הצגת המקור של הדף "כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו"

'''כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו''' הוא כלל הלכתי האומר כי כל דבר שנאסר בהחלטה של כוח מסוים, כמו מניין בית דין או [[נבואה]], צריך החלטה בהרכב בעל כוח הלכתי שווה, כדי להתירו.
==מקור במקרא==
המקור במקרא לכלל זה הוא מהפסוק {{ציטוטון|לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|ה|כז}}}}: שבא להתיר [[יחסי אישות (יהדות)|יחסי אישות]] לאחר סיום מעמד מתן תורה, למרות שהאיסור {{ציטוטון|אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה}}{{הערה|{{תנ"ך|שמות|יט|טו}}}} נאמר רק לכבוד [[מתן תורה]], כאמור בתחילת אותו פסוק עצמו - {{ציטוטון|הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים}}, היו צריכים ציווי מפורש להתיר ביאה. 

באופן דומה, באה התורה להתיר קרבה פיזית של אנשים ובעלי חיים ל[[הר סיני]] לאחר סיום מעמד מתן תורה, {{ציטוטון|בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר}}{{הערה|{{תנ"ך|שמות|יט|יג}}}} למרות שהאיסור על כך {{ציטוטון|גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא}}{{הערה|{{תנ"ך|שמות|לד|ג}}}} נאמר רק לכבוד מתן תורה.

==בתלמוד==
בתלמוד בבלי, הוכיחו מ[[משנה]] שכלל זה תקף גם באיסורים שהם מדברי חכמים. הראיה היא מברייתא שנכתבה בעקבות המשנה הקובעת כי כל פרי בכרם שנחשב ל[[כרם רבעי]] שיש להעלותו בשנה הרביעית לאוכלו ב[[ירושלים]] או לפדותו, לא יפדוהו, אלא יעלוהו לירושלים, בשונה מפירות המרוחקים מירושלים שמותר לפדותם. טעם התקנה הוא כפי שמסר [[רבי יוחנן]]: {{ציטוטון|כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות}} - כבוד העיר הקדושה ירושלים. ב[[ברייתא]] מובא כי ל[[רבי אליעזר]] היה כרם במזרח [[לוד]] לצד [[כפר טבי]] ולא היה יכול להעלות את פירותיו לירושלים ולכן ביקש [[הפקר|להפקירו]] לעניים, עד שאמרו לו תלמידיו {{ציטוטון|רבי כבר נמנו עליך [[רבן יוחנן בן זכאי|חבריך]] והתירוהו}}, ומכאן שלמרות שטעם התקנה התבטל, שהרי לאחר החורבן שבית המקדש לא שכן בירושלים לא הייתה סיבה כדי לעטר את ירושלים בפירות, הוצרך רבי אליעזר שבית דין יתיר את התקנה שקבעו להעלות את פירות כרם רבעי לירושלים{{הערה|{{בבלי|ביצה|ה|א}}}}.

==בראשונים==
===תקנה שטעמה בטל===
ה[[תוספות]] כתבו שטעמה שתקנה שנתקנה משום חשש, כשבטל טעמה בטלה. כך הדין לשיטתם ב[[גילוי משקים]] שאינו תקף עוד כיוון שאין סכנת הנחשים מצויה, וכן לגבי האיסור לעסוק בקבורת המת ב[[יום טוב שני של גלויות]] מחשש שהגויים יחייבו את היהודים לעסוק במלאכות אחרות בטענה שראו אותם עושים מלאכה לצורך קבורת המת{{הערה|תוספות ביצה ו א דיבור המתחיל והאידנא.}}. בדומה לכך כתבו גם [[הגהות אשרי]]{{הערה|הגהות אשרי לרא"ש [[מסכת כתובות]] פרק א סימן ג.}}: {{ציטוט|אם יעשו באותה סברא שאם היה אותו בית דין קיים היה מסכים להיתר, שנשתנה הענין, אין זה ביטול דבריו.}}

בהתאם לשיטה זו מובאת בהלכה הקלה בריקוד ב[[שבת]] משום שאיננו בקיאים בתיקון כלי נגינה{{הערה|ראו תוספות ל{{תלמוד בבלי|ביצה|ל|א}} דיבור המתחיל תנן, וב[[רמ"א]] ב{{שולחן ערוך|אורח חיים|שלט|ג}}.}}.

בשונה מכך כתב [[הרמב"ם]] שגם תקנה שטעמה בטל אינה מתבטלת אלא כאשר בית דין שגדול מבית הדין שתיקן אותה מבטל את התקנה{{הערה|{{רמב"ם|ממרים|ב|ב|ספר=שופטים}}.}}: {{ציטוט|אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם.}}.
דעה שלישית היא דעת [[הראב"ד]], לפי שיטתו כאשר בטל טעם התקנה יוכל בית דין שני לבטל את התקנה גם כשאינו גדול מבית הדין הראשון בחכמה ובמנין{{הערה|השגת הראב"ד להלכות ממרים פרק ב הלכה ב.}}.
===תקנה שמלכתחילה נקבעה לזמן קצוב===
בתקופת הראשונים היו שרצו לומר ש[[חרם (הלכה)|חרם]] או תקנה שקבעו את זמנה מלכתחילה עד [[פסח]] או זמן קצוב אחר, צריך להמנות ולהתירה כשהגיע הזמן, בדומה לאיסור ביאה שנקבע לזמן מתן תורה ולמרות זאת הוצרך הכתוב להתירה בפירוש לאחר מתן תורה. ה[[תוספות]] מבטלים [[סברא]] זו והם קובעים שבניגוד למתן תורה שבו האיסור לא הוגבל בפירוש עד לאחר מתן תורה למרות שטעמו נתפרש, הרי שבאיסור שזמנו נתפרש מלכתחילה עד זמן מסוים, אין צורך למניין כדי להתירו{{הערה|תוספות בביצה ה א}}.

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:כללים ועקרונות בהלכה]]
[[קטגוריה:ביצה: סוגיות תלמודיות]]