הצגת המקור של הדף "לוליטה (ספר)"

{{ספר
|שם=
|תמונה=[[קובץ:lolita.jpg|200px]]
|כיתוב=מהדורת הרומן בשפה ה[[עברית]].
|מאת=[[ולדימיר נבוקוב]]
|איורים=
|צילומים=
|שם בשפת המקור=Lolita
|שפת המקור=[[אנגלית]]
|הוצאה=
|הוצאה בשפת המקור=
|הוצאה בעברית=מהדורה ראשונה - [[הוצאת מעריב לעם]]{{ש}}מהדורה שנייה - [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]]
|סוגה=[[רומן]]
|תרגום לעברית=מהדורה ראשונה - יוסף ורהפטיג{{ש}}מהדורה שנייה - דבורה שטיינהרט
|תורגם לשפות=
|מספר עמודים=מהדורה ראשונה - 351{{ש}}מהדורה שנייה - 352
|מסת"ב=
|סדרת ספרים=
|מספר כרכים=
|הסכמות=
|כתבי יד=
|פרשנים=
|מקורות לכתיבת הספר=
|ויקיטקסט=
|היברובוקס=
|תאריך הוצאה=[[1955]]
|תאריך הוצאה בעברית=מהדורה ראשונה - [[1959]]{{ש}}מהדורה שנייה - [[1986]]
}}
'''לוליטה''' (ב[[אנגלית]]: '''Lolita''') הוא ספרו הידוע ביותר של הסופר ה[[רוסיה|רוסי]] [[ולדימיר נבוקוב]], שכתב באנגלית בעת שגר ב[[ארצות הברית]]. הספר שיצא לאור ב־1955 הוא מן היצירות האהובות והמוערכות ביותר בספרות העולמית, בשל סגנונו הווירטואוזי של נבוקוב ותעוזתו הרבה של הנושא הקשה שבו עוסק הספר – אהבתו ה[[פדופיליה|פדופילית]] של [[גבר]] מבוגר ל[[ילדה]] בת 12. הספר הוא מעין [[רומן בלשי]] במהופך – מתחילתו ידוע לנו כי המספר יושב במעצר לקראת משפט בעוון רצח, ועל הקורא לנסות ולגלות את זהותו של הנרצח. נבוקוב טוען כי "לוליטה אינו מלמד לקח כלשהו"{{הערה|אחרית דבר למהדורה האנגלית, עמ' 313}} משום שסיפורת בשבילו היא "עונג אסתטי" בלבד.

זהו הספר הנמכר ביותר בשפה הרוסית, עם יותר מ-50 מיליון עותקים שנמכרו.

==עלילה==
"לוליטה" או "וידויו של זכר לבן מאולמן" - זכרונותיו של הומברט הומברט, חשוד ב[[רצח]] שנפטר מ[[קריש דם]] ב[[לב האדם|ליבו]] ימים ספורים לפני תחילת משפטו. הומברט, בעל [[פאראפיליה]] ל[[יחסי מין]] עם קטינות, הוא [[פדופיליה|פדופיל]] בסוף שנות השלושים שלו המהגר מ[[אירופה]] ל[[ארצות הברית]] ושוכר חדר בביתן של שרלוט הייז ובתה בת ה-12, דולורס (המכונה "[[לוליטה (דמות)|לוליטה]]"), אשר בה הוא מאוהב.

שרלוט מתאהבת בו, וכאשר לוליטה שוהה במחנה קיץ שרלוט מעמידה אותו בפני [[אולטימטום]] - לבוא עמה בקשר רומנטי או לעזוב את החדר המושכר. הומברט, החרד לאבד את אהובתו הקטינה, נענה להצעה וכעבור זמן קצר נישא לשרלוט. אחרי זמן לא רב מגלה שרלוט את יומנו הסודי של הומברט, בו מתוארת אהבתו ללוליטה. נסערת מהגילוי, שרלוט יוצאת מהבית בחופזה ונהרגת ב[[תאונת דרכים]].

