הצגת המקור של הדף "יחסי רומניה–רוסיה"

{{יחסי מדינות
|מדינה 1=רומניה
|מדינה 2=רוסיה
|מפה=Romania Russia Locator.svg
|צבע 1=Green
|צבע 2=Orange
|משטר 1=[[רפובליקה]]
|משטר 2=[[רפובליקה פדרלית]] [[משטר נשיאותי|נשיאותית]]
}}
'''יחסי רומניה–רוסיה''' הם [[יחסים בילטרליים|יחסי]] [[דיפלומטיה|החוץ]] הדו-צדדיים בין המדינות [[רומניה]] ו[[רוסיה]]. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] הפכו רומניה ו[[ברית המועצות]] לבעלות ברית כלכליות וצבאיות; שניהם חתמו על [[ברית ורשה]]. לאחר [[פירוק ברית המועצות]] נפגעו היחסים בין המדינות, בעקבות עמידתן בשני צידי המתרס במהלך [[הסכסוך בטרנסינטריה]]. כיום מתקיימים בין המדינות יחסים דיפלומטיים וקשרים דו צדדיים במגוון תחומים. כ-30,000 רוסים חיים ברומניה, וכ-5,300 רומנים חיים ברוסיה.

שתי המדינות חברות מלאות ב[[מועצת אירופה]] וב[[הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה|ארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה]].

== היסטוריה ==
===הנסיכויות הרומניות===
עד סוף [[המאה ה-18]] היו קשרים חמים בין [[רוסיה הצארית]], ולאחריה [[האימפריה הרוסית]], לבין [[נסיכות מולדובה]] ו[[נסיכות ולאכיה]], והרוסים דאגו למתן [[אוטונומיה]] לנסיכויות הרומניות מ[[האימפריה העות'מאנית]]. הרוסים כבשו את הנסיכויות במהלך מלחמותיהם עם העות'מאנים, ובכלל זה במהלך [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829)]] ו[[מלחמת קרים]]. במהלך [[אביב העמים]] התקוממו הרומנים, מה שהוביל למתח רב ביחסים עם רוסיה. בשנת [[1859]] [[איחוד הנסיכויות הרומניות|התאחדו]] הנסיכויות הרומניות, הקימו את [[הנסיכויות הרומניות המאוחדות]], אשר נתמכה על ידי רוסיה.

===ממלכת רומניה===
במהלך [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)]] לחמו הרומנים לצד הרוסים, וב[[קונגרס ברלין]] לאחר המלחמה הוכרה עצמאותם. במהלך השנים שלאחר מכן ידעו היחסים בין המדינות עליות ומורדות, ובשנת [[1916]] הצטרפה רומניה ל[[מלחמת העולם הראשונה]] לצד רוסיה ו[[מעצמות ההסכמה]], מה שהוביל לכיבוש רומניה על ידי [[מעצמות המרכז]]. במהלך המלחמה שהו ולחמו בתחום רומניה יחידות צבא רוסיות. לאחר [[מהפכת אוקטובר]], כאשר השלטון הרוסי החדש חיפש דרכי יציאה מהמלחמה, נעכרו יחסי רוסיה ורומניה. בסוף 1917 [[מעצר שגריר רומניה ברוסיה (1917)|עצרו השלטונות הסובייטים]] את השגריר של רומניה ברוסיה, תוך הפרה של [[חסינות דיפלומטית]] ושחררו אותו רק לאחר לחץ בינלאומי.

לאחר המלחמה קיבלה רומניה את [[טרנסילבניה]], [[בוקובינה]], [[בסרביה]] ושטחים ב[[בנאט]], מה שהביא להכפלת שטח המדינה. הסתפחות בוקובינה ובסרביה לרומניה נעשתה בניגוד לדעתה של [[ברית המועצות]] וגררה סנקציות מצידה, כולל תפיסת האוצר הרומני, שהועבר לרוסיה בתקופת המלחמה ועוד.

במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] לחמה רומניה לצד [[מדינות הציר]], וכוחותיה לחמו נגד ברית המועצות, ובכלל זה ב[[קרב סטלינגרד]], שבו הצליחו הרוסים לכתר את [[הארמייה השישית (ורמאכט)|הארמייה השישית הגרמנית]], לאחר שפרצו דרך הכוחות הרומניים שהיו מוצבים באגפיה. לאחר [[מבצע יאשי-קישינב]] ו[[הפיכת 23 באוגוסט 1944]] עברה רומניה להילחם לצד ברית המועצות, וכוחותיה השתתפו בקרבות ב[[הונגריה]] וב[[אוסטריה]].

