הצגת המקור של הדף "אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה"

{{אונייה
| שם = אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה
| סמל =
| תמונה = [[קובץ:The leader Arizona passing 96th Street Pier in great naval review at New York City. - NARA - 533700.jpg|300px]]
| כיתוב = אריזונה בסקירת הצי של ארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה בניו יורק, דצמבר 1918
| תרשים =
| זיהוי =
| סוג = [[אוניית מערכה]]
| צי = {{סמל|צי ארצות הברית||+}}
| חברת ספנות =
| סדרה =
| סדרה קודמת = [[אוניות המערכה מסדרת נבדה]]
| סדרה עוקבת = [[אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו]]
| אוניות בסדרה =
| מספנה =
| הוזמנה = [[1912]]
| תחילת הבנייה = [[1913]]
| הושקה = [[1915]]
| הוכנסה לשירות = [[1916]]
| גורלה = 1 הוטבעה, 1 שימשה כספינת מטרה
| הדחק = 29,158 טון
| תפוסה =
| מעמס =
| אורך = 185.3 מטר
| רוחב = 29.6 מטר
| שוקע = 8.8 מטר
| מהירות = 21 קשר
| עומק צלילה =
| צוות = 56 קצינים ו-1,031 מלחים
| נוסעים =
| טווח שיוט = 13,986 ק"מ
| מספר תרנים =
| גובה התרנים =
| שטח המפרשים =
| הנעה = 4 טורבינות קיטור המופעלות על ידי 12 דוודים
| צורת הנעה = 4 גלי הנע
| כמות הדלק =
| מתקני התפלה =
| שריון = חגורת השריון – 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ){{ש}}סיפון – 5 אינץ' (127 מ"מ){{ש}} מחיצות – 13-8 אינץ' (330-203 מ"מ) {{ש}} ברבטות – 13 אינץ' (330 מ"מ) {{ש}} צריחים – 18 אינץ' (457 מ"מ) {{ש}} מגדל הניווט – 14–16 אינץ' (356–406 מ"מ)
| חימוש = 4 * 3 [[תותח 14 אינץ'/45|תותחי 14 אינץ' (355 מ"מ)/45 קליבר]]{{ש}}22 * 1 [[תותח 5 אינץ'/51|תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/51 קליבר]]{{ש}}4 * 1 [[תותח 3 אינץ'/50|תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/50 קליבר]] [[נ"מ]]{{ש}}2 [[צינור טורפדו|צינורות טורפדו]] בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ)
| אמצעי גילוי =
| מסוקים =
| מטוסים =
| מוטו =
| מיקום =
| הוצאה משירות = [[1948]]
}}
'''אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה''' כללה שתי [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]] [[דרדנוט (סוג אונייה)|סופר-דרדנוט]] שנבנו עבור [[צי ארצות הברית]] ממש לפני [[מלחמת העולם הראשונה]]. שתי אוניות המערכה, שנקראו [[פנסילבניה (BB-38)|פנסילבניה]] ו[[אריזונה (BB-39)|אריזונה]], על שם [[מדינות ארצות הברית|המדינות האלו]], היו עיצוב אוניות המערכה השני של ארצות הברית שדבק בתוכנית השריון "הכל או כלום". הן היו [[אוניית ראשה|אוניות הראשה]] האמריקאיות החדשות ביותר כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה.

[[אוניות המערכה מסדרת נבדה|סדרת נבדה]] ייצגה עלייה ניכרת בטכנולוגיית הדרדנוטים של ארצות הברית, וסדרת פנסילבניה נועדה להמשיך זאת עם עלייה קלה ביכולות האוניות, כולל שני תותחים נוספים בקוטר 14 אינץ' (356 מ"מ) /45 והגנה תת-מימית משופרת. הסדרה הייתה סדרת אוניות מערכה מסוג סטנדרטי שנייה שהצטרפה לצי האמריקני, יחד עם הסדרה הקודמת נבדה והסדרות [[אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו|ניו מקסיקו]], [[אוניות המערכה מסדרת טנסי|טנסי]] ו[[אוניות המערכה מסדרת קולורדו|קולורדו]].

בשירות, סדרת פנסילבניה ראתה שימוש מוגבל ב[[מלחמת העולם הראשונה]], שכן מחסור בדלק נפט ב[[בריטניה]] גרם לכך שרק אוניות המונעות ב[[פחם]] של פלגת אוניות המערכה התשיעית נשלחו אליה. שתי האוניות נשלחו מעבר ל[[האוקיינוס האטלנטי|אוקיינוס האטלנטי]] ל[[צרפת]] לאחר המלחמה עבור [[ועידת השלום בפריז (1919)|ועידת השלום בפריז של 1919]], ולאחר מכן הועברו [[צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית|צי האוקיינוס השקט]] לפני שעברו מודרניזציה משמעותית מ-[[1929]] עד [[1931]]. בשארית התקופה שבין המלחמות שימשו האוניות בתרגילים ובבעיות צי. גם פנסילבניה וגם אריזונה נכחו במהלך [[המתקפה על פרל הארבור|המתקפה היפנית על פרל הארבור]], שהביאה את ארצות הברית ל[[מלחמת העולם השנייה]]. אריזונה טבעה על ידי [[אריזונה (BB-39)|פיצוץ מחסן תחמושת אדיר]] והפכה ל[[אנדרטת האונייה אריזונה|אנדרטה]] לאחר המלחמה, בעוד פנסילבניה, שהייתה ב[[מבדוק|מבדוק יבש]] באותה תקופה, ספגה נזק קל בלבד. לאחר שיפוץ מאוקטובר [[1942]] עד פברואר [[1943]], פנסילבניה המשיכה לשמש כאוניית הפגזות חוף במשך רוב שארית המלחמה. פנסילבניה נכחה ב[[קרב מפרץ לייטה|קרב מצר סוריגאו]], הקרב האחרון אי פעם בין אוניות מערכה, אך לא השתתפה בקרב. פנסילבניה נפגעה קשות מ[[טורפדו]] ב-[[12 באוגוסט]] [[1945]], יומיים לפני הפסקת פעולות האיבה. עם מינימום תיקונים, היא שימשה ב[[מבצע פרשת דרכים]], חלק מהניסויים הגרעיניים באטול ביקיני, לפני שהוטבעה כספינת מטרה ב-[[1948]].

