדין סיטומתא, כאשר יש מנהג ברור לעשות כן,{{הערה|שו"ת הרא"ש, כלל יג, סי' כא, עמ' סח: "ומה שטענו המורשין לבטל החכירות משום דהוי דבר שלא בא לעולם ומשום דאין אדם מקנה לחברו דבר שאינו ברשותו, בזה אני מודה לדבריהם, דמדין תורה אין קניין נתפס בחכירות ... אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה ... וכיון שנהגו כן הוי קניין דאין בו חזרה, כדאמרינן בפרק איזהו נשך אמר רב פפי האי סיטומתא קניא".}} וכן פסקו אחרים.{{הערה|שו"ת נהרי אפרסמון, חושן משפט, סי' טו; שו"ת רמ"ץ, יורה דעה, סי' עו, אות ב; שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סי' יח, קנא; ערוך השולחן, חושן משפט רא, ג.}} ב[[בית דין לממונות|בתי הדין]] בישראל כיום רווחת הדעה, שדין סיטומתא מועיל להקניית דבר שלא בא לעולם.{{הערה|תיק מד-260 (אשדוד), פד"ר יז 289 (תשמ"ד); ערעור שכא/116, פד"ר ד 193 (תשכ"ב); תיק 4057/תש"ך (ת"א), פד"ר ה-310 (תשכ"א); תיק 1875/תשמ"ב (רחובות), פד"ר יד 30 (תשמ"ג).}}
* '''דבר שאין בו ממש''' - באופן עקרוני לא ניתן להקנות דבר שאין בו ממש, אולם, הפוסקים כתבו שכיוון שמקובל לסחור במוניטין ברישיונות מכר, הרי שעסקאות הנוגעות להן תקפות מכוח דין סיטומתא.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.dintora.org/article/281|כותרת=ביטול מכירת חנות מזון עקב בעיות רישוי/ ארץ חמדה גזית 74073|אתר=www.dintora.org|תאריך_וידוא=2020-10-20}}</ref>
* '''קניין מקרקעין:''' ישנה מחלוקת האם סיטומתא תחול גם על קניין [[מקרקעין]].{{הערה|להרחבה: קליינמן, 69-63, 243-201.}} בבתי הדין בישראל מקובל לפסוק, שקניין סיטומתא מועיל במכר מקרקעין. פוסקים רבים קבעו כי רישום לפי חוק (ב[[מרשם המקרקעין|טאבו]]) מעביר בעלות וזכויות במקרקעין, בין השאר מכח 'סיטומתא', גם ללא מעשה קניין.{{הערה|פד"ר, חלק ו, 376; פסק דין ארץ חמדה גזית 70056; פסק דין ארץ חמדה גזית 73078.}}

=== הבסיס המשפטי לקניין סיטומתא ===
* '''תנאי מכללא''' – לפי ההלכה התלמודית, ב[[דיני ממונות]] אדם יכול להתנות כנגד הדין. על רקע זה, יש הסבורים שקניין סיטומתא מבוסס על ההנחה, שהצדדים התנו ביניהם, כביכול, לבצע את הקניין, שלא על פי הדין, אלא בהתאם למנהג המקום.{{הערה|שו"ת הרשב"א, חלק ב, סי' רסח: "וכן מנהג התגרים שנוהגים כן תמיד – אף על פי שלא הסכימו בכך ולא התנו כן ... אלא שנוהגים לעשות כן תמיד ... מי שנושא ונותן סתם על הדבר הנוהג הוא עושה, וכאילו התנו ביניהן בפירוש ... וזו היא שאמרו ... האי סיטומתא קניא...". ראה עוד: שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סי' שפ; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סי' רעח, תנב, תקמ; שו"ת מהרש"ל, סי' לו, עמ' קלה.}} אפשר שאין הכוונה לכך שהצדדים יכולים להתנות ביניהם על דרכי הקניין המחייבים, אלא שהם יכולים להתנות לעשות את הקניין לפי מנהג המקום, וזהו מעין תנאי כללי שקיבלו עליהם בני העיר או הסוחרים, שצורת קניין זו תקפה.{{הערה|ראו: קליינמן, 123-114.}} עם זאת, רוב פוסקי ההלכה סבורים, שלא ניתן להתנות על דרכי הקניין.