הצגת המקור של הדף "יחסי ישראל–סוריה"

{{יחסי מדינות
| מדינה 1 = ישראל
| מדינה 2 = סוריה
| צבע 1 = Green
| צבע 2 = Orange
| משטר 1 = [[דמוקרטיה פרלמנטרית]]
| משטר 2 = [[דיקטטורה]]
| מפה = Israel Syria Locator.png
}}
'''יחסי ישראל–סוריה''' עוינים מראשיתם. העמדה הסורית הבסיסית [[אנטי-ציונות|שוללת את הרעיון הציוני]] ורואה ב[[מדינת ישראל]] נטע זר ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] שיש לעוקרו מן השורש. מאז הקמתה הייתה סוריה חלוצת ומובילת המאבק המדיני והצבאי ב[[היישוב|יישוב]] היהודי ומדינת ישראל{{הערה|ד"ר דני אשר, '''המעגל הקרוב - צבאות ערב בעידן המלחמות בין המדינות''', משרד הביטחון – ההוצאה לאור 2013}}. מצב זה הביא לשלוש [[מלחמה|מלחמות]] ישירות בין המדינות, כאשר ב[[מלחמת ששת הימים]] כבשה ישראל את [[רמת הגולן]] מידי סוריה. מאז ראשית [[שנות ה-90 של המאה ה-20]] נעשו ניסינות להגיע ל[[הסכם שלום]], אולם אלו לא צלחו ו[[מצב לוחמה|מצב הלוחמה]] בין המדינות לא הסתיים מעולם. [[ישראל במלחמת האזרחים בסוריה|ישראל נקשרה בעקיפין למלחמת האזרחים בסוריה]], עקב ירי תועה מהצד הסורי לעבר ישראל, ומניעת התבססות איראן וחזבאללה על גבולה הצפוני, עם הקמת "[[תיק הגולן]]". בהמשך הקימה את מנהלת "[[שכנות טובה]]", האמונה על [[סיוע הומניטרי|סיוע אזרחי]] לתושבי [[סוריה]] שנפגעו מ[[מלחמת האזרחים בסוריה|מלחמת האזרחים במדינה]].

==לפני הקמת מדינת ישראל==
[[קובץ:Israel's_northern_border_by_the_Sykes-Picot_Agreement.svg|שמאל|ממוזער|300x300 פיקסלים|[[גבול הצפון|גבולו הצפוני של הגליל]] בשתי נקודות זמן: 1916, [[הסכם סייקס–פיקו]] ו-1924, [[הסכם ניוקומב-פולה]]. הסכם סייקס–פיקו (קו ירוק) ייעד את שטח ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון [[הגליל העליון]] שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן [[מלחמת העולם הראשונה]] ונודעה בשם [[אצבע הגליל]] וחלק ניכר מ[[הגליל התחתון]] להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו מאזור זה בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו ל[[הממלכה הערבית של סוריה|ממלכה הערבית של סוריה]] ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה. האזור היה ל[[שטח הפקר]] ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול – הסכם ניוקומב-פולה ([[גבול ישראל–לבנון|קו כחול]]) והוא התוואי המוכר כיום כ[[גבול בין-לאומי|גבול הבין-לאומי]] בין [[גבולות מדינת ישראל#גבול הצפון – סוריה ולבנון|ישראל]], [[סוריה]] ו[[לבנון]]]]

עד לימי [[המנדט הבריטי]] היו [[ארץ ישראל]], [[סוריה]] ו[[לבנון]] חלק מן [[האימפריה העות'מאנית]]. עוד במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]] פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן. על פי [[הסכם סייקס–פיקו]] בין הבריטים לצרפתים משנת [[1916]], נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית ישירה – [[עבר הירדן]] המזרחי, [[הנגב]] ומובלעת באזור בין מפרץ [[עכו]] ל[[מפרץ חיפה]], [[הגליל העליון]] וחלקו הגדול של [[הגליל התחתון]], לבין ליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של [[מעצמות ההסכמה]]. גבולו הצפוני של השטח ב[[ארץ ישראל המערבית]], שנועד להיות תחת חסות משותפת – השטח שלימים נודע כליבתה של [[פלשתינה-א"י]], נקבע מעט צפונית לעכו באזור [[אכזיב]] וירד דרומה עד ל[[הכנרת|כנרת]], באזור [[טבחה]] ואילו גבולו הדרומי נמתח בין [[עזה]] ל[[חברון]].

===המאבק על אצבע הגליל===
לאחר סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי [[הצהרת בלפור]], צידדה בהקמת [[בית לאומי לעם היהודי]] בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. [[התנועה הציונית]] הפקידה את [[ועד הצירים#ועידת השלום בפריז (1919)|דרישותיו הטריטוריאליות]] של [[העם היהודי]] בידי [[ועידת השלום בפריז (1919)]] דרישות אלו כללו בצפון את השטח עד הנהר [[ליטני]] וכן את מקורות [[נהר הירדן]] ובמזרח השיקו ל[[מסילת הברזל החיג'אזית]] ב[[עבר הירדן המזרחי]] עד [[מפרץ עקבה]]. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מ[[אל עריש]] שלחופו הצפוני של [[חצי האי סיני]] ועד ל[[טאבה]] לחופו המערבי של [[ים סוף]].

לפי הסכם חדש מספטמבר 1919, [[הסכם דוביל]] {{אנ|1918 Clemenceau–Lloyd George Agreement (Middle East)}}, שערכו ביניהם [[ראש ממשלת בריטניה]] [[לויד ג'ורג']] ו[[ראש ממשלת צרפת]] [[ז'ורז' קלמנסו]], פינו הבריטים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין [[ראש הנקרה]] לבין בואזיה ב[[עמק החולה]] (מעט צפונה מ[[איילת השחר (קיבוץ)|איילת השחר]]). אולם השטח מקו זה וצפונה עד [[צור (לבנון)|צור]], הפך הלכה למעשה לשטח הפקר, שכן הצרפתים לא ביססו את ריבונותם בו עד הקביעה הסופית של קו הגבול.

אל שטח ההפקר התנקזו שלל אינטרסים מנוגדים שהתסיסו את האזור: האינטרס היהודי – ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון [[הגליל העליון]] שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן [[מלחמת העולם הראשונה]] ונודעה בשם [[אצבע הגליל]]; האינטרס הבריטי לקבלת המנדט על ארץ ישראל; האינטרס של הלאומנים הסוריים אליהם חברו [[ערביי ארץ ישראל]] למימוש האוטופיה של [[סוריה הגדולה]] שארץ ישראל היא מחוזה הדרומי, אינטרס שהבשיל במרץ [[1920]] להכרזה של [[הקונגרס הלאומי הסורי]] על המלכתו של [[פייסל הראשון]] למלך [[הממלכה הערבית של סוריה]] ששרדה ארבעה חודשים עד כניעתה לצבא הצרפתי וכינון המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון; והאינטרס של שבטים [[בדואים]] מקומיים בעידוד חלקי של הבריטים לשמר את כוחם האזורי, תוך התנכלות לכפרי ה[[נוצרים]] באזור להם נתנה צרפת את חסותה. שיאו של הקונפליקט מנקודת המבט היהודית היה ההתקפה במרץ 1920 על [[מאורעות תל חי|תל חי]].

במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על קביעת קו הגבול.

===סימון הגבול המנדטורי והבין-לאומי===
ב-[[23 בדצמבר]] [[1920]] חתמו בריטניה וצרפת על "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ו[[מסופוטמיה]]"{{הערה|Franco-British Convention on Certain Points Connected with the Mandates for Syria and the Lebanon, Palestine and Mesopotamia|כיוון=שמאל}}. לפי הסכם זה, ויתרה צרפת על מקצת משטחי [[הגליל]], והותירה בידיה את נהר ה[[ליטני]], את [[מקורות הירדן]], את מרבית [[רמת הגולן]] וכן את ה[[חרמון]]. קו הגבול ששורטט בהסכם זה יצא מ[[תחנת הרכבת סמח (צמח)|תחנת הרכבת בצמח]] לכיוון צפון וחצה את הכנרת. הוא המשיך לאורך [[נחל משושים]] עד [[נאפח]], והגיע עד סמוך ל[[בניאס (אתר ארכאולוגי)|בניאס]]. משם פנה הגבול מערבה עד [[מטולה]], וירד דרומה עד סמוך ל[[סעסע]] ([[סאסא]]). משם המשיך מערבה לאורך [[קו פרשת המים]] שבין הליטני ונחלי [[הגליל העליון]], עד [[ראש הנקרה]]{{הערה|[http://www.amalnet.k12.il/meida/water/maamar.asp?cur=2401&lv=bb&main_id=601&code_name=A_maim0072#2 תהליך קביעת הגבול וזכויות המים של ארץ ישראל וסוריה]}}. אחת התוצאות של הסכם זה הייתה יצירתו של קו גבול דמוי אצבע שהכליל את ההתיישבות היהודית בגליל העליון בתחום המנדט הבריטי והגדיר את האזור שנודע בשם [[אצבע הגליל]].

