הצגת המקור של הדף "כוסברה"

{{מיון
|שם=גד השדה
|תמונה=[[קובץ:Cilantro leaf.jpg|250px|]]
|מחלקה=[[דו-פסיגיים]]
|מין='''גד השדה'''
}}
'''גַּד השדה''' ([[שם מדעי]]: ''Coriandrum sativum''), הידוע בשמו הערבי '''כוסברה (כזברה)''', הוא [[צומח|צמח]] [[תבלין]] מ[[משפחה (טקסונומיה)|משפחת]] ה[[סוככיים]]. הגד הוא [[צמח חד-שנתי]], בעל [[עלה|עלים]] מנוצים ודומה ל[[פטרוזיליה]]. הגד משגשג ב[[קרקע]] קלה, עשירה ומנוקזת היטב.

מקור ה[[ירק]] ב[[דרום אירופה]] וב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] כולל [[ישראל]]. כיום, צמח זה נפוץ כגידול תרבות בעולם כולו. בצמח הגד משתמשים להכנת [[מזון|מאכלים]] שונים. השימוש העיקרי נעשה בעליו של הצמח, אך ישנו שימוש גם ב[[זרע (בוטניקה)|זרעיו]] וב[[גבעול]]ו.

== תיאור ==
הגד הוא צמח חד-שנתי זקוף, גבוה (עד 1.30 מטר) ומסועף. העלים התחתונים מנוצים ונישאים על עוקץ, אונותיהם מעוגלות בעוד שאונות העלים העליונים דמויות סרגל. צבע העלים [[ירוק]] מבריק. ה[[פרח]]ים [[לבן|לבנים]] [[ורוד|ורדרדים]] ומסודרים בסוכך בעל 5–10 קרניים.
ה[[פרי]] הוא דו-זרעון עגול כ-6 מ"ל. הפריחה באפריל-מאי.

מולדתו של הצמח בדרום [[אירופה]] ו[[המזרח התיכון]]. הוא מגודל בתרבות בהיקף נרחב ברוב האזורים הממוזגים, במיוחד ב[[הודו]] דרום מזרח אסיה, [[דרום אמריקה]], [[צפון אפריקה]] והמזרח התיכון.

בכוסברה נעשה שימוש ברוב מטבחי העולם, ובפרט באזורים הנ"ל וכן ב[[הרפובליקה העממית של סין|סין]].

הריבוי נובע מזרעים בלבד. בנובמבר יש לזרוע בעומק של 3 ס"מ בערך, בשורות ובמרווחים של 30 ס"מ. לצמח יש בהתחלה ריח לא נעים המזכיר ריח פשפשים, הנעלם עם הבשלת הזרעים. אסיף הזרעים בשעות הבוקר או הערב (כשה[[טל]] מרובה), כאשר צבע הזרעים משתנה מירוק לחום צהבהב. מייבשים היטב את אלומות הצמחים רצוי במקום מוצל, דשים, ומאחסנים. ייבוש יסודי הכרחי להבטחת הטעם ואיכות. זרעים שנשתמרו היטב תקופה ארוכה - ריחם משתפר.

===חלקי הצמח===
====עלים ושורשים====
העלים הטריים של הגד הם מרכיב חיוני במאכלים רבים במטבח המזרחי, כמו מאכלים [[וייטנאם|וייטנאמיים]], אסייתיים-הודיים ומקסיקניים (כמו [[רוטב סלסה]] ו[[גואקמולה]]). ב[[המטבח התאילנדי|מטבח התאילנדי]] משתמשים בשורש הגד למגוון מנות. גם בצפון אפריקה מקום מכובד לכוסברה, והיא משמשת למגוון מאכלים כמו [[חריימה]] ותבשילי [[עגבנייה|עגבניות]] ובשר. עלי גד קצוצים כמשמשים כקישוט למנות מבושלות, אבל עדיף לא לבשל אותם מפני שהבישול פוגע בטעמם.

עלי הגד היו שכיחים במטבח האירופאי בימי קדם, אך כיום הם בדרך כלל נאכלים במנות של מטבחים מזרחיים.

טעמם של עלי הגד דומה לטעם של עלי [[פטרוזיליה]], אך הוא "עסיסי" יותר, עם גוונים המזכירים [[הדרים|פירות הדר]].

המקום האידיאלי לאחסון [[עשב]] הגד הטרי הוא ב[[מקרר]] במכל אטום לאוויר, אחרי חיתוך של השורש. העלים לא נשמרים היטב ועדיף שייאכלו בהקדם, מפני שהם מאבדים את הארומה כאשר הם מתייבשים או מוקפאים.