{{הערה|ראו בהרחבה: קליינמן, פרק שני: יכולת ההתנאה בדרכי קניין.}} זאת, בניגוד לשאר דיני הממונות הניתנים להתנאה.{{הערה|{{תלמוד בבלי|כתובות|נו|א}}: "כל דבר שבממון – תנאו קיים".}} כך כתב ה[[רמב"ן]]: "שלא מסרו חכמים דיני ההקנאות למוכרים",{{הערה|'''חידושי הרמב"ן''', קידושין כ"ה ע"ב, ד"ה 'מתני'.}} וכמותו פסקו רבים אחרים.{{הערה|חידושי הרשב"א, קידושין כ"ה ע"ב, ד"ה 'גמ' הוא דאמר'; אברהם טרזטי, '''חזקות הדיינים''', סי' ריח, כרך ב, עמ' שפט (ירושלים, תשל"ב); המאירי, בבא בתרא עה ע"ב.}}
* '''גמירות דעת''' – יש שהסבירו את תקפו של קניין 'סיטומתא', בכך שהשימוש שעושים הצדדים במנהג הסוחרים כדרך קניין מעיד על גמירות דעתם ביחס לעסקה, וכך ניתן תוקף לעסקה.{{הערה|שו"ת רמ"ץ, יורה דעה, סי' עו, אות א; ר' שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא קמא, סי' רסט, רסה, ער; ר' יוסף אנגל, ציונים לתורה, כלל לט, נו, ע"א; וייס, מנחת אשר: בראשית, עמ' רח-רט.}} גישה זו מתיישבת עם הדעה שהובאה לעיל,{{הערה|ראה הנ"ל סביב הע' 6.}} לפיה גמירות הדעת היא היסוד המרכזי במעשה הקניין. בהמשך לכך, צורת הקניין היא רק אמצעי להשגת גמירות הדעת או להוכחת קיומה. לכן, מקום בו ניתן להעיד על גמירות הדעת בדרך כלשהי, הקניין יהיה בר תוקף.
* '''תקנת חכמים''' – אחרים הבינו שהבסיס לקניין סיטומתא הוא ב[[תקנת חכמים]] שקבעה, שדרכי קניין הנהוגות אצל בני המקום תקפות. על פי גישה זו קניין 'סיטומתא' אינו שונה מדרכי קניין אחרות הנזכרות בתלמוד, אשר תקפן גם הוא נובע מתקנת חכמים.{{הערה|שו"ת מהר"ם מינץ, סי' ה, עמ' טו; שו"ת הרמ"א, סי' פז, עמ' שעז; נתיבות המשפט, חושן משפט רא, ביאורים, ס"ק א; שו"ת עטרת חכמים, חושן משפט, סי' יד.}}
* '''ביסוסים אחרים''' – מיעוט הפוסקים ביססו את קניין סיטומתא על עקרונות הלכתיים אחרים, כגון, נכונותם של הסוחרים לוותר על זכויותיהם (החלת דין "[[הפקר בית דין הפקר|הפקר בית דין – הפקר]]"),{{הערה|שו"ת דבר אליהו, סי' נב, ד"ה 'והנה לתרץ'; שו"ת בית ראובן, חלק ב, סי' ח, עמ' נח-נט.}} עיגון קניין הסיטומתא ב[[קניין חליפין]],{{הערה|שו"ת דבר אברהם, חלק א, סי' א, אות ג.}} ועוד.{{הערה|להרחבה ראו: קליינמן, 134-130.}}

== תוקפו ההלכתי של קניין סיטומתא ==
בעניין תוקפו של קניין סיטומתא נחלקו [[האחרונים]]; לדעת ה[[חתם סופר]] ופוסקים נוספים לקניין זה תוקף של קניין [[דאורייתא]], ולדעת [[נתיבות המשפט]] ופוסקים נוספים קניין זה אינו אלא מ[[דרבנן]].{{הערה|[[שו"ת חתם סופר]], יורה דעה, סימן שיד; נתיבות המשפט, חושן משפט רא, ביאורים, ס"ק א. שניהם מצוטטים בחושן משפט, שם ב[[פתחי תשובה]]. להרחבה ראו: קליינמן, דרכי קניין, לעיל הערה 3, 139-135, ולפי המפתח בסוף הספר}} לשאלה זו השלכות שונות אשר נידונו בפוסקים כגון: במכירת בהמת ישראל לגוי על מנת לפטור מקדושת בכור, ב[[מכירת חמץ]] לגוי ב[[פסח]], ו[[קידושין|בקידושי אישה]] אשר נעשו בחפץ שנקנה בקניין סיטומתא.