הומברט נוסע לאסוף את לוליטה ממחנה הקיץ, תוך שהוא מסתיר ממנה את הידיעה שאמה נהרגה. בלילה הראשון לשהותם בדרכים הוא מנסה להרדים אותה בעזרת [[כדור שינה]] ולבצע בה מעשים מגונים בזמן היותה שקועה בשינה ולא מודעת למתרחש סביבה, אך השפעת הכדור חלשה מדי והוא לא מצליח לבצע את זממו. עם זאת, בבוקרו של אותו הלילה, לוליטה בעצמה יוזמת עמו [[פעילות מינית]] אף על פי שהיא עצמה אינה מכירה את הנושא לעומקו. יחסיהם אינם מתנהלים על מי מנוחות, לוליטה נתונה למצבי רוח ומקניטה אותו, אך חוזרת לחיקו בכל פעם. "אתם מבינים," הוא כותב, "לא היה לה מקום אחר שאליו יכולה הייתה ללכת". מכאן, הומברט נוטל את הילדה למסע ארוך ברחבי ארצות הברית, כשהם חיים כזוג ומקיימים יחסי מין.

בסופו של דבר, מתיישבים השניים ב[[ניו אינגלנד]], אך כשהומברט חש כי לוליטה מתרחקת ממנו, הוא יוצא עמה שוב למסע. זמן לא רב אחרי תחילת המסע, כאשר הומברט נופל למשכב, לוליטה נמלטת מחיקו ונעלמת. שנים אחרי כן, כאשר נואש מלמצוא אותה, מקבל הומברט מכתב מלוליטה. הוא מגיע זועם לבקרה, אך מגלה כי היא נשואה והרה ללדת וכי לבעלה אין קשר להימלטותה שנים לפני כן. לוליטה מספרת להומברט כי נמלטה עם מאהב מסתורי בשם קלייר קווילטי, המכונה "קיו", שאף הוא פדופיל כמותו. הומברט נוסע לחפש את קווילטי שלקח ממנו את אהובתו, מתעמת עמו ולבסוף הורג אותו. אחרי כתיבת זכרונותיו ופטירתו של הומברט, מתה גם לוליטה לאחר שילדה בת מתה ב[[חג המולד]] של [[1952]]. שני האירועים הללו אינם מופיעים בטקסט שכתב הומברט, אלא בהקדמה, אותה כתב כביכול חברו של עורך דינו של הומברט לאחר מותו.

==סגנונו של הספר==
"לוליטה" מסופר כמעט כולו, לבד מהקדמה קצרה, על ידי הומברט עצמו, הפונה ישירות אל הקורא, [[חבר מושבעים|חבר המושבעים]] שלו, כדי שישמע את וידויו על חטאיו ופשעיו. ליתר דיוק, הוא מנצל את הקורא ואת אמתלת הווידוי, כדי לשוב ולהתהולל בזיכרון אהבתו ללוליטה ובמערכת היחסים יוצאת הדופן שלהם.

נבוקוב נוקט כאן צעד נועז במיוחד. הומברט הוא בעליל אדם בלתי שפוי, כוזב עד כלות, אגואיסטי, מתנשא, יומרני ועלוב, פדופיל חסר מצפון וכאמור, רוצח. אהבתו הגדולה ללוליטה, כפי שאף הוא מבין בסוף הספר, אינה אלא "חטא עקר ואנוכי". ובכל זאת, העובדה שהסיפור מסופר מפיו של הומברט, הופכת אותנו כמעט בהכרח שבויים בידיו, מזדהים בעל כורחנו עם תפישתו המעוותת את העולם. במילים אחרות, נבוקוב מציב אותנו במקום שבו הוא עצמו נמצא - מזדהים עם גיבור העלילה ותחושותיו, ומתעבים אותו בו זמנית על מעשיו. אנו מביטים דרך עיניו כגיבור המניע את העלילה, ובו זמנית גם כבובה חסרת אונים.