== רקע ==

[[קובץ:Oklahoma_(BB37)._Starboard_bow,_underway,_01-15-1916.jpg|ימין|ממוזער| [[אוניות המערכה מסדרת נבדה|סדרת נבדה]], המיוצגת כאן על ידי [[אוקלהומה (BB-37)|אוקלהומה]] ב-1916, הייתה סדרת אוניות המערכה האמריקאית הראשונה עם צריחי תותחים משולשים, תפיסת השריון "הכל או כלום", דלק נפט ו[[טורבינת קיטור|טורבינות קיטור]] עם טורבינות שיוט מגוונות (אם כי האחרונה רק ב[[נבדה (BB-36)|נבדה]]); כל החידושים הללו נמשכו בסדרת בפנסילבניה.]]
אוניות המערכה הקודמות מ[[אוניות המערכה מסדרת נבדה|סדרת נבדה]] ייצגו קפיצת מדרגה מטכנולוגיה קודמת של אוניות מערכה אמריקאיות ומרוב העיצובים הזרים באותה התקופה. הן היו הראשונות בעולם שהפעילו את תוכנית השריון "הכל או כלום" שאפיינה כל אוניית מערכה אמריקאית. מתוכננת מתוך ידיעה שטווחי המעורבות בין ציי הקרב גדלו ככל שגדלו גודלי הסוללות העיקריות, המערכת התרחקה מתכנונים קודמים שהשתמשו בשריון כבד, בינוני וקל, לטובת שימוש בשריון כבד בלבד כדי להגן על אזורים חיוניים על האונייה. המערכת החדשה חזתה כי בטווחים ארוכים, אוניות יותקפו רק באמצעות פגזים חודרי שריון (AP), שניתנים לעצירה רק על ידי שריון כבד. שריון בינוני או קל ישמש רק לפוצץ הפגזים. על ידי הסרת צריחי תותחים והקטנת האורך המוגן הכולל של האונייה, הצליחו מתכנני הצי להקדיש את החיסכון במשקל לתוספת בחגורת השריון, כמו גם [[סיפון (אונייה)|שריון סיפון]] נוסף כדי להגן מפני אש צוללת.

בהנפקת המפרטים הרצויים לתכנון שיהפוך לסדרת נבדה, המועצה הכללית של הצי ביקשה צריחי תותחים משולשים, כלומר שלושה תותחים מותקנים לכל צריח. הם היו מאוד לא מרוצים מהמיקום המגושם שנדרש בסדרות שקדמו לסדרת נבדה, שהיו להם חמישה ושישה צריחים עם שני תותחים - אך החזרה לארבעת הצריחים עם שני תותחים של סדרת קרוליינה הדרומית תהיה אובדן משמעותי בכוח האש. למרות שצריח משולש הוצע לראשונה בכתבי עת מקצועיים אמריקאים בשנת [[1901]] והוצע לזמן קצר עבור אוניות הסדרה קרוליינה הדרומית, הוא אפילו לא היה בשלב הניסוי - הצריח הראשון אושר ב-[[1911]] ולא היה מוכן עד חודשים לאחר חוזים עבור החדש. ספינות ייחתמו עם בוני הספינות. ההחלטה להמשיך עם הצריח הייתה הימור מחושב, אך התבררה כהצלחה מוצדקת; הבעיה היחידה באה עם [[אווירודינמיקה|הפרעות מעוף הפגזים]] כאשר התותחים המרכזיים והחיצוניים ירו בו זמנית, מה שנפתר בקלות על ידי עיכוב ירי הקנה המרכזי בשבריר שנייה. יתרה מכך, היה יתרון גדול במשקל הודות לאובדן הנלווה של ברבטה משוריינת וצריח. חיסכון במשקל זה הוחל על הגנת השריון, מה שהפך את הרעיון של "הכל או כלום" למציאות.

אוניות הסדרה נבדה היו גם אוניות המערכה האמריקאיות הראשונות שהשתמשו אך ורק בדלק נפט, שהיה לו יעילות תרמית גדולה יותר מאשר שימוש ב[[פחם]] או פחם מרוסס בנפט. ההשפעה המצטברת של השינוי נמדדה על ידי הצי בעלייה של 55 אחוזים בייצור הקיטור לכל קילוגרם דלק (בעיצוב לגרסה מופעלת בנפט של [[אוניות המערכה מסדרת ניו יורק|סדרת ניו יורק]]). זה העניק לכלי שיט מונעי נפט טווח שיוט נוסף, שיקול חשוב עבור אוניות הפועלות באוקיינוס השקט, אך [[משרד הבנייה והתחזוקה]] של הצי (C&R) הצביע על מה שנראה בעיניו כתופעות הלוואי המצערות, כולל [[מרכז מסה|מרכז כובד]] נמוך יותר, גובה מטאצנטרי גבוה יותר, ואובדן מחסני פחם, שהופעלו כחלק מהגנה על השריון. בתוך שנים ספורות נחשבו מיכלי נפט מתחת לקו המים לחלקים הכרחיים בתוכנית השריון התת-ימית שהופעלה בדרדנוטים אמריקאיות.