במסגרת [[חוזה פריז (1947)|חוזה פריז]] אשר נחתם ב־[[1947]] סירבו בעלות הברית להעניק לרומניה מעמד של צד לוחם (co-belligerent). צפון טרנסילבניה חזרה להיות חלק אינטגרלי מרומניה, אך ברית המועצות סיפחה את [[בסרביה]] וצפון [[בוקובינה]] סופית. בשאר חלקי רומניה נשאר הכיבוש הסובייטי. ב־1947 הודח המלך מכיסאו והוגלה, ונוצרה הרפובליקה הקומוניסטית העממית של רומניה. הכיבוש הסובייטי הסתיים רק בשנת [[1958]].

לאחר [[מלחמת העולם השנייה]], ברית המועצות דחפה להכללתה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שלא הייתה מפלגה גדולה לפני כן, בממשלה החדשה, בזמן שפוליטיקאים לא־קומוניסטים החלו להיעלם מהזירה הפוליטית. בסופו של דבר הוכרח המלך מיכאי לוותר על כיסאו והוגלה, והוכרזה הקמה של [[הרפובליקה העממית הרומנית]]. בראש המשטר הקומוניסטי עמד בהתחלה הנהגה קולקטיבית - בעיקר הרביעייה [[גאורגה גאורגיו-דז']], [[אנה פאוקר]], [[ואסילה לוקה]] ו[[תאוהרי ג'אורג'סקו|תאוהרי ג'ורג'סקו]] ואחרי שנת [[1952]] התרכז הכוח בידיו של גאורגה גאורגיו-דז'.

===תקופתו של גאורגיו-דז'===
רומניה הפכה למדינה קומוניסטית תחת חסותה הצבאית והכלכלית המלאה של ברית המועצות. במהלך תקופה זו, משאביה המדולדלים של רומניה לאחר מלחמת העולם השנייה נשאבו בעקבות הסכמים סובייטיים-רומניים: חברות בבעלות סובייטית ורומנית משותפת הוקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה כדי להסתיר את מה שרבים כינו "ביזה של רומניה על ידי ברית המועצות"; בנוסף לכך, הושתו על רומניה תשלומי פיצויים כבדים לברית המועצות בעקבות המלחמה. במהלך התקופה הזאת, למעלה משני מיליון בני אדם נאסרו בשרירותיות בשל סיבות פוליטיות, כלכליות ואחרות. הוצאות להורג, עינויים והתעללויות הופעלו כנגד מספר גדול של אנשים, החל מיריבים פוליטיים ועד לאזרחים מן המניין. לפחות 200,000 איש איבדו את חייהם כתוצאה מהדיכוי הקומוניסטי ברומניה בין [[1948]] עד [[1964]]. בשנת [[1958]] הצליח גאורגיו-דז' להגיע להסכם עם מנהיג ברית המועצות [[ניקיטה חרושצ'וב]] בנוגע לנסיגת [[הצבא הסובייטי]] מרומניה. בסוף שלטונו, אחרי הפיוס עם טיטו, החרפה חוזרת של רדיפות פוליטיות בשנים 1959–1960, התחיל גאורגיו דז' ומקורביו בשנים 1963–1964 מדיניות של התרחקות מהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית ושל חיזוק היחסים עם המערב. בו זמנית התחיל המשטר לעודד התנתקות בולטת מההשפעה התרבותית של רוסיה וברית המועצות ועודדה בריש גלי את הלאומיות הרומנית.

[[קובץ:Propaganda poster Ceausescu.jpg|ימין|ממוזער|250px|כרזת תעמולה שצולמה ברחובות [[בוקרשט]] ב־[[1986]]. בכיתוב: "65 שנים להיווסדה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית", והמפגינים המצוירים אוחזים בשלטים הקוראים "עידן צ'אושסקו", "המפלגה, צ'אושסקו, רומניה" ו־PCR (ראשי תיבות של "המפלגה הקומוניסטית הרומנית").]]

