הצגת המקור של הדף "הגירוש הגדול של מרץ"

'''הגירוש הגדול של מרץ''' - שם למבצע של [[ק.ג.ב|משרד לביטחון המדינה הסובייטי]] ב[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אסטוניה|אסטוניה הסובייטית]], [[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית|לטביה הסובייטית]] ו[[הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית|ליטא הסובייטית]] במהלכו גורשו כ-100 אלף אזרחים ל[[סיביר]]. המבצע נערך במרץ [[1949]].

==רקע==
בעקבות [[מהפכת אוקטובר]] ו[[מלחמת האזרחים ברוסיה]] לאורך חוף [[הים הבלטי]] הוקמו מדינות עצמאיות [[אסטוניה]], [[לטביה]] ו[[ליטא]]. בשנת [[1940]] כתוצאה מסיכומים של [[הסכם ריבנטרופ–מולוטוב]] לשטחי מדינות אלו הוכנסו יחידות של [[הצבא האדום]], משטרים דמוקרטיים הוחלפו בממשלות תומכות ב[[ברית המועצות]] ובסופו של תהליך המדינות [[כיבוש המדינות הבלטיות|סופחו]] ל[[ברית המועצות]]. כבר בתחילת יוני [[1941]] בוצע גירוש המוני של אזרחים ל[[סיביר]]. במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] השטח נכבש על ידי [[ורמאכט]]. תושבים לא מעטים הצטרפו לצבא הנאצי ולחמו נגד [[הצבא האדום]]. לאחר קריסת המשטר ה[[נאצי]] ביערות הסתתרו מתנגדי הכיבוש הסובייטי ומספר שנים הם ניהלו מאבק מזוין נגד השלטון.

==הכנות למבצע==
בהתאם להחלטת הממשל הסובייטי מ-[[29 בינואר]] [[1949]] החלו הכנות לגירוש [[איכר|איכרים]] מבוססים ומשפחותיהם, משפחות מתנגדי המשטר, תומכי מתנגדי המשטר וכו'. ב-[[12 במרץ]] הוצא צו שר הפנים של ברית המועצות על ביצוע הגירוש. המבצע היה באחריות משרד לביטחון המדינה בראשות [[ויקטור אבאקומוב]] ומשרד הפנים היה היחידה המסייעת. לצורך המבצע לאזור הובאו יחידות צבא נוספות בהיקף של כ-10 אלף חיילים. הגירוש עצמו בוצע על ידי יחידות של 9-10 איש שכללו שלושה סוכני [[ק.ג.ב]], 2 חיילים ו-4-5 פעילים מקומיים. בניגוד למבצע גירוש של יוני [[1941]] המשפחות לא הופרדו וכול חברי המשפחה הובאו לאותו מקום הגליה.

==תוצאות המבצע==
בסך הכול גורשו כ-94 אלף אזרחים, מתוכם 72%  נשים וילדים. מאסטוניה גורשו 21,000 אזרחים, מלטביה 42,000 אזרחים ומליטא 31 אלף אזרחים. היקף המגורשים הגיע לכ-2-3% מכלל אוכלוסיית הרפובליקות. רוב הגירוש התרחש ב-[[25 במרץ]],  והשלמות קטנות התבצעו בימים לאחר מכן. כל המגורשים חתמו על מסמך לפיו קיבלו מעמד תושב מיוחד ללא זכות לחזור ועונש של 20 שנות עבודת פרך אם ינסו לברוח. הם היו צריכים להתייצב במשרד מקומי של משרד הפנים פעם בחודש. המגורשים התיישבו ב[[אמור (מחוז)|מחוז אמור]], [[אירקוטסק (מחוז)|מחוז אירקוטסק]], [[קרסנויארסק (מחוז)|מחוז קרסנויארסק]], [[נובוסיבירסק (מחוז)|מחוז נובוסיבירסק]], [[אומסק (מחוז)|מחוז אומסק]] ו[[טומסק (מחוז)|מחוז טומסק]].

בהתאם לצו של [[הסובייט העליון]] קיבלו 75 עובדי מערכת הביטחון את [[עיטור הדגל האדום]], ועוד 17 אנשים קיבלו עיטורים אחרים על הצטיינות בביצוע הגירוש.

לאחר פטירת [[יוסיף סטלין]] בשנת [[1953]] וקבלת הרשאה לחזור בשנת [[1957]] החל לזרום זרם חוזרים מ[[סיביר]] ועד לתחילת שנות ה-60 חזרו כל המגורשים שנותרו בחיים. לפי הערכה כ-12% מהמגורשים נפטרו.

בתחילת [[המאה ה-21]] נערכו ב[[אסטוניה]] משפטים נגד מבצעי הגירוש, והם נשפטו למספר שנות [[מאסר]].

[[קטגוריה:1949 בברית המועצות]]
[[קטגוריה:לטביה: היסטוריה]]
[[קטגוריה:ליטא: היסטוריה]]
[[קטגוריה:אסטוניה: היסטוריה]]
[[קטגוריה:ברית המועצות: הגירה בכפייה]]
[[קטגוריה:יחסי אסטוניה – ברית המועצות]]