== תכנון ==
[[קובץ:USS_Arizona_aft_cradle_before_launch_NARA_19-LC-19A-12.jpg|ממוזער| ציר המדחף הימני של אריזונה]]
הקריאה של המועצה הכללית לעיצוב אוניות מערכה ל[[שנת כספים|שנת הכספים]] החדשה [[1913]] נשלחה ביוני [[1911]] תוך מחשבה על החידושים האחרונים בסדרת נבדה. הם ביקשו אונייה עם סוללה ראשית של שנים עשר תותחי 14 אינץ' בצריחים משולשים, סוללה משנית של 22 תותחי {{יחידות|5|in|0}}, מהירות של {{יחידות|21|kn}}, ושריון מקביל לזה של סדרת נבדה. הסקיצה הראשונה של משרד הבנייה והתחזוקה של הצי האמריקאי (C&R) לא הייתה מספקת; העיצוב שלהם באורך של {{יחידות|625|ft|m}} ו {{יחידות|30000|LT|t|0}} כלל למעשה פחות שריון מאשר בסדרת נבדה, עם חגורת שריון בעובי {{יחידות|12.5|in|mm}}.

תהליך התכנון התאפיין במאמצים שונים לעמוד במפרטי המועצה הכללית עם עלייה מתונה בלבד בטונאז' לעומת סדרת נבדה. בין ינואר למרץ [[1912]], שלוש עשרה סקיצות הוכנו לבחינה על ידי C&R עם מנועי בוכנה או טורבינות שהחליפו או מהירות או גובה מטאצנטרי עבור שריון. כמה עיצובים מאוחרים יותר ויתרו על חצי [[קשר (יחידת מידה)|קשר]] של מהירות כדי לפנות כ-{{יחידות|500|LT|t|0}}, מספיק כדי לעבות את חגורת השריון מ-{{יחידות|13.5|–|15|in|mm|0}} והברבטות עד 14 אינץ'. גם הבחירה בין צריחים כפולים או משולשים עדיין הייתה בעייתית, מכיוון שסדרת נבדה עדיין לא הושלמה. משרד החימוש היה בעד המתנה לתוצאות הבדיקה, במקום להסתכן בחזרה לצריחים של 14 אינץ' עם שני תותחים או לעלות לצריחים של 16 אינץ' עם שני תותחים.

במרץ 1912, C&R הציעו את העיצוב השביעי, השמיני, התשיעי והעשירי שלהם למועצה הכללית לאישור. העיצוב השמיני והתשיעי היו כאלו שוויתרו על חצי קשר של מהירות, בעוד העשירי היה עיצוב עם ארבעה צריחים משולשים ו-{{יחידות|1200|LT|t}} קלות יותר מאוניות הסדרה נבדה. באפריל, המועצה הכללית בחרה בעיצוב השביעי, שענה על כל דרישותיהם, אם כי בנפח הגדול ביותר, {{יחידות|31300|LT|t}}. האורך נקבע ל-{{יחידות|630|ft|m}}, הרוחב ל-{{יחידות|93|ft|m}}, והשוקע ל-{{יחידות|28.5|ft|m}}. [[טורבינת קיטור|טורבינות קיטור]] העניקו לתכנון 30,500 כוחות סוס (22,700 קילוואט) ו-21 קשרים, בעוד שחגורת השריון הראשית הייתה בעובי 13.5 אינץ' והצטמצמה ל-{{יחידות|8|in|mm|0}} בקצוות. עיצוב זה שוכלל עוד יותר והושלם בספטמבר. העיכוב נבע בחלקו מבדיקות על השריון המוצע, שהושלמו ביוני 1912 והביאו לשינויים משמעותיים בהגנה התת-ימית של סדרת פנסילבניה.

== מאפיינים ==
{{תמונות מרובות
| יישור = ימין
| כיוון = אנכי
| רוחב = 300
| תמונה1    = USS Pennsylvania 1925 SLV Green.jpg
| הערה1 = "פנסילבניה" בביקור באוסטרליה, 1925
| תמונה2    = USS Pennsylvania (BB-38) drydocked in an Advanced Base Sectional Dock at the Pacific c1944.jpg
| הערה2 = "פנסילבניה" במבדוק יבש, בערך 1944
}}
אוניות הסדרה היו גדולות משמעותית מקודמותיהן, סדרת נבדה. האוניות היו באורך של {{יחידות|600|ft|1}} בקו המים, אורך כולל של 608 רגל (185 מטרים), רוחב של 97 רגל (30 מטרים) (ב[[קו טעינה|קו המים]]), ו[[שוקע]] של 29 רגל 3 אינץ' (8.92 מטרים) במעמס מלא. זה היה 25 רגל (7.6 מטרים) יותר ארוך מהאוניות הישנות. [[הדחק]] האונייה היה 29,158 טונות ארוכות (29,626 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-31,917 טונות ארוכות (32,429 טונות) במעמס מלא, מעל 4,000 טונות ארוכות (4,060 טונות) יותר מהאוניות הישנות. לאונייה היה גובה מטאצנטרי של 7.82 רגל (2.38 מטרים) במעמס מלא.