===תקופתו של צ'אושסקו===
{{הפניה לערך מורחב|ניקולאה צ'אושסקו}}
בתחילת [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים של המאה ה־20]], החלה ממשלתה הקומוניסטית של רומניה לצבור מידה מסוימת של עצמאות מברית המועצות. לאחר מותו של [[גאורגה גאורגיו-דז']], ב־[[1965]] מונה [[ניקולאה צ'אושסקו|נִיקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ]] לעמוד בראש המפלגה הקומוניסטית הרומנית, וב־[[1967]]- לכהן כראש המדינה. לאחר [[מלחמת ששת הימים]] ניתקו כל מדינות [[הגוש הסובייטי]] במזרח אירופה, את יחסיהן הרשמיים עם [[ישראל|מדינת ישראל]], פרט לרומניה של צ'אושסקו. ב־[[1968]] גינה צ'אושסקו את [[האביב של פראג|הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה]] (ואכן, רומניה הייתה היחידה מבין מדינות [[ברית ורשה]] אשר לא השתתפה בפלישה ל[[צ'כוסלובקיה]]). המשטר הביא באותן השנים להקלה מסוימת בדיכוי הפנימי של אזרחיו; זאת ובעיקר מדיניות החוץ הפתוחה והנמרצת שלו העניק לו תדמית חיובית הן מבית והן בקרב [[מדינות המערב|המערב]]. משום כך מדינות רבות במערב נמנעו מלהפנות את גבן אל צ'אושסקו ומשטרו, אשר בסוף [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה־70]] הפך, בעקבות ביקורו של צ'אושסקו ב[[הרפובליקה העממית של סין|סין הקומוניסטית]]{{הערה|1=[http://www.ceausescu.org/ceausescu_texts/TolnayPAPER.pdf "מסעו של צ'אושסקו למזרח" מאת אדם טולניי, [[אוניברסיטת ג'ורג'טאון]]]}}, ליותר נוקשה, שרירותי וגחמני. צמיחה כלכלית מהירה שהוזנה על ידי אשראי זר פינתה את דרכה לסגפנות מסולפת ודיכוי כלכלי חמור. חלה צניחה בגידול האוכלוסין, העוני גבר ותופעות שהיו שוליות בעבר, כגון ילדים נטושים הממלאים בתי יתומים, שיעורי [[גירושין]] גבוהים ומחלות שהשלטון סירב להכיר בהן הלכו והפכו יותר ויותר רווחות. טיפולם של השלטונות בתופעות אלו היה איסור על [[הפלה מלאכותית|הפלות מלאכותיות]], מתן קנסות לאזרחים מעל גיל 25 אשר לא היו להם ילדים, מתן הטבות למשפחות מרובות ילדים, הפיכת הפרוצדורה הדרושה לשם גירושין למסובכת וכמעט בלתי אפשרית; בנוסף, ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות השמונים]] בדיקות [[איידס]] היו בלתי חוקיות (כדי שלא ייוודע דבר קיומה של מגפת איידס נרחבת ברומניה){{הערה|1=[http://www.country-studies.com/romania/demographic-policy.html מאמר על המדיניות הדמוגרפית הרומנית במהלך התקופה הקומוניסטית]}}.
[[קובץ:ChaucheskPpalaceByAviv.JPG|שמאל|ממוזער|250px|הארמון של [[ניקולאה צ'אושסקו]]]]

ב־[[1978]] ערק [[יון מיכאי פצ'פה]], חבר בכיר במשטרה החשאית הרומנית, ה[[סקוריטאטה]], ל[[ארצות הברית]]. זהו העריק בעל הדרגה הגבוהה ביותר{{הערה|1=[http://www.nationalreview.com/comment/pacepa200409200814.asp מאמר של [[יון מיכאי פצ'פה|פאצ'פה]] על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בו נכתב כי הוא קצין המודיעין בעל הדרגה הגבוהה ביותר אשר ערק למערב]}} מהגוש הקומוניסטי במהלך [[המלחמה הקרה]]. בעקבות עריקתו, אשר היוותה מכה קשה למשטר הקומוניסטי, ערך צ'אושסקו מסע טיהורים בצמרת הסקוריטאטה, והגביר את דיכוי כלל האזרחים ברומניה. בנוסף לכך, [[ספר]] שהוציא פאצ'פה בארצות הברית חשף פרטים נסתרים על משטרו של צ'אושסקו, כגון שיתוף פעולה עם [[ארגון טרור|ארגוני טרור]] [[ערבים|ערביים]] ומשטרים אפלים כגון זה של [[מובוטו ססה סקו]], [[ריגול תעשייתי]] מאסיבי נגד ארצות הברית והמערב, ומאמצים רבים מצד צ'אושסקו להשיג תמיכה פוליטית מהמערב; גילויים אלו, ומדיניותו ה[[דרקון (מדינאי)|דראקונית]] ההולכת ומחמירה של צ'אושסקו, גרמו לבידוד גובר והולך של רומניה בזירה הבינלאומית, ולהפסקת הצמיחה הכלכלית ממנה נהנתה בסוף שנות השישים.

