הצגת המקור של הדף "גירוש פעילי חמאס ללבנון"

ב-[[17 בדצמבר]] [[1992]] גירשה [[ממשלת ישראל העשרים וחמש|ישראל]] ל[[לבנון]] 415 פעילי [[חמאס]] ו[[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני]] לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. הגירוש אומנם צלח את מבחן [[בית המשפט הגבוה לצדק|בג"ץ]], אך ממשלת רבין, שביצעה את הגירוש, החליטה לבסוף לקצר את תקופת הגירוש ולאפשר למגורשים לחזור לבתיהם. נטען שלחץ כבד שהפעיל ממשל [[ביל קלינטון|קלינטון]] נגד ישראל (איום מפורש להצביע בעד הטלת סנקציות נגד ישראל ב[[מועצת הביטחון]]) שימש זרז להחלטה זו{{הערה|CLYDE HABERMAN, {{כ}}[http://www.nytimes.com/1993/02/02/world/israel-to-return-100-palestinians-it-had-deported.html ISRAEL TO RETURN 100 PALESTINIANS IT HAD DEPORTED], באתר [[הניו יורק טיימס]], 2 בפברואר 1993}}.

==רקע==
===חטיפת נסים טולדנו ורציחתו===
{{ערך מורחב|ערך=[[חטיפת נסים טולדנו ורציחתו]]}}
ב-[[13 בדצמבר]] [[1992]] חטפו פעילי חמאס את שוטר [[משמר הגבול]] נסים טולדנו וניהלו משא ומתן על דרישתם לשחרור [[אחמד יאסין]] תמורתו. טולדנו נחטף בעיר [[לוד]], בעת שעשה דרכו מביתו לבסיסו. יומיים לאחר מכן נתגלתה גופתו של טולדנו בסמוך ל[[כפר אדומים]] כפותה ודקורה. החוטפים והרוצחים נלכדו כעבור מספר חודשים, נשפטו ונדונו ל[[מאסר עולם]]{{הערה|1=[https://www.10million.org/he/החטיפה%20והרצח%20של%20שוטר%20משמר%20הגבול%20ניסים%20טולדנו%20עי%20ארגון%20החמאס החטיפה והרצח של שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו על ידי ארגון החמאס]}}{{ביאור|באוקטובר 2011, במסגרת [[ההסכם לשחרור גלעד שליט]], שוחררו מאג'ד קטיש ומחמוד עטון שנשפטו כל אחד ל-3 [[מאסר עולם|מאסרי עולם]] על רצח 3 ישראלים, בהם נסים טולדנו.}}.

===מעצר אנשי חמאס===
לאחר שנמצאה גופת טולדנו והובהר שהוא נרצח מיד עם חטיפתו, עצרה ישראל במבצע רחב היקף כ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, ובמקביל בדק ראש הממשלה [[יצחק רבין]] עם שר המשפטים [[דוד ליבאי]] ועם [[היועץ המשפטי לממשלה]], [[יוסף חריש]], אפשרות של גירוש המוני ללבנון. שניהם תמכו משפטית ברעיון{{ביאור|מאוחר יותר, לאחר שהתייעץ עם ביניש, שינה ליבאי את עמדתו והפך למתנגד נחרץ לגירוש. לבסוף נמנע בהצבעה, לדבריו בשל תמיכת היועמ"ש.}}, אך [[פרקליט המדינה|פרקליטת המדינה]] [[דורית ביניש]] ומנהלת [[מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה|מחלקת הבג"צים]] בפרקליטות, [[נילי ארד]], התנגדו לו בתוקף וניסו לשכנע את המעורבים לחזור בהם, כיוון שלטענתן הגירוש לא היה חוקי ולא יכול היה לעמוד במבחן בג"ץ. חרף עמדתן זו, בבוקר [[16 בדצמבר]] [[1992]] החליטה הממשלה לגרש ללבנון באופן מיידי 415 פעילי חמאס וג'יהאד, ללא הודעה מוקדמת ותוך שלילת זכות הטיעון המוקדם. בנוסף, על פי הדו"ח של ארגון [[בצלם]], לא נאמר לפעילי חמאס להיכן הם נלקחים, ולמשפחותיהם לא נמסרה כל הודעה גם לאחר מעשה{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=הגירוש ההמוני בשנת 1992|אתר=בצלם|כתובת=https://www.btselem.org/hebrew/deportation/1992_mass_deportation|שפה=he|תאריך_וידוא=2020-01-19}}}}. שרי [[מרצ]] בממשלה תמכו בגירוש וזכו על כך לביקורת רבה מצד הפעילים במפלגתם. בעקבות זאת, אמרו כי חשבו שמדובר בגירוש של עשרות ולא מאות. לאור זאת תבעה מרצ מהממשלה כמחווה את ביטול חוק איסור המפגשים עם אנשי אש"ף, והדבר נעשה בינואר [[1993]].