לאוניות היו ארבע מערכות טורבינות קיטור של פארסונס עם הנעה ישירה עם טורבינות שיוט עם הילוך, שכל אחת מהן הניעה מדחף בקוטר {{יחידות|12|ft|1.5|in|1}}. הם הופעלו על ידי שנים עשר דוודי צינור מים של Babcock & Wilcox. הטורבינות תוכננו להפיק סך של 31,500 [[כוחות סוס]] (23,500 [[קילוואט]]), אך השיגו רק 29,366 כוחות סוס (21,898 קילוואט) במהלך ניסויי הים של פנסילבניה, כשהיא חרגה מעט מהמהירות המיועדת שלה של 21 [[קשר (יחידת מידה)|קשרים]] (39 [[קמ"ש]]). פנסילבניה הגיעה ל-21.75 קשרים (40.28 קמ"ש) במהלך ניסויים בהספק מלא בשנת [[1916]], ואריזונה הגיעה למהירות של 21.5 קשרים (39.8 קמ"ש) בספטמבר [[1924]]. הסדרה תוכננה לשאת בדרך כלל {{יחידות|1548|LT|t|0}} של [[מזוט]], אך הייתה בעלת קיבולת מקסימלית של {{יחידות|2305|LT|t|0}}. בתפוקה מלאה, הם יכלו להפליג במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש) לטווח שיוט של 6,070 [[מיל ימי|מיילים ימיים]] (11,240 [[ק"מ]]); ניתן היה להאריך את טווח השיוט ל-7,585 מיילים ימיים (14,050 ק"מ) עם תחתית נקייה. היו להם ארבעה גנרטורים טורבו בהספק של {{יחידות|300|kW|0}}.

אוניות הסדרה נשאו 12 תותחי 14 אינץ' (356 מ"מ)/ 45 קליבר ב[[צריח (טכנולוגיה צבאית)|צריחי תותחים]] משולשים. הצריחים היו ממוספרים מ-I עד IV מלפנים לאחור. התותחים לא יכלו להתרומם באופן עצמאי והוגבלו להגבהה מקסימלית של +15° מה שהעניק להם טווח מרבי של 21,140 יארד (19,330 מטרים). האונייה נשאה 100 פגזים לכל תותח. הגנה מפני [[טרפדת|סירות טורפדו]] סופקה על ידי 22 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/ 51 קליבר המורכבים ב[[חומת סוגרים|קזמטים]] בודדים בצידי גוף האונייה. מיקומם כפי שהם הוכיחו שהם פגיעים לרסס ים ולא ניתן היה לירות בהם בים סוער. בהגבהה של 15°, היה להם טווח מרבי של 14,050 יארד (12,850 מטרים). לכל תותח סופקו 230 פגזים. האוניות הרכיבו ארבעה תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מ"מ)/ 50 קליבר, אם כי רק שניים הותקנו כאשר הושלמו האוניות. הזוג השני התווסף זמן קצר לאחר מכן על גבי צריח III. האוניות גם הרכיבו שני צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מילימטרים) שקועים, אחד בכל [[מטח דופן|צד רוחב]], ונשאו עבורם 24 [[טורפדו]]ת בליס-לאוויט Mark 3.

התכנונים של סדרת פנסילבניה המשיכו את עקרון הכל או כלום של שריון שבו מוגנו רק את האזורים החשובים ביותר של האונייה החל בסדרת נבדה. חגורת השריון של קו המים של שריון קרופ הייתה בעובי 13.5 אינץ' (343 מילימטרים) וכיסתה רק את חללי המכונות ומחסני התחמושת של האונייה. גובהה הכולל היה 17 רגל 6 אינץ' (5.3 מטרים), מתוכם 8 רגל 9.75 אינץ' (2.7 מטרים) היה מתחת לקו המים; בגובה 2 רגל 4 אינץ' (0.7 מטרים) מתחת לקו המים, החגורה הצטמצמה לעובי המינימלי שלה של 8 אינץ' (203 מילימטרים). המחיצות הרוחביות בכל קצה של האונייה היו בעובי בין 13 ל-8 אינץ'. המיגון בחזית צריחי התותחים היה בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים) בעוד הצדדים היו בעובי 9–10 אינץ' (229–254 מילימטרים) וגגות הצריח היו מוגנים בעובי 5 אינץ' (127 מילימטרים) של שריון. השריון של הברבטות היה בעובי 13–4.5 אינץ' (330–114 מילימטרים). מגדל הניווט היה מוגן בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים) של שריון והיה לו גג בעובי 8 אינץ'.