במהלך שנות ה־80 הלך והחמיר המשטר ברומניה, וימי הזוהר של צ'אושסקו, בהם באמת זכה לתמיכה גדולה מן העם, נשכחו כלא היו. ה[[סתיו העמים|הפיכות]] ברחבי [[הגוש הקומוניסטי]] היוו גורם מדרבן ל[[המהפכה הרומנית (1989)|נפילת המשטר הקומוניסטי]] בשרשרת אירועים עקובים מדם ב[[דצמבר]] [[1989]], אשר התחילו בערים [[טימישוארה]] ו[[בוקרשט]], והסתיימו ב[[הוצאה להורג|הוצאתם להורג]] הפומבית של הרודן ורעייתו, והכרזה על הקמת רפובליקה דמוקרטית חופשית ברומניה.

[[יון איליאסקו]], חבר בכיר לשעבר במפלגה הקומוניסטית אשר הודח על ידי צ'אושסקו, קיבל הכרה לאומית כמנהיגה של ממשלת קואליציה מאולתרת. חזית ההצלה הלאומית (שהפכה ל"מפלגה הסוציאל־דמוקרטית" בימינו) הכריזה על החזרת הדמוקרטיה והחירויות האזרחיות ב־[[22 בדצמבר]] [[1989]]. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, והחוקים הדראקוניים ביותר של צ'אושסקו, כגון האיסור על הפלות ואמצעים למניעת הריון, בוטלו.

===יחסי רומניה–הפדרציה הרוסית===
מדיניות החוץ של רומניה לאחר [[1990]] נבנתה אך ורק מסיבות גיאו-אסטרטגיות ופחות על יחסים כלכליים, מה שהביא ליחסים מינימליים עם רוסיה. רומניה הכריזה בשנת [[1993]] רשמית על רצונה להצטרף ל[[נאט"ו]] ו[[האיחוד האירופי]] כדי לאחד את ביטחונה הלאומי הרעוע. במאמץ להרגיע את בעלת בריתה לשעבר, רומניה ורוסיה חתמו על חוזה הנוגע לשיתוף פעולה צבאי דו-צדדי בשנת [[1994]] והסכימו להמשיך במשא ומתן על חתימת האמנה הבילטרלית על יחסי שכנות טובה. למרות מאמצים אלה, היחסים הדו-צדדיים התדרדרו במהירות. באפריל [[1996]] חוותה מערכת היחסים הרומנית-רוסית את אחד הרגעים הקשים ביותר שלה, כאשר שר החוץ הרוסי יבגני פרימקוב טס לבוקרשט בהזמנת הרשויות הרומניות לחתום על גרסת המשא ומתן מחדש של הסכם היחסים לגבי שכנות טובה בין המדינות. נלחץ על ידי מפלגות האופוזיציה שינה הנשיא איליצ'ו את דעתו ורומניה סירבה לחתום על האמנה, מכיוון שהיא לא הצליחה להתמודד עם שניים מהמחלוקות הבילטרליות המתמשכות ביותר בין שתי המדינות: רומניה התלוננה על היעדר סעיפים בהסכם המגנים את [[הסכם ריבנטרופ–מולוטוב]], ובנוסף קביעת מפת דרכים ברורה להחזרת האוצר הלאומי של רומניה המאוחסן במוסקבה. רוסיה גינתה בזעם את כוונותיה של רומניה כעוינות ומונעות על ידי נטיות אירידנטיסטיות לעבר שטחים ברפובליקה של [[מולדובה]] ו[[אוקראינה]], אשר מוסקבה חשבה כי רומניה עשויה לתבוע. כמו כן, רוסיה התלוננה כי רומניה סירבה לכלול הוראה שתתחייב את שני הצדדים שלא להצטרף לבריתות שמכוונות נגד האחר. בעקבות פרק זה בוטלו כל הביקורים הדיפלומטיים. רק בשנת [[1999]] אמרה בוקרשט כי היא מוכנה לשקול מחדש את קשריה עם מוסקבה, ברמה הפוליטית והכלכלית כאחד. באמצע שנות האלפיים נפתח [[חלון הזדמנויות]] שלישי לנרמל את היחסים בעקבות הבחירות הכלליות ברומניה בשנת 2000, שבהם עלתה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שנחשבת כקרובה יותר למוסקבה מאשר מפלגות רומניות אחרות. בסופו של דבר, בשנת [[2003]] נחתמה האמנה הדו צדדית על יחסי שכנות טובה, אך מבלי להתייחס לאף אחד מהנושאים המהווים מחלוקת בין שתי המפלגות: גינויו של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, השבת האוצר הלאומי של רומניה, וההוראות הנוגעות להסכם המחויבות של הצדדים שלא להשתתף בכך מכוונת נגד האחר.