ב[[ועידת סן רמו|וועידת סן רמו]] אישר [[חבר הלאומים]] את [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל ואת המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, ובאפריל [[1921]] הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבין-לאומי החדש, על פי ההסכם מדצמבר 1920. עם זאת ההסכמות לא סומנו בשטח, ונקבע כי תוואי הגבול הסופי ינוסח בהתאם למדידות מפורטות שתערכנה בידי [[הסכם ניוקומב-פולה|ועדת ניוקומב-פולה]].

וועדת ניוקומב-פולה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר [[1922]] לפי שני עקרונות עיקריים: אין לפנות כפריים מאדמתם, ואין לנתק כפר ממקורות המים שלו, מדרך ראשית העוברת סמוך לו או מעיירת המחוז שלו. ניוקומב ערך סיור הכנה עוד לפני הקמת הוועדה, והציע לשנות את תוואי הגבול ברמת הגולן, שכן זה חצה את אדמות ה[[אמיר]] מחמוד פעור, ולמסרן למנדט הצרפתי בסוריה. בתמורה הציע שתוואי נהר הירדן והכנרת כולה ימסרו למנדט הבריטי על ארץ ישראל.

ב-[[21 ביוני]] 1921 סימנה המשלחת הבריטית-צרפתית בראשות ניוקומב ופולה את קו הגבול ב-71 גלי אבנים בהתאם להצעותיו של ניוקומב, וב-[[3 בפברואר]] 1922 חתמו ניוקומב ופולה על המפות שבהן שורטט קו הגבול עליו הסכימו. השינויים העיקריים עליהם המליצה הוועדה היו הכללת כל [[הכנרת]] ו[[ימת החולה]] וכן נהר הירדן לכל אורכו, אך ללא יובליו הצפוניים, בתחום המנדט הבריטי{{הערה|[[יהודה ואלך]], "[[אטלס כרטא]] לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה", [[הוצאת כרטא]], [[1974]], עמוד 40}}, וכך גם באשר ל[[חמת גדר]] והשטח שבין דרום חופה המזרחי של הכנרת ומורדות רמת הגולן. מאידך, שטחי [[רמת הגולן]] שממזרח ל[[נהר הירדן|ירדן]] ואזור [[בניאס (אתר ארכאולוגי)|בניאס]] נמסרו למנדט הצרפתי על סוריה. עוד נערכו מספר שינויים לאורך הגבול שבין ארץ ישראל ולבנון, ואשר הבטיחו את קיום העקרונות לפיהם פעלה הוועדה.

כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך ב[[לבנון]] [[מפקד אוכלוסין]] על ידי השלטונות הצרפתיים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי הכפרים ה[[מתואלים]] בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי [[מטולה]] ו[[כפר גלעדי]]{{הערה|יואב שטרן, "מבחינת נסראללה, [[חוות שבעא]] אינן התירוץ היחיד", [[הארץ]], 30 ביולי 2005}}.

רק בשנת [[1924]] קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ [[ברעם]] (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ב[[רמת הגולן]] ממזרח לירדן ושמרה בידיה את כביש ביירות–בניאס–דמשק (דבר שגרם להותרת מעיינות הבניאס והחצבאני בשטח הצרפתי). לעומתם שמרו הבריטים על מערכת הכנרת כולל מעין הדן בשטחם (כנראה מתוך רעיון לנצל אותה למפעל הידרו אלקטרי). גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא כיום ה[[גבולות מדינת ישראל|גבול הבין-לאומי המוכר]] בין המדינות הריבוניות [[ישראל]] ו[[לבנון]].

==מהקמת מדינת ישראל עד למלחמת ששת הימים==
===מלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק===
[[קובץ:1949_Israeli-Syrian_General_Armistice_Agreement_(png).png|שמאל|ממוזער|686x686 פיקסלים|מפת הסכם שביתת הנשק עם סוריה 1949. מסומנים בגוון כהה שלושת האזורים המפורזים כולם בגבולות [[המדינה היהודית]] על פי [[החלטת החלוקה]] והגבול המנדטורי-[[הסכם ניוקומב-פולה|הבין-לאומי]] 1923: הצפוני, רמת הבניאס מול הקיבוצים [[דן (קיבוץ)|דן]], [[דפנה (קיבוץ)|דפנה]] ו[[שאר ישוב]], המרכזי, רצועה צרה המתחילה בחופה המזרחי של [[ימת החולה]], ממשיכה מדרום לימה במשולש גאוגרפי ובמרכזו [[משמר הירדן (מושבה)|המושבה משמר הירדן]], ולאחריו רצועת שטח צרה לאורך נהר הירדן (הגבול הבין-לאומי לאורך רצועה זו נמתח על הגדה המזרחית של הנהר) המתרחבת מעט בקרבת שפך הנהר לכנרת, והדרומי, הגדול מכולם, בדרום רמת הגולן, הנושק לגדה המזרחית של הכנרת ומתכנס למפגש הגבולות ישראל, סוריה וירדן (אל-חמה) – שפך ה[[ירמוך]] לירדן והמוצא הדרומי של הירדן מהכנרת]]
[[קובץ:GolanBordersHE.svg|שמאל|ממוזער|400x400 פיקסלים|רמת הגולן]]
{{ערך מורחב|החזית הסורית במלחמת העצמאות}}ב[[מלחמת העצמאות]] פלש צבא [[סוריה]] לשטחה של [[מדינת ישראל]]. ב-15 במאי [[1948]] נכנסו כוחות סורים לארץ ישראל מדרום לכנרת. הכוחות הסורים התקדמו, ואף החזיקו ב[[צמח (מרכז אזורי)|צמח]], [[מסדה]] ו[[שער הגולן]]. אולם עד 21 במאי הם נהדפו חזרה אל מעבר לצמח והתרכזו בתל-אל קאסר. לחימה מוגבלת התקיימה באזור הבניאס. במרכז הגזרה, הצליחו הכוחות הסורים להבקיע לתוך ישראל ולכבוש את [[משמר הירדן (מושבה)|משמר הירדן]]. ב[[קרבות עשרת הימים]] לא השתנו משמעותית העמדות בחזית הסורית. ב-[[18 ביולי]] 1948 נכנסה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות לתוקף, ולאחריה לא חל שינוי במצב הכוחות בין ישראל לסוריה, ועם תום המלחמה עמדו הכוחות הסוריים על גבולה המזרחי של הכנרת, וממערב לנהר הירדן, והחזיקו בשטח בן 66 קמ"ר ממערב ל[[גבול הצפון#סימון הגבול המנדטורי|גבול הבין-לאומי]], שנועד להיות בתחומה של המדינה היהודית על פי [[החלטה 181]]. במהלך [[הסכמי רודוס]] שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל, נפתחו שיחות עם סוריה ליד [[משמר הירדן (מושבה)|משמר הירדן]]. השיחות נמשכו כשלושה חודשים, במהלכם שקלה ישראל לפעול בכח צבאי, אם סוריה לא תסכים להסיג את כוחותיה מארץ ישראל המנדטורית. לבסוף [[הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה]] נחתם ב־[[20 ביולי]] [[1949]].