{{הערה|שו"ת חת"ס חו"מ סי' יב}} בעוד שלפי שתי הגישות הראשונות שהוצגו לעיל (הסכמה מכללא וגמירות דעת) ניתן לומר שקניין סיטומתא מהווה קניין תקף מדין תורה, שכן הוא מבוסס על דיני הקניין בתורה ורק מחליף את הצורך במעשה הקניין; הרי לפי הגישה המבססת את קניין סיטומתא על תקנת חכמים, מתלבטים פוסקים בשאלה, האם תוקפו של קניין הסיטומתא הוא מדאורייתא או מדרבנן. חלק מהאוחזים בדעה שסיטומתא מבוססת על תקנת חכמים, סברו שדין סיטומתא מועיל מדרבנן בלבד, ואינו מועיל מדאורייתא. לפיכך פסקו, למשל, שקניין סיטומתא אינו יכול להפקיע קדושת [[בכור בהמה טהורה|בכור]].{{הערה|שו"ת מהר"ם מינץ, שם. כן נפסק בשו"ת הרמ"א, הנ"ל בהע' 42: "דלא קנה ישראל רק מדרבנן מכח המנהג". ראה עוד נתיבות המשפט, הנ"ל בהע' 42.}} נפקות נוספת לעניין זה היא מכירת חמץ לגוי בפסח, המועילה רק אם היא תקפה מדאורייתא. ניתן אפוא לקיימה בסיטומתא, אם אינה מדרבנן.{{הערה|קליינמן, 139-134.}}

== יישומים של דין סיטומתא בימינו ==
עם התפתחות המסחר המודרני, התפתחו גם דרכים חדשות ליצירת קניין והתחייבות. חלק ניכר מהן אינן תקפות על פי ההלכה, אלא אם יינתן להן תוקף על ידי שימוש ב"קניין סיטומתא".{{הערה|למקורות נוספים בנושא ראו: הרב אהרן פלדמן, "קניין ומעשה קניין", '''אמונת עתיך''' 71 (תמוז תשע"ז); הרב דניאל כ"ץ, "סיטומתא – כוחו של המנהג בדיני הקניין", '''משפטי ארץ ג''' 107 (תש"ע).}} לצורך תוקף כזה, יש לבחון הן את חוק המדינה והן את המנהג הרווח בנוגע לאותה צורת קניין.{{הערה|קליינמן, 245.}}
* '''רישום בטאבו:''' כאמור, רבים מן הפוסקים, ובתוכם בתי הדין הרבניים בישראל, הכירו ברישום של בעלות ושל זכויות אחרות במקרקעין בטאבו, כדרך ליצירת הקניין, גם אם העסקה לא נעשתה באמצעות דרכי הקניין המוזכרות בתלמוד.{{הערה|כנסת הגדולה, חו"מ סי' קצ הגהות טור א [ז-ח]; ראו גם: {{שולחן ערוך|חושן משפט|קצד|ב}}; {{ערוך השולחן|חושן משפט|קצב|יז}}.}}
* אמנם, [[אברהם ישעיהו קרליץ|החזון איש]] הביע דעתו כי כאשר שני הצדדים יהודים, והעסקה נערכה בכסף, ב[[שטר]] וב[[חזקה (הלכה)|חזקה]] או ב[[קניין חליפין|קניין סודר]], הקניין תקף אף ללא רישום בטאבו.{{הערה|חזון איש, חו"מ, סי' טז.}} אולם, גם לדבריו, כאשר נדרשות ראיות בדבר העסקה, הטאבו יעמוד כראיה לכך שהמקרקעין שייך למי שרשום בו כבעליו, "שהרי הערכאות נאמנין כעדים".{{הערה|שם, ס"ק ז.}}
* '''שימוש בכרטיס אשראי:''' נפסק כי רכישה באמצעות [[כרטיס אשראי]], מכיוון שהיא נוהג רווח, יש לה תוקף מכוח קניין סיטומתא. לדעת פרופ' [[רון קליינמן]], בשלב השימוש בכרטיס אשראי לא נוצר קניין, אלא התחייבות חוזית בלבד, הנוצרת מכוח דין סיטומתא. לטעמו, כך ניתן לפתור בעיות הלכתיות שונות הנוגעות לקניין של "[[דבר שלא בא לעולם]]" או של "דבר שאינו ברשותו" וכיוצא בזה.{{הערה|קליינמן, 252-246; רון קליינמן, "כרטיס אשראי ומסחר אלקטרוני אינם יוצרים קנין", '''תחומין כט''' (תשס"ט).}}