עם המגורשים נמנו [[מחמוד א-זהאר]], [[עבד אל-עזיז א-רנתיסי]], [[אסמאעיל הנייה]], [[סעיד סיאם]], [[עבדאללה א-זק]]{{הערה|[http://english.aad-online.org/hebrew/12/2/8/a5.htm]}}, [[עז א-דין שיח' ח'ליל]]{{הערה|{{nrg|אמיר בוחבוט וג'קי חוגי|מקורות ביטחוניים: ישראל אחראית לחיסול|788/187|26 בספטמבר 2004|1|}}}}, [[עבדאללה קוואסמה]], [[עזיז דוויק|עזיז דוויכ]], [[יוסוף סרכג'י]] ו[[נאיף רג'וב]].

ב[[ינואר]] [[1993]] שקלה ישראל להחזיר תשעה מגורשים שגורשו ללבנון בטעות{{הערה|[https://www.fresh.co.il/vBulletin/showpost.php?p=4546744&postcount=4 לבנון: המגורשים־בטעות ישובו לישראל רק דרך מעבר זומריה] – כתבה מ[[ידיעות אחרונות]] מינואר 1993, כפי שהועלתה באתר [[פרש (אתר אינטרנט)|פרש]].}}.

==בג"ץ==
===דיון ראשון===
על החלטת הגירוש הוטל איפול, בתקווה שהיא תוכל להתבצע בלי שהדבר יגיע לדיון ב[[בית המשפט הגבוה לצדק|בג"ץ]]. למרות זאת השמועה על הגירוש ההמוני המתוכנן עשתה לה כנפיים, ו[[עורך דין|עורכת הדין]] [[לאה צמל]] ו[[האגודה לזכויות האזרח]] הגיעו באמצע הלילה והגישו עתירות לביתו של השופט [[אהרן ברק]], ששימש כשופט תורן, עוד באותו הלילה. ברק הוציא [[צו ביניים]] שמנע את המשך הגירוש, והאוטובוסים עם מאות המגורשים נעצרו על [[גבול הצפון]]. הדיון בעניין נקבע למחרת בעשר בבוקר, אך לאחר שהממשלה דרשה לזרז את התהליכים, התערב [[נשיא בית המשפט העליון]] [[מאיר שמגר]] והקדים את הדיון באופן חריג לחמש לפנות בוקר. הרכב השופטים כלל בתחילה שלושה שופטים בראשות הנשיא שמגר, ולאחר מכן הורחב לשבעה שופטים. את המדינה נאלץ לייצג היועץ המשפטי לממשלה חריש, כיוון שפרקליטת המדינה ביניש סירבה באופן חסר תקדים להגן על המדינה במהלך שהיה, לדעתה, בלתי חוקי באופן מובהק. לאחר דיון בן 14 שעות, במהלכו נותרו מאות המגורשים על האוטובוסים כשעיניהם קשורות וידיהם כבולות{{הערה|1=רוני שקד ואביבה שאבי, '''חמאס''', עמ' 21.}}, החליט ההרכב ברוב קולות לבטל את [[צו מניעה זמני|צו המניעה הזמני]] ולאפשר את המשך הגירוש. הוחלט שלמגורשים תינתן זכות השימוע בדיעבד, בדיון שייערך חודש מאוחר יותר. האוטובוסים חצו את גבול הצפון, אך בינתיים הספיקה ממשלת לבנון להתכונן ולמנוע את כניסת המגורשים לשטחה.{{מקור|נושא=ישראל|נושא2=מדינות המזרח התיכון}} מאות המגורשים הקימו מחנה אוהלים במרג' א-זוהור שבשטח ההפקר שמצפון ל[[רצועת הביטחון]] בתחומי לבנון שבה שלטה ישראל, והתמקמו בו.