על פי ההסכם, נקבע קו שביתת הנשק במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה [[הצבא הסורי]] בתוך גבולות המנדט הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם, אולם הם היו בשליטה אזרחית של מדינת ישראל, שירשה את הגבול המנדטורי. על פי ההסכם נקבע שהחיים האזרחיים יוחזרו למסלולם. ישראל פירשה זאת כהיתר שלה לפעול באופן חופשי בכל פעילות אזרחית באזור המפורז, בעוד סוריה פירשה את ההסכם כקובע שרק פעילות אזרחית מלפני המלחמה יכולה להמשיך באזור. חילוקי דעות אלו הביאו לעימותים חוזרים ונשנים.

===מהסכמי שביתת הנשק עד מלחמת ששת הימים===
בין מלחמת תש"ח ל[[מלחמת ששת הימים]] העמיקה המחויבות הלאומית המסורתית של סוריה, הישירה ועל ידי שליח, למאבק הערבי נגד ישראל. תקריות רבות בין ישראל לסוריה התלקחו כתוצאה מהמחלוקות הבאות:
* שאלת הגבולות והפעילות באזור המפורז
* הדיג הישראלי בכנרת
* [[ייבוש החולה]]
* [[הקרב על המים]]

בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] השתלטו הסורים על שטח ישראלי ממערב לקו הגבול הבין-לאומי באזור המפורז הדרומי מעל החוף המזרחי של הכנרת – [[תקרית אל-חמה]] ובמפורז הצפוני על רכס [[הבניאס]] מול הקיבוצים דן, דפנה ושאר ישוב. השתלטות זו יצרה קו חדש בשטח, אשר לימים נודע בשם '''קווי 4 ביוני''', להבדיל מקו שביתת הנשק (1949) ומקו הגבול הבין-לאומי (1924). ניסיון השתלטות נוסף על שטח ריבוני ישראלי בשפך הירדן לכנרת – [[קרב תל מוטילה]], נהדף בתום ארבעה ימי קרב תוך שנגרמו אבדות כבידות לצה"ל.

הסורים גיבו את מתקפות ה[[פידאיון]] בשנות ה-50 ומאוחר יותר בשנות ה-60 פרסו חסותם על והפעילו מתחומם את "המלחמה העממית" – פעולות ה[[טרור]] של ה[[פת"ח]] שתכפו והתעצמו בחודשים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

בין עימותים אלו ובמהלכם, הפגיזה סוריה שוב ושוב את היישובים הישראליים למרגלות רמת הגולן. פעילויות אלו הביאו לביצוע [[פעולות התגמול|פעולות תגמול]] של ישראל בשטח סוריה שהרעו את המצב הביטחוני.

ביולי [[1963]] לקחה סוריה בשבי שישה אזרחים ישראלים שהפליגו בכנרת ונסחפו לחוף המזרחי. האזרחים הישראלים הוחזקו שלושה חודשים בשבי, ולאחר מכן שוחררו במסגרת חילופי שבויים{{הערה|'''[[ישראל 50]]''' בעמוד על שנת 1963}}.

ב[[ועידת הפסגה הערבית הראשונה|וועידת הפסגה הערבית הראשונה]] שהתכנסה בינואר 1964 "נקטה סוריה את הקו המיליטנטי ביותר ודרשה מלחמה לאלתר"{{הערה|שם=אשכול תן|[[עמי גלוסקא]], '''אשכול, תן פקודה''', צה"ל-הוצאת "מערכות"/משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמוד 87}}.

====תקריות ירי====
בשנים [[1950]]–[[1967]] נפגעו מאש סורית 377 חיילים ואזרחים ישראלים, מהם 121 הרוגים{{הערה|שם=אטלס גילברט|על פי '''אטלס הסכסוך הערבי-ישראלי''' של [[מרטין גילברט]] בהוצאת משרד הביטחון 1994, עמ' 60 נהרגו בין השנים 1951 ו-1955 במתקפות פידאיון מגבול סוריה 55 יהודים}} ב-310 ימים של חילופי אש, בהם נאלצו הישראלים ברצועת הספר להיכנס ל[[מקלט (מיגון)|מקלטים]]. הגזרה הסוערת ביותר מבחינת ירי סורי הייתה גזרת [[תל קציר]]. בשנת 1955 היה המספר הרב ביותר של תקריות, 52 ימי אש. הנזק החומרי ביישובים הישראלים הגיע לכ-20 מיליון [[דולר]] (במחירי שנת 1992).
* באוגוסט [[1965]] נערכו חילופי אש קשים בין כוחות צה"ל לצבא סוריה, על רקע ניסיון סורי להטיית מי [[הירדן]]{{הערה|'''[[ישראל 50]]''' בעמוד על שנת 1965}}.
* בפברואר [[1966]] ירו חיילים סוריים לעבר עובדים ישראלים. בתגובה ירו תותחנים של צה"ל, פגעו ב-4 חיילים סורים והשמידו 2 טנקים סורים{{הערה|'''[[ישראל 50]]''' בעמוד על שנת 1966}}.

ערב מלחמת ששת הימים, אירעו שתי תקריות חמורות בין ישראל לסוריה:
* [[תקרית ספינת המשמר בכנרת]] שהחלה ביוזמה התקפית סורית כנגד ספינת משמר שעלה על שרטון בחוף הכנרת באוגוסט 1966 שבמסגרתה התרחשו קרבות בין הצבאות
* [[יום הקרבות של 7 באפריל 1967]]

====הגבולות====
{{ערך מורחב|גבול ישראל–סוריה}}
ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדויק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך קיימו גם מגעים חשאיים ביניהם (בעיקר בוועידת שביתת הנשק). חוסר היציבות בסוריה בתקופה זו הקשה מאוד על קיום המגעים ואף מנע בחלק מהזמן את קיומם. בסדרת עימותים שהגיעו לשיאה בשנים [[1951]] ו־[[1964]] ייצבה סוריה קו שהכליל בתחום שליטתה גם חלקים מן האזור המפורז אשר היו שייכים להלכה למדינת ישראל. שטחים אלה היו ברובם באזור חופה המזרחי של [[הכנרת]] ובאזור [[חמת גדר]]. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

====הקרב על המים====
{{הפניה לערך מורחב|הקרב על המים}}
ציר מרכזי של המאבק בין ישראל לסוריה היה [[הקרב על המים]] בו סוריה בתחילה מנעה את הקמת [[תעלת ההטיה]] ב-1953 ובהמשך בשנים 1964–1966 ניסתה להטות את ה[[ירמוך]] ומי מקורות הירדן מלזרום במסלולם הטבעי לנהר הירדן בשטח ישראל.

====מודיעין====
בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים שתי המדינות השקיעו משאבים רבים בפיתוח מודיעין אחת על השנייה. חלק מהפעילות הישראלית התפרסמה אחרי שהסורים חשפו אותה. בין המקרים הידועים ביותר היו:

# [[מבצע צרצר]] – חמשת חיילי חוליית [[חטיבת הצנחנים|צנחנים]] ו[[חטיבת גולני|גולני]] שחדרו לסוריה על מנת לשתול מכשירי האזנה לקווי תקשורת אך נתפסו וישבו בשבי עד שהוחזרו בעסקת חילופי שבויים. 4 מהם חזרו חיים ועוד אחד, [[אורי אילן]], חזר בארון אחרי שהתאבד בשבי על מנת שלא למסור סודות צבאיים.
# המקרה הידוע ביותר הוא של המרגל [[אלי כהן (מרגל)|אלי כהן]], שפעל בסוריה בתחילת שנות ה-60, הצליח להתברג בחוגי צמרת השלטון הסורי והביא לישראל מידע רב ערך עד אשר נתפס, נשפט והוצא להורג בתלייה.
# [[יוסוף ספדי]] פעל בכפר [[מסעדה (יישוב)|מסעדה]] בשנות ה-50 וריגל לטובת ישראל עד אשר נחשף, אך הצליח להימלט לארץ בטרם נתפס. ישראל מעולם לא הודתה בפעילותו באופן רשמי. [[משרד הביטחון]] נתן לו משרה כ[[יערן]] ב[[שמורת הר מירון]] והוא התגורר עם משפחתו בבקתת היערן המבודדת סמוך לפסגת ההר, עד אשר חוליית מחבלים שחדרה מסוריה וסימנה אותו כיעד, הצליחה לארוב לו בבקתה ורצחה אותו לעיני משפחתו.