סיפון השריון הראשי כלל שלוש לוחות בעובי כולל של 3 אינץ' (76 מילימטרים); מעל גלגל ההיגוי השריון גדל ל-6.25 אינץ' (159 מילימטרים) בשתי לוחות. מתחתיו היה סיפון הפיצול שהיה בעובי בין 1.5–2 אינץ' (38–51 מילימטרים). קולטי הדוודים היו מוגנים על ידי מעטה חרוטי בעובי בין 9–15 אינץ' (230–380 מילימטרים). מחיצת טורפדו בעובי 3 אינץ' הוצבה 9 רגל 6 אינץ' (2.9 מטרים) בתוך האונייה מצד האונייה ובנוסף הייתה לאונייה תחתית כפולה מלאה. בדיקה באמצע [[1914]] גילתה שמערכת זו יכולה לעמוד בפגיעת [[ראש נפץ]] במשקל 300 ליברות (140 קילוגרם) [[TNT]].
[[קובץ:USS_Pennsylvania_(BB-38)_drawing_1943.PNG|מרכז|ממוזער|600x600 פיקסלים| תוכניות לפנסילבניה שנרשמו במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר המודרניזציה המאוחרת של שנות ה-20/תחילת שנות ה-30; התרשים מראה את הספינה משלושה כיוונים (למעלה), מהצד הימני (באמצע) ומלמעלה (למטה). השינוי הנראה לעין ביותר מהתצורה המקורית של האוניות הגיע בחימוש המשני, שהועבר מקזמטים לצריחים תאומים משלהם. זה שיפר מאוד את הטווח והשימוש כנשק נגד מטוסים]]

== הרשאה ובנייה ==
[[קובץ:Arizona_(BB39)._Starboard_bow,_underway_with_aircraft_overhead_retouched.jpg|ממוזער| אריזונה בלב ים ב-4 ביוני 1927, זמן קצר לפני המודרניזציה שלה]]
ההרשאה לשתי האוניות מסדרת פנסילבניה נתקלה בהתנגדות פוליטית בשל היותה חלשה ויקרה מדי. הסנאטור [[בנג'מין טילמן]] האמין שיש צורך בספינת מלחמה בעלת יכולת הרבה יותר גבוהה בגלל הגידול המזעזע בגודל אוניות המערכה בשנים הקודמות - בין [[1907]] ([[אוניות המערכה מסדרת דלאוור|סדרת דלאוור]]) ל-[[1912]], ההדחק של אוניות מערכה אמריקאיות גדל בכחמישים אחוז, מכ-20,000 טונות עד 30,000 טונות. טילמן הציע "אוניית מערכה מקסימלית" בהחלטת הסנאט ביולי 1912, שהתקבלה פה אחד:<blockquote>הוחלט: ש[[ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט של ארצות הברית|הוועדה לענייני צי]] [מוטלת] לחקור ולדווח לסנאט... המטרה היא לברר ממקורות רשמיים את הגודל המרבי ואת השוקע המקסימלי, את החימוש המקסימלי ואת השריון המקסימלי כדי ליצור את אוניית המערכה או ה[[סיירת (אונייה)|סיירת]] הטובה ביותר שהעולם ראה או יראה אי פעם; להחזיק במדינה הזו את מנוע המלחמה הימי הגדול ביותר שנבנה אי פעם או שייבנה אי פעם בתנאים ידועים; ולדווח אם אונייה מכריעה אחת כזו לא עדיף למדינה הזו לבנות מאשר להמשיך על ידי הגדלת מיסוי להוציא את מיליוני ומיליוני הדולרים המצויים כעת במרוץ לעליונות ימית... הבה נשאיר קצת כסף באוצר להוצאות אחרות הכרחיות ומועילות יותר, כמו כבישים טובים, שליטה בשיטפונות ב[[מיסיסיפי (נהר)|מיסיסיפי]], ניקוז אדמות ביצות בדרום והשקיית האדמה הצחיחה במערב.</blockquote>ההצעה של טילמן זכתה, במילותיו שלו, להתייחסות כאל "בדיחה"; Advocate of Peace קבע כי "כמעט בלתי אפשרי לקרוא את זה... מבלי לקבל התקף צחוק בלתי ניתן לשליטה." ובכל זאת, C&R פרסמו מחקרים מרובים על אוניית מערכה ללא הגבלת עלות, למרות שאף אחד מהם לא התקרב לאידיאל של טילמן. העיצוב הראשון שהוגש על ידי C&R היה נבדה שהוגדלה מאוד, או אונייה בהדחק של {{יחידות|38000|LT|t}} עם שנים עשר תותחים 14 אינץ', חגורת שריון בעובי {{יחידות|17|–|9|in|mm}}, ומהירות מרבית של 23 קשרים (43 קמ"ש) במחיר של 19.5 מיליון דולר. סקיצה מאוחרת יותר הורידה את המהירות ל-20 קשרים (37 קמ"ש) כדי לראות את ההשפעה על תפוסה ועלות, וזה ירד ל-{{יחידות|35000|LT|t}} ו-17 מיליון דולר, בהתאמה, והקיצור כתוצאה מכך של האונייה יאפשר לה להיכנס ל[[מבדוק|מבדוקים היבשים]] בניו יורק ובנורפוק. טילמן היה מודאג מהמהירות הזו, ומחקר אחר העלה את המהירות ל-25 קשרים (46 קמ"ש), עם ארבעה תותחי {{יחידות|14|in|0}} בלבד, או שליש מהסוללה הראשית, וחלק גדול מהשריון.