==== זרעים ====
לזרעים יש טעם לימוני-הדרי כאשר הם נכתשים. הם גם מתוארים כבעלי טעם חמים, אגוזי, פיקנטי ותפוזי. הם בדרך כלל מיובשים אבל ניתן לאכול אותם ירוקים.

אם הזרעים נקנים בשלמותם (לא מיובשים), ניתן לייבש אותם בשמש. הצורה השכיחה ביותר בשוק הם הזרעים השלמים והמיובשים, אבל ניתן לקנות גם זרעים כתושים לאבקה. אחסון הזרעים יהיה במכל אטום לאוויר ומוסתר מ[[השמש|שמש]] ו[[חום (פיזיקה)|חום]]. בשביל לקבל נוכחות מקסימלית של טעם וריח צריך לחכות 6 חודשים ולהחזיק לא יותר משנה. ניתן לקלות או לחמם על [[מחבת]] יבשה, דבר שמחזק את הארומה לפני כתישה. הזרעים מאבדים מטעמם וריחם במהירות אחרי טחינה, לכן עדיף לאחסן את הזרעים בשלמותם ולטחון בהדרגה לפי הכמות שצריך.

== שימושים ==
עלי גד ירוקים משמשים את תושבי [[פרו]] כמעט לכל תבשיל. במצרים נהוג לשים עלי גד במרקים. בדרום מזרח אסיה {תאילנד, קמבודיה, וייטנאם וכו'} הם משמשים לסלטים, ומנגד לתבשילי דגים ובשר בצורות הבישול השונות
עיקר השימוש בזרעים (טחונים כשלמים) ב[[לחם]], להכנת [[ליקר]]ים ו[[ג'ין]], בסוג של [[בירה]] בלגית, בתערובת התבלינים [[גאראם מסאלה]] ומרכיב מרכזי בתערובות קארי.

ה[[שמן אתרי|שמן האתרי]] המופק מהזרעים משמש למתן טעם ל[[:קטגוריה:ממתקים|ממתקים]], [[קקאו]], [[שוקולד]], [[טבק (חומר גלם)|טבק]], כמרכיב חשוב ב[[תערובת תבלינים]], למוצרי [[בשר]], לדברי מאפה ומשקאות אלכוהוליים.

כן משמש השמן האתרי ב[[תרופות סבתא|רפואה העממית]] להסוואת טעמם וריחם של תכשירים שונים.

== היסטוריה ופולקלור ==
ה[[מן]] שירד ב[[מדבר סיני]] מתואר "כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" ([[שמות]] ט"ז, ל"א). הגד גדל ב[[ארץ ישראל|ארץ]] בתקופת ה[[משנה]], העברים אכלו הן את הירק והן את הזרעים ולפי המקורות ברור שהשימוש בו היה נרחב. בין היתר השתמשו בכוסברה לתיבול כבושים ואת העלים היבשים היו משמרים לשימוש משך כל [[עונות השנה]]. זרעים של גד נתגלו במערה ב[[ישראל]] ויוחס להם גיל של 8,000 שנה.

מקור השם כוסברה מהודית עתיקה, שם הוא נקרא קוסטומבארי, או קוסטומבורו{{הערה|1=[https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART2/124/229.html?hp=47&loc=12&tmp=9836 רוביק רוזנטל על הכוסברה]}}. יש הסוברים שהשם הלועזי קוריאנדרום מקורו מהמילה היוונית קוריס שפירושו [[פשפשאים|פשפש]], המתייחס ל[[ריח]] העלה הטרי{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מנחם בר-דרומא|שם=צמחי תבלין מרפא ובושם|מו"ל=משרד החקלאות|שנת הוצאה=1988|עמ=18}}}}. כמה טקסטים ב[[סנסקריט]] מדברים על ביות הגד בהודו העתיקה בערך לפני 7,000 שנה, אך קיימים מעט [[מאובן|מאובנים]] של הצמח שיכולים להוות הוכחה לספרות זו. זרעי הגד מהווים מרכיב עיקרי בתערובות ה[[גאראם מסאלה|מסאלה]] ההודי.

ב[[ימי הביניים]] השתמשו בגד להכנת שיקויי אהבה ו[[קטורת]]. ב[[סיפורי אלף לילה ולילה]] הוא מוזכר כסם אהבה. באירופה, ובמיוחד בצרפת, משמש הגד להכנת [[ליקר]]ים [[בושם|ובשמים]].