== ממלחמת ששת הימים עד לוועידת מדריד ==
===מלחמת ששת הימים===
{{ערך מורחב|החזית הסורית במלחמת ששת הימים}}
בצהרי 5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הפציצו מטוסים סוריים מטרות צבאיות ואזרחיות בצפון ישראל. בתגובה הפציצו מטוסי [[חיל האוויר הישראלי]] שדות תעופה בסוריה. בבוקר 6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה על [[אצבע הגליל]] בה נהרגו שמונה חיילים ב[[ראש פינה]]. בהמשך להרעשה הארטילרית פתחו הסורים בשתי התקפות קרקעיות. הראשונה הייתה התקפה על מוצב [[אשמורה]] (ממזרח ל[[חולתה]]) והשנייה כוונה לקיבוץ [[דן (קיבוץ)|דן]] ו[[תל דן]]. שתי ההתקפות נהדפו. בארבעת ימי הלחימה הראשונים המשיכו שני הצדדים בהרעשות ארטילריות וחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות ברמת הגולן. רק עם סיום [[כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים|הקרבות בחזית הירדנית]] ובסיני יכול היה [[צבא הגנה לישראל|צה"ל]] להפנות כוחות מספיקים לחזית הצפונית למלחמה נגד סוריה. בבוקר [[9 ביוני]] החלה מתקפה משולבת של צה"ל על המוצבים הסורים בצפון הרמה ובסיום אותו יום ביסס צה"ל את אחיזתו במוצבי הקו הראשון של הסורים. ביום למחרת, [[10 ביוני]], המשיכו הכוחות הישראליים להתקדם מזרחה אל מול הכוחות הסורים הנסוגים, וכבשו כמעט ללא קרבות שטחים נרחבים. עד שעות הערב באותו היום החזיקו כוחות צה"ל במסעדה אשר במורדות החרמון, ב[[קוניטרה]] ובאזור בוטמיה. ב-[[12 ביוני]] הונחת כוח מ[[חטיבת גולני]] על [[הר חרמון|החרמון]], וכבש אותו ללא קרב.

קו הפסקת האש שנקבע לאחר המלחמה כונה "[[הקו הסגול]]", והוא כלל כ-1,260 קמ"ר של שטח שכבשה ישראל בגולן, עד ממזרח ל[[קוניטרה]]. מלחמת ששת הימים הגבירה את תלותה של סוריה ב[[ברית המועצות]] ומצבה את מערך היחסים בינה לבין ישראל כחלק ממערך היחסים הבין-לאומי במסגרת [[המלחמה הקרה]] כאשר ישראל התייצבה לצד [[ארצות הברית]].

===מלחמת ההתשה===
בפברואר [[1969]] חדר [[מיג 21]] סורי לרמת הגולן, והופל בידי צה"ל{{הערה|{{מעריב|[[יעקב ארז (עיתונאי)|יעקב ארז]]|"מיג 21" סורי הופל בשמי הגולן|19690213|20}}}}. מיג נוסף הופל בסוף מאי{{הערה|{{מעריב||"מיג 21" סורי הופל בקרב אווירי|19690530|27}}}} וביולי אותה שנה חדרו מספר מטוסים סורים לרמת הגולן, וב[[קרבות האוויר של 8 ביולי 1969]] הפילו מטוסי צה"ל שבעה מיגים{{הערה|{{מעריב|[[יעקב ארז (עיתונאי)|יעקב ארז]]|מטוסי צה"ל ערכו הצגה אווירית לעיני החיילים ברמה - הפילו 7 "מיגים" סוריים|19690709|27}}}}. [[קרב אוויר]]י נוסף, בו הופלו 3 מיגים סוריים התרחש בדצמבר 1969 בשמי [[דמשק]]{{הערה|{{על המשמר||3 מיגים סוריים הופלו בקרבת דמשק; מטוסינו חזרו בשלום|19691212|11}}}}. מתחילת 1970 התחמם הגבול בין ישראל לסוריה ברמת הגולן וישראל מנתה עד אמצע מרץ 1970 כ-150 תקיפות על מוצביה מצד צבא סוריה וארגוני מחבלים. בלילה שבין 15–16 במרץ 1970 פשטו כוחות צה"ל מוסקים בעומק סוריה וחבלו ברשת החשמל ובתשתיות אחרות{{הערה|{{מעריב|אלי לנדאו|יחידות צה"ל ביצעו הלילה שלש פשיטות בעומק סוריה; כל כוחותינו חזרו בשלום|19700316|2}}}}. ב-23 במרץ 1970 הרגו כוחות צה"ל 8 חמושים שחדרו לצפון רמת הגולן{{הערה|{{מעריב||שמונה מחבלים נהרגו בשתי היתקלויות עם משמרות צה"ל בצפון רמת־הגולן|19700324|5}}}}. בסוף מרץ 1970 תקף כוח צבאי סורי מוצב ישראלי ב[[רמת הגולן]] ואחד מאנשיו נהרג{{הערה|{{מעריב||ערנותם של אנשי מוצב צה"ל ברמה מנעה הסתערות של חיילים סוריים|19700329|27}}}}. ב-2 באפריל 1970 התקיים יום הקרב החמור ביותר בחזית הסורית מאז מלחמת ששת הימים{{הערה|{{דבר||כוחות צה"ל הלמו בצבא הסורי|19700403|8}}}}. בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1970 בצעה ישראל את [[מבצעי שפט]]. 24–26 ביוני 1970 נודעו כ[[מלחמת שלושת הימים]], שביומם האחרון ביצע צה"ל תקיפה רחבת היקף בחזית הסורית, שנקראה [[מבצע קיתון 10]].

במהלך [[ספטמבר השחור (אירוע)|ספטמבר השחור]] ([[1970]]) הגיעו המדינות אל סף מלחמה ביניהן לאחר שסוריה פלשה לצפון [[ירדן]] וישראל תגברה את כוחותיה ברמת הגולן (בעידוד אמריקאי) על מנת לאיים על סוריה ולמנוע את נפילת המשטר ההאשמי.

בנובמבר 1972 שוב התלקחו קרבות בין ישראל וסוריה ברמת הגולן{{הערה|{{דבר||גישה חדשה בצפון|19721114|88}}}}{{הערה|{{מעריב||"מלחמת עשר שעות" ברמת הגולן|19721122|26}}}}.

===מלחמת יום הכיפורים===
[[קובץ:1973_Yom_Kippur_War_-_Golan_heights_theater_he.jpg|שמאל|ממוזער|300x300 פיקסלים|אזורי הקרבות בין [[צה"ל]] לבין [[צבא סוריה]] ב[[מלחמת יום הכיפורים]]]]
ב[[מלחמת יום הכיפורים]] פלש צבא סוריה אל הגולן, והצליח להשתלט על חלקים ממנו למשך מספר ימים. כוחות צה"ל כבשו שטחים אלה בחזרה לפני תום המלחמה ואף התקדמו והשתלטו על שטחים בעומק סוריה. לאחר המלחמה פרצה [[מלחמת ההתשה במובלעת הסורית|מלחמת התשה בין ישראל לסוריה]] שהתמקדה בשטח שנכבש מעבר לקו הסגול. ב-[[31 במאי]] [[1974]] נחתם [[הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה]]. על-פי ההסכם חזרה ישראל ל"קו הסגול" למעט שטח של כ-60 קמ"ר שכולל את העיר [[קוניטרה]], אשר חזר לשליטה אזרחית סורית. הסורים מסרו את מוצבי [[החרמון הסורי]] ל[[או"ם]]. רצועה משטח סוריה הצמודה לקו הפסקת האש נקבעה כ[[אזור חיץ]] בין הכוחות הישראלים לסוריים, והיא נמצאת בשליטה צבאית של כוח בין-לאומי בחסות האו"ם המכונה [[אונדו"פ]]. מאז חתימת ההסכם גבול ישראל–סוריה שקט יחסית ואין בו עימותים צבאיים.