גם לפוליטיקאים אחרים בקונגרס היו חששות מהתוכניות של הצי. [[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]] סירב לממן אוניות מערכה חדשות לשנת הכספים 1913, אם כי [[הסנאט של ארצות הברית|הסנאט]] יממן שתיים בהצעת החוק המקבילה שלו. בסופו של דבר הם התפשרו על אונייה אחת, ואוניית המערכה שתהפוך לפנסילבניה אושרה ב-[[22 באוגוסט]] [[1912]]. תוכניות האונייה נמסרו לבונים פוטנציאליים ב-[[20 בדצמבר]]; [[קול קורא|ההצעות נפתחו]] ב-[[18 בפברואר]] [[1913]]; והחוזה הוענק למציע הנמוך ביותר, ניופורט ניוז, ב-[[27 בפברואר]] 1913 במחיר הנקוב של $7,260,000 ללא שריון או חימוש. תהליך ההגשה העצמאי הוביל את הצי לתבוע חיסכון של 750,000 דולר, אך העלות הסופית הגיעה למעשה ל-7,800,000 דולר (15,000,000 דולר עם שריון וחימוש).
[[קובץ:USS_Arizona_being_launched_NARA_19-LC-19A-23.jpg|ימין|ממוזער| [[טקס השקת אונייה|השקת]] אריזונה, 19 ביוני 1915]]
אריזונה הייתה אוניית המערכה שאושרה לשנת הכספים [[1914]]. [[מזכיר הצי של ארצות הברית|מזכיר הצי]] [[ג'ורג' וון לנגרקה מאייר]] ביקש שלוש אוניות מערכה לאותה שנת כספים, תוך ציון המדיניות הקודמת של בניית שתיים בשנה, בתוספת אונייה נוספת כדי לפצות על הרשאת פנסילבניה בלבד בשנה הקודמת, אך בפשרות הקונגרס שוב אושרה רק אוניית מערכה אחת חדשה. אריזונה קיבלה אישור ב-[[4 במרץ]] 1913, אך כדי למנוע עיכוב ממושך בין השתיים, האונייה הוזמנה הרבה יותר מהר, ב-[[24 ביוני]], על ידי מתן החוזה למספנה בבעלות הצי.

פנסילבניה הונחה ב-[[27 באוקטובר]] 1913, עם יעדים של ארבעה עשר חודשים עד ה[[טקס השקת אונייה|השקה]], ושלושים ושניים חודשים עד להשלמתה. אריזונה, שעדיין לא הייתה נקראה בשם, הונחה בבוקר [[16 במרץ]] [[1914]] עם עוזר מזכיר הצי [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] במעמד, והבונים התכוונו לקבוע שיא עולמי של עשרה חודשים בין הנחת ה[[שדרית]] להשקה, היעדים השאפתניים הללו - תאריך ההשלמה הצפוי של פנסילבניה היה חודשיים שלמים מוקדם מהשיא האמריקאי - נקבעו על ידי מזכיר הצי [[ג'וזפוס דניאלס]], שרצה שארצות הברית תתחרה בהישגים הבריטיים והגרמנים.

הבונים לא הצליחו לעמוד ביעדים אלו. פנסילבניה הושקה ב-[[16 במרץ]] [[1915]], שבעה עשר חודשים שלמים לאחר הנחת השדרית, כשהיא השלימה קצת יותר משני שלישים. אריזונה הושקה ב-[[19 ביוני]] 1915, כחמישה עשר חודשים לאחר הנחת השדרית, כאשר היא שקלה כ-{{יחידות|12800|LT|t}}. נעשה שימוש ב[[מצלמת קולנוע|מצלמות קולנוע]] כדי לצלם את ההשקה כדי לספק נתונים להשקות עתידיות. לאחר ההשקה שלהן, שתי האוניות עברו את תקופת האבזור הנדרשת וניסויים ימיים. בניסויים של פנסילבניה, האונייה הגיעה למהירות מרבית של 21.75 קשרים (40.28 קמ"ש), ממוצע של 21.38 קשרים (39.60 קמ"ש), והייתה מסוגלס גם להפליג במשך שתים עשרה שעות במהירות של 21.05 קשרים (38.98 קמ"ש) ברוחות של {{יחידות|50|mph}}. תכונות אלו שימחו את מועצת הבדיקה של הצי, אך ''Scientific American'' קוננה על המהירות הנמוכה של האונייה בהשוואה לזו של סדרת אנדראה דוריה [[הצי המלכותי האיטלקי|האיטלקית]], [[אוניות המערכה מסדרת גנגוט|גנגוט]] [[הצי הרוסי הקיסרי|הרוסית]] ו[[אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת|קווין אליזבת]] [[הצי המלכותי הבריטי|הבריטית]], שלדבריהן (באופן קצת לא מדויק) היו להן מהירויות מרביות של 22.5, 23, ו-25 קשרים, בהתאמה. פנסילבניה נכנסה לשירות ב-[[12 ביוני]] [[1916]], ואריזונה נכנסה בעקבותיה ב-[[17 באוקטובר]] 1916.

== אוניות הסדרה ==
{| class="wikitable plainrowheaders"
|+נתוני בנייה
! scope="col" | שם האונייה
! scope="col" | מספר הגוף
! scope="col" | המספנה
! scope="col" | הונחה
! scope="col" | הושקה
! scope="col" | כניסתה לשירות
! scope="col" | הוצאה משירות
! scope="col" | גורל
|-
! scope="row" | [[פנסילבניה (BB-38)|פנסילבניה]]
| style="white-space: nowrap;" | BB-38
| ניופורט ניוז בניית ספינות
| 27 באוקטובר 1913
| 16 במרץ 1915
| 12 ביוני 1916
| 29 באוגוסט 1946
| ספינת מטרה, [[מבצע פרשת דרכים|מבצע צומת דרכים]]; הוטבעה ב-10 בפברואר 1948
|-
! scope="row" | [[אריזונה (BB-39)|אריזונה]]
| BB-39
| מספנת הצי של ניו יורק
| 16 במרץ 1914
| 19 ביוני 1915
| 17 באוקטובר 1916
| 29 בדצמבר 1941
| טבעה במהלך [[המתקפה על פרל הארבור]], 7 בדצמבר 1941
|}