הומברט של נבוקוב הוא מומחה לכל דבר. הוא מבין ב[[ספרות]] ו[[אמנות]], [[שירה]] ו[[תרבות]], [[אנגלית]] ו[[צרפתית]]. הוא מחווה דעה על כל דבר שעיניו רואות, אף כי תמיד מאותה נקודת מבט של זלזול חסר אונים. כיאה ל[[דיכוטומיה]] הבסיסית באישיותו, הומברט מזלזל בכל דבר "אמריקני" המנוגד לאמונתו ודרך החיים שלו, אך בכל זאת מאוהב בלוליטה, שהיא ילדה אמריקנית עם שם אמריקני (דולורס הייז), וחווה את אמריקה באמצעות מסע אובססיבי לאורכה ולרוחבה.

הומברט אינו מסוגל לחוות רגש אמיתי למעט יחסיו עם הילדה. יחסיו עם אנשים אחרים שטחיים ועקרים. רומן הנעורים שכביכול הותיר בו את חותמו כך ש"קובע" לחשוק בילדות, הוא שקר בוטה, [[אלוזיה]] ספרותית מורכבת ל"[[אנבל לי]]" של [[אדגר אלן פו]] ולא יותר. "אנבל לי" שלו כוזבת כמו כל מערכות היחסים שלו עם בני אדם אחרים. עולם הרגש שלו בדוי. הוא מבחין בכל פגם חיצוני, אך עיוור לחלוטין לכל דבר המתרחש בפנים. הוא מהלל לאורך כל הספר את אהבתו הגדולה ללוליטה, והדבר אינו מונע ממנו לאנוס אותה לאורך שנים ולהחריב את תומתה ואת חייה. הומברט מרבה להשתעשע במשחקי מילים ולשון, חידות, אנגרמות, ציטוטים, אזכורים ואלוזיות, אך אינו מצליח להבחין בלוליטה שאינה מעוניינת בו וחומקת מתחת לאפו.

בקריאה שנייה של הספר, הופך הרומן למעשה תשבץ גדול, מעין משחק מילים ו[[מטפורה|מטפורות]] רחב היקף, שהקורא, פטור מהעול שבמעקב אחרי העלילה, יכול להשתעשע בו לכל אורך הספר. הסימן לכך ניתן כבר באזכור ב"הקדמה" של הד"ר ג'ון ריי הבן ל"ויויאן דרקבלום" ([[שיכול אותיות]] של ולדימיר נבוקוב) והד"ר בלאנש שוורצמן (לבן/שחור בצרפתית ובגרמנית).

דמות ה"משחק" העיקרית בסיפור היא קלייר "קיו" קווילטי, האיש ש"שדד" את לוליטה מהומברט. בקריאה שנייה, אפשר להבין על נקלה כי קווילטי הוא כפילו הרוחני וצילו של הומברט (אם כי לוליטה עצמה מספרת להומברט שקווילטי הוא עצמו פדופיל). הוא נולד שנה אחריו, באושן סיטי (עיר הים), הרבה לנסוע ברחבי ארצות הברית וכמו הומברט, אף הוא חובב "נימפות קטינות" ידוע. "יש עונג במסתורין השקוף למחצה", אומר הומברט ומפזר לכל אורך הספר רמזים מעודנים יותר ופחות לקווילטי, ההופך בקריאה נוספת מדמות המופיעה רק בסופו לצילו המתמיד של הומברט.

אחד ההיבטים המרתקים ב"לוליטה" הוא השליטה של נבוקוב במכמני השפה האנגלית על כל רבדיה, משפת [[סלנג]] אמריקני טיפוסי של [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות החמישים]] בארצות הברית, ועד השפה הגבוהה והמורכבת של פרופסור לספרות חובב צרפתית. העושר אינו רק לשוני, הוא גם צלילי. הפתיחה המפורסמת של הספר היא:
<div dir="ltr" align="left">
{{ציטוט|תוכן="Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."}}</div>
תרגום (שטיינהרט, ברוח נבוקוב):
{{ציטוט|תוכן="לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה".}}
משחק הלשון, תרתי משמע, הוא בצלילי השם לוליטה: תחילה ה-ל' ואחר כך הט'. זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות לשימוש ב[[מצלול (ספרות)|מצלול]] בכתיבת [[פרוזה]].