===לאחר הסכמי שביתת הנשק בשנת 1974===
עם תחילת [[מלחמת האזרחים בלבנון]] בשנת [[1976]] נכנס [[צבא סוריה]] ללבנון, דבר שהגביר את המתיחות עם ישראל. [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] [[יצחק רבין]], הצהיר על סדרת קווים אדומים לגבי פעילות צבא סוריה בלבנון (בין השאר אי הכנסת טילים המאיימים על ישראל ללבנון ואי פעילות של הצבא הסורי מדרום ל[[M30 (משריק)#כביש ביירות–דמשק|כביש ביירות–דמשק]]). קווים אלו החזיקו מעמד עד לשנת [[1980]] בה פרץ עימות צבאי בין ישראל לסוריה סביב העיר הנוצרית [[זחלה]] ב[[בקעת הלבנון]]. למרות הפסקת האש שהושגה באמצע [[1981]] האשימה ישראל את סוריה בסיוע לארגוני הטרור הפלסטינים בלבנון (בעיקר על ידי מתן מחסה בשטח הנתון לשליטתה).

ב-[[14 בדצמבר]] 1981 קיבלה הכנסת את [[חוק רמת הגולן]] הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק מתייחס לשטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן, שהוא כל השטח הנמצא בין הגבול הבין-לאומי מ-1923 וגבול השליטה הישראלית שנקבע בהסכמי הפרדת הכוחות מ-1974. בעקבות זאת קיבלה [[מועצת הביטחון]] של האו"ם את [[החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטה 425]] השוללת את תוקפו של החוק מבחינה בין-לאומית, וקובעת כי [[אמנת ז'נבה הרביעית]] עדיין חלה על שטח הגולן. מבחינת המשפט הפנימי של מדינת ישראל, רמת הגולן סופחה למעשה אל מדינת ישראל, והיא נחשבת [[נפת גולן|נפה]] ב[[מחוז הצפון]]. זאת, אף על-פי שהחוק נמנע במכוון משימוש במילה "סיפוח" (כך על-פי נאומו של יוזם החוק, [[מנחם בגין]], ביום קבלתו בכנסת).

עם פרוץ [[מלחמת לבנון הראשונה]] החל חיכוך בין [[צה"ל]] לצבא סוריה שהתדרדר למלחמה של ממש בתוך שטחה של לבנון. כוחות סוריים פעלו בעיקר בגזרה המזרחית, בה נתנו מחסה לכוחות המחבלים אך גם במקומות אחרים בלבנון (ובמיוחד ב[[ביירות]]). לאחר המלחמה נרגעה המתיחות בין ישראל לסוריה בהדרגה (בין השאר בשל הסכסוך בין סוריה לבין [[הפתח]] שפרץ בשנת [[1983]]) וישראל השלימה עם [[הסדר הסורי בלבנון|השתלטות סוריה על מרבית לבנון]].

==מאז ועידת מדריד==
===משא ומתן בין המדינות===
[[ועידת מדריד]] שנערכה בסוף [[1991]] סימנה את תחילת המגעים הרשמיים בין שתי המדינות. לאחר הוועידה החלו שיחות דו-צדדיות בין המדינות בוושינגטון. בראש צוות המשא ומתן לשיחות עמד [[יוסי בן אהרון]]. עם זאת עד לתום תקופת כהונתו של [[יצחק שמיר]] באמצע [[1992]] הושגה התקדמות מעטה, אם בכלל{{הערה|{{חדשות|שריאל שני (וואשינגטון), [[צבי גילת]], [[אהרון ברנע]]|רובינשטיין יצא לעיתונאים והודיע: גמרנו עם המסדרון|19920114|16}}}}. חוסר ההתקדמות בשיחות בין המדינות הביאה גם לקשיים בשיחות בין ישראל ללבנון שהייתה בתקופה זו תחת שליטה מעשית סורית{{הערה|{{חדשות|שרות "חדשות" (וושינגטון), אמנון ברזילי, [[אהרן ברנע]]|השיחות הדו־צדדיות יתחדשו בוושינגטון רק בסוף אוגוסט|19920727|23}}}}.

לאחר כינון [[ממשלת ישראל העשרים וחמש|ממשלת רבין השנייה]], מונה בקיץ 1992 [[איתמר רבינוביץ]] לעמוד בראש צוות המשא ומתן של ישראל{{הערה|{{חדשות|אמנון ברזילי|הפרופסור ידבר עם הסורים|19920803|105}}}}. עם תחילת השיחות הגיש רבינוביץ׳ מסמך רשמי ממנו עלה כי מבחינת ישראל [[החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם]] נוגעת גם למשא ומתן עם סוריה, כלומר יש נכונות מצד ישראל לנסיגה מהגולן תמורת שלום{{הערה|{{חדשות|אמנון ברזילי|ישראל הודיעה לסוריה: 242 חלה גם על הגולן|19920825|6}}}}. בסבב השיחות הראשון שניהל רבינוביץ, באוגוסט 1992, ניכר שהייתה התקדמות{{הערה|{{חדשות|שריאל שני (וושינגטון), אמנון ברזילי, [[אהרן ברנע]], יוסף אלפרן (ז׳נבה), [[סוכנויות הידיעות]]|אפילו הסורים מדווחים על מפגש באווירה שקולה ובונה|19920825|16}}}}, אך סבב השיחות שנערך בדצמבר 1992 נקלע למבוי סתום בנושאי הליבה של השיחות: נסיגה, פרטי הסכם השלום והסדרי ביטחון ואחר כך השיחות הופסקו{{הערה|{{חדשות|אמנון ברזילי|סוריה מציעה להפריד בין כינון יחסים דיפלומטים להסכם שלום|19921216|34}}}}. ביוני [[1993]] נפתח סבב שיחות נוסף{{הערה|{{חדשות|אמנון ברזילי|ציפיה להתקדמות עם הפלסטינים: השתיקה של אסר מעוררת דאגה|19930610|2}}}}, ולמרות מעורבות אישית של הנשיא [[ביל קלינטון]] במשא ומתן לא הושגה התקדמות{{הערה|{{חדשות|אמנון ברזילי, יהושע מאיר; שירות "חדשות" (וושינגטון)|קלינטון ביקש מאסד הבהרות וקיבל איגרת תשובה צוננת|19930610|15}}}}. באוקטובר 1993 הודיע שר החוץ שמעון פרס שהקיפאון בשיחות נמשך, לאחר ביקור של השליח האמריקאי [[דניס רוס]] בדמשק לא הביא להתקדמות{{הערה|{{חדשות|אמנון ברזילי, נתן גוטמן (וושינגטון), אלדד בק, נירית זך|פרס: נמשך הקיפאון במסלול הסורי|19931024|21}}}}.

במסגרת המגעים באותה עת מסר רבין למזכיר המדינה [[וורן כריסטופר]], הצעה שכונתה "פיקדון" של נסיגה ישראלית מלאה לקווי 67' תוך חמש שנים בתמורה לנורמליזציה מלאה וליחסי ביטחון{{הערה|שם=הערה מספר 25173781:0|{{הארץ|[[נעה לנדאו]]|כך החליף נתניהו מגעים חשאיים עם אסד בדרישת הכרה בסיפוח|1.7044910|22 במרץ 2019}}}}. בתקופה זו התקיים משא ומתן עם סוריה על הסדר שלום לפי העיקרון הזה, אולם הוא נקלע למבוי סתום עקב הפער בין הצדדים בנוגע לסידורי הביטחון שיתקיימו לאחר נסיגת ישראל, ומיקומו המדויק של הגבול הבין-לאומי.