== היסטוריית שירות ==
[[קובץ:USS_Arizona_in_New_York_City_Crisco_edit.jpg|ממוזער| אריזונה באיסט ריבר בניו יורק ליד גשר ברוקלין, 1918]]
פנסילבניה ואריזונה נכנסו לשירות במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]], אך לפני כניסת ארצות הברית לצד [[מדינות ההסכמה]]. במהלך השנה הראשונה, האוניות נוקו והוכנו לשירות פעיל מלא. פנסילבניה הפכה ל[[אוניית דגל|אוניית הדגל]] של [[הצי האטלנטי]] ב-[[12 באוקטובר]] [[1916]]. אריזונה ירתה לראשונה בתותחים הראשיים שלה ב-[[23 בדצמבר]], אך בעיות עם טורבינה מפושטת החזיקו את האונייה כמעט אך ורק במספנת הצי של ניו יורק מדצמבר 1916 עד מרץ [[1917]]. שתי האוניות התבססו בארצות הברית במשך המלחמה, עקב מחסור ב[[מזוט]] ב[[בריטניה]], ורק אוניות המונעות ב[[פחם]] של פלגת אוניות המערכה התשיעית נשלחו אל מעבר ל[[האוקיינוס האטלנטי|אוקיינוס האטלנטי]]. רק לאחר [[הסכם שביתת הנשק בין הקיסרות הגרמנית למדינות ההסכמה|שביתת הנשק]] ב-[[1918]] נשלחו שתי אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה ל[[אירופה]]. אריזונה יצאה ראשונה, עזבה ב-[[18 בנובמבר]] והגיעה ל[[פורטסמות']] שבבריטניה ב-[[30 בנובמבר|30]]. פנסילבניה ליוותה את האונייה ג'ורג' וושינגטון שנשאה את הנשיא האמריקני [[וודרו וילסון]], מעבר לאוקיינוס האטלנטי ל[[ועידת השלום בפריז (1919)|וועידת השלום בפריז]] ב-[[1919]]. בשנים [[1921]] ו-[[1922]], במהלך [[בין שתי מלחמות העולם|התקופה שבין המלחמות]], שתי האוניות השתתפו במשימה ל[[פרו]] והועברו ל[[צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית|צי האוקיינוס השקט]].

פנסילבניה ואריזונה עברו מודרניזציות נרחבות מ-[[1929]] עד [[1931]]; ההוצאה הגיעה בשנת הכספים [[1930]]. כחלק מהבנייה המחודשת, פנסילבניה, שתוכננה כאוניית דגל של צי, הורחב עבורה מגדל הניווט שלה. מלבד זאת, פנסילבניה ואריזונה קיבלו טיפול דומה: הסוללות הראשיות שונו כך שיוכלו להתרומם ל-30 מעלות, נוספו מערכות בקרת אש חדשות על תרני חצובה, החימוש המשני ומנהלי בקרת האש הוחלפו ושופצו, שמונה תותחי נ"מ 5 אינץ'/25 קליבר (ארבעה בכל צד) הותקנו על סיפון מזג האוויר שהיה מעל סוללת התותחים המשנית נגד ספינות בקוטר 5 אינץ', והגשרים שלהם הוגדלו כדי להחזיק מנהלי בקרת אש נ"מ מוגבהים. תוספות שריון היו מינימליות יחסית מעבר לבליטות נגד טורפדו, שהיו תוספות סטנדרטיות בכל ספינות המלחמה הגדולות בתקופה זו: {{יחידות|1.75|–|2|in|mm}} של שריון נוספו לסיפון המשוריין השני, ולחדר המכונות נוספה מחיצת טורפדו. מערכת ההנעה של שתי האוניות קיבלה אולי את מירב תשומת הלב. מערכת הדוודים הוחלפה במלואה בשישה דוודים עם צינורות קטנים וטורבינות חדשות, בחלקה מאוניית המערכה [[וושינגטון (BB-47)|וושינגטון]] מ[[אוניות המערכה מסדרת קולורדו|סדרת קולורדו]] שבוטלה. המכונות החדשות אפשרו לאוניות להתקרב למהירות המתוכננת הישנה שלהן של {{יחידות|21|kn}}, אפילו עם תוספת הבליטות: פנסילבניה הגיעה למהירות של 20.89 קשרים ואריזונה למהירות של 20.7 קשרים בניסויים בעוצמה מלאה.
[[קובץ:The_USS_Arizona_(BB-39)_burning_after_the_Japanese_attack_on_Pearl_Harbor_-_NARA_195617_-_Edit.jpg|ימין|ממוזער| אריזונה בוערת לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור]]
לאחר המודרניזציה שלהן, שתי האוניות השתתפו בפעילות הרגילה של הצי, כולל תרגילי בעיות בצי, ולאחר מכן הצטרפו לכל צי האוקיינוס השקט בבסיסם החדש ב[[פרל הארבור]], [[הוואי]], לאחר תחילת [[מלחמת העולם השנייה]] ב[[אירופה]]. שנתיים לאחר מכן, ב-[[7 בדצמבר]] [[1941]], [[המתקפה על פרל הארבור|התקיפה היפנית על פרל הארבור]] הובילה לטביעת אריזונה עם פגיעה ישירה מפצצה במשקל 800 קילוגרם (1,757 ליברות) למחסני התחמושת הקדמיים שלה, מה שגרם לפיצוץ אדיר שהרג 1,177 קצינים ומלחים. מתוך 1,512 שהיו עליה באותו בוקר. המתקפה גם פגעה קלות בפנסילבניה, שהייתה במבדוק היבש באותה עת. שרידיה של אריזונה נוצלו בחלקם מאוחר יותר, והיא כיום [[אריזונה (BB-39)|אנדרטת מלחמה]].