===דיון שני===
הדיון השני בעתירות החל ב-[[17 בינואר]] [[1993]]. למגורשים ניתנה האפשרות לטעון את טיעוניהם נגד הגירוש, אך כולם כאחד החליטו שלא לנצל אפשרות זו. במהלך נדיר, הטוען המרכזי מטעם המדינה היה ה[[רמטכ"ל]] [[אהוד ברק]].
הדיון לקראת הפסיקה היה קשה וכמעט גרם לקרע של ממש בין שופטי ביהמ"ש העליון. בסופו של דבר הסתמן רוב למחנהו של [[מאיר שמגר|שמגר]], המאשר את הגירוש ואת חוקיותו. [[אהרן ברק]], שהוביל את המחנה הנגדי, כתב את החלטת המיעוט שבה נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלות הממשלה, אך הדבר הדאיג את שמגר שבשל כובד משקלו של העניין שאף להציג מצג של תמימות דעים בין השופטים. אי לכך מיתן את החלטת הרוב ומחק ממנה כל אזכור שממנו יכול להתפרש כאילו מעשה הממשלה לא עמד בסתירה ל[[אמנת ז'נבה הרביעית|אמנת ז'נבה]], ובתמורה גנז ברק את החלטת המיעוט{{הערה|1=נעמי לויצקי, '''כבודו''', עמ' 187.}}.

==הוויכוח סביב הגירוש==
החלטת הגירוש ופסיקת בג"ץ המכשירה אותה זכו לביקורות נוקבת בשני מישורים, העקרוני והמעשי.

'''מבחינה משפטית-מוסרית''' טוענים המבקרים{{ביאור|הכוללים בין השאר, את שר המשפטים, פרקליטת המדינה, מנהלת מחלקת הבג"צים ושלושה שופטי ביהמ"ש העליון.}} כי גירוש בני אדם ממולדתם היא פעולה קיצונית האסורה לפי אמנת ז'נבה הרביעית, וכי יש להשתמש בו רק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל שאר האפשרויות. זאת ועוד, הגירוש בוצע שלא על פי אישום אישי בביצוע פשע כלשהו, כך שהגירוש מהווה לטענתם [[ענישה קולקטיבית]] האסורה כשלעצמה גם היא באמנת ז'נבה. הטיעון הזה נתמך על ידי החלטה 799 של [[מועצת הביטחון]] מה־[[18 בדצמבר]] [[1992]].

ב"כבודו", ספר [[ביוגרפיה]] של אהרן ברק, הפרשה מסוכמת במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בניסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי"{{הערה|1=נעמי לויצקי, '''כבודו''', עמ' 182.}}. ברק עצמו התחרט מאוחר יותר על שהסכים לגנוז את עמדתו מפסק הדין. שמגר המשיך לדבוק בעמדתו כי החלטת הגירוש הייתה חוקית, ולדבריו אם הדבר היה תלוי בו, אפילו לא היה מוציא בזמנו את צו המניעה הזמני.