בשנת [[1998]], בתקופת [[ממשלת נתניהו הראשונה]], קיימו הצדדים שיחות חשאיות כשאת הצד הישראלי ייצג [[רון לאודר]], כשאחת השאלות שנידונו הייתה נוכחות צבאית ישראלית בחרמון לאחר הסכם{{הערה|שם=הערה מספר 25173781:0}}. דווח שלאודר, בשם נתניהו, העביר לאסד הסכמה עקרונית לנסיגה ישראלית תמורת שלום מלא<ref>{{צ-ספר|מחבר=אילן כפיר|שם=ברק - מלחמות חיי|מקום הוצאה=כנרת|שנת הוצאה=2015 תשע"ה|עמ=212-213}}</ref>. נתניהו הכחיש שהסכים לכך<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.jewishvirtuallibrary.org/israel-syria-negotiations|כותרת=Israel-Syria Negotiations|אתר=www.jewishvirtuallibrary.org|תאריך_וידוא=2024-12-11}}</ref>{{הערה|{{וואלה|יגאל קיפניס|"תמיד יהיה חלק מישראל"? כך הסכים נתניהו לוותר על כל סנטימטר בגולן|3710749|10 בדצמבר 2024}}}}. לאחר בחירתו של [[אהוד ברק]] כראש הממשלה ברק ואסד התראיינו במקביל לעיתון "אל-חיאת", היוצא לאור בלונדון, והרעיפו שבחים הדדיים והביעו מחויבות לחידוש תהליך השלום. אסד הגדיר את ברק "גבר חזק, הגון ואמין". לדבריו, הוא הבין שברק מעוניין להגיע להסכם שלום עם סוריה{{הערה|{{גלובס|שירות גלובס|אסד: ברק - גבר חזק והגון; ברק: נעשה שלום של אמיצים|154434|24 ביוני 1999}}}}. ביולי 1999 הכריז שר החוץ, [[דוד לוי]], כי אפשר להגיע להסכם שלום עם סוריה בתוך פחות מ-15 חודשים{{הערה|{{גלובס|שירות גלובס|לוי: שלום עם סוריה אפשרי בתוך פחות מ-15 חודשים|162857|19 ביולי 1999}}}}. ברק מצידו הודיעה שהיקף הנסיגה של ישראל יקבע לאחר הסכם על כל הבעיות שעל הפרק: לבנון, המים, פתיחת הגבולות, השגרירויות, הסדרי הביטחון, מערכות ה[[התרעה]], ועניינים הקשורים לשיתוף פעולה כלכלי{{הערה|{{גלובס|סוכנויות הידיעות|ברק: היקף הנסיגה מהגולן ייקבע לאחר פתרון כל הבעיות עם סוריה|163014|20 ביולי 1999}}}}.

במגעים גלויים וחשאיים עם סוריה בשאלת הגבול בתקופת [[בנימין נתניהו]] ו[[אהוד ברק]] אבן הנגף העיקרית הייתה העדר החפיפה בין הגבול [[הסכם ניוקומב-פולה|המנדטורי הבין-לאומי]] 1923, קווי [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|שביתת הנשק 1949]] ו"גבולות הארבעה ביוני" – מונח סורי. בתום מלחמת העצמאות נחתם הסכם [[שביתת נשק]] עם סוריה ושלושת האזורים בהם נותרו כוחות פולשים סורים בשטח שנועד להיות ב[[ריבונות]] ישראל על פי [[החלטת החלוקה]]{{הערה|גבולות [[החלטה 181]] בצפון הארץ מתבססים על קו הגבול [[הסכם ניוקומב-פולה|המנדטורי-הבין-לאומי]] 1923 שבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון למנדט הבריטי על [[פלשתינה-א"י]]}}, נקבע מעמדם כ[[אזור מפורז|אזורים מפורזים]] והצבא הסורי נסוג מהם. במהלך שנות ה-50 שבו הסורים והשתלטו בכוח צבאי על השטח המפורז הצפוני, רמת הבניאס, ועל מובלעת אל-חמה – [[תקרית אל-חמה]] 1951, שטח המפורז הדרומי. מרמת הבניאס הפגיזו וצלפו הסורים חדשות לבקרים לתוך היישובים הישראלים עד [[מלחמת ששת הימים]]{{הערה|{{למרחב||ראשוני המתיישבים עולים הבוקר לרמת־הבניאס|19670924|91}}}}. משהשיבה ישראל את ריבונותה בשטחים הללו ב-1967 נולדה תביעה הסורית חדשה: כל הסדר עתידי מחייב את נסיגת ישראל לקווי 4 ביוני 1967 כלומר, השטחים המפורזים שבריבונות ישראל עליהם שבה סוריה והשתלטה בכוח במהלך שנות ה-50 יהיו לשטח בריבונותה. ריבונות סורית ברמת הבניאס בה נובעים רוב [[מקורות הירדן]] משמעה "שליטתה של סוריה בכל המקורות הראשיים של [[הירדן ההררי|הירדן העליון]] עובדה המהווה איום חמור על ישראל"{{הערה|[[ארנון סופר]], '''המים כגורם בשיחות השלום בין ישראל לסוריה''', בתוך הגולן בין מלחמה ושלום, עורך [[משה מעוז]], הד ארצי בשיתוף המכון למחקר ע"ש הרי ס. טרומן למען קידום השלום, 1999, עמ' 119}} והפיכת מעיינות [[נחל דן#עין דן|הדן]] שהם 50% מהמים השופעים לירדן ולכנרת ל[[מים בין-לאומיים]] וחלוקה שונה של זכויות ניצול המים מהמקורות הללו בין שתי המדינות. [[ועידת שפרדסטאון]] בשנת [[2000]] בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לבין [[משרד החוץ (כללי)|שר החוץ]] הסורי [[פארוק א-שרע]] – הגיעה למבוי סתום, ובהמשך נכשלו ניסיונות שונים לחדש את ה[[משא ומתן]]{{הערה|[[עמוס גלבוע]], [https://www.terrorism-info.org.il/he/מדוע-נכשלה-פסגת-גנבה-בין-אסד-לקלינטון/ מדוע נכשלה פסגת ג’נבה בין אסד לקלינטון? מבט על “הסיפור האבוד”, ספרו של פארוק אלשרע, מי שהיה שר החוץ הסורי], מרכז המידע למודיעין ולטרור, 22 בדצמבר 2020}}.

[[נשיא סוריה]] [[בשאר אל-אסד]], השמיע החל משנת [[2003]], הצהרות על כוונתו לחדש את המשא ומתן עם ישראל{{הערה|{{ynet|גידו רן|מה נשתנה: סוריה וישראל - [[הכל דיבורים]]|3535331|24 באפריל 2008}}}}{{הערה|{{ynet|רוני סופר|"אין שום סיבה שבעולם לדיאלוג עם הסורים"|3341273|18 בדצמבר 2006}}}}{{הערה|{{ynet|רועי נחמיאס|מושיט יד לאולמרט ואחמדי-נג'אד|3428051|21 ביולי 2007}}}}. גישושים אלו לא נתקלו בתגובה אוהדת, ונראה כי [[אריאל שרון]] – ראש ממשלת ישראל עד [[2006]] – לא היה מעוניין לדון על עתידה של רמת הגולן במשא ומתן עם המשטר הסורי. סיבה נוספת שכנראה גרמה לרתיעה הישראלית ממגע עם אסד הייתה תמיכת סוריה ב[[טרור]], ומפקדותיהם של [[ארגוני טרור]] רבים הפועלים מדמשק.

ב-[[21 במאי]] [[2008]] הודיעו ממשלות ישראל, סוריה ו[[טורקיה]] על תחילתו של [[שיחות ישראל-סוריה (2008)|משא ומתן בלתי ישיר בין ישראל וסוריה]] בתיווכה של טורקיה, המתבסס על המסגרת שנקבעה בוועידת מדריד{{הערה|{{ynet|כתבי ynet וסוכנויות הידיעות|שר החוץ הסורי: ישראל התחייבה בטורקיה לנסיגה|3546096|21 במאי 2008}}}}. אסד העדיף כנראה לדחות את השיחות הישירות לשנת [[2009]] – רק לאחר סיום כהונתו של [[נשיא ארצות הברית]] [[ג'ורג' ווקר בוש|ג'ורג' בוש]]{{הערה|שם=ynet3565268|{{ynet|סוכנויות הידיעות|אסד: לא יהיה משא ומתן ישיר כל עוד בוש בבית הלבן|3565268|8 ביולי 2008}}}}, ובכל זאת – סבב רביעי של שיחות בלתי-ישירות התקיים בסוף יולי, ושני סבבים נוספים כבר תוכננו לאחר מכן. למרות כוונתו של אסד להמשיך בשיחות בשנת 2009, לא היה עוד סבב שיחות בשנה זו, בין השאר בגלל הסכסוך שפרץ בין ישראל לטורקיה{{הערה|שם=ynet3575469|{{ynet|רויטרס|סבב שיחות ישראלי-סורי נוסף נגמר בטורקיה|3575469|30 ביולי 2008}}}}. למרות קיום השיחות, נשיא סוריה סירב להיפגש עם ראש ממשלת ישראל [[אהוד אולמרט]] בעת ששניהם השתתפו בוועידת ההשקה של [[איחוד מדינות הים התיכון]] ב[[פריז]] ב-[[13 ביולי]] 2008, ובמצעד [[יום הבסטיליה]] למחרת{{הערה|{{ynet|רוני סופר|אולמרט ואסד במרחק נגיעה בשאנז אליזה|3567992|14 ביולי 2008}}}}.