פנסילבניה חזרה לשירות מהר יותר מרבות מאוניות המערכה האחרות שנכחו במהלך המתקפה; היא עזבה ב-[[20 בדצמבר]] והייתה בתיקון בסן פרנסיסקו עד [[30 במרץ]] [[1942]]. במשך החודשים הבאים, פנסילבניה הוצבה ב[[החוף המערבי (ארצות הברית)|חוף המערבי]] של ארצות הברית, לפני שהוקצתה מחדש לפרל הארבור כאוניית הדגל של הצי לזמן קצר (אוגוסט עד אוקטובר). לאחר שיפוץ נוסף ב[[סן פרנסיסקו]], שנמשך עד פברואר [[1943]], נשלחה האונייה לסייע לכוחות אמריקאים שפעלו ב[[הקרב על האיים האלאוטיים|מערכת האיים האלאוטיים]]. במהלך תקופה זו, פנסילבניה כמעט נפגעה מטורפדו מהצוללת היפנית I-31, שהוטבעה מאוחר יותר.

בשנה שלאחר מכן, פנסילבניה סיפקה הפגזות חוף במהלך קרבות [[קרב מקין|מקין]], [[קרב קווג'לין|קווג'לין]], [[קרב אניווטוק|אניווטוק]] ו[[הקרב על סאיפאן|סאיפאן]], יחד עם [[המערכה על איי מריאנה ופלאו|המערכה באיי פלאו]]. האונייה השתתפה גם ב[[קרב לייטה|נחיתות על לייטה]] וב[[קרב מפרץ לייטה]]. במהלך תקופה זו, פנסילבניה הייתה נוכחת בקרב האחרון אי פעם בין אוניות מערכה, [[קרב מפרץ לייטה|קרב מיצר סוריגאו]]. האונייה לא ירתה שום מטח מכיוון שהאוניות [[הצי הקיסרי היפני|היפניות]] נפגעו או הוטבעו בטווח ארוך, מעבר לשליטה המיושנת של פנסילבניה, אך בטווח של אוניות מערכה אחרות מוכוונות מכ"ם.
[[קובץ:US_warships_entering_Lingayen_Gulf_1945.jpg|ממוזער| פנסילבניה מובילה את [[קולורדו (BB-45)|קולורדו]] ושלוש סיירות לתוך [[מפרץ לינגאיין]] לפני הפלישה ללוזון (הפיליפינים), בינואר 1945]]
בשנת [[1945]] נשלחה פנסילבניה לשיפוץ נוסף בסן פרנסיסקו, והתותחים בסוללה הראשית שלה, שחוקים מהפגזות החוף התכופות, הוחלפו באלו מ[[נבדה (BB-36)|נבדה]] ו[[אוקלהומה (BB-37)|אוקלהומה]]. לאחר השלמת השיפוץ ביולי, הפגיזה האונייה את [[וייק (אי)|האי ווייק]] ב-[[1 באוגוסט]] בדרך ל[[אוקינאווה (מחוז)|אוקינאווה]], שם נפגעה על ידי [[טורפדו]] שהוטל מהאוויר. הוא פגע ליד ציר המדחף הימני, הרג עשרים איש והפיל שלושה מארבעת צירי האונייה. אזור זה היה חיוני, והאטמים שנפתחו סביב הצירים הובילו לכמויות גדולות של הצפות שכמעט הטביעו את אוניית המערכה. פנסילבניה נגררה למים רדודים יותר, שם בוצעו תיקונים מקומיים. הפעולה האחרונה של האונייה הייתה ירי לעבר [[קמיקזה]] ב-[[13 באוגוסט]]; לאחר מכן היא נגררה ל[[גואם]] החל מ-[[18 באוגוסט]], שם בוצעו תיקונים זמניים, לפני שנשלחה למספנת הצי בפיוג'ט סאונד לפתרון קבוע יותר. פנסילבניה הגיעה לפיוג'ט סאונד ב-[[24 באוקטובר]], אם כי לא בלי הרבה צרות שנגרמו מעבודות תיקון זמניות.

עם [[כניעת האימפריה היפנית|הכניעה היפנית]] ב-[[2 בספטמבר]], תיקוני פיוג'ט סאונד הוגבלו לאלו הדרושים כדי להבטיח את הגעתה של פנסילבניה ל[[ביקיני (אטול)|אטול ביקיני]] לניסויים אטומיים ביולי [[1946]]. אוניית המערכה הישנה שרדה את הניסויים, אך הוצאה משירות ב-[[29 באוגוסט]] ושימשה למחקרים [[קרינה|רדיולוגיים]] לפני שהוטבעה כספינת מטרה ב-[[10 בפברואר]] [[1948]]. פנסילבניה נמחקה מרשימות הצי תשעה ימים לאחר מכן.

== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}

{{מיון רגיל:פנסילבניה, אוניות המערכה מסדרת}}
[[קטגוריה:אוניות מלחמה בצי ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה]]
[[קטגוריה:אוניות מלחמה בצי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה]]
[[קטגוריה:אוניות מערכה בצי ארצות הברית]]
[[קטגוריה:סדרות של אוניות מערכה]]