==הגד במקורות היהדות==
ה'גד' נזכר במקרא פעמיים כשם צמח אשר צורת זרעו דומה ל[[מן]] ({{תנ"ך|שמות|טז|לא|קצר=כן}}, {{תנ"ך|במדבר|יא|ז|קצר=כן}}). מדובר במסורת זיהוי מוצקה בתרגומים הקדומים וכן בקרב פרשני ימי הביניים מהמזרח וממערב, כדוגמת רס"ג ורש"י. זיהוי זה התקבל ללא עוררין על דעת החוקרים המודרניים. מעניינת הערתו של דיוסקורידס, המציין שאנשי צפון אפריקה קוראים לצמח בשם גויד (Goid). כנראה, גם השם הארמי 'גידא' שמובא בתרגום אונקלוס ובתלמוד מכוון ל-Coriandrum sativum הקרוי בימינו 'גד השדה'.

גד השדה הוא צמח תבלין שהיה בשימוש בעולם העתיק. שרידים רבים ממנו נמצאו בקברו של המלך המצרי תות אנח אמון (1325 לפנה"ס) ובאתרים אחרים במצרים. הואיל והוא לא גדל שם בר, ההנחה היא שבתקופה זו היה כבר גידול תרבותי. הוא מופיע באתרים אחרים מתקופת הברונזה והברזל גם בסוריה, בירדן, בקפריסין וביוון. הצמח נזכר רבות גם בספרות חז"ל ובימי הביניים ועד לעת החדשה{{הערה|[[זהר עמר]], '''צמחי המקרא''', ירושלים תשע"ב, עמ' 89}}.

==הכוסברה במשנה ובתלמוד==
בארץ ישראל הכירו הן את מין הבר והן את מין התרבות: "הקשות והמלפפון אינם כלאים זה בזה ... כוסבר וכוסבר שדה ... אינם כלאים זה בזה"{{הערה|{{משנה| כלאים|א|ב}}}}. מפרש הרמב"ם: "כסבר, "אלכזבר" הגני. וכסבר שדה, המדברי". ב[[מסכת שביעית]]{{הערה|{{משנה|שביעית|ט|א}}}} נקרא כוסבר השדה בשם "כוסבר שבהרים". על הגידול בתרבות אנו לומדים מן המשנה ב[[מסכת מעשרות]]{{הערה|{{משנה|מעשרות|ג|ט}}}}: "... כסבר שהיא זרועה בחצר מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב וכו'". קשה לקבוע אם שני המינים היו שונים זה מזה גם במבנה או רק במקום גידולם. [[יהודה פליקס]] הציע את שתי האפשרויות. בספרו "עולם הצומח המקראי" הציע שכוסבר הוא הזן התרבותי ואילו כוסבר השדה הוא צמח הבר. בספר "הצומח והחי במשנה" העלה השערה שייתכן וכוסבר השדה הוא הצמח חריריים מצויים הדומה מאוד בצורתו וטעמו לכוסבר. צמח זה נפוץ בכל אזורי הארץ ומשמש כתבלין בדומה לכוסבר.

==הגד כצמח מרפא==
ברפואה המסורתית זרעי הגד נחשבים כממריצים ומפיגים גזים ב[[מעיים]].

זרעי הגד מכילים, בין השאר:
* [[אשלגן]] (540 מ"ג ל-100 גרם)
* [[בטא-קרוטן]] (פרו-[[ויטמין A]]) (280 מק"ג ל-100 גרם)
* [[חומצה פולית]] (60 מק"ג ל-100 גרם)
== גלריה ==
<gallery>
(MHNT) Coriandrum sativum - inflorescence.jpg|תפרחת
Koriandersamen.jpg|זרעים
כוסברה.JPG|יבול
</gallery>

== קישורים חיצוניים ==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Coriandrum sativum|ויקימילון=כסברה}}
{{מידע טקסונומי}}
* {{בריטניקה}}
* {{mako||היתרונות הבריאותיים של זרעי כוסברה|33ac084e0fe8271026|news-lifestyle/2020_q2|9 ביוני 2020}}
* [https://www.bbc.com/travel/article/20221102-coriander-the-unsung-hero-of-indian-cuisine Coriander: The unsung hero of Indian cuisine] - מאתר ה-[[BBC]]

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{עשבי תיבול ותבלינים קולינריים}}

{{בקרת זהויות}}
[[קטגוריה:צמחי המקרא]]
[[קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס לינאוס]]
[[קטגוריה:תבלינים]]
[[קטגוריה:עשבי תיבול]]
[[קטגוריה:סוככיים]]
[[קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753]]