סדרת קשרים ברמה גבוהה הגיעה לשיאה עם ביקורו של הנשיא טריאן בססקו במוסקבה בשנת [[2005]], אולם הצהרותיו באותה עת, על התגברות על דעות קדומות היסטוריות של 15 השנים הקודמות, לא קרמו עור וגידים ככל שהיחסים המשיכו להיות צוננים.

מקור המתח העיקרי כעת הוא מעמדה של מולדובה. הסכסוך על מולדובה, או בסרביה, אינו חדש. ונמשך בין רומניה לרוסיה כבר למעלה ממאה שנים, בגלל האינטרסים האסטרטגיים של רוסיה באזור המתנגשים עם מטרתה של רומניה למדינה פאן-רומנית אחידה. בסרביה, הידועה כיום לרוב העולם כמולדובה, הייתה במקור אזור בתוך מולדביה; רומניה נאלצה למסור אותה לרוסיה בקונגרס ברלין. האזור הוחזר לרומניה לזמן קצר, ואז נלקח שוב על ידי ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה. הרומנים עשויים לראות במולדובה כ"גנובה" על ידי רוסיה. רומניה החזירה לעצמה את השטח בסוף מלחמת העולם הראשונה, רק כדי לאבד אותו שוב בסוף מלחמת העולם השנייה. בזמן נפילת ברית המועצות, נבחרה השפה ה[[רומנית]] (בשם השנוי במחלוקת של "השפה המולדובנית") עם כתב לטיני כשפה הרשמית של מולדובה, וגרמה לסכסוך עם אזורים שאינם דוברי רומנית (כלומר, [[גגאוזיה]] ו[[טרנסניסטריה]]). עם זאת, מולדובה בחרה להצטרף באותה עת לרומניה בטענה שיש לה זהות לאומית נפרדת. הרומנים עשויים לראות במולדובנים קורבנות של רוסיפציה כפויה ו[[שטיפת מוח]].

לאחרונה, ב-[[10 בפברואר]] [[2015]], התריע ולדימיר אביסב, מנהל המרכז למחקרים פוליטיים וצבאיים במוסקבה, כי אם רומניה מרשה לעצמה להיות מעורבת בעימות בין רוסיה לנאט"ו, "אי אפשר שלא להציב בסיסים צבאיים שונים ברומניה ברשימת המטרות שיש לנטרל באמצעות כלי נשק מסוגים שונים." לדבריו, "רוסיה חוששת נורא שאפשר לשגר טילי שיוט [גם מבסיסים צבאיים העומדים להיבנות ברומניה]". [[נשיא רומניה]] קלאוס יוחניס הגיב לכך באישור פריסה זמנית של עד 250 חיילים אמריקאים בבסיס צבאי במזרח המדינה. הוא גם אישר בקשה מארצות הברית להשתמש ברומניה.

לאחר נפילת ברית המועצות עמדתם של ממשלות רוסיה כלפי האוצר הרומני נותרה זהה ומשא ומתן בעניין נכשל. האמנה הרומנית-רוסית משנת [[2003]] לא הזכירה את האוצר; הנשיאים יון אילייסקו ו[[ולדימיר פוטין]] החליטו להקים ועדה כדי לנתח את הבעיה הזו, אבל לא חלו תמורות בנושא.

חלק מן הקרבות של [[מלחמת אוקראינה–רוסיה]] זלגו לשטחה של רומניה. אולם אף על פי שרומניה היא חלק מברית [[נאט"ו]], הם אינם רואים בכך מתקפה ישירה עליהם.{{הערה|{{הארץ|אי־פי ורויטרס|ימים אחרי שהכחישה, רומניה מודה כי ייתכן שחלקים ממל"ט רוסי נפלו בשטחה|0000018a-6a7f-dfd9-ad9f-efffbe980000|6 בספטמבר 2023}}}}

==ייצוג דיפלומטי==
* רומניה מחזיקה ברוסיה שגרירות ב[[מוסקבה]], ושתי קונסוליות ב[[רוסטוב על הדון]] וב[[סנקט פטרבורג]].
* רוסיה מחזיקה ברומניה שגרירות ב[[בוקרשט]], וקונסוליה כללית ב[[קונסטנצה]]{{הערה|[https://www.embassypages.com/missions/embassy9925/ אתר על יחסי מדינות]}}.

== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
{{ניווט יחסי חוץ|רומניה|רוסיה}}