==הוצאת הספר==
נבוקוב החל לכתוב את "לוליטה" בשנת [[1950]] תחת הכותרת הזמנית "הממלכה שליד הים" (אלוזיה לשיר "[[אנבל לי]]" של [[אדגר אלן פו]], המשחק תפקיד בספר). הוא השלים את העבודה בדצמבר [[1953]]. אחרי שחמישה מו"לים ב[[ארצות הברית]] (ויקינג, סימון ושוסטר, ניו-דיירקשנס, פרר, סטראוס ודבלדיי) דחו את הרומן מפחד שייתבעו על הוצאת דברי תועבה (הרי שבספר תיאורים של יחסי מין בהשתתפות קטינה, ודבר זה עלול היה להתפרש כ[[פורנוגרפיית ילדים]]), שלח נבוקוב את הספר לסוכנו באירופה, דוסיה ארגז. מוריס ז'ירודיה מ"[[אולימפיה פרס]]", הוצאה שהתמחתה בעיקר בספרות פורנוגרפית, הסכים לפרסם את הספר בעקבות פניית סוכנו של נבוקוב והספר פורסם ב[[פריז]] ב-[[15 בספטמבר]] [[1955]], וזאת למרות העובדה שדמותה של לוליטה המקיימת יחסי מין עם הומברט היא קטינה.

מערכת היחסים בין נבוקוב למוציא לאור הייתה מעורערת מראשיתה. ז'ירודיה סירב לבקשתו של נבוקוב לעיין ב[[הגהה|הגהות]] העמודים ומיהר להוציא את הספר במועד לעונת התיירות, כך שהספר יצא זרוע ומהול שגיאות כתיב. במהלך השנתיים שחלפו אחר פרסומו, זכה "לוליטה" להכרה בינלאומית ותורגם ל[[דנית]] ול[[שוודית]], עם הצעות לתרגום ל[[איטלקית]], [[גרמנית]], [[הולנדית]] וצרפתית{{מקור|נושא=ספרות}}. המאמצים של נבוקוב למצוא מו"ל אמריקני נכשלו בשלב זה, בעיקר בגלל דרישות התמלוגים הגבוהות של ז'ירודיה.

לבסוף, החליטה הוצאת "ג. פ. פוטנאם" להסכים לתנאיו של ז'ירודיה והספר יצא לאור בארצות הברית ב-[[18 באוגוסט]] [[1958]], על בסיס תיקוניו של נבוקוב למהדורת אולימפיה וכן תוספות ושינויים נוספים שערך. הספר הפך ללהיט מיידי, למרות ואולי בגלל הסערה ה"מוסרית" סביבו ושהה שישה חודשים בראש רשימת רבי המכר בארצות הברית{{מקור|נושא=ספרות}}.

==לוליטה בעברית==
"לוליטה" [[תרגום|תורגם]] פעמיים לעברית. בפעם הראשונה בשנת [[1959]], סמוך לפרסום הגרסה המקורית, על ידי [[יוסף ורהפטיג]]. גרסה זו, שיצאה לאור בהוצאת "מעריב לעם", הייתה קריאה אך לא הקפידה על צמידות לנוסח המקור ולאופיים הייחודי של הטקסטים של נבוקוב. בשנת [[1986]] יצא תרגום חדש של הספר על ידי [[דבורה שטיינהרט]] במסגרת "[[הספריה החדשה]]"{{הערה|[[ניצה בן-ארי]], '''דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית 1930–1980''', [[אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור]], 2006, עמ' 210–213, 238–242}}.

ב-[[1972]] פרסם הזמר [[אבנר גדסי]] את השיר "לוליטה" מתוך אלבומו הראשון שיצא באותה שנה ונקרא על שמו. השיר נכתב בעקבות ספרו של נבוקוב ובשל תוכנו נפסל לשידור והותר להשמעה רק שנים לאחר מכן.