בספטמבר 2010 בתקופת [[ממשלת נתניהו השנייה]] התקיימו שוב [[שיחות ישראל-סוריה (2010)|מגעים בין ישראל לסוריה]], בסיוע [[פרד הוף]] ו[[דניס רוס]] כמתווכים מצד האמריקאים, כשנציגי ישראל במשא ומתן היו [[עוזי ארד]], [[רון דרמר]], [[יוחנן לוקר]], [[יצחק מולכו]] ו[[מייק הרצוג]]. במגעים אלו הסכימה ישראל לדון בדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מהגולן, אך הסורים נדרשו לנתק את יחסיהם עם [[חזבאללה]] ו[[יחסי איראן-סוריה|איראן]]. המגעים נעצרו לאחר תחילת [[מלחמת האזרחים בסוריה|מלחמת האזרחים הסורית]] ב-2011{{הערה|שם=הערה מספר 25173781:0}}.{{הערה
{{וואלה|ד"ר יגאל קיפניס|"תמיד יהיה חלק מישראל"? כך הסכים נתניהו לוותר על כל סנטימטר בגולן|3710749|10 בדצמבר 2024}}}}

בדצמבר 2016 ראש האופוזציה הסורי, פהד אל-מסרי, יצא בפניה לישראל, בסרטון וידאו באורך 20 דקות, בו הציע דרכים לשיתוף פעולה, קורא לישראל לסייע בסילוקו של אסד והבטיח שסוריה לא תתמוך בעתיד במאבק בישראל{{הערה|{{mako|אהוד יערי|מסר מהאופוזיציה הסורית לישראל|43c88618f70d851004|news-channel2/Channel-2-Newscast-q4_2016|5 בדצמבר 2016}}}}. במרץ 2017 התקשר אל-מסרי לשר [[איוב קרא]] והציע לו להתניע מהלך שיכלול רכבת מהירה מחיפה לדמשק{{הערה|{{מעריב אונליין|יאסר עוקבי|רכבת לילה לדמשק: היוזמה החדשה לחבר בין חיפה לבירת סוריה|news/israel/Article-578541|20 במרץ 2017}}}}.

ב-[[25 במרץ]] [[2019]] חתם [[דונלד טרמפ|דונלד טראמפ]], נשיא [[ארצות הברית]], על [[צו נשיאותי]] [[הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן|המכיר]] בריבונות ישראל על רמת הגולן{{הערה|{{הארץ|נעה לנדאו|טראמפ חתם על הצהרה נשיאותית להכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן|0000017f-f6bd-d460-afff-ffff371d0000|25 במרץ 2019|מנויים=לא}}}}. לאחר ההכרה הצהירו מדינות [[האיחוד האירופי]] פה אחד כי "האיחוד האירופי לא מכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן הכבושה"{{הערה|{{מעריב אונליין|סוכנויות הידיעות|האיחוד האירופי: "לא מכירים בריבונות ישראל על רמת הגולן הכבושה"|news/politics/Article-691554|27 במרץ 2019}}}}{{הערה|{{ynet|איתמר אייכנר|28 מדינות האיחוד האירופי הכריזו: "לא מכירות בריבונות ישראל בגולן"|5484509|27 במרץ 2019}}}}.

בפברואר [[2021]], ולאחר קרוב ליום של [[צו איסור פרסום]], פורסם בתקשורת כי ישראל נמצאת במשא ומתן בתיווך רוסי שדן באפשרות לשחרר אסיר ואסירה סורים מהכלא הישראלי תמורת צעירה ישראלית שעברה בטעות את הגבול בין המדינות{{הערה|{{כאן|רועי קייס|דיווח: משטר אסד פועל לשחרור 2 אסירים סורים - בתמורה לישראלית שנכנסה לסוריה בשוגג|100549|17 בפברואר 2021|Item}}}}.

===גורמי מתיחות===
באוגוסט 1996, לאחר שדיוויזיה סורית הועברה מביירות אל גבול ישראל כחלק מתרגיל, ישראל הזיזה כוחות בעקבות דיווח כוזב של סוכן המוסד [[יהודה גיל]], כאילו סוריה נערכת למלחמה, צעד שהוביל למשבר שהלך והחריף.

בשנות ה-2000 נרשמו מספר התפתחויות כגורמים להגברת המתיחות בין המדינות. אלו כוללים את [[מהפכת הארזים]] ב[[לבנון]] בשנת [[2005]], שהחלישה את מעמדה של סוריה בלבנון ואת ההתקרבות בין סוריה ו[[איראן]].

===סיוע סורי לארגונים הפועלים נגד ישראל===
עוד לפני ועידת מדריד סייעה סוריה לארגוני [[טרור פלסטיני]]ם, בעיקר ל[[חמאס]] ול[[הג'יהאד האיסלאמי|ג'יהאד האיסלאמי]], שמפקדותיהם נמצאות בדמשק. סיוע זה מתבטא בתעמולה, במתן אתרי אימונים (שאחד מהם הופצץ על ידי ישראל בשנת [[2003]]) ובתחמושת. סיוע זה מהווה את אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין המדינות. כמו כן הפכה סוריה לאחד משני פטרוניו של ארגון ה[[חזבאללה]] השיעי והיא מסייעת לו בתחמושת (בעיקר בהעברתה מ[[איראן]]), בסיוע כספי (כנ"ל) וכן בתמיכה תעמולתית.

ב[[מלחמת לבנון השנייה]] סייעה סוריה בתחמושת לחזבאללה באמצעות שיירות אספקה שהותקפו על [[גבול סוריה-לבנון]] – תקיפות שהביאו למותם של אזרחים וחיילים סורים, ולהבעת חשש מפני התלקחות מלחמה בין שתי המדינות{{הערה|{{ynet|רועי נחמיאס|אסד: חזבאללה ניצח, ישראל היא אויב שנוא|3291496|15 באוגוסט 2006}}}}. במהלך המלחמה ירה חזבאללה רקטות סוריות, חלקן חמושות ב[[מטען רסס]]. לאחר המלחמה הכריזה סוריה על כוונתה לשחרר את רמת הגולן גם בדרכים צבאיות ועל תמיכתה בתושבי הגולן הנמצאים בשטח הישראלי.

===פעילות ישראלית בסוריה===
מספר תקיפות בסוריה, יוחסו לישראל, על פי פרסומים בתקשורת, הגם שישראל לא אישרה אותם. אלו כללו את [[תקיפת הכור הגרעיני בסוריה]] בספטמבר [[2007]], (ישראל לקחה עליה אחריות רק במרץ 2018{{הערה|{{כלכליסט|ynet|ישראל מאשרת: השמדנו את הכור הגרעיני הסורי ב-2007|3734535|21 במרץ 2018}}}}), חיסול בכיר [[חזבאללה]] [[עימאד מורנייה]] ב[[דמשק]] ב-[[12 בפברואר]] [[2008]], [[תקיפת שיירת הנשק הסורית במחוז ריף דמשק שבסוריה]] בינואר [[2013]] ו[[תקיפות משלוחי הנשק האיראניים לחזבאללה בדמשק|מספר תקיפות של מחסני נשק ומתקנים צבאיים במאי 2013]]{{הערה|{{ynet|כתבי ynet וסוכנויות הידיעות|סוריה: ישראל הפציצה הלילה בדמשק|4375984|5 במאי 2013}}}}, ב[[דצמבר]] [[2021]] פורסם ש[[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]] תקף בעומק סוריה כמה יעדים שבהם הסתיר משטר אסד [[נשק כימי]], מתחת לפני האדמה. התקיפה הזו הייתה לא שגרתית ולא דומה לתקיפות האחרונות שישראל מבצעת במסגרת ה[[המערכה בין המלחמות|מב"מ]]. היא הייתה רחוקה ועמוקה. לפי ה"וושינגטון פוסט" התקיפות הללו היו חלק ממהלך לעצירה של מה שגורמים רשמיים בישראל הגדירו כ"ניסיון החייאה" של ייצור [[גז עצבים]] קטלני בסוריה. תקיפה דומה כבר בוצעה על ידי ישראל שנה קודם לכן<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.bhol.co.il/news/1313484|כותרת=הדלפת התקיפה: כדי להראות שישראל רצינית בכוונותיה|אתר=בחדרי חרדים|שפה=he|תאריך_וידוא=2021-12-14}}</ref>.