* '''מסחר אינטרנטי:''' מסחר אינטרנטי נחשב לבעייתי מבחינה הלכתית, שכן לעיתים הסחורה היא בחינת "דבר שלא בא לעולם", כגון שהיא טרם בידי המוכר, או שהיא "דבר שאין בו ממש", או "דבר שאינו מסוים".{{הערה|כך הוא כשהפריט שנקנה באינטרנט אינו אותו הפריט עצמו שנשלח לבית הקונה, כי אם פריט מייצג.}} כפי שפורט לעיל לא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם (וכך גם דבר שאין בו ממש או שאינו מסוים). לפיכך, לכאורה אין תוקף הלכתי למסחר אינטרנטי. אולם על ידי שימוש בקניין סיטומתא ובחוק המדינה ("[[דינא דמלכותא דינא]]"), ניתן לתת תוקף לעסקת מכר של "דבר שלא בא לעולם" או של "דבר שאין בו ממש", המאפיינים בדרך כלל מסחר באינטרנט.{{הערה|להרחבה ראו: הרב שלמה דייכובסקי, "האינטרנט בהלכה", '''תחומין כב''', 333-332.; הרב שמואל ברוך גנוט, "ויאמר שמואל", סימן סב, תוקף הקנין במסחר וירטואלי וכרטיסי אשראי.}}
* '''חוזים:''' לפי ההלכה, גם ליצירת התחייבות חוזית נדרש מעשה קניין. פוסקים השתמשו, בין השאר, בדין 'סיטומתא' על מנת לתת תוקף הלכתי להתחייבות חוזית שאין בה מעשה קניין.{{הערה|פד"ר, כרך ו, עמ' 216; פד"ר, כרך ח, עמ' 51; הריא"ה הרצוג, '''פסקים וכתבים''', כרך ט', חושן ומשפט, סי' כז; הרב עזרא בצרי, '''דיני ממונות ב''' (מהדורה שנייה), עמ' נה (תש"ן).}} עם זאת, ובשונה מהדין האזרחי בנושא, כאשר החוזה אינו חתום על ידי שני הצדדים, לא בהכרח שבית הדין יתן לו תוקף מכוח קניין סיטומתא. ניתנו בעבר פסקי דין רבניים שבהם לא ניתן תוקף הלכתי לחוזה, משום שהצדדים לא חתמו עליו.{{הערה|תיק מס' 111-נג, פסקי דין – ירושלים, ב, לא, עמ' לט; הרב ברוך שרגא, שו"ת והיה העולם, חושן משפט, סי' ז, עמ' 123; הרב שריאל רוזנברג, '''עריכת חוזים''',הישר והטוב ז (תשס"ט), עמ' מ.}} ככל הנראה הדבר תלוי בגמירות דעתם של הצדדים, ובשאלה כיצד הציבור מבין את הפרקטיקה של החתימה על החוזה והאם הציבור מייחס לה את כינון ההתחייבות.
* '''זיכרון דברים:''' לגבי [[זיכרון דברים]], לפי החוק הישראלי, כאשר מסמך זיכרון דברים עומד בקריטריונים של חוזה (גמירות דעת ומסוימות), הוא נחשב לחוזה מחייב. אכן, יש פוסקים שהכירו בתוקפו המחייב של זיכרון דברים מכוח חוק המדינה וקניין סיטומתא.{{הערה|רוזנברג, עמ' מה.}} לעומת זאת, לדעת פוסקים אחרים, אין לזיכרון דברים תוקף הלכתי מחייב מכוח קניין סיטומתא, שכן נראה כי מעמדו המחייב של זיכרון הדברים (מבחינה חוקית-אזרחית) אינו ברור לציבור הרחב, ולא ניתן לסמוך על כך שהתלוותה אליו גמירות דעת.{{הערה|תיק מה-620 (נת'), פד"ר יז 122; פסקי דין – ירושלים, ב, נג, עמ' נו; תיק 209-נה, פסקי דין – ירושלים, ד, קכא.}}

== ראו גם ==
* [[מנהג (יהדות)]]

==קישורים חיצוניים==
* {{אנצ תלמודית}}
*[http://daf-yomi.com/HalachaDictionary.aspx?wordID=4063&source=1 "סיטומתא" בפורטל הדף היומי], הרב פרופסור [[רון קליינמן]].
*אסופת מאמרים בנושא [http://asif.co.il/?page_id=33540 סיטומתא], באתר [[ספריית אסיף]]
*[[פסקי דין רבניים]] ב[http://www.psakim.org/Psakim/Tags/236 דיני קניין סיטומתא], אתר פסקי דין רבניים

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
{{דיני ממונות}}
{{הבהרה הלכתית}}
[[קטגוריה:מנהגים]]
[[קטגוריה:משפט עברי: קניינים]]
[[קטגוריה:מונחים תלמודיים]]
[[קטגוריה:בבא מציעא: סוגיות תלמודיות]]