==לוליטה ולוליטה המוקדמת==
במרץ [[2004]], העלה מבקר הספרות הגרמני [[מיכאל מאאר]], טענה כי ישנו דמיון מפתיע בין "לוליטה" וסיפור קצר אחר בשם "לוליטה" שפרסם היינץ פון אֶשֶׁוֶג (תחת שם העט היינץ פון ליכברג) בשנת [[1916]]. בשני הסיפורים, טוען מאאר, ישנו אדם מבוגר, דייר בשכירות, האחוז [[פאראפיליה]] ו[[משיכה מינית]] לנערה צעירה בשם לוליטה. בשני המקרים, לוליטה היא המפתה את האדם המבוגר (כאשר ללוליטה עצמה אין מושג וידע במיניות ובהשלכות המעשים) ובשני המקרים מתה הגיבורה בסוף הסיפור.

מאאר טרם חשף את הסיפור שעליו מבוססות טענותיו, כך שקשה לדעת מה האמת בהן. רבים מפקפקים באפשרות שנבוקוב קרא את סיפורו של פון אשוג, בין השאר משום ששליטתו בגרמנית הייתה דלה למדי. מכל מקום, ברי כי גם אם שאב נבוקוב את הרעיון המקורי לספר מסיפורו הקצר (18 עמודים) של אשוג, שימש זה לכל היותר השראה ראשונית וזניחה בחשיבותה ליצירת המופת של נבוקוב.

==הסרטים שהופקו על פי הספר==
בשנת [[1962]] יצר הבמאי [[סטנלי קובריק]] את הסרט "[[לוליטה (סרט, 1962)|לוליטה]]", לפי [[תסריט]] שכתב נבוקוב עצמו. בתפקידים הראשיים שחקו [[ג'יימס מייסון (שחקן)|ג'יימס מייסון]] (הומברט), [[שלי וינטרס]] (שרלוט), [[סו ליון]] (לוליטה) ו[[פיטר סלרס]] (קווילטי). אף על פי שאת התסריט כתב נבוקוב (אף כי הוא שונה באופן נמרץ על ידי קובריק), אילוצי הזמן, כללי [[קוד הייז]], הליהוק והמדיום השונה הפכו את הסרט שונה מאוד מן הספר.

קובריק ניסה למצוא במשחקי מצלמה ועלילה הקבלה למשחקי הלשון ההומברטיים, בהצלחה חלקית. ליהוקו של ג'יימס מייסון נחשב מוצלח, שכן הוא חונן במבטא בריטי שבתקנים ההוליוודיים נחשב זהה ל'אירופי', אך גילו, 15 שנה יותר מגילו של הומברט, צרם מעט. ליהוקה של סו ליון לתפקיד לוליטה היה הגורם העיקרי לסערה הגדולה סביב הסרט. גילה בעת ההסרטה היה 14, אך היא הולבשה ואופרה בכבדות כך שתראה מבוגרת בהרבה יותר. בכך סורס הסיפור מעיקרו והפך מטרגדיה וסיפור אהבתו של פדופיל, לעלילותיו של אשמאי זקן מן השורה.

בשנת [[1997]] יצר הבמאי [[אדריאן לין]] [[לוליטה (סרט, 1997)|גרסה נוספת]] בהשתתפות [[ג'רמי איירונס]] כהומברט ו[[דומיניק סוויין]] כלוליטה. גרסה זו הייתה נאמנה יותר למקור, אך גם היא עוררה סערה משום שטישטשה את דמותה של לוליטה כקורבן והייתה נגועה באותה העמדת פנים גילאית כבגרסתו של קובריק - איירונס היה גם הוא מבוגר בשנים רבות מדמותו של הומברט הספרותי ואילו דומיניק סוויין הייתה בעת ההסרטה בת 17 וגובהה 175 סנטימטרים וגם היא אופרה והולבשה באופן שאינו הולם את גילה על מנת שתיראה כאישה מעל גיל 18.