'''מבחינה מעשית''' יש הטוענים כי הגירוש פגע בישראל ודווקא חיזק את חמאס. מחנה האוהלים של המגורשים מיקד את תשומת לב התקשורת העולמית שהציגה אותם כקורבנות. במחנה המגורשים בלטו [[עבד אל-עזיז א-רנתיסי]] ו[[מחמוד א-זהאר]], שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך והפכו למנהיגי הדור השני שלה. כמו כן, המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון על מנת לטוות קשרים עם [[משמרות המהפכה]] האיראניים ועם [[חזבאללה]], שאנשיהם הגיעו למחנה על מנת ללמדם כיצד לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה אחרים{{הערה|[https://www.mako.co.il/news-channel12?subChannelId=75c6b47ac0134810VgnVCM100000700a10acRCRD&vcmid=d80f185e38545810VgnVCM200000650a10acRCRD 30 שנה לגירוש בכירי חמאס ללבנון], חדשות 12, 24 בדצמבר 2022}}. מ-[[1994]], אחרי חזרתם של המגורשים, הצליחו חלקם, תחת הנהגת [[יחיא עיאש]], להוציא אל הפועל פיגועים שהרגו קרוב ל-100 ישראלים במשך כשנה{{הערה|1=[[רונן ברגמן]], '''חזבאללה 2''', [[ידיעות אחרונות]], [[2 בינואר]] [[2009]]}}.

לפעולה זו קמו מתנגדים גם מלבנון, רובם [[נצרות|נוצרים]], אשר ראו בפעולה זו מעשה העלול לערער את ביטחונה של לבנון. מפקד [[צבא דרום לבנון]], ה[[גנרל]] [[אנטואן לאחד]] טען שבלבנון "יש מספיק [[מחבל]]ים" גם כך ואין צורך ב"יבוא" נוספים. לאחד הוסיף וביקר גירוש זה גם בספרו, "בעין הסערה – חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון".

מרבית המגורשים שבו בתום תקופת גירושם לשטחי [[יהודה ושומרון]] ו[[רצועת עזה]].

==לקריאה נוספת==
* [[נעמי לויצקי]], '''כבודו: אהרן ברק - ביוגרפיה''', עמ' 169–188. הוצאת כתר, 2001.
* דני קורן ובועז שפירא, '''קואליציות: הפוליטיקה הישראלית: 50 שנים - 100 אירועים''', [[זמורה ביתן]], 1997, עמ' 343–347.
* רוני שקד ואביבה שאבי, '''חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור''', עמ' 11–21. הוצאת כתר, 1994.
* [[מיכאל ספרד]], '''החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם''', עמ' 142–161. הוצאת כתר, 2018.

==קישורים חיצוניים==
* [http://www.btselem.org/hebrew/deportation/1992_mass_deportation.asp דו"ח על הגירוש] באתר של [[בצלם]].
* [http://www.hamoked.org.il/items/4890.pdf בג"ץ 5973/92] באתר של [[המוקד להגנת הפרט]].
* [https://www.youtube.com/watch?v=R3P2bHGEtdk מהדורת החדשות] מליל הגירוש.
* {{מטח||גירוש 415 אנשי חמאס ללבנון – 1992|18787}}
* {{ynet|ירון דרוקמן|כשרבין גירש את הנייה ובכירי חמאס. השבוע לפני|4319492|15 בדצמבר 2012}}
* [[יוסי ביילין]], [http://www.israelhayom.co.il/opinion/73509 גירוש אחד יותר מדי], [[ישראל היום]].
* {{שורשים במשפט|[[דורית ביניש]]|1992 - ההליכים המשפטיים הקשורים לגירוש פעילי החמאס ללבנון|1992|25 במרץ 2019}}
* [https://www.mako.co.il/news-channel12?subChannelId=75c6b47ac0134810VgnVCM100000700a10acRCRD&vcmid=d80f185e38545810VgnVCM200000650a10acRCRD 30 שנה לגירוש בכירי חמאס ללבנון], חדשות 12, 24 בדצמבר 2022

==ביאורים==
{{ביאורים}}

==הערות שוליים==
{{קישורי פורטל|ישראל|המזרח התיכון|היסטוריה|שם3=פורטל ההיסטוריה}}
{{הערות שוליים}}

{{יצחק רבין}}
[[קטגוריה:מגורשי החמאס ללבנון|*]]
[[קטגוריה:יחסי ישראל–לבנון]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני]]
[[קטגוריה:1992 בישראל]]
[[קטגוריה:חמאס]]
[[קטגוריה:עתירות האגודה לזכויות האזרח בישראל]]
[[קטגוריה:האינתיפאדה הראשונה]]