==== מלחמת האזרחים בסוריה ====
{{הפניה לערך מורחב|ישראל במלחמת האזרחים בסוריה}}
במהלך [[מלחמת האזרחים בסוריה]] נורו פעמים רבות יריות ואף [[פצמ"ר]]ים לרמת הגולן, בחלק מהמקרים ישראל השיבה אש לעבר מקורות הירי (ראו גם [[מלחמת האזרחים בסוריה#ישראל]]). ב-5 במרץ [[2014]] ניסתה חוליית [[חזבאללה]] להניח [[מטען חבלה]] בסמוך לגבול הישראלי. החוליה שזוהתה נפגעה מאש צה"ל{{הערה|{{וואלה|אמיר בוחבוט ועדי חשמונאי, מערכת וואלה! חדשות|צה"ל זיהה חוליית חזבאללה שניסתה להניח מטען בגולן|2726335|5 במרץ 2014}}}}. שבועיים לאחר מכן, ב-18 במרץ, התפוצץ מטען חבלה לצד ג'יפ סיור צה"לי לאורך הגבול הסורי, ארבעה חיילי צה"ל נפצעו בפיצוץ. בתגובה תקף חיל האוויר בסיסים של צבא סוריה. בספטמבר 2014 הפילה ישראל [[מטוס קרב]] סורי שחדר לשטח ישראל{{הערה|{{ynet|אחיה ראב"ד, יואב זיתון, רועי קייס ומיכל מרגלית|חיל האוויר הפיל מטוס קרב סורי בגולן|4574183|23 בספטמבר 2014}}}}.

ביוני 2016 הוקמה מנהלת [[שכנות טובה]], האמונה על הסיוע האזרחי וההומניטרי לתושבים סורים שנפגעו ממלחמת האזרחים.

ב-[[17 במרץ]] [[2017]], [[תקיפת חיל האוויר בסוריה (מרץ 2017)|תקף חיל האוויר]] שיירת נשק שהובילה [[אמצעי לחימה]] לארגון הטרור [[חזבאללה]], מטוסי חיל האוויר חיסלו את השיירה אך בדרך חזרה לישראל שוגרו אל עבר מטוסי חיל האוויר [[טיל קרקע-אוויר|טילי קרקע-אוויר]] [[נגד מטוסים]] מדגם [[S-200]], אחד מהטילים יורט על ידי [[מערך ההגנה האווירית]] של [[צה"ל]] מעל [[בקעת הירדן]]. יירוט הטיל הפעיל אזעקה בבקעת הירדן וכתוצאה מכך, ישראל הודתה באופן רשמי בפעם הראשונה שתקפה בסוריה{{הערה|{{נענע10|[[חזי סימנטוב]], [[אור הלר]] ו[[אלון בן דוד]]|התקיפה בסוריה: בכיר חיזבאללה נהרג; הסורים: "הפלנו מטוס ישראלי"|1237144|17 במרץ 2017||news}}.}}{{הערה|{{וואלה|[[אמיר בוחבוט]]|חיל האוויר תקף בסוריה; טיל נ"מ יורט בידי "החץ" באזור ירושלים|3049371|17 במרץ 2017}}}}.

===מלחמת חרבות ברזל===
{{ערך מורחב|חזיתות מלחמת חרבות ברזל}}

במהלך [[מלחמת חרבות ברזל]], לא נפתחה חזית רחבה בין ישראל לסוריה, אם כי נורו מתחילת המלחמה עד אוקטובר 2024 כ-60 רקטות וכטב"מים מכיוון סוריה לישראל{{הערה|{{אתר צה"ל||פילוח שיגורים|236495}}}}, כשמקביל ישראל תקפה בסוריה מספר פעמים, בעיקר מטרות של [[חזבאללה]], [[חמאס]], ו[[איראן]] (למשל [[התקיפה הישראלית ליד שדה התעופה הבין-לאומי חלב (2024)]]).

ב-13 באוקטובר עלו דיווחים בסוריה כי צה"ל מפר את הסכם שביתת הכוחות ופועל מעבר לגבול באזור צפון [[קוניטרה (מחוז)|מחוז קוניטרה]]{{הערה|{{כאן|עומר שחר|בסוריה טוענים: "צה"ל מפר את ההסכם ופועל מעבר לגבול"|812475|14 באוקטובר 2024|content}}}}. ב-3 בנובמבר צה"ל לקח אחריות על [[חטיפת עלי סלימאן אלעאצי|חטיפת אזרח סורי]] שפעל למען איראן לשטח ישראל.

לאחר [[מתקפת המורדים הסורים (2024)|מתקפת המורדים הסורים]] ו[[הפלת משטר אסד]] בתחילת דצמבר 2024, צה"ל פרש את כוחותיו בשטח החיץ המפורז במסגרת [[מבצע חץ הבשן]], כדי למנוע מארגוני מורדים לפלוש אליו ולאיים ממנו על שטח ישראל.

==מעבר גבול==
[[קובץ:Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_Apple_Export_at_Quneitra_Crossing_(1).jpg|שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|מעבר תפוחים מרמת הגולן לסוריה במעבר קוניטרה, פברואר 2011]]
בגבול ישראל–סוריה הנוכחי יש [[מעבר גבול]] אחד סמוך לעיר קוניטרה, המכונה לפיכך "[[מעבר קוניטרה]]". במעבר זה אין מגע ישיר בין ישראלים לסורים, והוא מתנהל בתיווך אנשי האו"ם מכוח אונדו"פ. המעבר סגור בדרך כלל למעבר אנשים וסחורות, והוא משמש בעיקר את אנשי האו"ם. המעבר משמש גם את תושבי הגולן ה[[דרוזים]], אולם הדבר מחייב סידורים מיוחדים בתיווך האו"ם.

== לקריאה נוספת ==
* יגאל קיפניס, '''ההר שהיה כמפלצת: הגולן בין סוריה לישראל''', [[הוצאת מאגנס]], ירושלים, 2009
* [https://web.archive.org/web/20200222224130if_/http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/111879.pdf עודד ורון טירה, מתודולוגיה עסקית וביטחון לאומי] באתר מערכות
* רון טירה, '''עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]], תל אביב 2001
* ד"ר [[דני אשר]], '''המעגל הקרוב - צבאות ערב בעידן המלחמות בין המדינות''', [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 2013
* [[עמוס גלבוע]], [https://www.terrorism-info.org.il/he/מדוע-נכשלה-פסגת-גנבה-בין-אסד-לקלינטון/ מדוע נכשלה פסגת ג’נבה בין אסד לקלינטון? מבט על “הסיפור האבוד”, ספרו של פארוק אלשרע, מי שהיה שר החוץ הסורי], מרכז המידע למודיעין ולטרור, 22 בדצמבר 2020

== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{הארץ|יחיעם ויץ|אם ההר לא בא אל אסד|1.1276476|19 באוגוסט 2009}}
* {{מערכות1|א“ש|על היגיון ועל שיקולי מדיניות במזרח התיכון|448|2013}}
* {{הארץ|מאיר זמיר|מלחמתה הסודית של ישראל להבטחת עצמאותה של סוריה|1.6174439|13 ביוני 2018}}
* {{יומן חדשות|מתיחות בגבול ישראל-סוריה|60629-2/95013-2|1964}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007482157305171|סוריה, יחסי-חוץ, ישראל}}
* {{ynet|איתמר אייכנר|"נשתה קפה רק אחרי שתרדו מהגולן": הצצה נדירה למו"מ על השלום עם סוריה|news/article/sj6wdfg00n|23 ביוני 2023}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{ניווט יחסי חוץ|ישראל|סוריה}}{{בקרת זהויות}}
[[קטגוריה:יחסי ישראל–סוריה|*]]