==שמה של לוליטה בתרבות ובשפת הדיבור==
המושג "לוליטה" השתרש כביטוי שמשמעותו ילדה או נערה קטינה וצעירה מאוד המתלבשת ומתנהגת באופן מפתה שאינו הולם את גילה (כלומר, אישה מתחת לגיל 18 אשר להתנהגותה קונוטציה מינית). במונח זה נעשה שימוש מסוים בתעשיית ה[[פורנוגרפיה]] כתיאור ל[[סרט כחול|סרטים כחולים]] או כל חומר פורנוגרפי שבו משתתפים [[קטין|קטינים]], שבדיעבד הופכים את אותו חומר ללא חוקי ובלתי מוסרי בעיני רבים (למשל, השתתפותה של [[טרייסי לורדס]] בסרטים כחולים בעודה קטינה).

הפילוסוף [[ריצ'רד רורטי]] כתב על הספר כי לדעתו הלקח של הספר הוא "שיש לשים לב למה שאתה עושה, ובמיוחד לשים לב למה שאנשים אומרים. כי אפשר שיסתבר, ופעמים רבות אכן מסתבר, שאנשים מנסים לומר לך שהם סובלים. ככל שאדם יהיה עסוק בהעצמת העונג המיני מן הדגם הפרטי שלו, כמו הומברט, או העונג האסתטי הפרטי שלו וכו' כך סביר שאנשים ימשיכו לסבול"{{הערה|רורטי, '''קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות''', רסלינג 2006, עמ' 195}} [[פאראפיליה]] קיימת, ונבוקוב למעשה אינו מתייחס אליה כלל כתופעה אלא עוסק בתסביך הנפשי של אדם ספציפי - הומברט. יתר על כן, הוא מדגיש בספרו את התוצאות הטרגיות של אהבתו של הומברט ללוליטה, ומבהיר את העיוות המוסרי של מעשיו ומחשבותיו.

==ראו גם==
* [[לקרוא את לוליטה בטהרן]]

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים}}
* {{מרחב|לוליטה}}
* [[דליה וירצברג-רופא]], [http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2499.htm לוליטה כמשל?], באתר [[אימגו]], 10 בינואר 2008
* {{הארץ|טל לוי|"לוליטה" המוחרם רואה אור בארה"ב|1.1276237|18 באוגוסט 2009}}
* {{הארץ|לאורה פרייסאס|מה עושים עם "לוליטה", רומן גדול שמגחיך נשים ומצדיק אונס?|1.5975729|4 באפריל 2018}}
* {{הארץ|אורלי לובין|לצנזר את "לוליטה" היא דרישה הגובלת בחוצפה|1.5975750|4 באפריל 2018}}
* {{הארץ|מריו ורגס יוסה|הפמיניזם הוא האויב העיקש ביותר של הספרות|1.5975732|4 באפריל 2018}}
* {{הארץ|מיטל שפירו|נקודת הקיצון המבעיתה של האנשים הרגילים|1.5975735|4 באפריל 2018|מנויים=לא}}
* {{הארץ|אורי קליין|מי יעז להתקרב ל"לוליטה"?|1.5975741|4 באפריל 2018}}
* {{ynet|גיא שרמן|לוליטה בת 60: בחזרה לילדה ששיגעה את עולם הספרות|5321563|3 באוגוסט 2018}}
* {{מעריב אונליין|[[כרמית ספיר ויץ]]|לוליטה בת 60: הרומן שעסק ביחסים בין פדופיל לבת 12 בעידן ה-MeToo#|culture/literature/Article-656751|18 באוגוסט 2018}}
* {{הארץ|טלי קרופקין|ספר חדש חושף את הסיפור האמיתי, והמחריד שעליו מבוסס "לוליטה"|1.6514313|29 בספטמבר 2018}}
* {{OCLC}}
* {{המוסך|צביה ליטבסקי|"לוליטה", או האמנות כפתולוגיה|48_masa|03.04.2019|_}}
* {{בריטניקה}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)]]
[[קטגוריה:ספרי הספריה החדשה]]
[[קטגוריה:ספרי 1955]]
[[קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה]]
[[קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים]]
[[קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר]]
[[קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים]]
[[קטגוריה:ספרים על פדופיליה]]
[[קטגוריה:100 הספרים של המאה של לה מונד]]